תפילה של מי נקראת תועבה | הרב אמנון יצחק שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה ותימנה ומזרחה ורבע עיניך כי לא תעבור את הירדן הזה.

איתא ביילקוט.

עלה ראש הפסגה.

מכאן נאמר יפה שעה אחת בתפילה יותר ממעשים טובים

שמכל מעשיו של משה לא נאמר לו עלה

ובדבר הזה נאמר לו עלה.

וכן איתא בברכות אמר רבי אלעזר גדולה תפילה יותר ממעשים טובים.

שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבנו אף על פי כן לא נענה אלא בתפילה

שנאמר אל תוסף דבר אליי

בסמיך לא עלה ראש הפסגה.

והיינו דבבחינה זו למלא את המבוקש

יפה תפילה.

דאף במקום שכל המעשים טובים אינם פועלים,

התפילה פועלת.

דבכוחה לפעול יותר ממה שראוי לאדם

אף אחרי מידת הרחמים.

זאת אומרת גם אם אדם משתמש במידת הרחמים לבקש מהקדוש ברוך הוא ועדיין לא נענה, התפילה יכולה לעזור לו.

והנה נחלקו הראשונים, זיכרונם לברכה, בעניין חיוב תפילה.

לאה רמב״ם

בפרק א' מתפילה,

הלכה ראשונה, תפילה היא מצוות עשי דאורייתא.

לאה רמב״ם

בספר המצוות, מצווה ה' תפילת רבנן.

וכן סובר רשי בברכות כ'.

ולא נחלקו אלא בדין חיובה.

אבל עצם מציבות התפילה,

חשיבותה ופעולתה,

הוזכרה בתורה פעמים רבות.

וכמו תפילות משה,

ואמרו חכמים זיכרונם לברכה בברכות כ״ו, תפילות, אבות תיקנום.

אברהם תיקן שחרית, יצחק מנחה ויעקב ערבית.

ובתורה מפורש האבות התפללו.

ואברהם עודנו עומד לפני ה'.

והיינו בתפילה כמפורש שם בתרגום אונקלוס.

ובכל מקום שכתוב בתורה ויקרא בשם ה',

שהפירוש הפשוט זה שהוא פרסם שם שמיים בעולם,

פירש התרגום אונקלוס בצלי קודם ה'.

אז ויקרא בשם ה' פרש תמיד התרגום בצלי, יתפלל לפני ה'.

אפילו שהפירוש הפשוט זה שפרסם שם שמיים בעולם.

הרי שעצם עבודת התפילה,

גדולתה וחשיבותה עבור האדם היא מן התורה.

עצם עבודת התפילה, לא חיובה אלא עצם עבודת התפילה.

הגדולה שלה והחשיבות שלה

היא מן התורה

והיא מציאות קיימת, אלא דנחלקו בדין חיובה.

וסובר הרמב״ן

שמן התורה אין חיוב מיוחד על האדם להתפלל.

וכי יש צורך שהתורה תחייב אותו?

הרי טבע הדברים מחייב עניין תפילה.

וכאן נאמר, אם לא שיוויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו,

וכשם שאין צריך לחייב את התינוק שיקרא אמא,

כי מאליו יעשה כן,

אחרי שהכיר כי צריכו לה,

ומילוי הצטרחותו הוא ממנה,

אז הוא מוכרח לקרוא לה אמא.

אם לא יקרא לה אמא, מאיפה יתמלא צרכיו?

אותו דבר צריך לקרוא אבא, אבינוש בשמיים,

אחרת מי ימלא את צרכיך?

כך ועוד יותר לאין שיעור,

זקוק האדם לבוראו בכל רגע ורגע ממש,

בכל ענייני גופו ובכוחות גופו ובנפשו,

שיפעלו ויתקיימו בשלמות שראוי לקיומו.

אף אחד לא מבטיח לנו שיהיה לנו שלמות

בכל הכוחות בגוף ובנפש.

כמו שאנחנו אומרים בתפילה,

על חיינו המסורים בידיך,

ועל נשמותינו הפקודות לך,

ועל ניסיך שבכל יום חימנו,

ועל נפלאותיך שבכל עת.

ואמרו חכמים זיכרונם וברכה על כל נשימה ונשימה תהלל יה.

ובתנא דווה אליהו זוטא פרק ט״ו והובא בירקוט ניצבים, אמר דוד,

אני מגיד גדולתו וגבורתו ומלכותו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא,

שבכל יום ויום אדם נוצר,

ובכל יום ויום אדם נברא,

ובכל יום ויום מכלכלין אותו כתינוק על שדי אמו,

כפרי מעזב.

וגם היכולת לעוזרו היא בלי תכלית.

ואין אחר בעולם שיוכל לעשות כזאת,

על אחת כמה וכמה שטבע הדברים מחייב את עניין התפילה.

ואדרבה,

אם מתפלל רק בשביל חיוב שהוטל עליו,

זה פגם וחסרון בעניין התפילה.

וכמו שאמרו באבות,

פרק ב', אל תעש תפילתך כבא אלא רחמים ותחנונים לפני המקום.

אם הטבל קיים רק בצוות חובת תפילה לפי אימן דאמר,

בין אם זה דאורייתא דרבנת, זה גרוע מאוד.

אלא אל תעשי את התפילה כבא אלא רחמים ותחנונים לפני המקום,

כי אם לא, זה פגם וחסרון בעניין התפילה. אם אתה לא מרגיש צורך,

בלי חיוב. אם אתה לא מרגיש צורך, אתה בבעיה.

ונראה שעיקר עניין התפילה הוא רחמים ותחנונים לפני המקום.

וכן אמרו, דנשים חייבות בתפילה.

למה דרחמני נאו?

ועדה אמרו,

ודלעולם יסדר אדם שבחו של מקום,

ואחר כך יתפלל לשאר צרכיו.

אין זה בגדר פיוס לפני התפילה כדי שתקובל תפילתו וימלאו בקשותיו.

למה כתוב ואומר במפורש,

ולא ייקח שוחד. מה אתה משחט את הקדוש ברוך הוא שאתה אומר לו

את השבחים שלו לפני שאתה מבקש את הצרכים?

ואמרו חכמים, זכרונם לברכה, אפילו שוחד של מצווה,

השם לא לוקח.

אלא כל עניין הקדמת השבח הוא להכשיר עצמו

ולרומם הכרתו,

ועל ידי שמקדים שבחו של מקום,

יכולתו,

חסדו, רוממותו,

הוא מגביר בנפשו את הכניעה וההתבטלות הגמורה לפניו,

ומחזק את ההכרה שהכל בא לו מידו של הקדוש ברוך הוא,

ואז הוא מתפלל מעומק הלב ובכניעה ראויה.

נמצא שבהקדמת השבח הוא מכין את נפשו לתפילה ומכשירה להתעלות.

וממילא תפילתו מוכשרת יותר.

הנה יסוד עניין התפילה הוא

שנהיה קשורים לבורא

ופונים אליו,

ונכיר כי הכל ממנו.

בעל ידי התפילה משתרשת הכרה זו.

למה אנחנו צריכים בכלל לבקש מהקדוש ברוך הוא? מה, הוא לא יודע מה אנחנו חסרים ומה אנחנו צריכים?

הוא יודע הכל,

והוא דואג לנו יותר ממה שאנחנו דואגים לעצמנו, ויכול להיות שאנחנו מבקשים דברים שהם לא טובים לנו בכלל.

אז למה צריך לבקש?

למה צריך להתפלל?

בשביל שנכיר שאנחנו באמת תלויים בו.

כי האדם שוכח, עושה פעולה והוא מייחס אותה לעצמו.

הוא מצליח במה שהוא אומר, אני עשיתי.

הוא אומר, זה אני שכנעתי, אני פעלתי,

אני סידרתי. מי סידר את זה? מי עשה את זה אם לא אני?

פירושו של דבר שאדם תולה הכל בכוחי ועוצם ידי ולא שם לב.

הוא חושב שלא,

אם תגיד לו, אבל מה, הקדוש ברוך הוא, בטח הקדוש ברוך הוא. אז למה אתה משתמש בלשון כל הזמן, אני ואני ואני ואני ואני?

תגיד, הוא והוא והוא והוא.

השם סייע לי, השם עזר לי, השם ככה. תגיד, כל הזמן תתחיל, בהשם אמר, השם עשה, השם הזה, השם

לא עושה ככה.

אז צריך להשריש את זה כל הזמן.

אז הנה יסוד עניין התפילה הוא שנהיה קשורים לבורא ופונים אליו,

ונכיר כי הכל ממנו,

ועל ידי התפילה משתרשת ההכרה הזו.

והנה, כמו בכל ענייני התורה,

שצריך למעשים די קם, כן?

דעולמנו הוא עולם העשייה,

ורק על ידי המעשים נקנה את השלמות בנפש,

כך הוא גם בעניין תפילה.

לזה שאנו חסרי חול

וצריכים לפנות תמיד לבורא,

זה עצמו ההוויה בעשייה להשלים ולחזק את הכרת הבורא והכניעה לו יתברך.

זה פעולת העשייה,

התפילה,

כדי להשריש בנו, להשלים בנו ולחזק בנו את ההכרה בבורא והכניעה לו.

ולכן, גם אחרי קניית הידיעה,

מצד ההתבוננות,

שבהתבוננות אנחנו מכירים שזה ודאי,

ומצד הקדמת שבחו של המקום,

עדיין צריכה התקרבות והכניעה לבורא, לתפילה ותחנונים,

כדי להשתרש בעומק הנפש.

זה שאנחנו לא מסוגלים לבקש מהקדוש ברוך הוא בתפילה, בתחנונים ובבכי וזה,

זה בגלל שאנחנו בעלי גאווה סרוחה.

אם לא הייתה לנו גאווה סרוחה,

היינו באמת מאמינים שהכל זה מאיתו יתברך.

ובידו יתברך,

היינו צריכים לבכות על כל דבר בשביל לקבל.

כי ככה אנחנו כאילו נפטרים,

אומרים את זה וזה פה ושם, גם אם הוא לא ישמע לי בתפילה או לא, אני מסודר, אני יש לי זה, ויש לי זה, ויש לי זה, מה אני אמר לך?

כאילו, מה אני אבקש במיוחד? אני ברוך השם, בסדר, יש לי זה, הכל בסדר. הכל בסדר. אה, כן, צריך עוד כמה דברים, אבל בעיקרון הכל בסדר.

זה בגלל שאנחנו לא מכירים ומוקירים,

שבכל רגע נתון הקדוש ברוך הוא מאפשר שזה יהיה בסדר.

אבל הרי בכל רגע נתון הוא גם יכול לשנות את המצב

שפתאום אתה מובל לבית חולים, ופתאום אתה קרא, ופתאום התלבשו עליך, ופתאום נהיה ככה, ואין רגע.

אבל בגלל שאין לנו את ההכרה הזאת, אז לא יודעים להתפלל, אנחנו מתפללים סתם.

אז כמו שאנחנו צריכים לעולם העשייה במצוות לקניית השלמות,

ככה אנחנו צריכים גם בתפילה, כי התפילה היא משרישה בנו את ההכנעה, אם אנחנו מתפללים בתשומת לב ומכירים בכלל את מה שאנחנו מסבירים כרגע.

הכלל הוא שאין להשיג שלמות על ידי דעת בלבד.

זה שאדם יודע את הכל ומתפלפל, ויכולים לביא לך את כל ההוכחות והכל, זה עדיין גורניש מגורניש.

אתה חי ככה?

אתה מקיים ככה?

אם כן, יש לך הכרה.

אם לא, זה הכל קשקושים.

לקרוא איזה מאמר ולהסכים איתו ולהגיד זה נכון ואז הוא יהיה לך בראש בקופסה וזהו,

שום דבר זה.

זה כלום, זה לא הושך לתורה.

תורה רוצה קיום.

אם אין קיום, אין תורה.

הפוך, זה זלזול בתורה.

אתה יודע ולא עושה.

זה כמו אחד יודע את החוקים של התעבורה,

והוא עובר עליהם.

אז אתה יכול להגיד שהוא יודע

מה הוא יודע.

מה הוא יודע? הוא נוסע באדום, הוא יודע?

הוא נכנס בין כניסה, הוא יודע?

הוא חונה על המדרכה, הוא יודע? מה הוא יודע?

הוא יודע שאסור.

אז למה אתה עושה?

אז הוא עבריין.

אז אם אתה יודע מה עושה, אז אתה עבריין תנועה.

אז זאת אומרת,

עצם זה שאתה יודע ומשיג וזה, וכן וכן וכן, ולא עושה בפועל,

פירושו של דבר אתה עבריין.

נמצא שהתפילה היא המעשה להשליט בנפש את הדעות הנכונות

והכנעה מהבורא.

התפילה היא המעשה.

מי שגורמת להשליט בנפש של האדם את הדעות הנכונות והכנעה מהבורא.

ואמרו

בגמרא ביומא ע' ו' שאלו תלמידיו את רבי שמעון בר יוחאי

מגנמה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה.

למה צריך לטריח אותם כל יום?

אמר להם, אמשור לכם משל, למה הדבר דומה?

למלך בשר ודם שיש לו בן אחד

פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה.

ולא היה מקביל פני אבים אלא פעם אחת בשנה.

עמד ופסק מזונותיו בכל יום והיה מקביל פני אבים כל יום.

אף ישראל,

מי שיש להם ארבעה וחמישה בנים,

היה דואג ואומר,

שמא לא ירד מן למחר ונמצאו בניי מתים ברעב

ונמצאו כולם מכוונים את ליבם להבין שבשמיים כל הזמן.

אבל אם היה נותן להם מן לשנה מראש,

מי היה זוכר את הקדוש ברוך הוא?

עשירים זוכרים את הקדוש ברוך הוא?

הם זוכרים את הכסף.

עניים זוכרים אותו כל הזמן. איך אני אסע? מאיפה היה לי דלק? מאיפה אני זה? איך אני אשלם?

עכשיו יהיה על זה, עכשיו ארנונה,

מה קרה?

כל רגע אנחנו צריכים את הקדוש ברוך הוא.

הרי שתכלית התפילה ובקשת הצרכים

היא לכוון את ליבנו לאבינו שבשמיים.

ובזה מובן מאוד עניין תפילות אבות תיכנום.

מה שאמרו החכמים, אבות תיכנום את התפילות.

הם פרסמו את האמונה בשם יתברך בעולם.

ועניין הביטחון בבורא,

והכניעה אליו.

הלוא זה קשור בענייני האמונה ונובעים מאמונת הייחוד שהשם אחד והכל נעשה על ידו באחדות גמורה והכל רק שלוחים לקיים רצונו.

וזה נקבע על ידי התפילה. עכשיו מסתדר

לפי זה מה שהתרגום אונקלוס אומר.

בצלי קודם אדוני.

ויקרא בשם השם. הפירוש הפשוט זה פרסם את שמו של הקדוש ברוך הוא בעולם.

והתרגום אומר בצלי.

אז

בואו נחליט.

זה פרסום או זה תפילה?

לפי מה שלמדנו, התפילה זה פרסום.

עצם זה שאברהם אבינו ויצחק יעקב מתפללים נשים, אנשים טמאים, מה אתה עושה, עם מי אתה מדבר, מה אתה...

זה פרסום הכי גדול, אתה מבין, שיש בורא שאני בלעדיו לא יכול לעשות כלום.

אני מבקש ממנו אוכל, אני מבקש ממנו לחיות, אני מבקש ממנו, כל דבר אני מבקש ממנו.

וזה עובד? תגיד, וזה עובד? כן, זה עובד.

ומתפרסם הדבר.

מה יקרא בשם השם?

כתוב בתהילים יב, קירום זולות לבני אדם.

ופרשו חכמים, זיכרונם לך, בברכות ו' לעניין התפילה,

שאם הן הדברים עומדים ברומו של עולם,

ובני אדם מזלזלים בהם.

התפילה מגיעה עד כיסא הכבוד. מי לא רוצה להיכנס עכשיו, לדבר עם הקדוש ברוך הוא עכשיו,

ולבקש ממנו זה משהו? לבוא עד כיסא הכבוד.

אז כמה שזה רום,

כמה שזה נמצא ברומו של עולם יותר גבוה, ככה זולות, ככה מזלזלים בני אדם.

אז הדבר שיכול להכניס אותנו להיכל השם, כמו שאומרים, זה התפילה.

ובן אדם לא מנצל את התפילה הזאת,

הוא אומר אותה.

אבל עם ההבנות האלה שאמרנו,

עם כניעה,

עם ידיעה שבלתו יתברך לא יתאפשר שום דבר, וכל מה שיש בידי כרגע זה בעצם ממנו, ועל ניסיך ועל נפלאותיך שבכל עת וכו' וכו'.

אדם באמת שם לב בכלל המילים.

הרבה עניינים יש בתפילה, וכל אחד מהם עומד ברומו של עולם.

הבריאה מסודרת בזה האופן שהתפילה משפיעה

על הנהגת העולמות

להמשיך שפע טוב ולהיטיב לברואים.

ככה זה מסודר,

שהתפילה

היא ממשיכה שפע טוב להיטיב לברואים.

עם תפילה אפשר להוריד מה שרוצים.

אם משה רבנו פחד מהתפילה של קרח ועדתו ואמר אל תפן אל מנחתם,

אתם מבינים מה כוחו של תפילה?

משה רבנו צודק מאה אחוז.

קרח ועדתו חולקים עליו בשביל כבוד.

אבל כוח של תפילה הוא אדיר.

גם רשע שמתפלל.

אז הוא מבקש אל תפן אל מנחתם.

זאת אומרת,

אדם יכול להוריד שפע ולהיטיב לברואים

לא כמו שמגיע להם לפי מעשיהם בדין,

ואפילו לא על פי מידת הרחמים,

אלא תפילה בכוחה בעצם להמשיך שפע טוב.

זהו שאמרו בברכות ל״ב,

גדולה תפילה יותר ממעשים טובים,

שאפילו משה רבנו לא נענה אלא בתפילה.

זה גדולה תפילה שבכוחה לפעול ולהשפיע אפילו במקום

שמעשים טובים אינם מועילים.

והתפילה משפיעה

גם בעניינים רוחניים.

מה יש לנו יותר מזה שיהודה,

שהוא היה מלך שבשבטים,

ועל שמו אנחנו נקראים יהודים,

וממנו יוצא מלך המשיח.

ועוד הרבה מעלות ליהודה.

ועם כל זה עצמותן מתגלגלות

בארון ארבעים שנה,

והוא לא מגיע למטיגתא דרכיאה.

עד שמתפלל עליו משה רבנו ואומר,

שמע השם כל יהודה ואל עמו תביאנו.

אז הוא הצליח להרים אותו למעלה ולהכניס אותו לאן שצריך.

כל הזכויות שלו, וכל המעשים הטובים שלו, כל מה שעתיד לצאת ממנו והכול,

לא הועין לו כנגד מה שהוא אמר לאביו,

אם לא אביאנו, וחטאתי לך כל הימים.

קיללה תלמיד חכם על תנאי, באה.

כלפי עצמו.

הוא רצה להראות עד כמה הוא נחוש שבאמת הוא יכול לעשות מה שצריך.

אבל זהו, תקע את עצמו.

שום דבר, כלום.

תפילה של משה שחררה את הכול.

אמנם שמה יש ללמוד עוד דבר אחד מדהים.

מה הוא אמר? שמע השם כל יהודה.

מלעמות תביאנו. מה זה שמה? מה היה ליהודה?

יהודה אמר, צדקה ממני.

אז הוא הודה.

הוא הודה במעשה תמר.

ההודעה הזאת קראו לה חכמים קידוש השם שאין כדוגמתו.

הוא קידש שם שמיים בפרהסיה.

אם היה נודע לנו היום שאחד הרבנים הגדולים

היה המקלה שלו,

היה קידוש השם והוא היה מודה,

היו אומרים להם, ראית השם מרחם? מה נשאר? מה נשאר? תגידי, מה נשאר?

והוא שהודה, אמרו חכמים, זכרו למלאכה,

קידש שם שמיים בפרהסיה.

כשהוא עשה את הפעולה הזאת,

אחיו ראובן,

שחזר בתשובה בסתר

על מעשה בלהש, הוא בלבל את יצועי אביו,

והיה שובל הבור, מאיפה שב? מסכו ותעניתו.

הוא שמע שאחיו עשה תשובה בפרהסיה?

עשה תשובה בפרהסיה.

וכיוון שהוא עשה תשובה בפרהסיה,

אמר

משה רבנו, שמע השם קול יהודה. ראית מה גרם הקול של יהודה?

כשהוא אמר, צדקה ממני,

הוא גרם לאחיו לעשות תשובה מעלייתה.

לא תשובה לגמרי,

רק תשובה מעלייתה מבסתר לפרהסיה.

אז כל הזכויות של יהודה,

כולל מלך המשיח, לא עמדו לו.

אבל בזה שהוא גרם, אפילו לא במישרין מעקיפין,

שאחיו יעשה תשובה יותר מעולה

למה הוא זכה, למה שארבעים שנה לא יכול היה לעלות למטיב אתא דרכיה.

שמעתם כזה דבר פעם? מה כוחה של תשובה, אפילו תשובה מעלייתה רק?

אז לכן,

אמרנו שגדולת תפילה יותר ממעשים טובים, שאפילו משה רבנו לא נענה אליו בתפילה, גדולת תפילה שבכוחה לפעול ולהשפיע אפילו במקום שמעשים טובים ונמואלים. והתפילה משפיעה גם בעניינים רוחניים, ובפרט כל מי שרוצה לקבל מהקדוש ברוך הוא ברוחניות,

שמה זה צ'ק פתוח.

מה שאתה רוצה באמת לרוחניות, השם נותן.

מה שאתה רוצה.

אם אתה אמיתי,

אתה תקבל את כל הכלים שנחוצים לך.

ברוחניות,

בגשמיות לא.

לפי מעשיו, לפי החשבון, לפי ככה וככה.

אבל ברוחניות, מה שאדם רוצה, יבקש ויתבע, יקבל.

רק שזה אמיתי.

וכבר ביארנו,

שהפלוגתא של הפוסקים,

אם התפילה דאורייתא או דרבנן,

היא אינה אלא בגדר חיובה, האם החיוב שלה היא מן התורה או שהחיוב שלה הוא מדרבנן.

אבל עצמיות התפילה היא לחולי עלמא מדאורייתא.

כל התורה מלאה מהתפילה.

בהשפעתה וכוחה של התפילה הם מציאות בבריאה.

והן הן דבריהם, זיכרונם לברכה, גדולה תפילה יותר ממעשים טובים,

שאפילו משה רבנו לא נענה אליו בתפילה.

וכוחה של תפילה לפעול ולהשפיע בעצם.

ובתפילה מלבד מה שהאדם מתבונן ומתחזק בידיעת השגחה פרטית.

ושהכול בין לכלליות העולם וישראל ובין לכל פרט ופרט,

זה מאיתו יתברך.

חוץ מזה.

אך מצד שהוא הכניע את עצמו וכל כוחותיו לבורא יתברך והוא מתבטל לפניו,

הרי הוא גם מכיר מאוד ומודה לו יתברך על כל החסדים שנעשו עמו מעודו ועד עתה

בלי שקדמה לו שום עבודה.

הרי הקב' ברוך הוא שנותן לנו איזה חסד חינם שעוד לא קדמה שום עבודה שמגיע לנו כלום.

וגם אם יתאר לנו שעבדנו גם לא מגיע לנו כלום.

ובזה שמתקשר לבורא יתברך שמו ומודה לו על כל חסדיו ויודע שהכל טוב וטוב,

ויודע שהכל זה טובתו, עם חסד עשירה ועם משפט עשירה,

בכל מצו אני צריך לשורר לקדוש ברוך הוא.

הוא מקיים את החובה של מברכים על הרעה כשם שמברכים על הטובה.

ואין לו חס ושלום עניין של תרעומת וטרוניה על הנהגת השם.

וביותר שמכיר דלת למיד דגרמי כלום,

אין לו מעצמו שום דבר.

וגם כשאין מגיע לו מאום, אז הכי חשוב, לא מגיע לנו כלום.

והכל הוא רק חסד מהבורא יתברך.

מתוך זה כל המאוויים והדרישות

מועטים הם.

ואז קלו לעמוד נגד יצרו.

אם הוא יודע שהוא לא חייב לו,

והוא לא מגיע לו, ולא שום דבר, ולא כלום,

היצר לא יכול ללחוץ אותו, לא יכול לדחוף אותו, לא יכול לטות אותו, לא יכול שום דבר.

שום דבר. ואנחנו מה?

כתוב במשלי כח, מסיר אוזנו משמוע תורה,

גם תפילתו תועבה.

עיני התפילה

היא לרצון ונחת רוח לפני הקדוש ברוך הוא.

ובקורבנות מה כתוב? לריח ניחוח.

נחת רוח לפניי, שאמרתי ונעשה רצוני.

בתפילה היא

במקום הקורבנות.

ובזה שמסיר אוזנו משמוע תורה,

לא זו בלבד שתפילתו אינה לרצון ונחת רוח,

אלא שהיא נהפכת לתועבה.

ובתורה נקראו תועבה עוונות היותר חמורים.

והרי שיש בתפילתו של המסיר אוזנו משמוע תורה משום עוון חמור.

דיני עניין הכניעה בתפילה,

הוא יסודה של התפילה,

להיות כנוע ולבקש בתחנונים.

שזה בגדר עומד לפני הקדוש ברוך הוא,

ונושא ונותן עמו.

והנה כשעומד אדם לפני מלך בשר ודם,

וכל שכן אם הוא עומד לפני מלך בכיפה, דהיינו ששולט בכל העולם כולו,

הרי הוא מפחד ומתבטל מאוד.

ומכל שכן בדרגין לאין שיעור,

כשאדם עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא,

שמדבר עמו ומבקש ענייניו,

על אחת כמה וכמה שצריך שיתמלאו כל בתי נפשו, כניעה והתבטלות בתכלית.

ומעתה, מאחר שמצד עמידתו

לפני המלך

ראוי שיהיה בתכלית ההתבטלות והאימה מלפניו,

ואם בשעה זו שהוא עומד לפניו ומבקש ענייניו

הוא הרי בעצמו מבזה דבריו של הקדוש ברוך הוא,

הוא מסיר אוזנו מלשמוע מה שהמלך מדבר אליו,

הוא מצווה אותו ומבקש ממנו,

זו עזות נוראה מאוד וחסרון דעת.

ואין זה כלל מכוונות עניין התפילה.

ולא לבד שלא שייך שתתקבל,

אלא שנקראת התפילה שלו תועבה.

הייתכן שייבזה דבר המלך ולא ישמע מה שהמלך מדבר אליו ומצווה ומבקש ממנו,

ובעת הזאת יעמוד לפני המלך ומבקש צרכה וירצה שהמלך ישמע לו ויעשה בקשתו.

הוא לא שומע על המלך, אבל שהמלך ישמע לו.

איך אפשר לבוא? מסיר אוזנו משמוע תורה,

גם תפילתו תועבה.

ואם עושה כן, הרי זו עזות נוראה מאוד בחסרון,

בדעת ובהכרה,

ואין תפילה כזו

כלל

מעיקר כוונת התפילה.

ולא זו בלבד שאינה מתקבלת,

אלא שיש בה עוון חמור שהיא נקראת תועבה.

והדבר המוזכר על העוונות היותר חמורים, תועבה.

ומעתה לימוד גדול בפרט

לעוסקים בתורה.

כשהעמל בתורה נכה להם יותר,

אז עד כמה הם צריכים להתחזק בתורה גם מצד עניין התפילה.

יוצא לפי מה שלמדנו,

יסוד גדול מאוד,

שמה שלא נוכל להשיג אפילו במעשים טובים,

בהכי טובים, ולמשה רבנו הוא היה המעשים הכי טובים.

לא עזר לו.

מה כן עזר לו? התפילה.

על אירוש הפסגה.

זאת אומרת,

אם נשקיע בלימוד התפילה,

בכניעה שבה,

בהתבוננות

בטובות הבורא עלינו, שמרעיף עלינו בכל רגע נטול,

ונבוא לפניו

בכניעה ובתחנונים.

ואם נזכה להגיע להכרה כזאת, שבאמת נרגיש שאנחנו חסרי כל,

נגיד אם היו אומרים לאדם

שחס ושלום היום,

הוא הפסיד את כל מה שיש לו,

איך הוא היה נשבר בליבו?

אומרים לו, אשתך עזבה אותך.

הילדים שלך שמרעם לא רוצה להגיד מה.

הכסף שלך עוקב.

החברים שלך לא רוצים אותך. נשאר ככה, כלום, איפה שהוא הולך, אין כלום.

מה היה עושה אחד כזה?

איך הוא היה פונה עכשיו לקדוש ברוך הוא?

איך היה מדבר איתו?

כמו מי שיש לו אישה, והכל בסדר, והילדים בסדר, והכל בסדר, והחשבון בבנק תופח, והכל זה אותו דבר.

בטח שלא אותו דבר.

ומה שיש לנו, זה שאול.

כי בן רגע היה,

ובן רגע איננו.

זה הבן אדם, חי במופת, בנס,

בחסן גמור.

אז יש הזדמנות לאדם להיכנע לפני הקדוש ברוך הוא להכיר את זה.

עבודה קשה היא, עבודה קשה זה לא קל.

לא קל לנו להיכנע לפני הקדוש ברוך הוא, לא קל בכלל.

בכלל לא קל.

האגו שלנו כל כך מנופח,

ההוויה שלנו כל כך בטוחה אצלנו.

אנחנו כל כך מרגישים את עצמנו שקשה לבן אדם להרגיש כניעה.

קשה לאדם להרגיש כניעה.

כשניגש יותר לחלון,

רישיונות.

אתה כבר חושב, מה אני אגיד לו, זה אולי יבטא לי יואו, זה עשר נקודות,

זה אלף חמש מאות מיוחדים שזה, זה היה בשליטי כבר מקודם, וזה יבואו שם.

שנייה חיוור, אדום, לא יודע מה יגיד, כן להגיד, איך להגיד, מה להגיד, זה יעזור לו, יעזור לו.

מה עובר לו בראש, ואיך הוא מדבר איתו, וזה וזה. תראה, תראה, זו עבודה שלי, הפרנסה שלי, תעשה לי טובה.

אם היה מדבר ככה על הקדוש ברוך הוא,

לא היה נתקל בשוטרים בכלל.

אבל כנראה שהתפילה לא הייתה טובה, אז אמרו לו, קח שוטר

ותלמד איך לקלח.

אחד רוצה חופש מבעל הבית,

איך הוא מקמבן,

איך הוא ייגש אליו, מה יגיד לו, ומה שלא ידחה אותו.

כי הוא כבר תכנן,

שהוא רוצה לצאת, הוא סומך על זה שהוא יסכים.

כמה מחשבות הוא עושה בשביל לפייס אותו?

אחד שרוצה העלאה בכולל,

הוא יודע שהמצב על הפנים, וקיציצו והכול, אבל אם הוא לא יקבל עוד תוספת של כמה מהמאה, 200, 300 שקל, אתה מבין, המצב שלו...

אז הוא שואל, אפשר ללמוד קצת יותר, להיבחן על משהו, לעשות ככה, אולי סדר ג' ככה, פה, שם, אפשר לקבל אולי ככה, באיזה,

בשוק כזה, בשקט, ככה, ככה.

בשוק כך.

אז בלית ברירה לפעמים אנחנו מול אנשים שלא היינו רוצים בכלל לבקש ולא כלום, והלוואי ולא היינו צריכים, אנחנו עושים את זה.

אבל לפני הקדוש ברוך הוא באים,

חביבי,

בטון בטוח.

עבודה קשה מאוד, התפילה.

זו עבודה שבלב.

שמה אנחנו לא יודעים מה קורה.

אבל צריך לעבוד על זה.

אפשר להשיג השגות

אחרי כל המעשים הטובים.

אחרי הכול,

תפילה.

אמר רבי אלעזר, גדולה תפילה יותר ממעשים טובים,

שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבנו,

ואף על פי כן לא נענה לה בתפילה,

שנאמר, אל תוסף דבר אליי,

אבל מה סמוך לו?

עלי ראש הפסגה.

רבי אחר כך נכון.