הכרת הטוב וכפיות טובה - חלק ה | הרב אמנון יצחק

לע"נ

יחיא זכריא בן עוואד ז"ל

ורומיה בת סאלם ז"ל

נציב יום: שיראל שירה בת מירב מרים רוחמה- תזכה למחות כמו שצריך באלה ששמעה מהם לשון הרע ותזכה להיות בקהילות-פז, ונזכה לאריכות ימים ושנות חיים בבריאות שלמה - אמן!

אנחנו בחלק ה' של 'הכרת הטוב וכפיות טובה' | חיוב הכרת הטוב לכל מין המטיב אפילו שאינו המטיב בעצמו, בבא מציעא כג: "אין מעבירין על האוכלין" אדם הלך וראה ברחוב פת מושלכת על הארץ או דבר מאכל צריך להגביה את המאכל, למה צריך? משום הכרת הטוב למזון שהרי על ידו הוא מתקים אפילו שהוא ניזון ממזון אחר ולא מהאוכל הזה שמתגלגל בבזיון הרי חיוב הכרת הטוב הוא לא רק לדבר הזה שעשה לו את הטובה אלא אף לכל מינו, זה מזון שזן אותך זה מהמין שזן אותך, אתה רואה אותו מושלך בבזיון אתה צריך להגביה אותו משום הכרת הטוב למזון, אז רואים: שאפילו שזה לא פת שהיתה לי ביד ונגסתי בה והיא נפלה אז אני צריך להרים אותה כי בכל אופן אני ניזון ממנה, לא! אפילו לא ממנה סתם פת של מישהו אחר או פרי או משהו, אז הכרת הטוב לכל המין. 

כמו כן מובא במדרש (קהלת רבה ב כ): אנדרינוס קיסר פגע בזקן מופלג שנטע אילן תאנה, בן מאה! נוטע אילן תאנה, שאל אותו: בן כמה אתה? אמר לו: בן מאה! חזר אנדרינוס ושאל: האם אתה חושב עוד לאכול מפירות העץ? ענה לו הזקן: באתי לעולם ומצאתי עצים נטועים כך אני נוטע לאלה שיבואו אחרי. 

ויש לשאול: הרי זקן זה קיבל טובה מאנשים שהיו לפניו ומה לו להשיב טובה לאלה שהיו אחריו? מילא תשיב לאלה שהיו לפניך הם כבר לא נמצאים הוא בן מאה איפה הם? אלא זקן זה לימד אותנו את האמור: מכיון שנהנית מהמין האנושי לכן עליך להכיר טובה למין האנושי גם אם החזרת טובה איננה לאותם האנשים שהטיבו עמך, אז רואים מפה שצריך להטיב למין כולו שהטיב לך, לא יאומן! אז אנחנו חייבים לכל העולם הכל אנחנו משתמשים בדברים שכל העולם סידר; כל מה שאנחנו אוכלים, כל מה שאנחנו שותים, כל מה שאנחנו רואים, איפה שאנחנו מתהלכים, איפה שנוסעים כל מקום אין אנשים שלא נגעו שם ועשו משהו לטובתנו, אפילו שהם לא כיונו בדיוק אלינו ספציפית. 

ראוי לגמול חסד למי שיגמלהו לו או לקרוביו. זאת אומרת אם מישהו גמל לך חסד, או לא לך לקרובים שלך גם צריך לגמול לו חסד אם אתה יודע שהוא גמל לקרובים שלך צריך לגמול לו חסד. רואים ברות (פרק ב יא) כי מפני החסד שעשתה רות לנעמי, שנעמה היתה אשה לקרובו של בועז, התעורר בועז לעשות זה החסד לרות, ורצה להטיב לה באופן שלא תרגיש בו, כדי שלא תתבייש מזה, ולכן ציוה לקוצרים: "שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים" (רות ב טז) זאת אומרת תשכחו כאילו! כאילו מהַצְּבָתִים כשאתם קוצרים עושים חבילה צבת צובטים את זה ביחד, תשכחו את זה תניחו את זה ככה שהיא לא תצטרך לאסוף על בודדים. 

וכבר עשה לה את זה לה, את כל זה עשה לה בעבור החסד שהיא עשתה לנעמי, כמו שנעמי אמרה: "הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ" (רות ג ב) הוא מודע לנו הוא קרובנו. אז היא עשתה חסד לנעמי שהיתה קרובה של בועז, אז בועז מחזיר לה לזאת הסיבה נמצאת מפני החסד שעשתה רות לנעמי והיתה עושה לה תמיד, אז התעוררה נעמי לבקש לה מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב לה (רות ג א) אתם רואים: מכל הכיוונים כל אחד מטיב לרות על החסד שהיא עושה עם נעמי, וגם הקרוב בועז עושה לה אותו דבר בגלל הכרת הטוב שהיא עוזרת לנעמי קרובתו - זה מביא הרלב"ג. 

ב'שפתי חיים': חיוב הכרת הטוב הוא אף כלפי מי שלא נזקק לאותה טובה, כמו ישראל שלא היו נזקקים לעמון ומואב שיקדמו אותם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם (דברים כג ה) כי לחם היה להם מן, ומים היה להם מבארה של מרים, הם לא היו זקוקים לטובה, מכל מקום הם היו מחויבים להכיר טובה עמון ומואב ולנהוג במנהג דרך ארץ, ולקדם את בני ישראל בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם. אז רואים: שיש חובה להטיב גם מי שלא צריך את הטובה; נגיד אתה בא אורח אצל אחד שיש לו משתלה לשבת ואתה מביא לו פרחים הוא צריך את הפרחים?! יש לו משתלה! כן, בכל אופן צריך להטיב גם למי שלא צריך. 

נפש האדם מורכבת; מנפש שכלית ונפש רגשית, הנפש השכלית - ענינה נתינה לתת, מאחר שעיקרו של האדם הוא שכלו נמצא שבדיקת המהות של האדם, איך בודקים אדם מיהו? לפי הנתינה שלו כמה שהוא נותן רואים שיש לו יותר שכל! כמה שהוא נותן פחות - חסר שכל!! הנפש הרגשית ענינה קבלה, אדם כל הזמן דואג לקבל, ואפילו שהיא עסוקה גם לתת לאחרים אבל הנפש הרגשית דואגת לעצמה, וכמו 'הנתינה על מנת לקבל בחזרה' השקעה פשוט... 

וכמו כן מי שנותן בגלל שהוא מרחם על הזולת אף על פי שזה מידה יפה מאוד! "בני ישראל רחמנים" מכל מקום הנתינה הזו באה עבור עצמו לפייס את הכאב שלו על הזולת, זאת אומרת הוא 'לא יכול לראות אותו ככה מסכן! לא יכול' אז הוא נותן לו ובעצם הוא המקבל, בעצם הוא המקבל. ואפילו אם נותן מפני קשר משפחתי וכדו' זה לא מוכיח על נתינה גמורה, שהרי ילדיו הם שלו, ומשפחתו הם, הוא בעצמו וכאילו הוא נותן לעצמו 'זה נשאר במשפחה' איך אומרים? זה נשאר במשפחה. וגם הנותן משום הכרת הטוב זה לא מוכיח שהוא נותן משום נתינה גמורה, אלא כעין פריעת חוב; הוא חייב להכיר טובה למקבל. 

ואפילו אם הוא נותן 'כי הקב"ה ציוה אותנו לתת' עדיין זה לא מורה שהנתינה היא גמורה שהרי הוא רוצה במצוה ובשכרה לכן הוא נותן, וזה כאילו נותן לעצמו. אז איזה היא נתינה גמורה שהוא לא מקבל בעצמו? זה כשאתה נותן ומבטל כל רגש אנוכי שלך. אם האדם מבטל בשכלו את כל רגשי הרצון האישי שלו למען הזולת, ולהבדיל למען השי"ת בזה יגיע למעלת הנתינה האמיתית שהיא המעלה הגדולה במידות האדם. מעתה יש לומר: וגם כשאדם רואה סבל של חברו ומרחם עליו, מכל מקום יש לו לתת, אבל לא משום רגש הרחמים שלו בלבד, כי בזה לא יחשב נתינה גמורה, אלא צריך להתרגל לתת נתינה גמורה על ידי ביטול רגש האנוכי שבו. 

ואפילו כשנותן לילדים, למשפחה, או אפילו כשחושב על המצוה: שה' ציוה אותו לתת, יש לאדם להתרגל לעבוד על עצמו לא לתת משום רגש אנוכי, שזוהי כנתינה שהיא קבלה לעצמו, אלא צריך נתינה גמורה עם ביטול הרצונות. וגם בהכרת הטוב, יש לומר: שהדרגה הפחותה היא שהמקבל מרגיש רק כפריעת חוב למטיבו, הדרגה המושלמת: זה כשהאדם צריך להודות ולהכיר למטיב לו בביטול כל האנוכיות של עצמו. ולכן מובן היטב: למה התורה חייבה אותנו להכיר טובה למצרים שהם היו לנו אכסניא בשעת הדחק? על אף שמצד שני הם שיעבדו אותנו בשעבודים קשים ומרים ורצחו וכו'! כי אדם צריך לבטל רצונותיו ובכל אופן להכיר טובה למטיב, לא לערבב את הרצונות. 

אומר המאירי: "אע"פ שראוי להזהר שלא לבזות שום אדם בעולם, מכל מקום ראוי להזהר בזה בתכלית האזהרה במה שנתכבד בו, ונשתמש בו שלא יהרהר לבזותו כלל!" אם נהנית ממישהו התכבדת ממישהו כיבד אותך השתמשת בו אסור להרהר לבזות אותו כלל! אומר המאירי: "וכל העושה כן יורה על פחיתות המידה שיש בו, וסגנון טבע פחות ונמאס!" בקיצור; גועל נפש של בן אדם! "ובדרך צחות אמרו חכמים: "בור ששתית ממנו מים אל תשליך בו אבן" אז אסור לבזות שום אדם בעולם. 

בפרשה שלנו (פרשת וירא) שרה אמנו אמרה לקב"ה, כביכול דיברה עם עצמה: שאיך היא: "אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן!" גם, בן מאה אֶה! אז ה' אומר: "לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה?" וה' מתקן כאילו מה שהיא אמרה: "וַאֲנִי זָקַנְתִּי" (בראשית יח יב-יג) ולא אמר וַאדֹנִי זָקֵן, למה? שלא יפגע אברהם אבינו! הקב"ה שינה מפני השלום, כי אם ישמע אברהם שהיא אמרה שהוא זָקֵן הוא עלול להפגע אבל זה המציאות לא? הוא בן מאה הוא לא זקן, בן שישים כבר זקן, אז בן מאה, אז מה יש אם היא תגיד את האמת? 

זה עלול לפגוע קצת, אז הקב"ה שינה, היא אמרה וַאדֹנִי זָקֵן וה' אמר וַאֲנִי זָקַנְתִּי כאילו היא אמרה וַאֲנִי זָקַנְתִּי על עצמה כאילו היא זקנה אז איך היא תביא ילדים?! אז ה' שואל את אברהם: למה היא צחקה? אז רואים: שלא לפגוע! לא לפגוע, אפילו דברים של אמת, צריך להשתדל מאוד-מאוד-מאוד להזהר: לא לבזות שום אדם בעולם, מכל מקום צריך להזהר בפרט אם התכבדת והשתמשת מאותו בן אדם לא להרהר לבזותו כלל. 

עכשיו, בהבאת הביכורים אומר: "הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי" פירש רש"י מהספרי: "שאיני כפוי טובה!" כל הפרשה של ביכורים זה ענין להורות: שאינני כפוי טובה. אז לומדים מפה: שהכרת הטוב זה לא מספיק במה שבליבו הוא אוהד את המטיב, אלא צריך להודות לו בפה מלא! ויש בזה הכנעה, כי כשאומר לו בפיו שהוא מכיר לו טובה על טובתו, מראה בזה שהוא נכנע לפניו. 

אבל יש בעלי גאוה לא יכולים להכנע, לא יכולים להודות בפה מלא, הגאוה מונעת מהם, יש אנשים שאפילו אומרים שהם מתבישים להודות ולהגיד תודה וזה, הם לא מבינים שהשורש הוא הגאוה שלהם! איזה בושה יש בזה להגיד תודה למי שהטיב לך? מה בושה בזה? - התביישתי! - מה זה התבישתי? מאיפה זה בא הבושה הזאת? מהגאוה! 

"וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב" רש"י אומר: "מכאן אמרו: אין קוראים מקרא ביכורים אלא בזמן שמחה" חכמים קובעים שבין עצרת לחג זה התקופה שאדם יש לו יבול הוא קצר יש לו שמחה גדולה! הבית מתמלא האסמים מתמלאים – אה! יש שכר לעמלו ואז התקופה שבה מביאים ביכורים, ואז 'מביא וקורא' אחרי החג סוכות 'מביא ואינו קורא', מכאן אמרו: אין קוראים מקרא ביכורים אלא בזמן שמחה". הענין: כי בסוד הענין של הכרת הטוב הוא גם להראות למטיב לך כי אתה בשמחה על גודל חסדו! על הפסוק: "כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ בֵּרַכְךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ" פירש רש"י: "לפיכך לא תכפו את טובתו להראות כאלו אתם עניים, אלא הראו עצמכם כעשירים!" אם לא מראה את שמחתו ועושרו על הטוב - זוהי כפיות טובה. 

אז עכשיו שכבר הגענו לכאן אז נקריא את הפסוקים שמדברים על מצות הבאת הביכורים, וזה מתחיל בספר דברים פרק כו פסוקים א-י, תקשיבו טוב! "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ". מה עליך לעשות? "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא" בסל "וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" בקיצור; אדם יורד לשדה, לכרם לכל מקום ורואה פירות, שם גמי-סימן זה הפרי הראשון הבכור שיצא ראשון בשביל להעלות אותם לירושלים אל הקב"ה להודות לו על מה שהוא נתן לו. 

"וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹקֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ. וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹקֶיךָ. וְעָנִיתָ" - בקול רם! "וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ" מה אתה צריך להגיד? תקשיבו טוב! מאיפה הוא מתחיל להודות? "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" לבן הארמי רצה לאבד את אבא שלי - את יעקב! "וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה" יעקב אבינו ירד "וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט" בשבעים נפש ירדו אבותינו למצרים "וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב" יצאו משמה מליונים! 

"וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה" - זה הקדמה להודאה! כן, "וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹקֶי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ! וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" 

אז רואים: זה מצות הביכורים, כל זה כל הטקסט הזה והכל - זה להגיד: שאני לא כפוי טובה! אני זוכר את כל ההיסטוריה איך לבן רצה לחסל אותנו שלא יהיה עם ישראל ואיך ה' הציל אותנו, ומה עברנו במצרים, ואיך הוא הוציא אותנו משם, ואיך הביא אותנו לארץ! אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ והנה, יש לי פירות סוף סוף מהארץ הקדושה הזאת, ואני יכול לאכול, ואני מביא את הביכורים, ואני מודה לה' - ואני לא כפוי טובה! 

שמעתם איזה טררם גדול? אז ככה אדם צריך להכיר טובה לכל מי שמטיב לו, ואפילו לא למי שהטיב לו בעצמו אלא אפילו למין שלו! ואם מוצא אוכל מושלך – צריך להגביה אותו, משום הכרת הטוב למין שלו למזון לאוכל שאתה נהנה ממנו - פיש! ואנחנו רק בהתחלה של הכרת הטוב, שיעור חמישי בלבד! יש עוד לפחות חמישים שיעורים בשביל לדעת: מה זה הכרת הטוב? – הכונו!

לשמיעת שיעור זה ושיעורים אחרים בטל' 02-3724787

וכן ניתן לקבלם במייל main@shofar.tv