קללת ההשתדלות

שואל: 'אצל יוסף כתוב שהוא נענש שהוא הזכיר לשר המשקים פעמיים. כתוב: "וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ" (בראשית מ, כג) שפעמיים הוא נענש ונכנס שנתיים לכלא. כעת יוסף למעשה יהיה בכלא והיה במצוקה, הוא היה צריך לעשות את ההשתדלות, אבל הוא היה צריך לעשות את ההשתדלות. להזכיר פעם אחת, פעם אחת הוא היה נכנס לגדר של השתדלות בלי פגם, ברגע שהוא אמר עוד פעם אז הוא כבר פגם.

השאלה היא ביום יום שלנו, מחשבות לא עושות כלום, העולם שלנו הוא עולם הפעולות, עולם המעשה איך שקוראים לזה, השאלה היא מתי בן אדם לעצמו שהוא לא בגדר יוסף, מתי הוא עושה השתדלות ומתי הוא עושה סטופ: 'אני עשיתי את ההשתדלות, סיימתי, כעת אני משאיר את זה להקב''ה!' מתי זה נקרא שהוא כבר יותר מידי, מתי זה נקרא שהוא צריך להפסיק. זה דבר לא ברור, זה תחום אפור.

הרב: תודה על השאלה, קודם כל אדם... (שב:) אדם לא צריך לעשות השתדלות בכלל. כל נושא ההשתדלות זה קללה שהתקלל אדם הראשון: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט) זאת אומרת אלמלא שנתקלל הכול היה מזומן לו, מלאכים צולים לו בשר ומשקים אותו יין, הוא הושם ישר בגן עדן. אבל בגלל שהוא התקלל, זאת הקללה, קללת ההשתדלות.

עכשיו לא כתוב בתורה, כמה זמן צריך להיות קללה. ב: 'הסתדרות' קבעו שמונה (8) שעות, אבל אם אתה תהיה מקולל חצי מהזמן, אתה מפסיד משהו?

ואם אחד יהיה חכם! אמר: 'לא רוצה להיות מקולל בכלל!' לא חייבו אותו להיות מקולל. אבל כולם משתמשים בתרוץ של השתדלות, אם היית לומד שער הביטחון של רבנו בחיי ומפנים אותו במאה אחוז (100%), לא היית משתדל בכלל, ולא היה חסר לך שום דבר, ככה הוא אומר: 'שמי שמגיע לדרגת ההשתדלות בתשע (9) מידות שהוא מונה שם, לא צריך כלום וה' יביא לו את הכול אליו, הכול אליו!'.

אבל כיון שאדם אי לו בטחון מספיק בה' אז לכן הוא הולך לעבוד.

אבל יש פה פחד וחשש גדול!

אם הוא הולך ואומר: 'אם אני לא אלך אז מאיפה יהיה לי לאכול?!'

זה כבר גובל בכפירה ואפיקורסות! כי אם הוא תולה את האכילה וכלכלת הבית בהשתדלות שלו אז זה כאילו אין ביד ה' להושיע, וכאילו אין המזונות קצובים מראשית שנה ועד אחרית שנה, ורק אני אביא את המזון לביתי. זאת הבעיה. אז יותר חמור מעצם ההשתדלות זה האמנה שאתה מאמין שאתה מביא יותר.

וכשלא מביאים יותר אז הוא אומר: 'אני יעבוד עוד עבודה, עוד חצי משרה...'

וידוע מה ששאל אחד את החפץ חיים זכרונו לחיי העולם הבא;

אמר לו: 'יש לי שדה וחברי שכני רוצה למכות את השדה שלו שהיא כמו השדה שלי, מה הרב אומר, אני יקנה אותה או לא?'

אומר לו: 'הדבר דומה למי שיש לו חבית, ויש לו ברז והוא שואל: 'אם להוסיף עוד ברז בחבית?'.

'המזונות קצובים!' אם תשים שני ברזים יצא לך בסך הכול אותה קצבה שקצבו לך, המזונות לא שיתנו, זה תוסיף עוד שדה זה עוד ברז בלבד. זה לא עוד כמות של חבית..

אז עכשיו צריך אדם לעבוד על ביטחון, מי שזוכה למידת הביטחון לא מודאג משום מצב. ולכן הוא לא ישתדל יותר מידי.

רבי שמואל מסלנט אמר: 'שההשתדלות שלו למשך שנה זה לרדת לקנות הגרלה!'.

לא כמו של היום. היה אז מן הגרלות כאלה שמותרות,

הוא אומר: 'בזה עשיתי את ההשתדלות! אם ה' רצה להביא לי דרך פה, אז קיבלתי דרך פה, הוא לא רוצה, הקב''ה יש לו אין סוף סיבות מאיפה להביא לי את המזונות שהוא קצב לי, שהרי ברור לכל אדם שאם קצבו לו שהוא יחיה שבעים-שמונים (70-80) שנה אז הוא לא ימות לפני כן אם הוא לא יעשה עבירות.

נו, ואם הוא לא ילך לעבוד, אז איך הקב''ה יחזיק אותו עד גיל שבעים שנה אם הוא לא עובד, 'מאן דיהיב חיי, יהב מזוני!' מי שנותן חיים חייב לתת לך מזון, כי בלי מזון אי אפשר לחיות אז מוכרח שאם הוא קצב: 'שתחיה שבעים שמונים!' - יהיה לך מזון עד אז. אז למה צריך לצאת לקראת?

ולכן הפסוק אומר ''הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ" (תהלים נה, כג) אבל זה בתנאי שאתה משליך על ה' את כל יְהָבְךָ . ואתה לא משאיר לעצמך כלום, אז תראה: שהוא יְכַלְכְּלֶךָ!

ורואים את זה בחיי היום! היום כל יום, אנשים הולכים לבית חולים חודשים, לפעמים שנים, והמשפחה ממשיכה להתכלכל בלי שום בעיה והמשביר למשפחה בבית החולים, ואם אבא נפטר והוא היה מביא חמש עשרה אלף (15,000) שקל ופתאום אין כסף, אז המשפחה מתה אחריו? לא מתים.

לא הבנתי!

אבל הם אמרו לו: 'אם אתה לא תביא כסף - אנחנו נמות ברעב!'.

אז כל זמן שהוא הביא - הם חיו, וכשהוא מת הם לא חיים? - כן חיים! מי עכשיו מביא כסף? הקב''ה מגלגל.

אתה מבין איך זה עובד? זהו.