לעשות מצוות עם הבנה | הרב אמנון יצחק

לע"נ

יחיא זכריא בן עוואד ז"ל

ורומיה בת סאלם ז"ל

נציב יום בלחש.. ולהצלחתנו ופעילותינו אמן!

הגאון ר' יצחק לוינשטיין זצ"ל במאמר: מצוות שאפשר להבינן - חובה לעשותן עם הבנה! שתי דרכים יש לפני האדם; אחד זה מה שדיברנו במאמר נח' בענין העקידה: איך אברהם אבינו קיים את דבר ה' בלב שלם בלי שום קושיות! ובלי שום הבנות כאילו אינו יודע מכלום כאילו עכשיו הוא נברא וכאילו אין שום הבטחות אודות יצחק: "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (בראשית כא יב) אמנם כן צריך להיות לפרקים אך לא תמיד. אז בעקדה ראינו: בלי הבנה בלי טעם בלי שאלות בלי חקירות בלי הרהורים, אברהם אבינו ניגש לעקידה כאילו לא אמרו לו כלום ולא הבטיחו לו כלום. 

אז אומר הרב יצחק לוינשטיין זצ"ל: כך צריך להיות לפרקים אך לא תמיד, כי על פי רוב: דרכי התורה והנהגת הבורא צריכים להיות ברוב הבנה וחכמה! לדעת ולהבין טעמם מהלכם ודקדוקם כפי הנראה, כי רצון התורה: שאדם יבין מה הוא עושה, למה הוא עושה. וזאת למה? כדי שירגיש זאת הלב! כשאדם מבין משהו זה מתיישב על ליבו הוא עושה את זה מכל הלב! ואז הפעולות מתאימות עם הלב, זאת העבודה הראויה של האדם. אבל אם הוא עושה בלי הבנת הלב זה מעשה טכני כזה, כמו 'מעשה קוף בעלמא'. 

אם אדם עושה פעולות רבות ערך, אבל הלב אינו מרגיש זאת כי הלב לא מבין זה נגד עיקר עבודת האדם, כי 'רחמנא לבא בעי' הוא רוצה שהאדם יעשה בלב שלם בלב! חפץ בלב שמח ובלא לב כל פעולות האדם אינן מן האדם בעצמו אלא מהצד, דרך התורה: שמכל הנהגת הבורא והמצוות יתעלה האדם! הלב צריך בכל דבר טעם, והאדם צריך לדבוק בכל. אדם יכול לעשות פעולות גדולות יותר מערכו, אבל הוא לא יכול להיות צדיק יותר ממה שהוא, כי צַדקות נחשבת רק לפי מה שהוא מתאים לפי מדרגתו. 

זאת אומרת תלוי באיזה מדרגה נמצא האדם, באותה מדרגה שהוא נמצא אז זה דרגת הצדקות שלו, אבל לעשות מעשים? הוא יכול לעשות יותר מהערך שלו! אדם פשוט יכול לעשות דברים שהם בעלי ערך גבוה מאוד יותר ממדרגתו, אבל צדקות נחשבת רק לפי המדרגה של האדם, לכן צריך האדם להשתדל שכל המעשים שלו יהיו ברוב טעם ודעת, זאת אומרת שהוא יודע, הוא מבין את הטעם של מה שהוא עושה, כי בזה הוא יכול להתעלות. לפיכך דרכי התורה והמצות צריכים להיות באופן הזה, וזה כוונת התורה: שהאדם יעשה מן הלב, מן הלב עושים כשיודעים את הטעם, כשמרגישים את זה. 

אמנם הדברים שבתורה שאין להם טעם, גם אותם צריך לעשות, משום: שהם ציווי ה'! "חוקה חקקתי גזירה גזרתי ואין לך רשות להרהר אחריה!" אבל הדברים שבתורה שניתנו להבין, חוב עלינו להבין, ואם אדם עושה בלי הבנה וטעם אז אין המצוה נעשית כראוי. 

לדוגמא; יש אנשים היום ששמעו שיש מצות 'שמיטה' ונגיד שהסבירו להם: שצריך לעשות ככה וככה, ולא ככה ולא ככה, והם לא יודעים למה? אז הם עושים את זה בלי חפץ! ואז הם עושים קולות כי הם לא מבינים בכלל מה, מה הערך של הדבר הזה בכלל? מה זה? הם לא יושבים ופותחים ספרים ולומדים, ממילא, הם לא עושים את זה מהלב, זה בשבילהם שמיטה – כאילו עונש! בשעה שזו מצוה כל כך גדולה שעיקרה מן התורה! אמנם בזמן הזה לפי רוב הפוסקים שזה מדרבנן, יש פוסקים שפוסקים שזה מן התורה, אבל להלכה אנחנו נוקטים שזה דרבנן, אבל עיקרה מן התורה, ואין דרבנן יותר חמור משמיטה! 

וישראל גלו בגלל שביטלו שבעים שמיטות הם היו בגלות בבל שבעים שנה! זאת אומרת זה לא דבר פשוט. למה? למה הם גלו? למה זה העונש? כי כתוב שהארץ תהיה לה' שבת לה' "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" (ויקרא כה ב). אז הארץ צריכה לשבות, הם לא שבתו, והם לא קיימו את השביעית כראוי, אז ה' גירש אותם ועכשיו הארץ תשבות, אף אחד לא יוכל לעבוד, אין אף אחד. גוי אין לו חיובי שביעית, אבל יהודי יש לו, לכן תעופו מפה שבעים שנה כנגד שבעים שמיטות ועכשיו אני אתן לארץ לשבות... זה חמור מאוד שמיטה! ועד שיש אחת לשבע שנים מצוות כזו!! 

וזו מצוות התלויות בארץ, ובשביל זה רצה משה רבינו להכנס לארץ! בשביל מה הוא רצה? בשביל מצות התלויות בארץ! אז כשהאדם לא מבין את הטעם של כל דבר ודבר, למה זה כן למה זה לא, למה זה אסור למה זה חמור, אז הוא לא עושה מכל הלב, וכשהוא לא עושה מכל הלב? זה לא עבודת ה'! לכן אם הוא עושה בלי הבנה בלי טעם אז אין המצוה נעשית כראוי, כי כונת התורה: שיבין האדם וידע: שנתנה מצוה זו לטובתו! ומזה יהיה ביכולת האדם להבין: את גודל חכמת הבורא! שמיטה זה עונש?! שמיטה זה לטובתו! 

מה טובה יש בזה? קודם כל, שתזכור: שאני הבעלים על כל הארץ! ולא אתה, ולא תכשל ב"כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי" (דברים ח יז) שזה אפיקורסות! דבר שני: אני רוצה; שכולם יהיו שוים בשנה הזו עשירים ועניים! זאת אומרת כל השדות כל הפרדסים כל הכרמים - הכל הפקר! כל אחד יכול להכנס ולאכול גם הנכרי! אמנם את הנכרי מותר למנוע אבל גם את הנכרי; "עַבְדְּךָ, אֲמָתְךָ" כולם-כולם יכולים להכנס בלי לשאול אותך לאכול! וגם אתה במשך שנה תרגיש: מה שמרגיש העני במשך שש שנים!! אתה רואה? אתה לא יכול למלא את האוצר! אין למלא לאוצר, רק "לָכֶם לְאָכְלָה" (ויקרא כה ו) – 'לא לסחורה ולא לאוצר ולא להפסד'. 

אוו... עכשיו העשיר מרגיש מה מרגיש העני. ועוד טעמים, זה לטובתנו! כל המצות עושה הקב"ה לטובתנו, "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם" (ויקרא כה כא) הקב"ה מצוה ברכה. ושומרי שמיטה - הם כמו מלאכים! "גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ" (תהלים קג כ) אתה מביא ברכה גדולה! ומזה שהאדם מבין את הטעמים יש ביכולתו להבין את גודל חכמת הבורא. ואז גם הדברים שהוא אינו מבין, אז יהיה לו טעם! בהם אפילו שהוא לא מבין כי תהיה לו הבנה אחרת: ודאי זה לטובתי! זה שאני לא יודע בדיוק איך זה לטובתי אבל ברור שזה לטובתי, שהרי אפילו היסורים שמביא הקב"ה על האדם זה לטובתו: 'כל דעביד רחמנא לטב עביד!' ואז הוא מאמין: שהכל לטובתו והלב מסכים לעשות גם מה שהוא לא מבין, אבל זה אחרי שהוא מבין הרבה, הוא מבין הרבה ורואה שלאורך כל המצות והכל הכל זה לטובתו, אז גם מה שהוא לא הוא מבין הוא יבין. 

הרמב"ן בספר הגמול באות מא' מבאר: אודות הטענות של איוב וחבריו, שאיוב לא נחה דעתו מכל התירוצים שתירצו לו חבריו, עד שהבורא בעצמו ביאר לו אודות טענותיו. אבל את הסוף? לא ביאר לו! כי זהו סוד לאדם שאין שכל האדם יכול להבין. הוא לא גילה לו את הסוד: שהוא בעצם גלגול של תרח. מבאר שם הרמב"ן: ואם יקשה האדם; שאם כי סוף כל הדברים לא להבין, שאין להבין ואין אפשרות להבין את הכל עד תכלית, אז למה אם כן צריך את כל התירוצים והביאורים, שביאר עד הנה מכל הטענות של איוב וחבריו ומה הוא ענה להם, בשביל מה צריך את כל זה? כל ספר איוב עם כל הטענות והמענות? 

הוא אומר: ואם ישאל השואל ויקשה על זה: לא מחכמה ישאל כי אם מסכלות! זה סימן שמואסים החכמה אלה ששואלים דבר זה. כי מה שיש בשכל של האדם להבין צריכים להבין! ואז תהיה לו גם הבנה אחרת בסוף: שאינו יכול להבין - גם זה הבנה. ש'אילו ידעתיו הייתיו' אם הייתי יודע כל מה שה' יודע – אז הייתי הוא, אתה יכול להיות הוא?! גם זה הבנה! וכזאת מצאנו בתורה ביעקב אבינו, תשמעו! זה דבר מדהים!! מצינו בתורה ביעקב אבינו כשביקש לברוח מלבן וקרא לרחל ולאה לשדה, ביאר להן תחילה: איך שלא טוב לו להיות אצל אביהם! וסיפר להן את כל הרעות שעשו לו ולבסוף אמר להן: שיש לו גם ציוי מהבורא: לברוח! 

ולכאורה: למה היה צריך להאריך כל כך ברשעת אביהם? לא היה לו לומר אלא שיש לו ציוי מה', והלא האמהות בודאי היו שומעות לציוי! מה הוא אמר להם? "וַיֹּאמֶר לָהֶן רֹאֶה אָנֹכִי אֶת פְּנֵי אֲבִיכֶן כִּי אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם" אז קודם כל הוא מציין שנשתנו פניו של אביהן כלפיו. ואח"כ הוא מוסיף ואומר: "וֵאלֹקֵי אָבִי הָיָה עִמָּדִי. וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן. וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹקִים לְהָרַע עִמָּדִי". אז כל מה שהוא ניסה להזיק לי והכל - ה' מנע ממנו! "אִם כֹּה יֹאמַר נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן נְקֻדִּים וְאִם כֹּה יֹאמַר עֲקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן עֲקֻדִּים. וַיַּצֵּל אֱלֹקִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן לִי". הוא כל פעם הייה מחליף כי מה שהוא היה אומר – ככה היה נולד, והוא היה מחליף: לא סיכמנו ככה כן סיכמנו ככה, היה מהֵתֶל בִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים - עֲשֶׂרֶת מֹנִים זה מאה פעם שקרים היה משקר! 

"וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם וְהִנֵּה הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים. וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹקִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וָאֹמַר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ. אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ" (בראשית לא ה-יג). מצינו בתורה שביקש לברוח מלבן, וקרא לרחל וללאה לשדה, אז קודם לפי הפסוקים שלמדנו אמר: שלא טוב לו להיות אצל אביהן! וסיפר להן כל הרעות שעשה לו, ורק בסוף אמר להן: שיש לו גם ציוי מהבורא לברוח! קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ. 

ונשאלת השאלה: מה, לא מספיק להגיד לאמהות הקדושות: יש לי ציוי מהבורא ללכת! מה, הן לא היו הולכות איתו?! אז למה הוא קודם מתלונן ומסביר מה עשה לו ורק אח"כ אומר את הציוי? וגם האמהות בתשובה שהן משיבות ליעקב, גם הן בהתחלה מתחילות בהתאוננות על אביהן, ורק בסוף הן אומרות: "כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹקִים אֵלֶיךָ עֲשֵׂה" (בראשית לא טז) מה זה? למה זה ככה? מה הן אמרו לו? "וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ. הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ. כִּי כָל הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹקִים מֵאָבִינוּ לָנוּ הוּא וּלְבָנֵינוּ וְעַתָּה כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹקִים אֵלֶיךָ עֲשֵׂה" (בראשית לא יד-טז). 

הוא אמר להן: שה' אומר לו: צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ. מה היה צריך להיות כתוב? וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ: כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹקִים אֵלֶיךָ עֲשֵׂה. למה הן צריכות גם הן לתרץ ולהסביר ולתת טעם שבאמת כן, צריך לצאת האבא הזה יש בעיה איתו, והן מפרטות מה הבעיה, ואח"כ הן אומרות: טוב מה שאמר לך ה' עשה! מה זה? לא יותר נכון להגיד: שאם ה' אמר - אני עושה קודם כל בגלל ה'? 

אלא כפי שלמדנו: כל הדברים צריך שיסכים ויבין הלב! והלב לא מספיק לו רק ציוי, ברור שישמעו לציוי, אבל זה בלי להבין בלי 'אובנתא דליבא' בלי שהלב מבין. אלא צריך להבין ולהרגיש: שהציוי לטובתו! ואחרי כן יעשה בשביל הציוי, אז הציוי יהיה שלם בשמחה בהבנה מכל הלב! כמו שכתוב: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ" (דברים ד לט) ואז הפעולה היא שלימה, כי צריך שיהיה טעם לדבר, וככל שיש טעם לדבר הדברים מתיישבים בלבו של האדם והוא עושה את המצוה בשלימות! ואנחנו רואים אחרי הפסוק, כתוב: "וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם" ומה סמוך אליו מיד? "וַיֹּאמֶר ה' אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ" (בראשית לא ב-ג) 

זה הדבר שאמרנו: הבורא רצה להראות בזה את הציוי שזה רק לטובת האדם! זה לא גזירה בעלמא, כי הלב מרגיש: שזה לטובתו! ואח"כ יבוא הציוי - זה מתיישב, אז מה עשה הקב"ה בשביל שהציוי יֵעשה בשלימות מתוך הבנת הלב? קודם הקב"ה גרם וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם... או! זה עכשיו סיבה לצאת, עכשיו שיבוא הציוי לצאת? או! יש לי טעם טוב למה אני רוצה לצאת: די נמאס לי מהדירה הזו, אתה יודע, הבעל הבית הזה אומרים לו: לתקן את הדוד - לא רוצה, תעשה ככה - לא טוב, יש עובש - לא זה, מה לעשות? לעזוב שמה או לא? לעזוב! או! יופי ב"ה גם ככה בלאו הכי אני סובל וזה וזה... אה! עכשיו זה מסתדר, עכשיו זה מסתדר. אבל אם זה בלי טעם בלי כלום - קשה! למה שאני אקום ואעזוב למה שאני אלך? להעביר דירה? אתה יודע מה זה להעביר דירה? 

וכך מצינו גם שרבינו יונה בשערי תשובה שער ג' אות קפד' מבאר טעם לעון קבלת לשון הרע: יסוד הנפש זה אמת! אמרנו הנפש היא טהורה, "נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ‏ בִּי טְהוֹרָה" ואם זהו שקר אז יהיה לה פגם בזה! זאת אומרת מה טעם לעון של קבלת לשון? הטעם לעון, למה זה עון? בגלל שזה שקר! שקר!! למה אתה אמרת לשון הרע? להרע! לא להועיל, זה שקר! התורה לא מסכימה עם זה, מה שהתורה לא מסכימה - זה שקר. והנפש שלך מה היא? אמת! זה עון, אתה פוגע בנפש, אתה מכניס לה שקר במקום אמת. וכן באורחות חיים להרא"ש באות כד' מבואר טעם להתרחק מן הכעס: "מפני שזה מבלבל את רוחו ודעתו של האדם!" 

לכאורה: לשון הרע היא מעבירות החמורות! והיא שקולה כנגד; עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים! וגם על הכעס אמרו חז"ל: "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה!" אז למה צריכים לתת טעמים לזה? למה רבינו יונה מבאר מה הטעם לעון קבלת לשון הרע? מה הטעם: מפני שיסוד הנפש היא אמת ואם זהו שקר אז זה פגם בשבילה! מה, מה לא מספיק שזה יותר גרוע משלוש עבירות החמורות בשביל לקבל עונש?! לא! הוא נותן טעם, כי עם הטעם מבינים גם למה העונש! אתה פשוט פוגם בנפש שלך! מעבר לעבירות כמה זה שקול לא שקול, מה אתה עושה?! הנפש שלך יסודה אמת! 'צלם אלוקים' ואתה מכניס לתוכה שקר אתה פוגם בה! 

ולמה צריך הסבר על כעס? הרי הכעס זה שקול כמו עבודה זרה! אז למה צריך הסבר? הרא"ש מסביר: מה טעם להתרחק מן הכעס? מפני שהוא מבלבל את רוחו ודעתו של האדם! ואז האדם יכול לבוא לטעויות!! כתוב: "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" אבל מה הטעם? כתוב: "שאם חכם הוא – חכמתו מסתלקת ממנו! ואם נביא הוא -  נבואתו מסתלקת ממנו!" בגלל הכעס, ומצינו אצל משה רבינו שלש פעמים הוא כעס והוא טעה! משה רבינו!! ואפילו כעס מוצדק, ומה עושה הכעס? אומר הרא"ש: הוא מבלבל רוחו ודעתו של האדם, כשהאדם נסער והוא לא מיושב בדעתו, דעתו מבולבלת ואז הוא עושה טעויות, זה יכול להיות טעויות הרות אסון! אדם עצבני לא שם לב אחרי שהוא מתעצבן עובר את הכביש לא התסכל לא ימינה ולא שמאלה ו... 'עלה בסערה השמימה!' ממש, בסערת רגשות... 

אז למה צריכים הסברים וטעמים? כמו שאמרנו: כי אם הלב מבין ומסכים – או! אז הציוי מתיישב והכל אפילו העונש מתקבל. כל הענין זה שצריך להתעסק עם הלב – הלב צריך להרגיש את זה, הלב צריך להסכים, ואם הלב לא מבין - הוא מתנגד! אבל לא הבנתי, למה אני צריך לעשות את זה, אבל לא הבנתי! לא, תסביר לי, לא הבנתי, אנשים רוצים שיתישב על הלב, גם הם מבינים את זה בלי הדרשה, בלי הדרשה הם מבינים, אבל הם לא מבינים: למה זה חשוב? זה חשוב במצוות: כשאתה יודע את הטעם אתה מקיים אותם עם הלב בשלימות – ככה צריך. 

אם אדם לא מבין הוא לא דבק במצוה וגם לא נחשב שהוא עושה אותה; הרי למדנו ש"מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" מקבלים עונש! "הַפְלֵא וָפֶלֶא" (ישעיה כט יג-יד) אז לכן כל מה שאנחנו יכולים להטעים טעם – צריך להטעים! אז לכן עכשיו תבינו למה גם לפעמים חכמים מביאים כמה טעמים למצוה לענין לסיבה לגדר לתקנה לכל מיני דברים; מה הטעם? זה אומר טעם כזה וטעם כזה, למה? למה אומרים כמה טעמים, תגיד טעם אחד מספיק וכולם יסכימו עם הטעם הזה? 

לא! לא אצל כולם מתיישב אותו דבר, יש אחד שהטעם הזה תופס אותו אומר: או! עכשיו אני מסכים, עם מה שאמרת קודם לא יודע לא מסתדר אצלי כל כך זה כן, הם חיפשו להגיד את הטעם שיתישב גם אצל אנשים שקשה להם שיתיישב, הם שמעו את הטעם של השני אבל יש מי שיגיד על הטעם הזה: ככה וככה, אבל הטעם הזה זה יותר קל לקבל אותו וכן הלאה - או! מהדרשה הזו יצאה לנו המון...!! 

לשמיעת שיעור זה ושיעורים אחרים בטל' 02-3724787

וכן ניתן לקבלם במייל main@shofar.tv