אהבה בלתי פוסקת | הרב אמנון יצחק שליט"א

"וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה השם אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ" (שמות לט, לב)

כשכתוב וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד פירוש לא הם כילו אלא היא כלתה מאליה, שאם השם היה מצווה עוד בעבודתו יתברך - יעשו בני ישראל בכל אוות נפשם, אלא שכלתה במלאכה אשר ציוה השם!" עד כאן דברי אור החיים הקדוש. "אש קודש ניצתה בישראל, אש שלא כבתה מהרה, כי דבר אמת נצחי אינו נגמר, רק המעשה כלה, אבל האהבה והכיסופים לקיים את רצונו יתברך שמו לא כלו. הם מוסיפים ונמשכים, המלאכה נסתיימה אבל עוד נשאר בליבם תשוקה וצימאון לדבר השם ומצוותיו. 

"וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא" (שמות לו, ו) היה דרוש 'צו' בכדי לעצור את בני ישראל מלהביא עוד, כי הם מוכנים לנדב ולהביא עוד בלי הפוגה! כי נשמתם התלהבה ואהבת השם סערה ופרצה מלבם. הכתוב אומר (שמות ג, ב): "וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" מכאן אמרו: "האש של מעלה מעלה לולבין ושורפת ואינה אוכלת והיא שחורה, האש של למטה - אינה מעלה לולבין והיא אדומה ואוכלת ואינה שורפת". כך אומר המדרש בשמות רבה ט, י'. 

פירש האר"י זכרונו לברכה: "משום דלאש של מעלה - לא יתעצם ולא יתחבר בשום עצם חומרי ולא יתערב בחלקיו ולכן אינה אוכלת. מה שאין כן אש של מטה - נתעצם והתערב בכל החומרים להיכנס בכל חלקי העץ ויתערב ויכלהו". האש של מעלה היא טהורה מכל זיק של חומר פשוט, לכן היא מתקיימת לבדה ואינה מתערבת עם העצמים החומריים, ולכן היא שורפת ואינה כלה. אש של אהבת השם היא נצחית ואינה נגמרת ופוסקת, ויותר ממה שנראה היא אינה נראית. נשארת מכוסה יותר ממה שהיא גלויה! 

"נֵר השם נִשְׁמַת אָדָם" (משלי כ, כז) וכשם שנר האלוקים הוא נצחי, כן אהבתו וחסדו לא תמו, כשם שרחמיו לא כלו, גם הנשמה השוכנת באדם, חסדו ורחמנות לבו לא כלו ולא נגמרו. אם עושה פעולה של חסד של רחמים – היא לא נגמרת ולא נפסקת התשוקה, אומנם הפעולה עברה כבר אבל התשוקה נשארת והמעין לא מתייבש". אז גם באדם זה כך. 

הפסוק אומר (שמות כז, א): "וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ עֲצֵי שִׁטִּים" ממה עשוי המזבח? מעצים. מזבח זה - נס גדול היה! שהאש דולקת בו ביום ובלילה והעץ לא היה נשרף!! והנחושת לא היה ניתך!! ומן בניסים שהיו במקדש שמעולם לא כיבו גשמים אש המזבח!! והיה מונח בעזרה במקום מגולה המזבח כדמיון חצר המשכן במשכן", עד כאן דברי רבנו בחיי. "אף לאחר מעשה המצוות לא נחלשה ולא נתמעטה אהבה להשם יתברך ותורתו. להיפך! אחר המעשה הטוב עוד התלהבה נשמתם ועוד נתפתחה ונתוספה אש הקודש שבה וצמאו עוד יותר לתורה!" אז מכאן שאצל עם ישראל, וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת... אבל אצלהם הרצון לא כלה! 

"וכן אצל הרשעים, מעשיהם הרעים יוצרים בהם יותר אהבה ותשוקה לעשות רע, תמיד הרשעים הם באמצע, כי עוד לא נגמרה תאוותם היא גוררת תאוות אחרות... כמו שאמרו חכמים: "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו" כי הלב אוצר בתוכו מטען רב של תאוות שעוד לא השיגן! והרמב"ן אומר: "שכל חיה רעה כשהיא טורפת את האדם היא נעשית רעה עוד יותר!". הפסוק אומר (אסתר ג, ו): "וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹח יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ" 

אמר רבה: "בתחילה בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ ולבסוף - בעַם מָרְדֳּכָי, מי אלה? רבנן! חכמים ולבסוף בכל היהודים. לאחר כל מעשה הרשעה הזדוניים נתעורר בתוכו של המן כל המעיין הנרפש של תאוות רעות ורשעות, ואנחנו רואים (אסתר א, יב): "וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ" אף לאחר שכבר פרץ הכעס מליבו החוצה, עוד לא שככה חמתו ועוד לא נרגעה, אלא עוד בערה בו האש הטמאה, לא נגמרה אלא בוערת בו מרגע לרגע ביתר שאת! גם המן וגם אחשוורוש רשעים ארורים!! 

"וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל מָרְדֳּכַי חֵמָה" (אסתר ה, ט) בטבע האדם לאחר שהכעסן כועס כעסו מתרוקן, וצריך הוא לבוא לידי שביעה ולהירגע. אבל כאן לא, אש הגיהינום פורצת ממנו ולא נרגעת, הוא מתמלא עוד חמה כעס ורציחה, עד כדי כך שהיה צריך להשתלט על עצמו! וַיִּתְאַפַּק הָמָן (אסתר ה, י) כי עוד בוערת להבה בקרבו! יותר ממה שהוא הוציא מהמעיין הנרפש המקנן בנפשן הטמאה, עוד שגור בלבו הרבה מהכעס והשטנה, הוא מצפה להזדמנות מתאימה לרוקן מה שאצור עדיין בתוכו. 

אבל ההיפך ממנו היהודים! הפרוש שנאמר עליו: "אם יכעס לא יתקצף ואפילו יכעס הרי הכעס שלו חד פעמי ואינו מוליד כעס אחר", אם יכעס לא יתקצף זה נגמר ופסק ולא נותר עוד בליבו שמץ של קפידה. רואים את זה בפסוקים הבאים (בראשית יג, יז-יח): "וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט... וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ" רִיב לשון זכר, מְרִיבָה לשון נקבה, 

למה שינה לשון הנ"ל אַל נָא תְהִי מְרִיבָה? הרי בהתחלה כתוב וַיְהִי רִיב והוא אומר לו אברהם שלא יהיה מְרִיבָה. אומר השל"ה הקדוש: "שאברהם אמר נשתדל שהריב יהיה כזכר ולא כנקבה, הנקבה מולידה, לכן שלא תהיה מריבה שיהיה ריב חד פעמי שיפסק ולא ימשך! אבל אם תהיה מְרִיבָה היא תוליד עוד". לאחר מכן (בראשית יד, יד) "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו" וכי אָחִיו היה? אלא ראה ענוותנותו של אברהם, אחר אותה מְרִיבָה שכתוב וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט אף על פי כן הוא קורא אותו אָחִיו דכתיב כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ אברהם ממשיך להחזיק מלוט גם לאחר הריב – אח! 

האהבה לא נפגמת היא נמשכת וקיימת כמו שהיתה, כי במקום שיש ענווה ואש של אמת - אין הפסק! אש קודש אינה כבה, אינה מתקררת ואינה מצטננת. לכן כשאברהם אומר לו כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ בשעת המריבה, זה לא אמירה בשביל לפייס אותו ולרדת מהעניין, אלא רואים וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו הוא קורא לו עדיין אָחִיו למרות המריבה. מקום של ענווה ואש של אמת - אין הפסק, אש קודש אינה כבה ואינה מתקררת ואינה מצטננת. זה היה הרצון של עם ישראל, שאם היה מצווה אותם עוד הקב"ה בעבודתו היו עושים בכל אוות נפשם, אלא שכלתה המלאכה אשר ציווה השם, וזה אש קודש שניצתה בישראל, והאש הזאת לא כבתה מהרה כי דבר אמת ניצחי אינו נגמר, המעשה כלה אבל האהבה והכיסופים לקיים רצונו של השם יתברך לא כלו! הם מוסיפים ונמשכים וממתינים: 'מתי יזדמן עוד? לעשות למען שמו יתברך תמיד!' אמן. 

"רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: "רָצָה הַקָּב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "השם חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".