מי הוא עבד נאמן

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אשר באוזני בנך ובין בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותיי

אשר שמתי בם וידעתם כי אני אדוני.

מניין ידעו כל הדורות כי אני אדוני?

מהניסים והנפלאות שהיו ביציאת מצרים.

ניסי יציאת מצרים לא נעשו לשעתם בלבד

אלא מהווים יסוד לאמונת ישראל לדורות.

זהו חלקו הראשון של הרכוש שנטלנו בצאתנו ממצרים.

דהיינו יסוד לאמונת

ישראל לדורות.

זה מהניסים והנפלאות שהיו ביציאת מצרים,

וזה הרכוש הראשון שנטלנו בצאתנו ממצרים.

החלק השני בו

שמחייבת אותנו ליציאת מצרים זה קבלת עול עבדות.

עול עבדותו יתברך, שנאמר,

אנוכי אדוני אלוהיך אשר הוצאתיך מאז מצרים מבית עבדים.

כשהיו עומדים במצרים בבית עבדים שבויים לפרעה,

ואמר להם זה שהם חייבים שיהיה השם הגדול והנכבד והנורא הזה לאלוהים שיעבדוהו,

כי הוא פדה אותם מעבדות מצרים,

כי הוא פדה אותם מעבדות מצרים כטעם עבדייהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים.

עד כאן דברי הרמב״ן.

זאת אומרת,

אנוכי אדוני אלוהיך אשר הוצאתי לכבד לצומת עבדים,

שהיו עומדים במצרים בבית עבדים שבויים בפרעה,

ואמר להם זה שהם חייבים שיהיה השם הגדול והנכבד והנורא הזה לאלוהים שיעבד.

למה?

כי הוא פדה אותם מעבדות מצרים.

עבדייהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים.

זאת אומרת, דבר שני שאנחנו לומדים

מיציאת מצרים, זה מחייב אותנו, זה לקבל עול עבדותו יתברך.

אז בדיברה הראשונה,

מעשרת הדיברות הונח היסוד של קבלת עבדות.

הקב' ברוך הוא הוציא אותנו מעול של מלך רשע,

מעבדות של בשר ודם, כדי לתת עלינו עול מלכות שמים.

עצם השחרור מבית עבדים מחייב עבדותו יתברך.

בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוהים על ההר הזה.

ומששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים,

מאיזה זכות הם יצאו, דבר גדול יש לי על הוצאה זו,

שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה בסוף שלושה חודשים שיצאו ממצרים.

זאת אומרת, עצם זה שהם עתידים לקבל את התורה, זו כבר זכות להוציא אותם ממצרים.

הרי שקבלת התורה נקראת בלשון עבדות,

והדבר תמוה, וכי איזו עבודה יש בעצם קבלת התורה?

פשר העניין נמצא בדברי הספורנו שם.

אף על-פי שאינם ראויים הם מוכנים לעבוד את האלוהים על ההר הזה בהוציאך אותם מבין הפושעים באדוניים.

אף על-פי שהם אינם ראויים במצב שהם נמצאים, עדיין הם אינם ראויים.

אבל הם מוכנים לעבוד את האלוהים על ההר הזה בהוציאך אותם

מבין הפושעים באדוניים.

קבלת עול מלכות שמים לכשעצמה

היא העבדות.

קבלת עול מלכות שמים זו עבדות,

וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים.

זאת אומרת, מקבלים את התורה כעול,

ולא מפני שכך נוח לי או טוב לי או לא בא לי או נחמד לי.

אלא כעבד

שאינו שואל את ריבו, מדוע אינך מצווה עלי כך?

אין שאלות. לא שואל עבד את האדון למה.

גם אנו, עבדי ה' מוכנים ורוצים לקיים כל מה שהאדון ברוך הוא מצווה אותנו.

הגויים שאלו מה כתוב בה,

וסרבו לקבל את התורה,

כיוון שחלק ממנה לא התאים לאופי שלהם.

אבל הגדולה של עם ישראל הייתה שלא שאלו,

אלא אמרו, נעשה ונשמע.

תחילה נקיים ואחר כך נשמע.

את הדברים שאי-אפשר לנו להבין כרגע נשמע אחר כך.

קבלת התורה קרויה עבדות,

כי על כן היא טומנת בחובה קבלת עול מצוות.

כמו שאמר רספורנו, הם מוכנים לעבוד את האלוהים.

הגאון רבי ישראל סלנטר במכתביו כותב דברים נוראים,

ותשמעו דבר מדהים,

מהמם.

כתב דברים נוראים, הגאון רבי ישראל סלנטר,

על אודות התוצאות המתחייבות מהעבדות לשם.

וכך הוא כותב.

הלא נודע

כי אדם לעמל יולד.

כל אדם, עצם בריאתו, לעמל יולד.

ללחום מלחמת מצווה.

לעמלה של התורה, לעמל זה ראשי תיבות,

ללמוד על מנת ללמד.

אז אדם לעמל יולד ללחום מלחמת מצווה, והחובה עליו

להתייגע בעבודת השם.

לא רק מה שטבעו מניחו מעצמו הוא משהו כבדות, להזניח.

כי בזה האופן אין האדם עובד את השם, רק הטבע עושה את שלו.

הוא יוכל להיקרא חלילה פורק עול

כאשר לא ייתן שום יגיעה לעבוד את השם יתברך.

רק לשמור מה שאין עליו עול,

וזה יסוד מעבודת השם למורו יתברך שמואל,

לשמור ולעשות גם מה שאין לבו חפץ.

אם אדם עושה רק מה שבטבעו,

זה הטבע עושה, זה לא אתה עושה.

זה מתאים ונוח לך.

אם אתה לא מוכן להתייגע גם במקום שלא נוח לך,

אז זה לא נקרא שאתה עובד את השם, זה נקרא שאתה פורק עוד.

פורק עול.

כי עול עבדות, פירושו של דבר, זה עול.

חמור לא פורק את העול מעליו.

הוא הולך עם העול

לכל מקום. שור הולך עם העול.

יהודי הולך עם עול מלכות שמים עליו.

אבל לא רק מה שנוח לו, מה שכבד הוא מזניח.

לא.

כי אם לא ישים האדם ליבו ונפשו לעשות נגד רצון נבבו,

הרי הוא עלול לכל העבירות שבתורה, רחמנא ליצלן,

גם אותן שאינו עובר עליהן מצד הרגלו וטבעו.

כי ההרגל והטבע מתחלפים מסיבות צדדיות,

כאשר יאלץ אותם כוח חרם נוגד לזה.

אז הוא אומר פה יסוד מדהים.

אם אדם לא ישים אל ליבו ונפשו לעשות נגד הרצון של הלב שלו, נגד,

הלב רוצה ככה ורוצה ככה, ואם הוא לא יהיה מסוגל

לעשות נגד הרצון של הלב,

הוא עלול לכל עבירות שבתורה, רחמנא ליצלן,

גם כאלה שהוא לא עובר עליהן,

עבירות שהוא לא עובר עליהן מצד הרגלו וטבעו.

למה? כי ההרגל והטבע מתחלפים.

מסיבות צדדיות,

כאשר יאלץ אותם כוח המנוגד לזה.

ואז יכול להיות שמשהו לא רגיל לעשות עבירות בטבעו והרגלו כרגע,

מחר זה יתחלם, והוא כן יעשה.

למה שיעשה?

לדוגמה,

איש מתמיד בלימודו

מצד הרגלו וטבעו, כל יום הוא בא לכולל בזמן ולומד בזמן,

והכול מצוין, אין שום בעיה. זה הרגלו וטבעו, הוא לא יכול משהו אחר.

לא יכול, הוא ממהר לבוא לכולל.

אבל יש לו כוח נסתר שהוא לא מכיר בו עדיין,

וזה כוח

המשתוקק לכסף.

הוא לא מרגיש בזה, עדיין לא היתה לו שום צריכות לזה.

והכוח אינו ניכר.

למה? כי אין לו דרך לזה בכלל.

אין לו מה לחפש,

אין לו עסקים,

אין לו כלום, אין לו עבודה,

אין לו שום דבר.

כי מצבו ותהלוכתו אינו דרך מסחר,

והוא לא ראה כסף מימיו.

ממילא אין לה כוח נושא במה להיאחז.

כי הכוחות שבאדם, כל זמן שאין להם דבר חושי במה להיאחז,

הם נסתרים בפנימיות הנפש ולא נראים החוצה וגם לא נודעים.

אבל אם תהיה איזו סיבה שיצטרך לאחוז במסחר לטרף ביתו וכיוצא,

פתאום הוא צריך לחתן ילדים, אין לו כסף.

פתאום הדירה קטנה, כבר יש לו שמונה ילדים,

הוא לא יכול לחייב לחבור דירה.

ואין לו כסף.

יוכל פתאום להתפרץ הכוח הזה.

בקשת הכסף

עד שיזניח את לימודו כמעט לגמרי מחמת הכוח על זה שהתגלה עכשיו.

הוא לא מאמין על עצמו בשום אופן, איך יכול להיות שהוא הזניח את הלימוד כל כך?

פתאום הוא מוצא את עצמו שבקושי הוא קובע עיתים לתורה.

וכן בכל הכוחות והעניינים הטובים שבאדם

יוכלו להיות מופרים מכוחות מתנגדים אשר בסיבה קטנה יתעוררו לאפר

כל נתח טוב.

הגאון רבי ישראל סלנטר

מגלה לנו טפח מהכוחות של הנפש לאדם.

הוא אומר כך,

ייתכן לקיים תורה ומצוות.

אומנם אם יבדו כתב בעצמו יגלה שעושה רק דברים שטבעו מניחו

אבל כשהזדקק לדברים הדורשים ממנו ויתור כלשהו,

אם זה ויתור על הנאה

או ויתור על הגבלה כלשהי

או שעליו לכבול את מידת הקנאה וכדומה,

אם בזה הוא איננו מסוגל לעמוד,

הרי שכל מעשיו הם רק בגדר טבעו הרגיל.

בכל ההשתדלות שהוא עושה מסביב לכך,

הכול נכנס רק תחת גדר זה ותו לא.

החובה היא

להתייגע בכל כוחו לעבודת השם, ולא רק מה שטבעו מניחו.

מי שאינו מתאמץ מעבר לגבולי הטבע שלו

אלא נעצר מכל דבר שדורש מאמץ,

יוכל להיקרא, חלילה, פורק עול.

למה זה אתה לא עושה?

עד כאן, זה אני כבר לא, זה כבר מוגזר,

זה כבר אני לא, אני לא יכול לוותר על זה, זה מה אני לא אלך לזה, מה אני לא, זה לא, אני לא יכול,

זה אני לא יכול, זה לא.

אדם שאומר דבר כזה יוכל להיקרא פורק עול.

למה?

כי הוא מקיים תורה ומצוות רק מה שטבעו מניחו.

אבל אם לבבו יחליט משהו אחר,

ובא לו עכשיו דבר כזה,

או שהוא לא מוכן לוותר על דבר כזה,

נמצא שהוא יפרוק את עולו של הקדוש ברוך הוא, כי העול מחייב עול.

והעול,

פירושו שאתה לא יכול להסיר אותו.

ואם אתה יכול פתאום לזרוק מעליך את העול,

אז אתה לא עבד,

ואין לך אדון.

אתה אומר לאדון, עד כאן,

לא להגזים, עד כאן, זה אני לא מוכן.

עד כאן ולא יותר.

זה אומר בישראל סנטר,

הוא מגלה לנו דבר מדהים.

אדם חושב שהוא דתי,

שהוא חרדי.

הוא אומר, מה אתה רוצה ממני?

אני לומד איקס שעות, מה אתה רוצה? יום-יום אני איקס שעות.

למה אתה לא לומד עוד קצת?

די, יש גבול.

ומה כתוב?

כתוב במפורש,

ושבתם וראיתם

בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו.

מה ההבדל ביניהם?

זה שונה פרקו מאב, זה שונה פרקו מאב ואחד.

זה ששונה פרקו מאב

נקרא לא עבדו,

זה ששונה פרקו מאב ואחד,

זה נקרא עבדו.

מה ההפרש ביניהם?

אחד.

אחרי מאה פעם

זה נקרא לא עבדו,

פורק עול.

אבל

למה יכולת עוד?

הנה הוא יכל, למה אתה לא יכול?

לא, מאה זה מספר עגול, אני מפסיק.

די.

די.

זאת אומרת, אדם שלא לוקח את העבדות כעול שיש אדון ואין שאלות,

ועושה את כל מה שהוא רק יכול,

אפשר שיקרא פה רק עוד.

זאת ועוד,

תקשיבו טוב, אם נוהג רק לפי טבעו והרגליו,

הרי הוא בסכנה גדולה ועלול להגיע לכל העבירות שבתורה.

כי אפילו שהוא הולך כעת בדרך הישרה,

זה מכיוון שהוא עדיין מצוי בחברה או בסביבה חרדית שמאפשרת לו לנהוג כך.

אבל אם הוא יגיע למקום אחר שבו הטבע לא מניח לשמור,

שוב הוא יהיה מסוגל להגיע לידי כך שיעבור על כל,

על כל העבירות שבתורה.

לכן,

חייב אדם לתרגל מעשים הנוגדים את טבעו

שלא בעת ניסיון.

ועל ידי כך, כשיבוא הניסיון,

יוכל לעמוד כנגדו,

כמו שידוע בצבא.

מה עושים בצבא?

עושים אימונים,

והם מקדישים אימונים רבים, רבים, רבים,

ומתרגלים את החיילים לשלוט בעצמם,

אבל לא לפעול לפי מה שנוח להם.

ואז גם כשיגיעו למצבים קשים, יוכלו לעמוד בהם.

זו התרגולת. בשביל מה עושים אימונים?

היה אבא אחד העשיר שבא לבקר את הבן שלו,

וראה שהוא עם כל החיילים מסכנים,

עולים על הר גבוה.

מה זה מתאמצים?

מזיעים, ועליהם כל אחד 40-50 קילו, סוחבים,

ורצים, רצים, בקושי, מתנשפים והכול.

הוא ניגש למ״פ, אמר לו, תסלח לי.

למה אתה לא אומר שיש לך בעיה כזאת?

היית אומר לי, מרים טלפון, הייתי מסדר לך את הכול. יש לי כסף, אין בעיה.

אני ישר מזמין שופלים שיורידו פה את ההר.

למה אתה נותן להם לעלות ככה ולרוץ ל...

אני אשר להם את הכול, שיהיה להם קל.

אתה מבין?

זה האבא עשיר.

אז זאת אומרת, כל המטרה זה לעמוד במאמצים

ולצפות ולצפות

למקרים הכי אבסורדיים שתצטרך להתמודד, שלא יהיה לך אוכל שלושה ימים,

ושצריך להיות במחווה ולהסתתר, ושלא יתפסו אותך, וככה, וזחילות והכול,

מתעת למים.

כל זה למה שאם יקרה שתגיע למצב כזה, תוכל לעמוד.

אחרת, אם אתה נחנך שהולך ככה כל היום לאט-לאט

ומטייל עם מוזיקה בדרך, אתה מבין?

ועם מימייה בפה,

אז אתה, מה זה, אתה תראה חיזבאללהו יחד,

אתה עמוד.

לא לך כוח אפילו לרוץ לברוח,

לא לתקוף, לברוח לא לך כוח.

אבל,

אם מכינים אותך,

אז ככה תוכל לעמוד. אותו דבר בעבודת השם. צריך להיות מוכן לניסיונות, טרם יבואו.

אז אם לא תרגיל את עצמך לשבור את הטבע שלך,

כשתבוא למקום שהניסיון יבוא,

ואתה לא רגיל לשבור את הטבע,

אתה תכרע לפניו דרך,

ואתה תעבור את כל העבירות, כי לא תוכל. כבר לא תהיה בסביבה תומכת,

אתה תהיה במקום של ניסיון.

אז מה יקרה?

לא תוכל לעמוד.

הרב הגאון הצדיק, רבי אבא גרוסברד, זכר צדיק וברכה,

אמר את המשל הידוע בחבורה של אנשים

שישבו לשמוח יחד.

בתום המסיבה

עזבו כל הקרואים לביתם, רק אחד נשאר

רתוק לכיסא.

התברר שהאיש הזה, אין לו רגליים.

והוא מצפה שאחרים יובילו אותו הביתה.

בישיבה בצוותא

לא נראה שום הבדל בינו

לשאר האנשים.

כולם יושבים, כולם צוחקים, כולם שותים,

אבל כשקמו ללכת התברר שהוא לא כמו כולם.

ועל זה הוא אמר, אותו דבר הנמשל זה חיי הישיבה.

כשיושבים בישיבה, בחורי ישיבה,

זה דומה למסיבה שבה נראים כולם, לומדים בשווה, כולם מתנגנדים,

משמיעים קולות ונעים את האצבעות.

אבל לאמיתו של דבר ישנם כאלה שלא מנצלים את הזמן כראוי,

אינם חושבים על העתיד,

לא לומדים לעמוד בכוחות עצמם,

מעולם לא קיבלו על עצמם עול תורה,

אלא עשו רק מה שנוח להם,

כשיבוא זמן ויצטרכו לעמוד ברשות עצמם,

אז יוודא שהם לא מסוגלים לכך ואין להם רגליים.

יבוא יום והם ייאלצו לעמוד בניסיונות

במסגרת בית,

משפחה או כולל,

ואז יתגלה מי יתרגל לקבל עול בהיותו בישיבה ומי לא היה מוכן לכך.

הפסוק אומר, כי שאלך בנך מחר לאמור, מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה' אלוהינו אתכם?

ואמרת לבנך, עבדים היינו לפרעה במצרים.

הוא שואל שאלה מפורטת,

מה התשובה שהוא מקבל?

הצהרה.

מה העדות והחוקים והמשפטים,

והוא מצפה עכשיו שיסבירו לו עכשיו כמה עדות וכמה חוקים וכמה משפטים ומה ההסבר.

הכול. מה עונה לו אבא שלו?

כי שלחה בנך ואמרת לבנך,

עבדים, היינו לפרעה מצרים.

עבדים זה התשובה.

האב לא נכנס לפרטים, לא מפרש לו כלום.

תשובה כללית על הכול יש כאן.

אנחנו עבדי השם יתברך.

אחרי שיודעים שאנחנו עבדי השם,

אין יותר מקום לשאלות.

מה אתה שואל?

אם תבין או לא תבין זה ישנה משהו?

אתה עבד שצריך לעשות מה שאומרים לך, מה זה משנה?

עבדים.

אין מקום לשאלות.

נכנסים תחת עולו יתברך ומקיימים כל מה שמצווה.

לא רק את החוקים אנחנו מקיימים בגדר עבדים,

אלא גם העדות והמשפטים שהם מובנים לנו בשכל,

אנחנו לא מקיימים בגלל שאני מבין בשכל שזה נכון.

גם כשאני מבין בשכל אני מקיים בגלל שה' ציווה.

לא בגלל שאני מבין,

כי אם זה בגלל שאני מבין, יש מקום שאני לא מבין, אז מה, אני יכול לא לקיים?

אלא זאת חוקת התורה, הכול בגדר חוקה, הכול חוקים.

ואין שאלות,

עושים.

למה עושים?

עבדים.

ויצווינו ה' לעשות את כל החוקים האלה.

גדר קבלת עול הוא לקיים גם דברים שאין מבינים.

אומר הרש״ר הירש.

ויצווינו ה' לעשות את כל החוקים האלה.

חוקים זה לא מובן.

גדר של קבלת עול, לקיים גם דברים שלא מבינים.

וצדקה תהיה לנו כי נשמור.

קורא גמול המצוות צדקה.

מה שאנחנו מקבלים גמול על המצוות זה צדקה.

למה?

כי העבד הקנוי לרבו שהוא חייב לעבוד אותו אם ייתן עוד שכר בעבודתו,

ודאי שצדקה יעשה עמו.

הוא לא חייב לתת לעבד שלו שום דבר.

מספיק שהוא נותן לו אכילה ושתייה ושינה וביגוד.

שלום.

עבד לא צריך לקבל משכורת, עבד לא מקבל משכורת,

אבל אם הוא עוד נותן לו על זה שכר,

אז ודאי שזה צדקה. הוא לא חייב לו שום דבר.

הוא עבד הקנוי לו.

זה כמו האחד שכנה סוס.

הסוס אומר, שמע, לקחתי אותך לסיבוב, תן כסף.

תגיד, מה קרה לך, אתה חמור?

היית סוס, נהיית חמור?

מה קרה לך?

חשבתי שאתה סוס, מבין.

לכן, אם נעשה כדי לקבל שכר,

אם אדם עובד את השם בשביל לקבל שכר, יחסר בקבלת

עול עבדותו יתברך.

זה לא עבד, זה מקבל שכר, זה שכיר יום.

נמצאנו למדים תכלית יציאת מצרים,

תעבדון את האלוהים על ההר הזה.

תעבדון, הכוונה, קבלת עול מלכות שמים.

זו הייתה המטרה של קושי השעבוד בגלות מצרים.

אתם יודעים מה זה היה גלות מצרים?

מה זה היה?

זה היה טירונות.

210 שנים טירונות.

ראית פעם חייל עובר 210 שנה טירונות?

זה היה המטרה של שעבוד גלות מצרים.

מסורים,

מופקרים לעריצות של פרעה,

כדי לתת לעם ישראל מושג

עבדות מהי.

לפי זה נבין היטב את החיוב בסיפור יציאת מצרים, להתחיל בגנות.

אפילו שבאופן טבעי

לא רוצים לזכור את הצרות,

מעדיפים לזכור את הגאולה מהצרות,

כאן אנו מצווים להתעמק גם בגנות,

כדי לשוב וללמוד צורתו של עבד מאי,

לאכול שוב את המרור,

כדי להיזכר בטעמו המר,

כי גם זה לימודו.

משה רבנו זכה להיקרא, זכה להיקרא עבד נאמן.

מלמד אותנו את הממד הנכון של עבדות שלמה.

כפי שמעידה התורה, לא כן עבדי משה,

לכל ביתי נאמן הוא.

עומד תמיד מוכן ומזומן לפקודת ריבו לקבלת נבואה בכל רגע,

ובמיתתו זכה לתואר הנעלה ביותר,

עבד אדוני,

שנאמר וימות שם משה עבד אדוני.

זהו העבד הערוך ונכון בכל עת לעבדות

ולעבודת שמיים.

נו, ועד היכן מגיע חיוב עבודת השם?

אומר לנו הרמב״ן,

יש פסוק ואותו תעבוד.

אומר הרמב״ן,

לעשות ככל אשר צווך כעבד שומר מצוות אדוניו,

שתהא מפנה עצמך לתורה ולמצוות

ולא תהיה לך עבודה אחרת.

שתהיה לו בכל עת כעבד הקנוי,

המשרת לפני אדוניו תמיד,

שעושה מלאכת ריבו עיקר,

בצורכי עצמו ערעי.

שיבוא מזה מה שאמרו בכל מעשיך יהיו לשם שמים,

שאפילו צורכי גופו

יהיו לשם עבודת האל,

יאכל

ויישן

ויעשה צרכיו,

כל זה כדי קיום הגוף לעבודת השם.

עד כאן דברי רמב״ן, אותו תעבוד, אותו ורק אותו.

זוהי עבדות.

עבודה בלעדית,

להשם יתברך, בכל תנאי

ובכל מצב,

אפילו נגד רצונו וטבעו שלא יאמר אדם, זה אני לא יכול.

אין דבר כזה.

זה נקרא פורק עול.

יש הבדל בין מאה למאה ואחת.

עובד אלוקים ולא עבדו.

הבנת, רוברט?

אתה רוצה פורק עול נהפך להגן?

לא.

למה לא?

משום ש... סבלתי והתרגמתי למצב

גם אמרתם, נשאל את כל ההורים האלה.

רגע, יאללה.

אתה חבר הכול עדיין.

אז תשמעו, בלתיים, הנאום... אין אצל הקדוש ברוך הוא, תקשיב.

יש אדם

שהוא בקושי, בקושי מקיים את מה שהוא חייב,

ובוא נגיד שהוא מקיים את כל מה שהוא חייב. אז מה, הוא גמר?

לא, אז רק רגע. רק רגע.

רק רגע.

עכשיו הוא נהיה עבד.

הוא עושה את רצון הבורא.

וכל מה שכתוב הוא מקיים.

והוא עושה את רצונו.

הכול טוב ויפה.

אז מה, בזה זה נגמר? לא.

עכשיו, אחרי שהוא עושה רצונו,

הוא דואג שהשני גם יעשה רצונו.

והשלישי יעשה גם רצונו.

ואחר כך הוא ילך למקום פלוני לשכנע אנשים שגם יעשו רצונו.

כעבד נאמן מציר משולח.

והוא הולך אחר כך לעיר אחרת להגיד להם גם כן שיעשו רצונו.

ואחר כך טס לחוץ-לארץ להגיד להם גם כן שיעשו רצונו.

ואחר כך הוא עושה וידאו שיראו אותו בשידור ישיר, שיעשו את רצונו.

ואחר כך הוא דואג שיהיו דיסקים וקלטות ויופצו בכל העולם, שיעשו את רצונו.

ואחר כך הוא עושה עוד, שיעשו את רצונו.

אין גבול.

העבדות, אבל בכלל זה לא עול עצמי. זה עצמי.

עול זה משהו שבנאדם לוקח על עצמו. זה על עצמו, על עצמו של להחזיר את כל העולם בתשובה.

מה עשה אברהם אבינו?

לקח על עצמו את כל העולם.

הוא לא הסתפק במה שהוא עושה לעצמו,

הוא שכנע את כולם.

זאת אומרת,

עבד דואג, עבד נאמן לא רק דואג שהוא יעשה את העבודה,

הוא דואג גם שאחרים יעשו את העבודה, אחרת לא תצא מלאכת אדונם.

לדוגמה, אתה נמצא במטבע ואתה שף,

ויש לך עוד עובדים וכו' וכו'.

אתה יודע מה צריך לעשות.

אם לא תשגיע עליהם, זה לא שם את החומר הזה וזה לא את זה, מה יצא בסוף?

אז מה שווה כל העבודה שלך, יגעת, ועמדת, ועשית, והכול, בסוף לא יצא שום דבר.

נפילה, בקיצור, אין סוף.

בדיוק.

אין סוף? יפה מאוד.

מה עשה משה רבנו?

זאת אומרת, אחרי כל עולנו. מה עשה, כן?

זכה וזיכה את הרבים, לא נע.

לא נע.

אפילו שהוא לא אכל 40 יום ו-40 לילה, איך שהוא ירד מהרלן, הוא הלך

ישר לעם, לא הלך הביתה.

לא אמר, אני חייף, הולך לנוח, הולך לאכול, הולך לשתות.

אתה מבין?

רבי חנין יום אשר אומר,