"מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי עובד אבי, עד שיגמור כל הפרשה כולה"- פסחים.

כבר בארנו שלא למזכרת אנו חוגגים את המועדים, אלא חוזרים אנו בהם לתוכן המקורי. לאותה קדושת הזמן שנשפעת גם עכשיו, כמו בעת ההיא. לא הזמן עובר על האדם, אלא האדם נוסע בתוך הזמן. למשל: בשבת הראשונה כאילו נקבעה תחנה ששמה 'שבת', ובכל שבוע ושבוע מגיע האדם לאותה תחנה עצמה. ממש אותה השפעה של קדושה, של שבת בראשית. כך גם במועדים בכל שנה ושנה, חוזר האדם ומגיע לתחנה שנקראת גאולת ישראל. שבזמן הזה אפשר להשיג השפעת הגילוי של החירות, זמן חירותנו ממש.

הגאולה שהייתה בעצם במצרים היא לא גאולת הגוף. יציאת הגופות ממצרים. אלא מהשעבוד הרוחני שהקדושה הייתה תחת שלטון הסיטרא אחרא באופן גמור. כי ישראל לא היו עדיין אומה שהיה להם כח בשביל להתגבר על הסיטרא אחרא. לכן הם שקעו במ"ט שערי טומאה, ואם הם לא היו יוצאים ברגע שה' ראה לנכון, אז לא היו יוצאים לעולם. היינו אנחנו ובני בבנו משועבדים לפרעה. זה הה נקרא גאולת עולם. חירות עולם. חירות מהסיטרא אחרא לגמרי. זה אפשר להשיג גם עכשיו. שמגיעים לתחנה הזאת שנקראת גאולת ישראל, אפשר להשתחרר מהסיטרא אחרא שכובש את חיינו.

באגדה של פסח אומרים מתחילה עובדי זרה היו אבותינו. תרח אבי אברהם ואבי נחור. וזה  על פי המשנה בפסחים מתחיל בגנות ומסיים בשבח. יש להבין מה התועלת שמזכירים את העבודה השרה של האבות של אברהם אבינו? הלא אברהם אבינו עליו השלום נעתק לגמרי ממקורו הראשון והתחיל את הייחוס שלנו שהוא ייחוס חדש לגמרי. ומה לנו בלילה הזה לשוב לייחוס אל המוצא הראשון שמתחילה היו עובדי עבודה זרה אבותנו, תרח אבי אברהם. מה זה עניינו? הייחוס מתחיל מאברהם. אבל דווקא זאת רוצים ללמד אותנו. שצריכים אנו לתאר לעצמנו את אמיצות דעתו של אברהם אבינו. שקם עמד כנגד אביו, כנגד ביתו, כל משפחתו ונגד כל העולם כולו. ונלחם למען אמיתת יחודו יתברך. שה' אחד, שולט ומנהיג ומשגיח בכל הברואים ואין עוד מלבדו. ולא עבודה זרה ולא בטיח! וזה מה שהפיץ אברהם אבינו ונלחם בבית, בסביבה ובכל העולם כולו. והרי כל אחד מאיתנו יודע כמה קשה הדבר לשחות כנגד הזרם. אפילו בסביבה שמתנגדת רק מעט ודעותינו כמה קשה.. רק להסביר לאנשים שהם אוכלים נבלות וטרפות, כמה קשה! כמה קשה להסביר להם ש-25 מגדולי ישראל שמאמינים בהם, פסקו שאסור לשמוע זמרים פסולים ולא להביא אותם בקהל  ה', כי הם מחאי הרבים והם נהנים מחטאת הרבים. נהנים מנבלות וטרפות, עוד אומרים שהשתגעת. אז זה קשה! כל אחד מבין כמה זה קשה. בכל מקום. וזה סביב כמה אנשים בלבד, הקרובים. אברהם אבינו נגד כל העולם כולו, בכל הוא לא מסכים איתם! בכל! לך תשכנע את העולם שכל העולם טועה. אין לזה התחלה. איזה אומץ צריך ללכת על פרויקט כזה. לך תוכיח לעולם שלוח הכפל שעד היום נהגו בו ועשו בו חשבונות, הוא שקר, הוא לא נכון. בשבילם זה היה לוח הכפל, זה היה ברור להם ב-100 אחוז שהם צודקים. על אחת כמה וכמה, למי שהוא יחיד ובודד בתוך סביבה שהיא כולה מתנגדת בהחלט גמור. ולנו יש עכשיו ציור למידת האמיצות שיצטרך לאברהם אבינו, כדי לעמוד כנגד תרבות עבודה זרה משורשת ויציבה מדורי דורות! 20 דורות! כבר היה מבול והתחילו עוד עשר דורות וכולם מחזיקים בעבודה זרה וזה הדבר המפרנס ביותר. פרנוסה. אתה יכול לעקרו את האנשים מהפרנוסה שלהם? אין זאת, אלא קשיות עורף של אברהם אבינו ממש, אבל לצד הטוב. ואי אפשר להגיע לזאת אלא בהחלטה מוצקת כברזל שלא להיכנע בשום פנים ואופן. ואם הצד שכנגד לא בא בחשבון כלל, אין ליצר הרע אחיזה. אברהם אבינו לא נתן לסיטרא אחרא אחיזה בו כהוא זה. דעתו הייתה מוצקה וברורה,. כל כוחות העולם לא יכולים להזיז אותו. לכן הוא שלט ברמ"ח איברים שלו. והוא היה מרכבה לשכינה.

הגרש"א זצ"ל כתב: שהתחיל לחשוב שהניסיון קשה, כבר הגביר על עצמו את היצר הרע. אתה רואה אנשים שאתה אומר להם איזה משהו, אז הוא מתחיל להרהר כבר, מתחיל להרהר. אז הוא כבר נותן ליצר אחיזה לשלוט עליו. אני מקווה בעזרת ה', בלי נדר, כבר נתן אחיזה לסיטרא אחרא עליו. למה אתה צריך להתפקפק? כמו שאומרים. מה הפקפוק? מה יש? תגיד כן! מה הבעיה? אתה מחליט! הבחירה בידך. אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. מה זה הפקפוק הזה? מאיפה הוא בא?  הישר נותן אחיזה ליצר הרע. בכח הזה שהשיג אברהם אבינו, קיבל הבטחה בגדר ברית שלא יכלה זרעו. בזכות זה. כמו שכתוב: "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם". הפירוש הוא שהנקודה הקדושה שטמונה בליבו של כל אחד מישראל, לא תתבטל לעולם. זה בחינת שבועות יתברך בניגוד לשאר ההבטחות שאינן אלא על תנאי. זה עצם הקביעות המוצקה שלא שייך הכל שינוי וערעור. בעולם הרוחני, כל דרגה שמשיגים וקונים, היא נעשית למציאות קיימת. כמו שאמרו זיכרונם לברכה :"אפרוש אל יצחק, צבור ועומד לפני הקב"ה על המזבח". וכן כאן הנקודה הקדושה שירש נו בנשמות שלנו. מאמיתות של אברהם אבינו ממש. שההמשך שלה היא בזרעו מובטחת על ידי הבורא יתברך שמו. אז אברהם אבינו הקנה לנו את הנקודה הקדושה הזאת שה' התחייב בשבועה שלא לכלות את זרע ישראל, בזכות אברהם אבינו. לא היו ראויים ישראל לצאת ממצרים. הללו עובדי עבודה זרה, הללו עובדי עבודה זרה, הללו מגדלים בלורית והללו מגדלים בלורית. הללו לובשים שעטנז והללו לובשים שעטנז. באיזה זכות שהם יצאו? אלא, הקב"ה נשבע בברית בין הבתרים. אז זה היה מחייב שהקב"ה יציל את ישראל שלא יכלו בתוך 50 שערי טומאה. וזה כל זה בזכות אברהם אבינו. שהיה אמיץ בדעתו נגד כל העולם כולו.

אברהם אבני, עליו השלום, זכה להגביל את כוחו של הסיטרא אחרא. עד שלא יוכל להתקיף את הנקודה האחרונה של מציאות קדושה בלב ישראל. זה נקרא גם ביציאת מצרים, שזה השולם שמה, שישראל השיגו את זה גאולת עולם. שלעולם כבר לא תוכל הסיטרא אחרא להשתלט על ישראל כמו שהיה במצרים. לעולם! היא תוכל להצר לישראל, להפריע להם, לקלקל להם, לעשות כל מיני, לשעבד אותם. שעבוד גמור, לא תוכל לעולם, כי ביציאת מצרים יצאנו לחירות עולם. הכל התחיל בנקודה של אברהם אבינו.

 אולם משה רבנו עליו השלום, הרחיק לכת עוד יותר מאברהם אבינו. הוא התפלל כמה מאות תפילות  שיזכה להיכנס ולהכניס את ישראל לארץ. ואת העניין ביאר בזוהר הקדשו. פרשת פינחס שאילו משה הכניס את ישראל לארץ, לא היה שייך חורבן וגלות. פירוש: משה רבנו עליו השלום, בהכנסתו את ישראל לארץ ישראל, היה מצמצם את הגבול של היצר הרע עד שלא יכלול את הניסיון בכלל לעבודה זרה. ובזה לא היה נוצר מקום לחורבן בית המקדש ולכל הגלויות. הדבר הזה היה מתאים לבחינת פנים ופנים שלו. פירוש שהדעת קבועה ומתמדת בדבקותה לה' יתברך. דעתו של משה רבנו הייתה קבועה ומתמדת בקביעותה, בדביקותה בה' יתברך. שזו היא הדעת עוקרת את שורש עבודה זרה. כמו שאמרו זיכרונם לברכה: "אל תיפנו אל האלילים, אל תפנו אל מדעתכם". אז אם אתם לא תפנו את האל מדעתכם, ממילא לא תוכלו לפנות את האלילים. אך דורו לא היה ראוי לכך. הדור של משה רבנו לא היה ראוי לכך.

ויהושע הוצרך לבחינת מלאך. בחינת שליח. כי כבר לא זכו לפנים בפנים. כמו שנאמר אצל יהושע: "עתה באתי". ככה אמר לו המלאך: "עתה באתי. אני הוא זה שבאתי בימי משה רבך ודחה אותי". משה רבנו לא הסכים שה' ישלח מלאך שיוביל את ישראל. הקב"ה אמר זה לא טוב. אם אני אמשיך ימותו הרבה. כי כל טעות לידי מתים אלפים ורבבות. "הנה אנוכי שולח מלאך", אמר לו לא, לא! אני לא מסכים.רק אתה תוליך אותנו, רק אתה תנחה אותנו.אבל בזמן יהושע כבר אי אפשר היה. לא היה מצב של פנים ופנים. "עתה באתי" אומר המלאך. "אני הוא זה שבאתי בימי משה רבך ודחה אותי". והנהגה זו שהייתה בזמן יהושע, משקפת את המציאות האמיתי של ישראל עד ביאת המשיח במהרה בימנו. זאת אומרת, לא נזכה לפנים בפנים. רק בבחינת שליח, בבחינת מלאך.

אז שאנחנו נמצאים בימים האלה, בחגים האלה, אנחנו יכולים לקלוט את מה שטמון הזמן הזה. מצה זו שאנו אוכלים, משום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים, הקב"ה גאלם. זאת אומרת, פחות מ-18 דקות. דבר זה מרמז על היותם במ"ט שערי טומאה במצרים. ועל כן מיהר הקב"ה לגאלם, טרם יחמיץ בצקם. פירוש: טרם יגיעו לשער החמישים שזה הכיליון הגמור, חס ושלום. הכיליון הרוחני הוא גם הכיליון הגשמי. וזו באמת ההבטחה שהבטיח הקב"ה לאברהם: "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם". בזה גם מתארים לנו גדרי החמץ בפסח. שמי שאוכל חמץ בפסח בכרת. ומצוות ההשבתה "תשבית שעור מבתכם ולא יראה ולא ימצא..." כי חמץ בפס מרמז לסכנת הגעה לשאר החמישים. כי בצקם טרם יחמץ. אז הקב"ה גאל את ישראל טרם יחמץ. שאם כן כבר לא הייתה תקנה והיו נכנסים לשער חמישים.ועל כן, אנחנו צריכים לבאר אותו, את החמץ מכל וכל. וכידוע, שעור שבעיסה מעכב זה הסיטרא אחרא לכלותם. שעור זה השמרים שמנפחים את העיסה. על כן, צריך לבאר מכל וכל כנגד מחיאת זכר עמלק.

בילקוט שמעוני, מלאכי מובא : אם אין ישראל עושים תשובה, אין נגאלים. ואין עושים תשובה, אלא מתוך צער וטלטול ומתוך שאין להם מחייה. המצב יהיה קשה פיננסית. ואין עושים תשובה עד שיבוא אליהו. שנאמר "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא". והכתוב אחריו "והשיב לבבות על בנים ולב בנים על אבותם". הפירוש הוא שהייסורים שיהיו בדור האחרון, כמו עכשיו, מבטלים את השאיפות לגשמיות ואז ממילא הרע מתבטל. כי הרע רוצה שאדם ישאף כל הזמן לחומר וגשמיות ויתרחק מן הרוחניות. אז זה איסורים מפקיעים את המשיכה לגשמיות. כי אדם  שהוא מיוסר, מדוכה בייסורים,חסר אמצעים, יש לו כל מיני בעיות וצרות ורדיפות. אדם כזה הגשמיות לא מדברות אליו. הוא מחפש שקט קצת. שלווה.. משהו. אז ממילא הרע מתבטל.

נשאלת השאלה: מי יעורר אותנו מן האיסורים שמטרתם טובה. מה המטרה? אין עושים תשובה אלא מתוך צער וטלטול, ומתוך שאין להם מחייה ואז יבוא אליהו הנביא. במצרים היה לנו את משה רבנו עליו השלום, לעורר את הציבור ואת העם ולהכווין אותם לגאולה, עם כל השעבוד שהם עברו. הרי זה היה תיקון שלהם.  הם לא היו ראויים לצאת. עד שהם יגמרו את השעבוד וגם לא גמרו את הכל. לא יכלו לסבול יותר מידי את כל השעבוד, לא יכלו לסבול. לכן, הקב"ה חישב את הקץ. חסך להם 190 שנה. אבל פיזר להם ב- 4 גלויות נוספות אחר-כך שהיו צריכים להמשיך את זה. ולמה לא היה להם כח לסבול? הזוהר הקדוש מגלה כיוון שלא היו נימולים. היו מושכים עורלתם במצרים. רק שיצאו מצרים. "בדם בריאתך שלך תהיה אסירך מבור" אבל במצרים הם הזדהו עם המצרים, אז לא היה להם כח לסבול את השעבוד. אבל היה משה רבנו באותו דור, שהיה יכול לעורר אותם ולהביא אותם להכרה שאכן הם יוצאים, אבל בדור שכולו חייב, כמו הדור הזה, שהכל בבחינת רוב עוונות, לא נשאלת אלא נקודה אחרונה ללבד. אותה נקודה שבזכותה אנחנו קיימים. שאברהם אבינו הכניס בנו את הנקודה הזאת והרחיק את הסיטרא אחרא שלא תוכל לכבוד אותם. ועל זה התחייב הקב"ה "לא מאסתים, לא געלתים לכלותם".

נשארה נקודה אחרונה. אז מי יוכל לעורר את הדור? ובפרט שהדור לא רוצה לשמוע. לא מקוצר רוח ועבודה קשה. מרוב נהנתנות, מרוב הדיבוק לחומר. התרחקות מדברי חכמים האמיתיים מדורת קודמים. על כן אמרו זיכרונם לברכה שאין עצה אלא גילוי של אליהו זכור לטוב. רק הוא יכול לבוא ולהשיב לב אבות על הבנים ולב בנים על אבותם. לא יהיה מנהיג שיוכל להנהיג את העם בדור האחרון ולהביא  אותם לגאולה השלמה, צריך את אליהו הנביא.

ומן השמים יעוררו אותנו ויכניסו אל ליבנו ניצוצות והרהורים של טהרה ושל תשובה, והזמן הכי מסוגל לזה זה חג הפסח. שכל שנה מתרחשת השפעה של החירות מיצר הרע כמו שהיה ביציאת מצרים. אז מי שזוכה להרגיש בימים האלה. לא כמו שאלו יצאו ולמנגל ושיחים, קיאקים. לא כאלה. אלה לא מבינים בשביל מה החג ניתן. הם לא יודעים! אז הם בורחים בדיוק לחומר. בשעה הכי חשובה, מחוברים לחומר.

אז זאת אומרת, הזמן הזה של חג הפסח מתחדשת בכל שנה השפעת החירות מיצר הרע, ומן השמים מעוררים ומכניסים ללב ניצוצות והרהורים של טהרה ותשובה והזמן הזה מסוגל. אשרי היחידים והשרידים בעם שזוכים לקבל את השפע הזה ולהתרומם איתו ולהמשיך איתו הלאה והלאה. להתרחק מן החומר ולהתחבר לתורת ה' באמת.