סיפורו של נציב הרומיים | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

תודה על משמרתך.

נציב יום,

כנרת בת בתיה בנייה,

שהקדוש ברוך הוא יסיר מעליה כל חולי,

ושלא תזדקק לניתוחים וטיפולים כלל, אמן.

סיפורו של נציב הרומיים

בספר שבט יהודה מביא אותו,

את המעשה הזה מביא היעבץ בסידורו,

מובאת עדותו של בני נכר,

נציב הרומיים,

שהיה פה בארץ ישראל בזמן בית המקדש.

הוא היה בירושלים

והיה עד ראייה

לכל העסק הגדול של קורבן פסח,

שהיו מקריבים בי״ד בניסן לאחר חצור.

ככל אשר ביארו חכמים זיכרונם לברכה מצוות אלו,

וככל ההלכות הקבועות בדבריהם, את כל זה הוא ראה,

ועוד הוסיף

הרחבה ותפארת

בדברים שראו עיניו ונחרטו בלבבו,

באשר אינם מגופי ההלכות.

זאת אומרת, כל מה שאנחנו יודעים שהיה שם בהקרבה של קורבן פסח,

את כל זה הוא ראה.

אבל הוא הוסיף והרחיב לנו בסיפורו שהוא כתב

דברים שהם לא מעצם גופי ההלכות, והוא מתאר אותם

מעדות

מכלי ראשון.

ומעדות זו

נראה דבר כבוד בית אלוהינו,

בה אנחנו יודעים מזה מה שאיבדנו בחטאינו.

ולכן נתפלל בלב שלם לשם יתברך,

שיחזיר לנו עבודת בית מקדשו במהרה בימינו.

אמן.

וזה סיפורו של הנציב הנוכרי.

כשמגיע ראש החודש הנקרא אצלם ניסן,

יוצאים רצים ושלוחים במאמר המלך והשופטים

לכל סביבות ירושלים.

לכל מי שיש לו מקנה,

צאן

וקצת בקר,

ימהר להביא המקנה כדי שימצאו עולי רגלים די זבחיהם

וגם למאכלם, כי העם רב מאוד.

מיליונים מגיעים לירושלים.

אז המלך והשופטים שולחים רצים לכל אלה שיש להם צאן ובקר

בשביל

שימהרו להביא אותם

וימכרו אותם לנצרכים, לזבחים, לקורבן פסח,

וגם לאכול הם צריכים.

וכל מי שלא היה בא לזמן הקצוב,

סנקציה.

היו מחרימים כל ממונו לקודשי הבית.

יא ביי ביי, השתלטות על כל הממון.

אתה לא מביא, אתה לא בא בזמן,

סנקציה.

לוקחים את כל הכסף.

מחרימים כל ממונו לקודשי הבית.

אז היו כל אנשי המקנה ממהרים ובאים,

כמעט כמו בכנישתא שלנו.

ובנחל הסמוך לירושלים

היו מעבירים המקנה בנחל

כדי שירחץ ויינקה מכל לכלוך.

ואמרו,

שלזה אמר שלמה בשיר השירים,

שעולו מנהור אחסו שכולם מדהימות ושכולם אין בוהם.

היו נכנסים כל הבקר והצאן בתוך הנחל,

והם משתתפים,

וכולם יוצאים מתאימות.

אין בהם שום מום, כולם ראויים להקרבה.

ובהגיעם להרים אשר סביב לירושלים

היה הריבוי כל כך

עד שלא נראה דשא.

אז זאת אומרת, לפי זה ירושלים דאז הייתה כמו שווייץ.

בשווייץ אין מקום שאין דשא, רק בכבישים אין.

הכול דשא.

ופה כתוב שלא היה נראה דשא.

מרוב ריבוי העם והבקר והכבשים,

כי כולו הפך לבן, מלבנינות הצמר. אתה רואה רק לבן במקום דשא, לבן.

ובהגיע יום העשור,

כי בי״ד מן החודש היו עושים אותו קורבן,

היו יוצאים כולם לקנות את הזבח הנקרה אצלם פסח.

אז כבר ארבעה ימים לפני כן,

בעשירי לחודש,

כבר היו הולכים כולם לקנות את הבקר.

ומתקנת היהודים,

שכשיוצאים לעבודה זו,

לא יאמר שום אדם לחברו,

גש הלאה.

זאת אומרת,

בוא, תתקדם.

או שיאמר, הניחני ואעבור.

אחד יגיד לו, זוז, זוז, תן לי לעקוף אותך, להתקדם.

אפילו היה האחרון שלמה או דוד מלכיו.

ושאלתי לכהנים,

כי זה אינו מדרך המוסר.

מה זה? יש מלך, אתם לא נותנים לו להתקדם, לעבור להיות ראשון? יש זקן? יש חולה?

מה זה?

והשיבו,

כי הולה הראות

שאין גבהות

לפני המקום

בזמן הכנת עבודתו.

כל שכן בעבודתו ממש.

ובאותן השעות כולם שווים לטובה.

איזה דבר זה.

מי יכול לעלות על הדעת דבר כזה?

ככה השיבו לו, הוא שואל, איך יכול להיות? איפה המוסר?

דרך ארץ.

אומרים לו, אין גבהות לפני המקום בזמן ההכנה לעבודתו.

כשעומדים לקנות

את הבקר,

זה הכנה לעבודה.

זה עוד לא הקורבן.

ובהקרבה, כל שכן.

וכל זה למה?

כי באותה שעה שעובדים לפני ה' ועומדים לפני ה'

כולם שווים לטובה.

שלמה המלך

ואדם פשוט, אותו דבר.

תעמוד בתור.

לא אומרים לו.

כולם מבינים זאת.

אף אחד לא אומר גשאללה ואף אחד לא אומר הנחני ואעבור.

מבהיל על הרעיון.

ובהגיע יום יד לחודש ניסן.

היו עולים במגדל גבוה שבמקדש

כראוהו העיוורים

לול

וכבש שלו עשוי כמין קפנריו שלנו.

ושלוש חצוצרות

של כסף

בידם

ותוקעים.

ואחר התקיעה מכריזים ואומרים

עם ה' ישמעו

הגיע זמן שחיטת הפסח

לשם מי ששיכן שמו בבית הגדול והקדוש הזה.

וכאשר שמעו העם הקריאה

היו לובשים בגדי מועד

כי מחצי היום ולמטה היה יום טוב לכל היהודים.

לפי שהוזמן הקורבן.

אז מהחצות? יום.

כבר כולם לובשים בגדי מועד

והולכים להקריב פסחיהם.

בפתח העזרה היו עומדים שנים עשר לוויים מבחוץ

וגזרי כסף בידם.

ושנים עשר מבפנים

וגזרי זהב בידם.

אלו שבחוץ

לשב ולהטרות בבאים

שלא יזיקו זה לזה לרוב המהירות והפחז

ושלא ייכנסו בערבוביה ויבואו למחלוקת.

הוא כבר אירע בפסח אחד שמעכו שם זקן אחד עם קורבנו.

לרוב הלחץ

מאות אלפים עומדים, כל נגלה נכנסים.

והעומדים בפנים,

השנים עשר שהיו בפנים,

היו לשב ולהטרות היוצאים,

שלא ידחקו זה לזה.

וכן אלו היו נועלים שערי העזרה כאשר ראו שנכנסו

מה שיש בו די בפעם אחת.

היו עושים את זה בשלוש פעמים.

כל ישראל

נכנסים בשלוש פעמים.

ניסים ומופתים מעל הטבע,

שכולם יכולים להצטופף שם.

אבל זה המקום

שנאמר עליו, מעט המחזיק את המרובה.

סוד המקום.

ובהגיע אל מקום השחיטה,

שורות שורות של כהנים היו.

וכפות של כסף,

וכפות של זהב בידם.

ושורה שהתחלתה של כסף,

כולה של כסף.

ושל זהב,

כולה של זהב.

וכל זה להידור ותפארת.

מה היו עושים? למה היו עושים?

המזבח היה כאן,

כמו שאני מצייר, תראו אותו.

הכבש עולה כאן, 32 אמה, רוחב 16 אמה, גובה 9 אמה.

המזבח בראשו.

והוא היה הולך ככה.

ראש המזבח היה בצד צפון,

התחלה שעולים לכבש בצד דרום,

שם זה המערב,

ופה מזרח.

מעל,

אחרי,

אחרי המזבח צפונה היה בית המטבחיים,

איפה ששם היו שוחטים.

היה שם קשתות על רצפה שמכניסים את ראש הבהמה ושוחטים.

ואחרי ששוחטים,

אז צריך לקחת

כהן מזרק,

מזרק זה כלי, מזהב,

ואחרי השחיטה,

כל אדם שניתז מגרונו של הקורבן,

מתמלא במזרק.

אחרי זה הוא צריך ללכת, בימים רגילים

ללכת

ואז

לקחת את הדם

ולהתיז אותו על קרנות המזבח מצד פה,

שזה צפון-מזרח, צפונית-מזרח.

אחר כך הוא הולך פה והולך למערבית-דרומית,

ואחר כך

יש את הפעולות של האיברים אחרי הפשטה וניתוח,

שצריך להעלות את זה להתחלת הכבש,

ואחרי זה מעלים את זה למעלה למערכה בשביל לשים את זה שם הכתרה שהכול ייסרף.

יש עוד פעולות, אני רק אמרתי בקיצור.

עכשיו, אי אפשר שביום כזה,

שבאים מאות אלפים,

ואתה צריך לשחוט במהירות, וכל הכוהנים שם,

עבודה, עבודה, עבודה, עבודה.

אז מה עושים?

אי אפשר שהוא יעזוב עכשיו את הבהמה,

וילך עכשיו, יתחיל להסתובב ויחזור, מתי יגמרו?

אז מה הם עושים? שורות-שורות של כוהנים צפופים אחד ליד השני. שורות, ליד כל שוחט,

שורות, שורות, שורות, שורות, שורות.

ויש שם שוחטים,

כולם שוחטים, יכול להיות גם זר שוחט, לא רק כוהנים.

השחיטה מותרת בזר.

ואז

צריכים לקחת את המזרק ולהעביר. אז במקום,

במקום שאחד ירוץ ויחזור, וזה, וזה ייקח הרבה זמן,

היו עומדים אחד ליד השני,

ועכשיו תשמעו את התיאור,

וכל אחד מן הכוהנים שבראש השורה מקבל כף אחת

מדם השחיטה,

ונותן לחברו.

וחברו, נותן לחברו,

עד מקום המזבח,

איפה שצריך, וזרק את הדם.

ושבראש המזבח, זה שעלה למעלה ועושה את הפעולות,

מחזיר את הכף ריקה,

ונותן אותה לחברו, בחזרה עכשיו,

וחברו לחברו עד הסוף,

באופן שכל כהן וכהן

היה מקבל כף אחת מלאה,

ומחזיר כף אחת ריקנית.

ולא היה זה להם עיכוב,

ככה לא היו מתעכבים,

כי היו כל כך זריזים בעבודה זו,

עד שהיו הכפות נראות רצות ובאות

כחצים ביד גיבור.

זאת אומרת,

אחד מקבל מפה, ובינתיים הוא קיבל גם מפה.

את זאת שהיא מלאה

צריך להעביר לזה, לזה של ידו,

ואת זאת שפה צריך להעביר לזה שפה.

ואני חושב, איך אפשר לעשות כזה דבר? גם ההוא מחזיק שתיים,

וגם ההוא מחזיק שתיים.

כולם מחזיקים שתיים. איך אפשר למסור

כשכל אחד מחזיק?

אז מוכרח להיות שהם היו עושים שרין, שרין,

באוויר, כמו שעושים טרן, טרן, טרן, טרן, טרן, וזה רצים כמו חצים.

איזה אומנות, איזה זריזות, איזה דבר.

אתה רואה רק כסף, כסף, כסף, כסף.

זהב, זהב, זהב, זהב, זהב, זהב.

יא חביבי, איזה מראה זה.

שורות, שורות, שורות, רק דרן, דרן, דרן, דרן, כולם עובדים, צ'יק, צ'יק, צ'יק, צ'יק, צ'יק, צ'יק, צ'יק, צ'יק, צ'יק, צ'יק, צ'יק, צ'יק, כמעט כמו בתמלינים.

איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי.

כמה כוח צריך ביד שאדם יעשה כאלה פעולות כל הזמן?

כמה, כמה יכול להחזיק בן אדם ככה?

כן, ואם יישפך, אתה יודע איזה בלאגניה בכל השרשרת?

אם אחד נפל לו, תאמין, אוי ואבוי, הלך הקורבן.

ושלושים יום מקודם היו מרגילים עצמם בעבודה זו.

ורואים מקום הטעות אשר אפשר, או מכשול שיסופק להם.

אז זאת אומרת,

כל הכהנים היו עושים להם תרגולת

שלושים יום, חודש לפני כן,

כדי שיראו אם יכול להיות טעות, שלא יהיה טעות, שיהיו מורגלים, שיהיו מאומנים,

ושלא יהיה מכשול.

כל ספק יהיה תורץ.

מה עושים במקרה כזה? מה יקרה אם ככה, ככה, ככה?

עכשיו, בין הדברים שהוא לא כותב פה, אני חושב,

זה כשהיו צריכים לפשוט

את הבהמות, את העור שלהם, אז היו אנקולים, היו עובבים

שהיו תולים את הבהמה,

ואחר כך פושטים אותה עם סכינים, פושטים את העור.

כשהיה מלא, ביום כזה, לא היה מקום מספיק על הקירות

בשביל לתלות אותם, בשביל לפשוט אותם. אז מה עושים?

אי אפשר לעמוד בתור, אתה צריך לסיים.

הכת השנייה צריכה להיכנס.

מה יהיה? מה עושים? אתם יודעים מה היו עושים?

היו לוקחים

מקל, לא דק,

מקל,

אנשים, כן, מאלה המקריבים,

אחד שם על הכתף

ואחד שם על הכתף,

ותולים את הבהמה עליו,

ושלישי פושט אותה.

בשביל זה. אין, אין מקום לתלות את זה על הקירות.

אז מה עושים?

תביא את הכתף שלך, תביא את הכתף שלך, תעמוד פה, שם עליו קרש, יאללה, תראכת ריך,

זהו.

אין אחד שמתלונן, אין אחד שזה. כולם במלאכת הכולם שמחים, כולם בגדי מועד.

וואו, איזה מראה זה.

והיו שם שני עמודים גדולים גבוהים,

ועליהם שני כהנים

וחצוצרות של כסף בידם,

ותוקעים בהתחלה את הקורבן של כת וכת.

איך שמתחילה הכת הראשונה,

שלוש היו?

להקריב את הקורבן,

קורבנות,

הם תוקעים

כדי להשמיע לכהנים העומדים שם על הדוכן,

שיאמרו תהלל בכל רינה ותודה,

ובכל שיר אשר להם, ובכל כלי שיר שיש להם,

כל כלי שיר שהיה להם,

בכל הכלים היו מוצאים שם ביום ההוא,

כל כלי הנגינה שהיו במקדש,

וכן

בעל הקורבן אומר תהלל,

ואם עדיין לא נגמרה השחיטה, חוזרים וקוראים.

זאת אומרת, כל זמן שלא נגמרה השחיטה,

חוזרים תהלל, נגמר ההלל, לא סיימו עדיין,

אומרים תהלל, עוד פעם, כל הזמן.

איזה מוזיקה היה שם, איזה שירה,

איזה שמחה, איזה עבודה היה בבית.

אחרי השחיטה

היו יוצאים אל החזרות.

אה, הנה הוא מביא פה.

ושם על הכתלים סביב

שיני ברזל ומזלגות לתלות הקורבן ולהפשיט.

ושם אגודות אגודות של מקלות,

שכאשר לא יימצא מזלג פנוי,

לוקח מקל אחד על כתפו, וכתף חברו,

ומפשיט.

ונותן מה שראוי לתת למזבח,

ויוצא והולך בשמחה וטוב לבב,

כמו שהוא הולך למלחמה וניצח.

כי דופי וקלון מתמיד היה ביניהם

מי שלא הקריב קורבן הפסח במועדו.

אין לך צער יותר גדול מזה מי שלא זכה להקריב את הקורבן.

איך יכול להיות? יש אחת שהיה טמא, יש אחת שהיה בדרך, כמו שכתוב בתורה.

ואז עשו פסח שני.

אבל היה להם צער גדול, דופי וקלון.

למי שלא זכה להשתתף ולהקריב בקורבן פסח במועדו.

והכהנים, הוא מתאר, נציב הרומים,

בשעת אותה עבודה היו לובשים אדום,

מפני שלא ייראה דם אם ייפול על הבגד.

והלבוש?

לבוש קצר עד השוק,

ועומדים יחפים

בבית המקדש.

ובתי היד עד הזרוע לבד.

זאת אומרת, החולצות.

כדי שלא יעקב

בשעת אותה עבודה. זה היה חלוקים לחולצות.

ועל ראשן כובע קטן.

ושלוש אמות מצנפת קשור סביבו, כמו שלי.

כובע קטן ושלוש אמות, מטר שמונים,

קשור סביב.

מסר.

והכהן הגדול,

היו לו ארבעים כריכות מצנפת.

יא חביבי.

וזה כפי מה שסיפרו לי, כי הוא לא היה בפנים,

הנציב, רק הוא שאל אותם מה קורה בפנים, סיפרו לו.

והיה לו מצנפת לבנה

לכהן הגדול. זה היה מצנפת לבנה.

והתנורים,

שהיו צולעים בהן הקורבן,

היו על פתחיהם.

זאת אומרת, איפה היה התנור?

לא בתוך הבית,

ליד הפתח.

ואמרו לי,

שאל אותם למה הם שמים את התנורים ליד הפתח.

אמרו לי, כי הוא לפרסם האמונה בלשמחת החג.

למה?

כי צולעים את הכבש,

צלי ולא בישול.

למה? לפרסם את הנס.

כמו שהיה במצרים,

שהיו צולעים את הכבש בשביל להראות למצרים

ששורפים את האלוהים שלהם.

האלוהים של מצרים היה כבש.

כמו שאצל ההודים היום זה הפרה.

אז כדי שהם יראו, אם אתה תנתח אותו ותבשל אותו,

לא יהיה ניכר שאתה שורף את האלוהים שלהם.

אבל אחת מהמצוות זה היה קורבן פסח,

להקריב אותו ולהראות, בגלל שהשם פסח על בתי העברים והכול,

מקריבים קורבן פסח ומראים להם למצרים שלא פוחדים מהם.

עם של עבדים מצפצף על המעבידים והמשעבדים

ומקריב את הקורבן לעיניהם צליש. קודם כל שיריחו,

דבר שני שיראו,

וגם אחרי שהוא נצלה לא תשברו בו עצם. צריך להשאיר אותו את השלד, שיראו אותו בדיוק,

שיראו הנה האלוהים שלכם, אנחנו זהו. לא עובדים יותר עבודה זרה,

אין אלוהים כזה,

אנחנו אוכלים אותו.

הוא ממשיך לספר, ואחר הצלייה אוכלים בקול הלל ורינה,

ונשמע קולם למרחוק.

האכילה הייתה עם קול רינה והלל,

ואין שער

משערי ירושלים

שינעלו דלתו בלילי הפסח.

מפני כבוד העוברים והשבים, כי רבו!

כולם עולים לרגל, השתבח הבורא.

עד כאן לשון הרומי.

וזה מקצת מן המקצת

ממה שהתפעל הגוי הזה,

שהוא ראה במו עיניו

את כל מה שהתרחש שם בירושלים,

ולא יכול היה להתאפק עד שהעלה את זה על הכתב.

ונשאר לנו הדבר הזה לעדות חיה מכלי ראשון

שהוא לא מבני עמנו.

יש פה תיאורים גם נפלאים

איך הייתה הקרבה ואיך עשו אותה,

אבל זה בהמשך.

רבי חנניהו ברגע שאומר.

רוסו הקדוש ברוסו קונסולי, לפי כוח

ירבו לעם תורה רוסו, אשר נעמור על הנעמוס למעסור, ולתורה הוא יהיה אדיר.