הוא היה אומר כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקימת | הרב אמנון יצחק שליט"א

 

- - - לא מוגה! - - - 

בבקשה.

נציב יום

לעילוי נשמת יעקב ישראל בן אורדה,

מנוחתו עדן,

יעלה מעלה-מעלה בעולמות העליונים.

אמן.

תזרו בת כתמה.

אזהרה בתשובה שלמה ולמשפחתה ולרפואה שלמה מהרה אמן.

הוא היה אומר,

רבי החנינה בן דוסה,

כל שמעשה מרובין מחוכמתו,

חוכמתו מתקיימת.

וכל שחוכמתו מרובה ממעשיו,

אין חוכמתו מתקיימת.

אומר רשי,

כל שמעשיו מרובין מחוכמתו,

פה מדבר שזריז במצוות עשה.

מעשיו מרובין, זה מצוות עשה.

ולאל,

בכל שירתו, בכל שירת חטאו קודמת לחוכמתו,

שמה מדובר במצוות לא תעשה.

יראה זה צריך בלא תעשה.

אז ממילא עכשיו מדברים במצוות עשה, אדם שזריז לעשות את המצוות עשה.

מה אומר עליו רבי חנינה בן דוסה?

כל שמעשיו,

מרובין

מחוכמתו, חוכמתו מתקיימת.

רבנו יונה בשם הראשונים מבאר,

כאשר המעשים של האדם מרובים מהחוכמה,

נמצא תאוותו לחוכמה גדולה מחוכמתו.

זאת אומרת, כיוון שחסר לו חוכמה, כי מעשיו מרובים מחוכמתו,

הוא עושה הרבה מעשים, הרבה, אבל אין לו הרבה חוכמה.

הוא לא קנא עדיין מספיק.

נמצא שתאוותו לחוכמה

היא גדולה מחוכמתו.

אז התאווה הזו גורמת לו להוסיף

בכל יום ביום חוכמה יתרה,

ועל כן חוכמתו מתקיימת.

מצד שני,

אם החוכמה שלו מרובה ממעשיו,

זאת אומרת, תאוותו אל החוכמה פחותה מחוכמתו,

כיוון שהוא יודע הרבה בחוכמה,

אז הוא לא מתאבק כל כך, כי מספיק, הוא יודע, הוא מלא מלא,

אז אין חוכמתו מתקיימת.

כיוון שהיא פוחתת והולכת,

כי אין לו רצון עז להשיג חוכמה.

אז למעשה, אומר רבנו יונה בשם הראשונים,

מי שמעשה מרובין, זאת אומרת, יש לו שאיפות רבות לעשות, לעשות, לעשות, לעשות, לעשות, אז הוא גם רוצה

להחכים יותר ויותר ויותר, לדעת עוד, עוד, ומה לעשות, עוד, עוד, עוד.

זה דוחף, זה הדחף.

אבל אחד שהחוכמה שלו מרובם המעשים אין לו דחיפה כל כך, הוא חושב שחוכמתו מרובה הוא

לא צריך יותר מדי ללחץ להשיג עוד ועוד ועוד ועוד.

וזה רואים שהמעשים גם לא באים לידי ביצוע כל כך.

אבל תמר רבנו יונה,

איך ייתכן שיהיו מעשי אדם מרובים מחוכמתו?

והרי אם לא ישיג את המצווה ההיא בחוכמת לימודו,

לא יוכל גם לקיים.

כי אין ביכולת אדם לקיים מה שעדיין לא למד ולא השיג.

לפי מה שכתוב,

מי שמעשיו מרובים מחוכמתו,

זאת אומרת,

אנחנו מבינים שיש לו מעשים הרבה וחוכמה מעט.

אדם, כשעושה מעשים, צריך לעשות אותם על פי החוכמה.

זאת אומרת, אם הוא למד,

למד טוב, אז הוא יודע בדיוק מה לעשות.

איך הוא יכול לעשות יותר ממה שהוא למד, ממה שהוא החכים?

זו השאלה.

בתירץ שהמשנה רומזת בדבריה עצה נאה ומקובלת,

שעל ידי יזכה גם מי שאינו יודע לעשות,

שלא תאבד נפשו.

ראינו, שיקבל על עצמו לעשות את כל הדברים שיגידו לו החכמים,

ולא יסור מהם ימין ושמאל.

ברגע שהוא יודע שאמרו שככה צריך לעשות, הוא עושה.

והוא מחליט החלטה אמיצה ונמרצת.

ככל התורה אשר יורו אותו וככל המשפט אשר יאמרו לו,

יעשה בלי פקפוק.

מייד כשהוא מקבל על עצמו קבלה זו,

בלב ונפש חפצה,

מעלים עליו בשמיים,

כאילו הוא כבר עשה וקיים את כל המצוות,

ויקבל שכרו על זה שלמות.

זאת אומרת, אם הוא קיבל ומת אחרי זה, תכף שהוא קיבל,

נחשב שהוא קיים הכול.

זוהי כוונת המשנה.

כל שמעשה מרובין,

מחוכמתו.

היינו, מכוח הקבלה שלו שהוא קיבל,

נחשב כבר שהוא עשה בפועל.

על אף שעדיין הוא לא יודע מהם בכלל,

כמו ואביו שמר את הדבר,

המתין בציפה, מתי יבוא לידי וקיימנו.

ולכן

נקרש מעשה מרובין מחוכמתו.

או כמו שאנחנו אומרים,

למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותיי וייתם קדושים לשם.

אני זוכר את המצוות על מנת לקיים אותן.

למען תזכרו ועשיתם אותן. אז אני זוכר את המצוות

שאני רוצה לקיים אותן.

ברגע שאני אומר ככה לעצמי, שכל המצוות שהזדמנו לידי ושאני אדע מהן,

אני אעשה אותן,

נחשב כאילו קיימתי.

ואז והייתם קדושים.

הקדוש ברוך הוא יקדש לנו את כל האיברים והגידים כנגד תריג מצוות.

והנה דברי רבנו יונה בביאור המשנה,

מפורשים באבות דרבי נתן, פרק כב.

שם מובא כך,

כל שמעשיו מרובין מחוכמתו, חוכמתו מתקיימת,

שנאמר,

נעשה ונשמע.

זאת אומרת, שם מבואר ממש שזה מה שאמרו לעם ישראל,

נעשה ונשמע. מה זה נעשה ונשמע?

הם עוד לא שמעו כלום,

והם כבר מוכנים לעשות הכול.

מה שהשם יגיד, נעשה.

אחר כך נשמע.

אבל קודם כל אנחנו נעשה.

אז הם קיבלו על עצמם לעשות את כל המצוות.

בזכות זה הם קיבלו את כל התורה.

היינו, בני ישראל, בעת קבלת התורה התנהגו באופן זה, לא המתינו

עד שישמעו מה יצווה השם.

ורק אחרי כן, כשישמעו, אז יפעלו.

לא.

כבר בהתחלה קיבלו עליהם לעשות כל מה שישמעו,

ואפילו שרק אחר כך יצווה אותם השם מה לעשות.

ואז נחשב להם בעת הקבלה כאילו עשו בפועל ובאו על שכרם.

אז אדם שמקבל עליו דברים כאלה באופן הזה,

אפילו אם הוא נפטר,

נחשב לו שהוא קיים את כל התורה. זו הייתה כוונתו.

כתוב במדרש

שצדיק בן העשרים שנפטר

בא בשמיים ואומר לקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם,

אני הייתי מקיים תורה ומצוות במאה אחוז עד גיל שמונים.

אני לא השם שלקחו אותי בגיל עשרים.

אני לא צריך להפסיד את השישים שנה האלה.

והטענה מתכבדת.

בספר מגן אבות

הביא סמך לעניין הזה מדברי המחילתה על הפסוק

וילכו ויעשו בני ישראל.

וכי מיד עשו?

והלא, לא עשו עד יום ארבעה עשר.

אלא כיוון שקיבלו עליהם לעשות,

מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו. מרגע שאתה מקבל על עצמך לעשות,

זה נחשב שאתה כבר עשית.

כמובן שהשם יודע שאתה מתכוון באמת לעשות,

לא מילים,

לא כמו אלה שתורמים ולא משלמים.

הרי לנו גם מזה,

כי עצם הקבלה נחשבת כעשייה בפועל.

מדהים.

מדהים.

זה רבנו יונה אומר.

מצינו עוד יישובים על הקושייה של רבנו יונה.

איך אדם יכול לעשות מעשים יותר ממה שהוא למד?

במדרש שמואל תירץ,

היינו שעושה אפילו דברים שהוא מסופק אם הוא מחויב לעשות.

חסר לו הידיעה והחוכמה

האם הוא צריך לעשות או לא צריך לעשות, ועם כל זה הוא עושה.

יוצא שמה?

שמה עשה? מרובין מחוכמתו.

כי על פי החוכמה, אם היה לומד, לא היה צריך לעשות.

אבל בגלל שהוא מסופק והוא לא יודע אם צריך לעשות,

הוא עשה.

וככה בתרבים לא מעשים,

יותר בחוכמתו. כי אם היה חכם,

היה יודע מתי עושים, מתי לא עושים.

בשפת אמת כתב,

מדובר באדם שבאמת יודע מה שמוטל עליו לעשות,

כיוון שלמד את התורה ובקיא בהלכות,

אבל לא יודע מה טעם הדברים,

והוא מקיים לשם שמיים.

כי כך ציווה בורא.

אז זה נקרא מעשיו מרובין מחוכמתו.

הוא עושה את המעשים

מבלי לדעת את חוכמת הדברים,

מה הטעם של כל דבר ודבר.

אבל הוא קיבל על עצמו לעשות הכול.

יודע את הטעם, לא יודע את הטעם.

עושה.

השם אמר,

עושים.

במדרש שמואל תירץ באופן נוסף

כל שמעשיו מרובין מחוכמתו.

מה זה?

דברי המשנה מדברים על אדם שמבקש

דרכים ואופנים איך לקיים מצוות ומעשים טובים,

שאין דרך אנשים לקיים אותם,

וגם לא מחזרים אחריהם.

הוא מתחכם ומעיין בשכלו

איך ירבה במעשים טובים,

ואינו ממתין עד שיבואו אלה המצוות לידו,

ורק אז יקיימו.

הוא מחפש דרכים איך הוא יוכל להרבות מצוות,

כמו שעשינו,

כן?

ברכות השחר עם הבאורים,

כמו שעשינו לפני הדרשה, כמו שעשינו לקדיש את ההסברים והכול,

שיהיה ברור לכול עם כוונות, כמו שעשינו בכניסה בגדול

על רולאפ,

שכל מי שנכנס יוכל לחפש איך לעשות מצוות. לא רק אתה,

לזכות את הרבים, איך כולם ידעו,

ולשלוח את זה מצולם לכולם

במרשתת,

בשביל שכולם ידעו,

ובחוץ לארץ זה יגיע,

וידפיסו, ויעתיקו, ויעשו, וכולם יזכו,

או,

או,

או,

כל שמעשיו מרובין מחוכמתו.

החוכמה אומרת, תכוון אתה.

הציוויים הם לכל אחד.

ואתה מחפש לעשות עוד יותר, שכולם ידעו, לא רק אתה. מה שנודע לך, אתה רוצה להודיע.

להיוודע ולהודיע.

אה, זה מעשה מרובין מחוכמתו.

אני הייתי מפרש,

שכל שמעשה מרובין מחוכמתו, מאיפה נובעים כל מעשה מחוכמתו?

לא מחוכמת התורה דווקא,

מחוכמתו.

הוא חוכם.

הוא אומר, איך אני עושה עוד, עוד, עוד.

איך אני מרבה עוד, עוד, עוד.

אז מעשיו מרובין מחוכמתו, כי הוא חוכם, אז הוא יודע איך להרבות את המעשים,

מהם

מיניונים לעשות, לעשות.

יא בא בא.

מאמר המשנה,

כל שמעשיו מרובין,

היינו

מה שמעשי המצוות שלו מרובין, הוא מחוכמתו, או,

או,

או, כתוב ממש,

רוצה לומר מחוכמתו והמצאותיו,

שהוא מחפש בשכלו מצוות ומעשים טובים שיוכל לקיימו.

אז חוכמתו מתקיימת.

היינו שמשמיים מזכים אותו להמציא המצאות.

שיועילו ויעשו פרי ויזכה לקיים המצוות בגינם.

וואי וואי וואי.

יש אדם אחד

משתדל להחכים איך לעשות כסף,

אחד איך לעשות עסקים,

אחד איך זה... אבל יש אחד מחפש איך לעשות מצוות.

כתוב אוהב כסף לא יצבע כסף,

וכתוב אוהב מצוות לא יצבע מצוות.

אז משמיים רואים שהוא מחפש

עצות, איך לעשות?

נותנים לו רעיונות.

אמנם כל שחוכמתו מרובה ממעשיו,

אדם,

אם היה חפץ, הוא יכול להתחכם יותר ולהשיג יותר מצוות מעשים טובים,

אבל ברוב עצלות

הוא לא מתבונן בדעתו איך להוסיף מצוות,

אז חוכמתו לא מתקיימת.

אבל אין לך שכל, יכולת לעשות עם השכל הזה, עם החוכמה שיש לך,

להרבות,

אבל אתה, החוכמה שלך היא יותר מהמעשים.

למה?

אתה לא משתמש איתה בשביל להרבות, להרבות, להרבות.

אז היא לא מתקיימת.

מה שווה?

דוגמה לכך,

הרב קלמן קראון

מלכוד

הייתה תקופה

שהיו מוכרים בחנות קופסאות שימורים דגי טונה,

והיה פגם באריזה,

ובגלל זה מכרו אותם במחיר מוזל.

פעם הוא רצה לסייע לאברך בן תורה,

מצבו דחוק.

הוא ידע שהוא לא יקבל שום סיוע מאחרים.

התקשר אליו ואמר לו שמוכרים בחנות

קופסאות טונה פגומים, חיצונית.

באמת לא היה באותה שעה בחנות דבר כזה.

ושאל,

האם אתה זקוק לדבר כזה? אני אקנה לך.

אמר לו, כן.

קנה לו כמות גדולה של קופסאות טונה

שהאריזה הייתה חדשה ושלמה,

והיכה בהן בפטיש,

כדי שייראו פגומים.

ומכר אותם לאברך בזול.

שמעתם את העצה?

הוא אומר לו, תשמע, פה מוכרים עכשיו בשביל פגם חיצוני שיש בקופסאה בזיל הזול.

לקנות לך הזדמנות?

הוא אומר לו, כן, קנה שלמים.

דפק עליהם, עשה להם פגם, ואמר לו, הנה זה עולה עשרה שקלים.

שלום.

וואי, וואי, וואי.

זה ממש מי שמעשיו מרובין מחוכמתו.

הנה, הוא זכה למכור לאברך בזיל הזול.

לקחת בחינם, אולי אלוקיה.

אז הוא ידע מה אני אעשה, איך אני אביא לו בזול.

שיהיה לו מעט

בעלות.

חוכו.

אדם שכל הזמן חושב איך לעשות מצוות,

איזה נחת רוח הוא עושה לקדוש ברוך הוא.

תראה, תראה, הבן שלי, כמה הוא מחפש להרבות מצוות.

תראה, תראה, כמה הוא רוצה לזכות את הרבים. כמה הוא עושה.

תראה, תראה, תראה.

איזה נחת רוח זה עושה לקדוש ברוך הוא.

איי, איי, איי.

אני לא יכול להמשיך אחרי מה שאמרתי עכשיו.

הכל יודוך והכל ישבחוך.

והכל יאמרו והכל יאמרו,

אין קדוש כשם הכל יאדוך והכל ישבחוך.

והכל יאמרו והכל יאמרו, אין קדוש כשם הכל יאדוך והכל ישבחוך.

והכל והכל והכל יאמרו,

אין קדוש כשם הכל יאדוך.

והכל ישבחוך,

והכל והכל והכל יאמרו

עם קדוש השם.

שיהיה לכם כל טוב תמיד,

ושהשם ייתן לכם רעיונות והמצאות להרבות כבוד שמיים בעולם,

ותהיו בבחינת כל שמעשיו מרובים מחוכמתו,

חוכמתו מתקיימת. מי אמר את זה?

רבי חנינא בן דוסא.

ככה הוא פעל.

ככה הוא פעל, לכן הוא זכה להיות צדיק יסוד העולם,

שכל העולם ניזון בשביל חנינא בני.

הוא אמר

והוא עשה.

מה שהוא אמר הוא עשה. הוא היה.

הוא היה. קודם הוא, ואחר כך הוא אמר.

קודם הוא היה, ואחר כך הוא אמר.

ככה זה.

אתם רואים? זה אומר בעל המעשה, כמו שאומרים.

איך הגעתי להיות צדיק יסוד העולם? מה אתם חושבים?

אין שום אמרה ממנו בגמרא,

חוץ מפה במשנה באבות.

אין.

לא מורה הוראות, ולא זה, ולא שום, לא, רבי חנינא בן דוסא,

וכולם באים אצלו להתברך, וכולם באים אצלו להתבשח,

וכל העולם ניזון בזכותו.

מה החוכמה שלו?

כל שיראת חטאו קודמת,

כל שמעשיו מרובים, מאוד נראה.

זה רבי חנין.

מעשים, מעשים ביראת שמיים.

וואי, וואי, וואי.

הרי אני מכוון לקיים מצוות חכמים.

רבי חנין יאמר ראשי אומר, עושה גודל זבור, חוץ וקודל ישראל לפי כוח,

ירבו לעם תורו ומסווד שנה, אמר אדם עומס למען ספגו,

יגדיל תורו מיעדי.

תודה רבה.