לראות ההשגחה בעינים | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום לעילוי נשמת אפרים בן מרים ציפורה, מנוחתו עדן, אמן.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

בפרשיות האלה של סיפור יציאת מצרים,

שואבים ולומדים

את היסודות הגדולים של השגחת השם יתברך

והביטחון בו.

ככל שיעלה ביד אדם להשיג זאת,

הרי הוא מעמיק יותר למצות את העניין של יציאת מצרים,

שהתורה הזהירה על הזכירה

של יציאת מצרים, כל ימי חיינו.

ובהרבה מצוות

אנו אומרים זכר ליציאת מצרים,

וחייבים להתבונן בעניין של יציאת מצרים

עד שבכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

אין המטרה לזכור עבר יפה,

היסטוריה,

אלא תחליט

שאדם ימצא על ידי זה את דרכו בהווה,

וידע שהשגחת השם יתברך מתמדת,

בלי שינוי ובלי תמורה.

ההבדל הוא שאז התקופה הייתה בגילוי,

גם עיני עיוורים נפקחו לרות,

כאשר הוסרו כל הסיבות המכסות את פני ההשגחה מעיני האדם,

ונפתחו השמיים

וכל הרקיעים

להראות

ולהודיע את היסוד הזה לדורות.

נתבטלו כל גדרי הטבע הגלויים והקבועים בבריאה,

מטה הפך לנחש,

נחש הפך למטה,

לזה היה מים

ולזה היה דם,

החיות כולם באו ליישוב,

בני האדם לא מצאו להם מקום ביישוב, מפחדם של תערובת של חיות.

לזה היה יום,

לשני היה חושך,

לאלה זעף הים,

לאלה נהפך ליבשה,

עד שכופרים כמו פרעה הודו במציאות השם.

אלה שאמרו בהתחלה, מי אדוני?

אלה שלא מצאו את השם של הקדוש ברוך הוא בספרים.

ופרעה שאמר לי יאורי ואני עשיתיני.

כל אלה

הודו בסוף

בהשגחת השם יתברך.

אצבע אלוהים היא.

באמת המעמיק להתבונן בדרכי החיים ייווכח. מי זה שמעמיק אבל? זו השאלה. מי מעמיק להתבונן בדרכי החיים?

אבל מי שיתבונן.

כי פלאי ההשגחה העליונה וניסים גלויים ונסתרים מתרחשים בכל רגע.

כמו שאומר הרמב״ן,

כל מקרנו ודברנו הם רק ניסים נסתרים ואין בהם טבע ומנהגו של עולם כלל.

לדוגמה, קריעת ים סוף

זה אחד הניסים הגדולים שהתרחשו עם יציאת מצרים.

וחכמים זיכרונם לברכה אומרים

קשים מזונותיו של אדם

כקריעת ים סוף.

ואם לאדם אחד זה כך,

קשים מזונותיו של אדם אחד

כקריעת ים סוף.

לספק מזון לבן אדם אחד

זה קשה כקריעת ים סוף.

אז למשפחה

עוד יותר קשה,

ולמשפחות הרבה עוד יותר קשה,

ולעיר שלמה עוד יותר קשה,

ולמדינה לכל שכן,

ולכל העולם כולו

ולכל הדרים עליה מקרני ראמים עד בית סכינים,

והקדוש ברוך הוא עורך שולחן לפני כל אחד ואחד.

מפליא הדבר.

למה קשים המזונות, וכי קשה משהו אצל הקדוש ברוך הוא שזה קושי? מה זה קשים?

כי לכל אחד הוא צריך לתת אחרת לפי מה שהוא ראוי וזכאי.

מה היה קשה בקריעת ים סוף?

כתוב שהם נכנסו בצד אחד ויצאו בצד השני בקשת, מעין קשת,

והיו 12 גזרים.

אז הגזר הראשון

הוא היה קצר,

והאחרון הוא היה היקף גדול.

אז לא כולם היו בשווה.

זה היה צריך ללכת דרך קצרה, וזה היה דרך יותר ארוכה,

וזה יותר ארוכה,

וזה יותר ארוכה.

אז גם יש אנשים, זה יקבל סנדוויץ', זה יקבל שתיים, זה יקבל שיחים, זה יקבל ככה, וזה יקבל בראש, וזה לא יקבל.

אז זה קשה ככה, כל פעם מטפל וכל רגע לחשבן מה מגיע לו ומה לא מגיע לו. כל רגע הוא יקבל.

השם היה רוצה לתת לכולם בשווה,

אבל מה לעשות שהמעשים של האדם גורמים שהוא יקבל בהתאם?

הרמב״ן, זיכרונו לברכה, כתב

שאילו זכינו גם היום

היה יורד המן.

אילו זכינו גם היום היה יורד המן, אתם שומעים?

אומר הרמב״ן.

האם

הצמיחה מן הארץ,

שהיא

מעין התגשמות של נס

בגרעינים של התבואה המובנת לנו?

אתה שם גרעין אחד,

והוא מצמיע לך מאות גרעינים,

וזאת לאחר שהוא נרקב?

האם המציאות המפליאה הזו היא פחות מפלאי המן

שירד מן השמיים?

לקחו אותי

לשדה והראו לי פלא.

פלא.

איך צומחים

תפוחי אדמה?

יש לך ירק,

ואתה מרים את הירק, שום דבר לא מחובר אליו.

אבל מה כן?

מתחתיו יש בערך 15 תפוחי אדמה,

שאין להם שום קשר לירק.

כל אחד עומד בזכות עצמו.

איך זה? מה זה, הטילו ביצים?

מה, הירק הזה מטיל ביצים?

בדרך כלל אתה מושך, יוצא לך צנון, מושך, יוצא לך מלפבון,

מושך, יוצאת לך חסה,

מושך, לא יוצא כלום.

מחפש בפנים? 15 בערך, עד 20 תפוחי אדמה.

כל אחד בנדורה.

לא יאומן, זה לא פלא?

איך זה?

הנה גם החיים והמוות,

שהכול מודים שהם אינם ביד אדם,

ואפילו הטוב והרע בצורכי האדם,

שהם מפרטי החיים והמוות,

אדם מגשש בהם כעיוור, משולל כל ידיעה על עצמו ועל קיום גופו,

מהותו וחיותו.

מי האדם שיודע מה נעשה בתוכו ובקרבו?

ואם הרופאים יודעים מעט,

הרי כל ידיעתם נובעת

מאחרים

או מספרים,

אבל הרופא לא יודע מה גוף של עצמו.

נתאר לעצמנו איש נושא סל סגור.

נשאל אותו, סליחה, מה יש לך בפנים?

לא יודע.

אז נאמין לו שהסל שלו?

מה, אתה סוחב משהו שאתה לא יודע מה יש בפנים?

מאיפה זה? אז איך הגיע אליך?

מה זה אתה לא יודע?

אז אולי זה גנוב.

אולי הוא החליף את זה.

מה זה?

אדם אומר, כוחי ועוצם ידי,

והוא בעצמו לא יודע מה יש בקרבו.

עכשיו אנחנו יודעים מה מתרחש לנו בגוף?

יש אנשים הולכים, חושבים שהם בריאים,

ובעצם מחלה כבר התרקמה בתוכם, והם לא יודעים.

אדם יודע מה יש בתוכו?

אדם לא יודע אף רגע מה קורה איתו.

ואפילו הוא בא ומתלונן בבית חולים,

ואנחנו נחכה, נצלם, נראה מה קורה.

אחרי צילומים לא מוצאים, ואחר כך עוד סריקה, ועוד סקירה, ועוד זה, ועוד דם, ועוד פה, ועוד שם, ולא מוצאים. יכול להיות שנים, בינתיים הוא מת והלך.

ועוד לא גילו.

יש לפעמים טועים, בכלל, אומרים, זה לא ככה, זה כן ככה, זה כן ככה, והוא אומר ככה, והוא אומר ככה.

אז אחרי שרואים, לא יודעים.

אז איך אדם אומר, כוחי ועוצם, מי אתה? סליחה, אדוני, מי אתה?

איזה כוחי ואיזה עוצם ידידי. אתה יודע מי אתה בכלל?

מה מהות הנשמה שבך? החיות שבך? מה אתה יודע בכלל?

כשמתבוננים עוד קצת,

מגלים שגדול הסתום על המפורש.

הנה כל אדם הוא יילוד מבטן אימו.

הוא יצא מעולם אחד

והוא עתיד להיכנס לעולם אחר,

ושניהם נסתרים מדעתו.

כל הברואים

עוברים ושבים

על פני גשר ההווה.

מהעבר קל לנו להכיר את ההשגחה הפרטית, מהעבר.

לראות איך השם השגיח עלינו ואיך הגענו עד הלום.

ורואים איך הייתה גזירת עליון בהקצבה מסוימת לכל אדם ואדם.

כמה שובע, כמה חסרון,

כמה בריאות היה, כמה חולי.

הכל בגזירה וקצבה קדומה מראש.

אבל אם ניכנס לבית הקברות,

נתמלא צחוק.

רואים קברים, כולם שבים.

אבל יגידו לך, פה יש גיבור

ופה הוא קבור חלש,

פה קבור עשיר.

אתה רואה איזה עשיר,

אתה רואה איזה עני.

זה היה משפיע,

זה היה מושפע,

זה היה נותן, זה היה מקבל.

איזה גבורה, איזה בטיח, איזה חשיר, איזה גיבור, על מה אתה מדבר? כולם אותו דבר, גופות.

מה אתה מבלבל את המוח, תגיד?

מי זה האדם בכלל?

מה זה?

מה אתה מדבר? על מה אתה מדבר?

ואיפה העשיר? איפה העשירות שלו?

מה יש לו שוני מזה?

ואנחנו בטוחים שבעוד מאה שנה ייתם הדור הזה,

והדור שיקום אחרינו יבין עלינו,

כמו שאנחנו מבינים על הדור הקודם.

אז למה לא נבין? אז למה לא נבין עכשיו את האמת והמציאות, כשאנחנו עוד בחיים,

להכיר מי הכוח המהווה את כל ההוויות,

ומה המטרה שאנחנו כאן,

ומהי התכלית שבאנו לכאן?

למה לא נבין עכשיו,

לאור מה שאנחנו מתבוננים ושומעים ומדברים עכשיו?

עכשיו. למה אנחנו לא מעמיקים להתבונן בחיים?

כי העולם הזה הוא עם דמיון כמו נחל שוטף,

וזרם החיים מבלבל את דעתו של האדם

ומטעה אותו עד שהוא כמו עיוור

ממשמש באפלה.

הלא החיים בעצמם עשויים

ללמד לאדם דעת.

החיים בעצמם

עשויים ללמד לאדם דעת, שהכול הוא מיד השם,

ואין שום סיבה שגורמת דבר,

וכל הסיבות הקיימות הן בגזירת השם יתברך.

וכשאתה משיג את המבוקש על ידי סיבה כלשהי,

תתבלט יותר ההשגחה,

ותבין

את האמת והמציאות שהשם סיבב לך סיבה שתשיג את המבוקש.

אבל אתה צריך לראות שהסיבה נשלחה מאת הבורא,

ולא הסיבה היא הגורם.

בא אליך בן אדם, נתן לך, או אמר לך חיצה, או הדריך אותך, או משהו,

זה לא הוא בא מרצונו.

השם שלח,

והוא רק סיבה,

אבל הוא מסובב כל הסיבות.

בין לתת, בין למנוע.

אבל האנשים הולכים כמו עיוורים.

דוגמה למה?

אדם מגיע,

נוחת בתאילנד,

נחת.

עכשיו צריך לצאת החוצה.

הוא לא קורא

את השפה שלהם.

הוא רואה שלטים, לא רואה כלום. אז איך הוא הולך? איך הוא יודע איך ללכת? הוא רואה, כולם הולכים לכאן, אז הוא הולך לכאן, כולם הולכים לכאן, אז הוא הולך אחרי הזרם, אחרי הנחל.

הוא הולך,

הוא מאמין שהם יודעים לאן הם הולכים.

ולפעמים אתה הולך, ואתה רואה שכולם חוזרים בחזרה, כי כולם מתבלבלו גם כן.

לא איפה שכולם הולכים זה נכון.

מי שיודע לקרוא, כן, אבל מי שלא יודע לקרוא, לא.

אז מי שיודע לקרוא פה, כן, הוא יודע לאן ללכת, אבל מי שלא יודע לקרוא, הוא לא יודע לאן ללכת, הוא סתם הולך, זה הולכים לפה, זה הולכים לפה, הוא לא יודע לאן ללכת.

אז הוא מחקה את זה, וחושב שזה צודק, הוא חושב שזה,

אבל אין לו בירור, הוא לא בירר, אין לו, הוא לא יודע לקרוא.

אבל כוח ההרגל

הוא גדול.

כבר רגיל ככה לחיות.

ושבשת כיוון דעל על.

אם כבר אתה חי על פי שיבוש,

כיוון שאתה חי ככה, זה כבר ממשיך ככה.

והדבר תלוי בארגן.

אז מי שמתרגל ללמוד

בעיון ולהעמיק,

אז השכל מתחדד,

ותמיד הוא ימצא טעמים וחידושים.

מי שמתרגל ללמוד בפשטות, רואה את הכל ככה מלמעלה,

מאבד במשך הזמן את כישרונו ואת הבנתו, והכל לפניו כמישור, אין לו בעיה,

שום דבר,

לא מתעמק בכלום,

נוסע עם זרם החיים.

כיוצא בזה גם בדרכי החיים.

החיים טובעים מאיתנו להרבות במחשבה.

אם אדם יתרגל להתבונן,

אז הוא יחזה מבשרו אלוה.

יכול אדם מגופו להכיר את האלוקים.

ואז הוא יראה גם שכל המקרים בחיים, הכל ביד ה',

הכל בהשגחה ובסדר.

כאילו נשתנה הטבע.

מה זה נשתנה הטבע?

כאילו הוא רואה בפה ואוכל בעיניים.

שמעתם?

השתנה הטבע.

אחד מהאדמו״רים,

כשהים ברך רוקה הארץ על המים,

היה נתקף אימה.

כי בו ברגע יכולה האדמה להיבלע מתחת יש תהום. על מה עומדת הקרקע הזאת שאנחנו נוחשים?

כבישים והכול. אחרי שדיברתי בהרצאה האחרונה על זה שנפתחים נפעמים, ברמת גן נפתח תח,

לא רחוק, ברמת גן.

רוקע הארץ

על המים. השם מתח

את הארץ מעל התהום.

בינינו לבין התהום חלל.

ואנחנו הולכים כל רגע, זה יכול להתמוטט. הוא היה אומר לרוקע הארץ על המים ורועד, אולי עכשיו זה ייפתח למטה.

האדם עלול להתרגל, לטעות בדרכי החיים,

להיות רודף הבל ורועה רוח.

איזה דימוי.

איזה דימוי. להיות רודף הבל.

אתה יודע מה זה הבל?

שיוצא כמו קומקום?

לך תרדוף אחרי זה.

רודף הבל.

ורועה רוח. מה זה רועה רוח?

הוא כמו אדם רועה צאן, אז יש צאן לפחות. הוא רועה, רואים שהוא רועה צאן, אבל רועה רוח.

איי איי איי.

ואדם יכול להיות רודף הבל ורועה רוח עד שגם הרהורי דברים לא עולים על ליבו מבעל הבית.

מי פה בעל הבית?

אברהם אבינו בגיל שלוש אמר,

יש בעל לבירה.

אתה נכנס הנה לבית כנסת, יש אורות, נברשות, הכול.

אתה מייד שואל, מי עשה את זה? איזה יופי. מי תכנן? מי עשה?

מישהו יחשוב שזה היה מפיצוץ?

אז מי בעל הבירה? אתה רואה שמיים, כוכבים, שמש, מאורות, גלגלים.

מי סידר את זה? מי תלה את זה באוויר, סידר את זה? מי עשה את זה?

מי בעל הבירה?

וצא וראה כמה מרובים רחמי שמיים על האדם.

שאפילו אדם התחלף לו סלע בשקל.

הוא רוצה להוציא סלע,

ויצא לו שקל.

אז הוא צריך להחזיר את היד עוד פעם להחליף.

מישהו מבין שזה ייסורים שהשם מרחם עליו בשביל לכפר לו?

מישהו חושב? אפילו מלך, אם יקרה לו כזו, הוא לא יחשוב כזה דבר.

שבזה משלמים לו עונש

על מה שהוא לא היה בסדר באלף, בית, גימל, דלת.

ואפילו האנשים הכי דקדקנים לא מקפידים מדבר כזה. כמה פעמים אנחנו עושים פעולות חוזרות ונשנות,

ולא שמים לב

שכל זה ייסורים.

מהייסורים האלה בחשבון מדוקדק בשביל לתקן את האדם, לרמוז לו, לכפר לו.

והאדם לא מבין,

לא מסתכל, לא מרגיש, לא מבין.

אם אתה פותח את הספר ואתה צריך לדפדף כמה דפים, זה גם כן ייסורים.

כי אם היית בסדר גמור, היית פותח בול איפה שאתה צריך.

ומצינו גם אצל פרעה,

כי במכת הברד

הוא התעורר ואמר, חטאתי הפעם

אדוני הצדיק.

ולא מצינו דבר כזה בשאר המכות.

למה דווקא במכת הברד

התוודה ואמר, אדוני הצדיק,

מי שיודע מקבל ממני 500 שקלים.

רק אמרתי, 500 שקלים התחילו להתקמת הקמטים במצח.

בכל המכות סבור היה פרעה

שהשם נוקם

ומעניש.

אבל כשאמר לו משה רבנו, שלח העז את מקנך,

זאת אומרת, תאסוף את המקנה,

למה הוא הולך להיות ברד?

אז הוא התעורר לראות כמה גדולים הרחמים של הקדוש ברוך הוא,

שהוא חס על הממון של הרשעים.

הרשעים צריכים לקבל מכות,

והקדוש ברוך הוא חס על הבהמות שלהם.

אז הוא אומר, לך תאסוף אותם, למה אני הולך לתת לך מכה?

ברד!

חבל שימותו לך הצאן,

תכניס אותם.

אז הוא אומר, השם הצדיק.

כי גם היראים

שהכניסו את הצאן,

היו,

יש שאומרים שזה היה רק איוב,

יש שאומרים שזה כמה, מעטים.

אבל גם אלה שהיו יראים, יראים מהמכה, והכניסו את הצאן,

האמינו למשה והכניסו את הצאן,

הם היו רשעים.

אבל הם חסו על ממונם.

והם היו גם תקלה אחר כך.

לעם ישראל, כי הם תרמו והתנדבו עם הבהמות לרדוף אחרי ישראל.

אותן בהמות שלא מתו, שנשארו בגלל ש...

אלה הם הסוסים והבהמות שרדפו איתם אחר ישראל לים סוף.

אז זה היראים כבר

שהיו רשעים.

אז אם הקדוש ברוך הוא חס על הבהמות של הרשעים,

אז הבהמות של עושה רצונו על אחת כמה וכמה שהוא חס.

על הרכוש של היהודי הכשר,

על כל דבר ודבר.

אז אם יש חשבון כזה שהבהמה של הגוי לא צריכה לקבל עונש בגלל שהוא טמבל,

אז בוודאי שהקדוש ברוך הוא ייתן עונש למי שלא מגיע,

ואפילו לבהמה.

אז הכל בהשגחה?

הכל בהשגחה.

יש שאומרים אותו דבר

שאלה שהיו מאומות העולם

ולא רוצים לקבל את התורה.

אז מה אומרים? תראה, תראה.

כל הזמן הוא מדבר על עצמו, דאג לעצמו. אנוכי אדוני אלוהיך שרוצית איתך מרצה. לא יהיה לך אלוהים מהר. לא תישא את שם בשורך.

מה זה? כל הזמן מדבר על עצמו. מה זה? מה זה?

אבל בדיברה הרביעית רואים, כבד את אביך ואת אמך, אה,

אה,

אז הוא לא דואג רק לכבודו.

כבד את אביך ואת אמך, אה, יפה, יפה.

אז הוא לא דואג לכבודו, הוא לא דואג לכבודו. תראה,

ההורים שנבראו על ידו,

והם רק שותפים שמביאים את הגוף ומביא את הנשמה,

אומר לכבד אותם כמוהו ואפילו יותר.

בממון כתוב, כבד את השם מהונך.

מהונך. אם יש לך הון, תכבד אותו. אם אין לך הון, אל תכבד.

אבל אם יש הון, כבד מהונך.

אז הוא אומר, לפי האפשרויות, לפי היכולת.

אבל אביך, כבד את אביך ואת אמך. אין פה אפשרויות, חייב לכבד.

אה?

אז אפילו פרעה התפעל.

מה?

הקדוש ברוך הוא, חשבתי שהוא נותן לי בנקמה, הוא נותן לי עונש.

אני רואה שהכול מחושב אצלו. תראה, תראה, הוא אמר להכניס את הצאן,

ומה זה?

מה זה? אז זה לא נקמה.

גם המכות זה רחמים.

תתעורר.

אתה לא רוצה להתעורר, אין ברירה. אני חייב לייסר אותך בשביל שאתה תבין.

אבל הכול בחשבון.

אם ישתדל אדם להכיר את ההשגחה של השם יתברך

ואת הניסים הנסתרים שנמצאים כל הזמן איתנו,

ואת הרחמים המרובים של הקדוש ברוך הוא,

אז ייפתחו לפניו שערי הצלחה בכל העניינים.

והשם יהיה מבטחו.

כי הבוטח בשם, חסד יסובבנו.

יוסף הורד מצרימה.

הכול בחשבון מדוקדק. זורקים אותו לבור, רצו להרוג אותו, מוכרים אותו, הכול.

אבל לא מגיע לו כל הזמן שהוא הולך בשיירה להריח ריח רע.

אז השם מזמן עוד דבר לא מצוי שיירה שמוליכים בסמים.

ואז כל הדרך עד מצרים הוא מריח בסמים.

כאילו הוא יושב בפרפומריה.

והוא מריח ריח טוב. למה לא מגיע לו לריח ריח רע? בדרך כלל מובילים נפט, מובילים זה.

אבל הוא,

סידר לו הקדוש ברוך הוא. בתוך כל העונש, בתוך כל המהלך, אין דבר כזה. מה שלא מגיע, לא מגיע.

אז לא מגיע לריח רע הרע.

אז הוא יהיה עם שיירה של בסמים.

הכול בחשבון.

הכול מושגח.

יש מנהיג ויש בעל הבית לבירה.

לכן, מי שזוכה לזכור זאת, זכר ליציאת מצרים, שם ראינו את זה בבירור, איך השם משגיח.

אלה מכה ואלה מציל,

וכן הלאה.

אז זה היחס של הקדוש ברוך הוא אל בניו, בני בכורי ישראל.

בנים אתם לאדוני אלוהיכם.

אוהב אותנו. אהבתי אתכם, אמר השם.

זכרתי לך, חסד נעורייך.

אבל אנחנו צריכים לזכור אותו גם כן, לא רק הוא.

אנחנו צריכים לזכור אותו כל היום בכל תהלוכותינו,

ולדעת שהוא משגיח עלינו,

וכל מה שקורה לנו זה בדיוק מה שמגיע על פי החשבון שלנו.

אנחנו גרמנו לחשבון, לא מישהו אחר.

אנחנו גרמנו לחשבון.

מי שזוכר את זה, מה מובטח לו פה?

ייפתחו לפניו שערי הצלחה

בכל ענייניו.

והשם יהיה מבטחו אמן.

רבי יחנני אומר על השיום,

מרוס הגוד ומרוס הגוד ומרוס הגוד.