זמן מיוחד לחרות

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים,

הרי אנו בנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים.

כל עניין וכל דבר יש לו תוכן פנימי.

המסתכל על פי המבט הפנימי,

הוא רואה בכול בעיקר את התוכן הרוחני של הדברים.

מי שמסתכל על-פי המבט הפנימי, לא מסתכל במבט חיצוני אלא מסתכל לתוך פנימיות העניין,

הוא רואה בכול בעיקר את התוכן הרוחני של הדברים.

עניין הגלות

נראה לאדם החיצוני בעיקר כמו גלות של גוף,

כשאדם מנותק מאדמתו ונמצא במדינה זרה, אומה זרה.

יש גלות של הגוף, זה מי שמסתכל במבט חיצוני.

אבל האדם הרוחני, שהוא אדם פנימי,

הוא רואה שהגלות הגופנית זה רק המסובב,

אבל הסיבה האמיתית, הוא רואה שזה גלות הנפש.

הפירוש הוא שהנפש נמצאת תחת ממשלת יצר הרע,

ועל דרך זה דיברו חכמים, זיכרונם לברכה, בעניין הגלות.

במאמרם בברכת אשר גאה לנו בהגדה,

אמרו, על גאולתנו ועל פדות נפשנו.

אז גאולתנו

זה גאולת הגוף, ועל פדות נפשנו

זה הפדיון שנפדנו בנפש

מגלות מצרים.

זאת אומרת, יש שני דברים,

החיצוני רואה את גלות הגוף בלבד,

אבל האדם המביט במבט פנימי, רוחני,

מבין שיש פה גלות

הנפש ומסירה להיות תחת עולו של יצר הרע.

גלות מצרים

היא בחינה מיוחדת בגלות הנפש

שהיא שליטת היצר.

זו גלות מיוחדת,

גלות הנפש שהיא שליטת היצר.

וכבר אמרו, זיכרונם לברכה, רבי מאיר דייק בשמה,

רבי מאיר היה מדייק בשמות,

להסתכל על-פי השם את המהות של כל שם מה אומר.

פירוש,

היה מבין לפי השמות את אופייהם של האנשים או של הדברים הנקראים בשמות.

העניין הוא שמן השמים מסבבים שיקרא האדם בשם שהוא על-פי תוכן מידותיו ואופיו.

וכן ובלי ספק בשמות שנמסרו לנו בתורה ובשאר כתבי הקודש.

השם מצרים

הוא נגזר מהשורש מצר.

מצר זה מצר,

והמובן הוא מן המצר קרתייה.

וגם גבול,

מצר זה מלשון צרות, מצר זה מלשון גדר, גבול.

ידענו שמעולם לא היה עבד יכול לברוח ממצרים.

זאת אומרת, היא הייתה גדורה,

וזה היה מצר שאי-אפשר לצאת ממנו, ומי שהיה בפנים היה לו צר.

זה סימן על גודל הדוחק וחוזק הגבול שלהם,

כי כל מצרים הייתה מוגבלת בכישופים,

ואדם שנכנס למצרים, לצאת אינו יכול לעולם.

וזה רמוס גם במילה מצרים,

מתחיל במם פתוחה,

מסתיים במם סתומה.

מים פתוחה זה שאפשר להיכנס,

מים סתומה זה אי-אפשר לצאת.

הרי שבמצרים הוא המקום

לגלות בדרגה היותר כבדה,

וכן הוא בגלות הנפש,

כי טומאת מצרים היא חזקה עד מאוד.

כמו שאמרו, זיכרונם לברכה, ששרו של מצרים הוא השר של גיהינום,

ידוע ששר של אומה

זה התוכן הפנימי שלה,

אז התוכן הפנימי של האומה הזאת זה גיהינום על האדמות.

ומבואר במהר״ל מה זה גיהינום, מעבר למה שאנחנו יודעים,

חושבים, שמבינים.

הגיהינום, אומר המהר״ל, הוא ההיעדר הגמור של רוחניות.

זאת אומרת, מצרים זה המקום שאין בו טיפה ושמץ של רוחניות.

זה גיהינום.

וידוע שהמצרים כפו את שלטונם גם על הנפש של ישראל.

כמו שאמרו, זיכרונם לברכה, שהגיעו ישראל למ״ט שערי טומאה,

אז הם הצליחו לכפות עליהם את הטומאה במרבה.

ולו שהו עוד מעט ונכנסו בשער ה-50, לא היה תיקון חס ושלום.

המלך של מצרים,

פרעה,

הוא בחינה מיוחדת בפחיתות של מצרים.

והעניין מרומז במעשה העגל.

גם מעשה העגל נמשך מבחינת עוצם טומאתם של מצרים.

הם עדיין היו מחוברים

לטומאה של מצרים,

כמו שנאמר,

עגלה יפהפייה מצרים,

ירמיה הנביא, בפרק מ' פסוק כ' אומר, עגלה יפהפייה מצרים,

זאת אומרת,

מצרים היו מכבדים ומעריצים את השור,

אומר המלבים,

והם ייחסו לו אלוהות.

וזה ממשיל את מצרים לעגלה יפהפייה,

שזהו עגל שעבדו לו,

שהיו בוחרים שיהיה יפה מאוד.

אז כל מצרים נקראת עגלה יפהפייה.

מלכות יפה היא אתם.

אבל גיהינום,

רקע מרוחניות.

נחזור,

המלך של מצרים, פרעה,

הוא היה בחינה מיוחדת בפחיתות שלה, של מצרים.

והעניין שלה, של מצרים, מרומז במעשה העגל עצמו.

גם הוא נמשך מעוצם טומאתם של המצרים.

כאמור, עגלה יפהפייה מצרים.

וכמו כן, וירא משה טעם

כי פרוע הוא,

כי פרעו אהרון לשמצה בקמהם.

רק כשהם עשו את העגל, ראה משה

שהעם פרוע כי פרעו אהרון לשמצה בקמהם.

רש״י אומר,

מה זה פרוע?

מגולה.

הוא פרה את ראש האישה, גילה את ראשה.

פרוע זה מגולה.

נתגלה שמצו וקלונו.

זאת אומרת, העם, על-ידי מעשה העגל, נפרע,

נתגלה שמצו וקלונו.

הרי שהבחינה של הנהגת הטומאאה שבמצרים

היא פתיחת הגבול לייצר הרע.

לא עבדו ישראל, עבודה זרה את העגל, אלא להטיל להם עריות.

פרוע לשמצה.

זו הבחינה של פרעה.

לפרוץ כל הגדרות,

לתת שליטה ליצר

במקסימום,

שיוכל אדם להיכנס

ולהתפשט כאוות רצונו.

זה הטעם הפנימי למה נקראו מלכיהם של מצרים פרעה. כולם נקראו פרעה.

זה שם המלכות,

שזו המציאותה.

דהיינו,

לגלות כמה שיותר ולתת התפשטות לטומאן בלי גבול ולרוקן מהרוחניות לגמרי.

והנה שבעים פנים לתורה.

התורה מתפרשת לכל אחד ואחד על-פי השורש הפנימי שלו,

לפי חלקו, במידות הקדושה.

משבעים פנים הם שבעים בחינות.

במידות הקדושה,

על-פי השורשים של הנפשות של בית ישראל.

כנגד השבעים בחינות במידות הקדושה

על-פי שורשי נפשות בני ישראל,

כנגדם יש שבעים בחינות במידות הטומאה,

והן בחינות שבעים האומות ושריהן,

המלאכים הממונים עליהן,

ובין אלה מצרים עם היותר גרועות,

כי כל עניין הנהגתה של מצרים לפרוץ פרצות בנפש,

שישלוט ביצר לחלוטין,

ללא כל אפשרות גאולה ויציאה מהשעבוד.

ולכן היא נקראה ערוות הארץ.

זאת אומרת, אם אתה לוקח את כל כדור הארץ,

מה המקום הזה? זה הערווה של הארץ.

שיא הטומאה.

ובמדרגה האחרונה, במ״ט שערי טומאה,

שעוד מעט וחלילה הייתה נפסדת רוחניותו של עם ישראל לחלוטין,

ברגע זה הוציאו הקדוש-ברוך-הוא אותנו מתחת שליטת הטומאה וחיפזון.

בבהילו יצאנו ממצרים, בחיפזון.

וזה הביאור של המאמר שאנחנו אומרים בהגדה של פסח.

אילו הוציאנו ואילו לא הוציאנו את הקדוש-ברוך-הוא ממצרים,

הרי אנו משועבדים אנו ובנינו ובני בנינו עד עולם היינו משועבדים לפרעה.

כי לצאת משעבוד של הטומאה,

שהיא בבחינה,

כמו שהסברנו,

פרעה ומצרים,

שזה גם מצר וצרות

וגדר וגבול ופרעה ולהתגלות לשמצה וקלון וכו' וכו',

לא היה אפשר בלי חסדו הבלתי-בעל תכלית של הקדוש-ברוך-הוא.

זה חסד ללא גבול שהקדוש-ברוך-הוא הוציא אותנו לשם.

עכשיו, כשהוא הוציא אותנו,

אז גדר קביעת זמן מיוחד מן השמים לכל עניין,

שיהיה בו

דברים עמוקים.

גדר של קביעת זמן מיוחד מן השמים,

יש גדר קביעת זמן

מיוחד מן השמים

לכל עניין

שיהיה בו,

שיהיה בו,

לא.

גדר קביעת זמן מיוחד לשמים, לכל עניין שיהיה,

יש בו דברים עמוקים.

אז אם קבעו זמן מיוחד לכל דבר שהוא,

יש בו דברים עמוקים.

לא סתם נבחר הזמן.

מהמהר״ל בתפארת ישראל כה״א אומר,

מה שכתבו על מאמר ריבותינו זכרונם לברכה, לכל זמן,

אומר שלמה המלך, לכל זמן,

ועת לכל חפץ תחת השמים,

זאת אומרת, זה לא יכול להיות יותר מוקדם, יותר מאוחר, לכל זמן,

ועת לכל חפץ תחת השמים,

אז מביאים חכמים, זמן היה לאדם הראשון שייכנס לגן-עדן,

וזמן היה לו שייצא ממנו.

אז רואים שלכל יש עניין עמוק למה זה בזמן הזה ולמה ככה.

לפי זה, העניין שאנחנו אומרים, זמן חירותנו,

שחג הפסח הוא זמן חירותנו,

זה השפעה מיוחדת של חירות שניתנת לכל נפש מישראל בזמן ההוא,

וזה אומר

שזה זמן מסוגל לחירות.

יש השפעה מיוחדת של חירות שניתנת לכל נפש

מישראל בזמן הזה, אם הוא ידע לנצל את זה,

איך אומרים?

חבל על הזמן.

אבל גם בפשטות נביאים

שכשמגיע היום שבו יצאנו לחירות,

כאשר מגיע היום שבו יצאנו לחירות,

ניתנה לנו ההזדמנות

לצייר היטב בלבותינו

איך יצאנו לחירות מממשלה של

טומאה יתרה כזאת.

אז כשמגיע היום שבו יצאנו לחירות, חג הפסח,

מגיע הזמן הזה,

אז שוב ניתנת לנו הזדמנות

לצייר בלב שלנו היטב היטב

איך יצאנו לחירות מממשלת טומאה יתרה כזאת. כי אם לא היינו נשארים שם, אם היינו נכנסים לשער רבישים עד עכשיו.

והרי זה מחזק אותנו לעמוד נגד יצרנו. זאת אומרת, אין ייאוש.

גם אם אדם מגיע למ״ט שערי טומאה, הוא עוד יכול לצאת.

אין ייאוש.

הוא יכול להשתחרר מתחת עולו של יצר הרע בשיעתא דשמיא.

איך היה אומר החפץ חיים זכר צדיק ברכה?

דלי שמחובר בחבל

לתחתית הבור,

אם נקרע חבל,

אי-אפשר להעלות

את הדלי.

אבל אם נשאר אפילו רק חוט אחד מתוך כל החבל,

עדיין אפשר להרים את הדלי.

נמצא כי הזמן הזה אינו תאריך היסטורי

גרידא לחוג בו חגיגת

שמחה שעברה.

זה לא בא תאריך היסטורי שבו חוגגים ושמחים על דבר שעבר פעם,

אלא מדי שנה בשנה זה זמן שאנחנו מסוגלים ללחום

למען חירות נפשנו,

לצאת מתחת שלטון היצר,

להחליט החלטות,

לקבל קבלות ולהצליח לעמוד בהן בסייעתא דשמעיה.

וכיצד היא היציאה לחירות?

איך יוצאים לחירות?

דבר זה מפורש

בדברי חכמים, זיכרונם לברכה.

אין לך בן חורין, אלא מי שעוסק בתורה.

כשנאמר חרות על הלוחות אל תקרא חרות אלא חירות.

זאת אומרת, הלוחות מקנים לך חירות.

וכבר ידוע שבחינת הלוחות

היא גדר הלב של

ישראל.

חירות היא גדר לבם של ישראל.

החירות

הלוחות, סליחה,

בחינת הלוחות היא גדר ליבם של ישראל.

אז הלב שלנו זה כמו הלוחות,

שאליו צריך להחדיר את התורה.

כמו שהתורה הייתה על הלוחות,

והיא העניקה חירות,

ככה אתה צריך שהתורה תהיה

חרותה על לבך,

ותהיה לך חירות.

לכן כתוב בפסוק, כותביהם על לוח לבך.

צריך שעל לוח לבך, שזה כמו הלוחות,

יהיו כתובות כל דברי התורה והמצוות.

עכשיו, אין לך בן חורין,

אמרנו, אלא מי שעוסק בתורה.

מה זה הבחינה של עסק בתורה?

מה זה הבחינה? מה זה עסק התורה?

שכל שאיפת האדם

בכל משאו ומתנו, בכל ענייניו,

אינו אלא שאיפה לתורה.

לא משנה מה הוא עושה.

גם אם הוא לא עכשיו עוסק בתורה,

כל המשא-ומתן בסוף יהיה של הדיבור שלו בכל עניין להגיע לתורה.

כל השאיפה שלו, בכל ענייניו, אלא שאיפה לתורה.

ובזה נעשה בן חורין

מכל השאיפות הגשמיות

שבעצם הן עבדות ליצר הרע.

כל שאיפה גשמית

זה להיות עבד ומשועבד ליצר הרע שאומר לך, תעשה ככה, תקנה ככה, תקנה ככה, תתפתח,

תעשה ככה, תעשה ככה, תעשה ככה, תעשה ככה, הוא מעביד אותך.

אתה עבד אצלו.

ואמרו זיכרונם ברכה, כל מי שאינו עוסק תדיר בתורה,

תדיר,

הרי זה נזוף לקדוש ברוך הוא.

אדם שלא עוסק בתורה תדיר,

נזוף לקדוש ברוך הוא.

פירש הרשע, זיכרונו לברכה,

שבחינת הנזוף

זה מאוס,

מתועב ומשוקץ.

עד שיקוץ האדם מליסה וליתן עמו.

זאת אומרת, אחד שהוא עם הארץ,

צריך להיות משוקץ,

מתועב ומאוס.

מליסה וליתן עמו.

אומן נורא עולה.

בונן שמי שאינו עוסק תדיר בתורה הוא משוקץ בעיני הקדוש-ברוך-הוא.

והנה, אין האדם נקרא בן-חורין

עד שתתבטל ממנו עבדות לגמרי.

איך אתה יכול להיקרא בן-חורין אם אתה חבד לייצרך?

הוא לא יכול להיקרא בן-חורין.

עד שתתבטל ממנו עבדות לגמרי, בלי כל שיעור,

שום אחיזה אין הייצר באדם.

ואיפה יש לנו רמז לזה?

מייסור חמץ,

שזו הבחינה של יצר הרע,

כי חמץ

זה שעור שבעיסה שמטפיח,

דמיונות הכול, תאוות.

לכן מצה זה הבחינה האמיתית,

והחמץ הוא הבחינה של יצר הרע,

והדין הוא שהוא אסור במשהו.

אסור במשהו.

גרגיר של חמץ אחד נבלע בתוך המאכל, כל המאכל אסור.

נו,

אחרי שהבנו את זה טוב, ונחזור על זה כמובן בשידור חוזר,

מי ייתן

יזקנו השם שנצא לחירות אמיתית

בכוח תורתנו הקדושה,

ובזמן הראוי,

בזמן חירותנו,

בעגלה ובזמן קריא, ונאמר אמן.

רבי יחנן יובלך שאומר,

עושה הקדוש ברוך הוא זכות ישראל ולכוחות העוצמה זה שנעבור על יום התורים.