הלכות “מים שלנו” במצות לפסח – דיני הלישה, מקורות ההלכה, חומרות והנהגות למעשה

 

- - - לא מוגה! - - - 

מקדימים, כן.

הצום, למי שאומר שצריך לצום,

ממילא הצום אמור להיות מוקדם,

היינו ביום חמישי, ולכן אלה שעושים את הסיום מסכת,

שעשו את זה ביום חמישי,

יב, יב בניסן, בעזרת השם.

שבוע הבא אנחנו עוברים לשעון קיץ.

בעזרת השם, השקיעה תהיה בשעה שבע.

סדר השעון קיץ שלנו,

משתנה קצת בתפילות.

רבע לשבע תפילת מנחה מיום ראשון.

ערבית תהיה בשעה שמונה, מייד אחרי מנחה הרבנים ימשיכו כרגיל, ובעזרת השם, ערבית בשעה שמונה,

כך יהיה עד שבת תשובה.

מתחיל מעכשיו, עד שבת תשובה שעון קיץ ממשיך,

במוצאי-שבת תשובה הם מחליפים עוד הפעם את השעון.

כל השישה חודשים וחצי הללו זה יעשה.

איך ביום רביעי, בגלל השידור שיש לנו בשידור חי,

אז לא יהיה ערבית בשעה שמונה, כי זה יפריע,

אלא נדחה את הערבית לתשע,

בעזרת השם.

שואלים בהלכות הפסח, קודם לפסח שלושים יום,

ולכן נתחיל לומר חלק מההלכות שמצויות לנו לימי הפסח.

הגמרא במסכת פסחים מ״ב,

הגמרא אומרת אין נשים אלא במים שלנו,

וכך פסקו כל הפוסקים, כך פסק מרן,

בסימן תנ״ה, סעיף א׳.

והגמרא מספרת שבפפוניה שמעו את ההלכה הזו,

הם לא הבינו טוב את המילים של הרב.

כולם באו עם הכדים שלהם וביקשו מהרב שיביא להם מים.

הרב אמר, מים שלנו, אז הם הבינו המים של החכם.

ענה להם הרב, לא, לא זו הכוונה.

מיה דביתו כאמנה,

זאת אומרת,

מים שעבר עליהם הלילה. לנו מלשון לינה,

אלה הדברים שהגמרא מספרת.

ולמה הגמרא מספרת לנו את הסיפור הזה?

לעשות צחוק, ללעוג מעל שפע פוניה?

חס ושלום.

לא זו הכוונה.

אדרבה,

לשבח אותם ולהראות לך את אמונת חכמים, את האמונה התמימה שהייתה בהם.

אם היום בדור שלנו יבוא איזה חכם ויגיד דבר כזה,

האנשים לא יחכו לדבר אחרי הגב שלו ויביטו אחרי משה.

יגידו לו מייד במקום, למה, מה יש במים שלך? מה, אתה רוצה גם מהמים לעשות ביזנס?

מייד האנשים יגיבו.

כאן אף אחד לא הגיב,

אלא כולם קיבלו את הדברים ובאו כולם עם הכדים שלהם לבקש מים מהחכם.

אתה רואה עד כמה הם היו דבוקים בתורה,

ויאמינו בהשם, ובמשה עבדו היה בהם אמונת חכמים. זהו מוסר השכל,

ולכן הגמרא מספרת את המעשה האמור. מכל מקום, לענייננו.

צריך ללוש במים קרים.

איך אתה לוקח מים שהם בחזקת מים קרים,

כשאתה שואב את המים האלה לפני השקיעה?

המים האלה שוהים כל הלילה בבקבוק או בקד.

אתה בא בבוקר ולש בהם,

העיסה לא מתחממת, העיסה רכה,

ויוצא לך מהעיסה הקרה הזו,

יוצא לך מצות טובות ולא חמץ.

בצורה הפוכה, אם תרצה לראות את המציאות,

תשאל את האופה במוצאי הפסח.

השנה הזו יחול שביעי של פסח ביום שבת.

אתה הולך בשעה עשר בלילה,

אתה רואה כבר במאפייה של הפיתות יש פיתות חמות,

טרי טרי,

זה טעים וטוב. אתה שואל את האופה הזה. תמיד אתם משאירים את הבצק שעתיים-שלוש כדי שיחמיץ,

שיטפח.

איך בלילה הזה עשיתם מהר-מהר והפיתה כל כך טעים וטוב?

אז הוא לוחש לך באוזן את הסוד המקצועי.

זאת אומרת, תראה, בכל השנה אנחנו לשים במים קרים,

צריך לחכות עד שהעיסה תחמיץ,

עד שיתחמם ויתפיח.

זאת אומרת, במוצאי שבת כזה אני לא לש במים קרים. הוא אומר, אנחנו מרתיחים את המים מייד עם קצת השבת.

הוא אומר, אנחנו לשים עם מים חמים,

כשהמים חמים,

ממילא זה מחמיץ מהר, מתנפח מהר,

ולכן יש לנו פיתות מהר שהן טובות וטעמות. זה הסוד המקצועי שבמוצאי הפסח.

כאן אנחנו לימי הפסח עושים דבר הפוך,

אנחנו רוצים שהעיסה תישאר קרה,

שהעיסה לא תחמיץ,

ולכן מן הראוי, כמו שאמרנו,

שהכינו תמיד לעולם מים שאובים מלפני שקיעת החמה.

היום, בכל בתי-חרושת למצות, בכל העולם כולו,

בדרך כלל הכול מסודר. מבחינה זאת אין לנו בעיה.

כשגומרים לתכנן בתי-חרושת למצות,

תמיד אתה אומר לאדריכל,

אתה מוסיף עוד קומה למעלה בשביל מאגר המים שלנו.

זה מה שעושים בכל בתי-חרושת למצות.

בשעה חמש וחצי לפני שקיעת החמה המשגיח עולה למעלה, פותח את הברז הראשי, את השיבר,

וממלא את המאגר.

מגיעה השעה שש,

הגיע הזמן השקיעה,

סוגר את הברז כדי שיותר לא ייכנסו מים.

ומהמים של המאגר הזה,

מאותו מים, המים הקרים הללו,

למחרת בבוקר, לוקחים לשים ועושים לנו את המצות.

זה הסדר בכל בתי-חרושת למצות. מבחינה זו כמעט אין לנו בעיה.

אפילו המצות של הרבנות,

גם שם בדרך כלל אין תקלות, אין בעיות.

אלא שהם חכמים,

אז הם עושים את המאגר הזה לא מאגר אחד,

אלא באמצע הם עושים מחיצות.

והסיבה היא,

קורה לפעמים שיש איזה חור והמים מחלחלים.

אם זה יהיה מאגר אחד,

אז כל המים כולם ייגמרו מהר.

אבל אם יש שם מחיצות,

אז גם אם תהיה איזה תקלה, יהיה איזה חור באיזה מקום,

אז חלק מהמים ילכו לעיבוד,

אבל אם המחנה נשאר לפנתה, יהיה להם במה לעבוד למחרת.

כך עושים מראש כשמתכננים מאגר כזה,

טוב יותר שיהיו מחיצות באמצע,

אבל עקרונית, כמו שאמרתי, בכל בתי-חרושת בעולם קיים הדבר הזה,

וזה תפקיד האחריות של המשגיח, שילך וישים לב כדי שיהיו להם מים שלנו בשפע, שיאכלו ללוש בהם. למאגר של העירייה,

תכף נראה, סעיף ב', כן.

המאגר מקורא.

איך?

המאגר מקורא.

המאגר חייב להיות מקורא.

אין ספק שאי-אפשר להשאיר את זה תחת כיפת השמים.

לא רק האבק שיש כעת ייכנס במים, זה לא רק זה,

אלא השמש שבאה מהבוקר והלאה יכולה לחמם את המים,

וזה לא טוב. ולכן הם כמובן מכרים את הכול, הכול מקורא,

ואם הם מזפתים את הגג כדי שלא יחלחל מים מהגשם,

אז על הזפת הם מסיידים צבע לבן, סידי צבע לבן,

כדי שהחום של השמש לא ייכנס לתוך המאגר, זה מה שהם עושים.

בעבר, בבתי-החרושת הישנים בדרך כלל היו להם חביות.

לא היו משוכללים כמו היום, שיש להם מאגר על הגג,

אלא היו להם חביות. ואותן החביות היו בכוונה,

היו מסיידים וסיד צבע לבן,

כדי שקרני השמש לא יתפסו את המים האלה ולא יחממו אותם. כך גם אותם שעושים כמות קטנה,

יש להם בית-חרושת למצות עבודת יד,

והם ממלאים את המכלים הקטנים שלהם, יש להם בקבוקים וכיוצא בזה.

גם הם צריכים לשים לב לדבר הזה,

למלא את הבקבוקים האלה לפני שקיעת החמה ולהניח אותם במקרר או במרתף.

אם הוא יניח את זה במרפסת,

כשהשמש זורחת בבוקר, הרי הבקבוק שקוף ואז השמש, קרני השמש, חודרות ומחממות את המים,

בפרט אם הבקבוק הוא סגור, הוא סגר אותו בפקק.

אז אדרבה החום נכנס ולא יוצא והמים החמים האלה יכולים לחמם את עיסם במקום להועיל הוא עלול לקלקל ולכן מן הראוי שנניחו אותם או במקרר או במרתף מקום שאין שמש ואז הם יכולים להשתמש באותם המים. מחלוקת בראשונים,

אם המדובר הוא אך ורק על המצות שמיועדות ללילה הראשון שאוכלים כזית ומקיימים את המצווה מן התורה

בערב תאכלו מצות אם המדובר הוא רק על זה או על כל המצות בכלל.

מחלוקת ומרן פוסק לחומרה נגד דברי בעל העיטור בסיעתו אלא

אם הטעם הוא כדי שזה לא יהיה חמץ,

האם מותר לאכול חמץ בחול המועד?

האם רק בלילה הראשון יש איסור באכילת חמץ? ודאי שלא, אין הבדל.

ולכן לכל מצות שאנחנו עושים,

גם למצות שעושים לימי חול המועד,

עד היום האחרון ועד בכלל,

לעולם אנחנו חייבים לדאוג שיהיו לנו מים שלנו.

רק במים כאלה אפשר לבוא ללוש,

העיסה קרה, העיסה לא מתחממת,

ואז יוצא לך מצות טובות שתוכל לקיים בהן גם בלילה הראשון או לאכול בשאר הימים,

שהכול יהיה, בעזרת השם, בחזקת כשרות.

אבל הדברים האלה אנחנו חוששים לבית בגולים?

עברתי שהכול סגור,

זה לא מגולה, מכסים את הכול, הכול מקורה שם,

זה לא מאגר גלוי.

זה מה שעושים בכל בתי-חרושת למצות.

לא השאירו את זה גלוי בוודאי,

האם יש להם את ההגנה של זה?

בדיעבד הם השאירו את זה גלוי.

מרן, ביורא דעה סימן קטז, שם מרן מדבר שאסור לשתות משקים מגולים.

אבל, מרן מסיים, שכאן,

במקום הזה,

אין מה לחשוש, לא מצויים נחשים.

ולכן, בדיעבד המים האלה, כשרי.

אבל זה לא פשוט, זה לא מוסכם.

כיוון שיש מחלוקת,

ממילא את אותם המצות הוא חייב למכור יותר בזול.

זה כלל, דבר שהוא כשר, טוב לכל הפוסקים, לכל הדעות.

דבר כזה מהודר, אתה יכול גם לקחת עליו כסף מהודר.

אבל ברגע שיש מחלוקת, וכאן יש מחלוקת בדבר,

ולכן מן הראוי שימכור את המצות האלה יותר בזול,

אם באמת זה נשאר מים מגולים.

אבל כמו שתיארתי, בתי-חרושת למצות לא קיימת הבעיה הזו, המאגר שם מקורה, שם תקרה, הכול בסדר.

מבחינה טכנית הכול מסודר.

אדם שלא הכין מים שלנו

והוא רוצה לקחת וללוש,

האם יש לו פתרון?

יש עצה? כן, יש עצה פשוטה.

יש לידו בית-חרושת

למצות שהם הכינו מים שלנו, יש להם עודף

שילך וייקח מהם.

או יש במכולת מוכרים מים,

הם קוראים לזה מים מינרליים.

אם אין במים האלה שום תערובת, אלא זה מים נטו,

אתה יכול להיכנס למכולת ולקנות דבר כזה.

אבל כל זה בתנאי שהמים האלה היו במחסן שלו, במרתף,

ולא נשארו בחוץ.

לפעמים הביאו לו את הסחורה, הביאו לו את המים האלה,

לא היה לו מקום בתוך החנות,

זה נשאר בחוץ על המדרכה.

ובמשך היום קרני השמש חדרו למים האלה, ממים כאלה אל תיקח.

אבל אם זה היה במחסן שלו,

אתה יכול ללכת ולקנות ממנו שלושה-ארבעה בקבוקים כאלה, ואתה יכול ללוש בהם.

מה ההבדל אם המים האלה לנו לילה אחת,

שאבו אותם אתמול,

או שהם לנו הרבה לילות, שאבו אותם לפני חודש או חודשיים.

אין בזה שום הבדל,

וגם בזה נוכל מעיקר הדין ללוש לעשות את המצות.

גם זה טוב, זה פתרון טכני.

גם בסודה, גם המים של הסודה,

גם הם מים, מים לכל דבר,

אלא שהמים האלה קצת קופצים. אני לא יודע אם ללש,

יהיה לו נוח ללוש בהם,

אבל גם מי הסודה זה מים גמורים,

ולכן גם בהם, מעיקר הדין,

אפשר לקחת ללוש ולעשות בהם מצה. אם חסר לו מים שלנו,

יש פתרון קל מאוד.

הראשונים דנו לגבי המאגרים שיש לנו כאן בירושלים.

יש מקומות,

גם בארץ, גם בעולם,

שהמים שיוצאים מהמעיין, מהבארות,

מגיעים ישר לברז, לבתים שלנו.

אבל כאן בירושלים זה לא ישר מהמעיין או מהבאר,

אלא כאן בירושלים יש לנו תריסר מאגרים בכל חלקי העיר.

החשמל בזמן הזה הוא יקר מאוד,

ולא כדאי להם לשאוב את המים בשעות היום.

השעה שנוחה להם, מבחינה מסחרית,

שהחשמל הוא זול יותר מ-10 בלילה עד 5 בבוקר. אז הם מפעילים את כל המשאבות בארץ כדי למלא את המאגרים.

אנחנו בירושלים כאן מקבלים את המים שלנו או ממי הכנרת,

ממי המוביל, חלק,

והרוב הגדול,

80 וכמה אחוזים, מגיע מהמעיינות שיש באזור בית-שמש,

שם העירייה שלנו קדחה,

יש שם מעיינות ומשם מביאים לכאן.

אז שואבים את הכול, הם צריכים לעלות גבוה לירושלים עיר הקודש,

הכול מעלין לירושלים,

וזה מגיע לכאן בשעות הלילה.

הכול מגיע למאגרים.

אותם המאגרים כולם מרוצפים,

כדי שהמים לא יחלחלו וילכו לאיבוד.

אחרי שחופרים 30-40 מטר עומק באדמה הם לוקחים יריעות זפת,

על זה יוצקים ביטון ועל זה מרצפים את הכול.

זה מה שיש בתחתית.

כך גם בדופנות, אם ישאירו את זה כמו שהוא,

המים, תהיה בריחת מים,

ולכן הם מדפנים את הדופנות כולן,

ביטון מזוין מכל הצדדים,

כך הם עושים בכל המאגרים.

יש מאגר אחד בשכונת בית-וגן, מי שמכיר, ברחוב הפסגה, בסופו יש שם מאגר מים גדול.

יש ברמות,

מי שנוסע בכביש רמות בצד ימין,

הוא רואה את המאגר הגדול,

אתה רואה בניין עגול,

זה המאגר הגדול של שכונת רמות.

אבל לא רק שם, יש גם בשכונת רוממה,

מול בית-פעור.

וגם שם אותה הטכניקה, בכל המקומות כולם,

יש את הגג מעל זה, כולם מכורים כדי שלא ייכנס לא האבק ולא חרקים אחרים,

כולם מבחינה זאת מסודרים.

האם נאמר מי מעיין או בור שהוא לא טוב, שפסול לקחת ולשאוב בו,

האם מדובר בבור רגיל שהמים נגעו באדמה אבל כאן זה מרוצף, זה בסדר?

או שגם בזה יש את הבעיה של מים שלנו? מרן מביא לנו את המחלוקת בראשונים בדבר הזה, בסעיף ב'.

מרן לא קורא לזה מאגר מרוצף,

אלא מרן הביא את השם,

מה שכתבו בצרפתית העתיקה, סיסטרנה,

זו המילה של המאגרים שלהם.

האם זה נקרא מים שלנו או לא?

לבחינה טכנית,

בערך 12 שעות לוקח מהרגע שהמים יוצאים מהכינרת עד שמגיעים למאגרים שלנו.

זאת אומרת, אם זה יצא מהכינרת בשעה 12 בלילה,

בערך בצהריים ב-1200 זה מגיע לירושלים למאגר.

אז אם כך,

עכשיו אני פותח את הברז, אני מוציא מים.

המים האלה, מתי היו בתוך הכינרת? מתי היו במעיין?

הם היו לפני יומיים.

כבר לפני יומיים הם יצאו משם.

אם כך,

זה מים שלנו,

לא בתוך הבקבוק שלי,

אלא בתוך המאגר של העירייה של חברת הגיחון.

אולי גם זה טוב,

אולי גם זה כשר להיחשב כמים שלנו.

זה הסימן שאלה,

זה הוויכוח שיש בפוסקים.

ומרן כותב, מרן מסכם להלכה.

מלכתחילה לא לוקחים מים כאלה.

למים שלנו,

אלא אין להקל בדבר, אם לא בשעת הדחק.

בשעת הדחק יהיה אפשר באמת לקחת מאותם המים וללוש,

אבל מלכתחילה אנחנו לא סומכים על זה,

ולכן גם בתי חרושת למצות בירושלים ער הקודש,

גם כאן הם עושים את מה שאמרו חכמינו,

שואבים את המים מלפני שקיעת החמה,

ומה ששאבו היום לפני השקיעה,

במים האלה, בעזרת השם, הם ילושו מחר והלאה.

זה הדרך, לא סומכים על זה בלכתחילה.

אבל בדיעבד,

עבר ועשה במים רגילים, הוא לא ידע את ההלכה, לא שם לב,

אז בדיעבד אנחנו נוכל לסמוך על דברי מרן.

לא נזרוק את המצות האלה, אלא יהיה אפשר לאכול אותן בימי חול המועד.

אין איסור, לא אוסרים,

בדיעבד את אותם המצות.

אנחנו רוצים שיהיה קור טבעי,

ולא קור מלאכותי של המקרר.

הרבה פעמים המקרר יכול לזייף.

אצל אחד יהיה קור כזה, מעט, הרבה,

לא תמיד הקור יהיה אחיד. מים שלנו זה דבר שהוא ודאי קר,

על זה אין לך במה להסתפק.

מים רגילים שנמצאים בבאר,

אם תבדוק אותם בלילה,

יש בהם 18 מעלות.

מים שלנו, תבדוק אותם בבוקר, יש בהם בממוצע 10 מעלות.

זה מה שקורה בדרך כלל.

כך שבדרך כלל, אפשר לומר,

המים שלנו כולם בחזקת מים קרים, הכול בסדר, גם אם לא הנחת אותם במקרר.

אתה רוצה,

אחרי ששאבת נוסף לדין של מים שלנו.

אתה רוצה גם להניח אותם במקרר? למה לא? מצוין, תבוא עליך הברכה.

אנחנו לא מתנגדים שתניח אותם בינתיים במקרר.

אבל אם האדם הזה בא ב-12 בצהריים,

פותח את הברז ויוצא לו מים פושרים,

הוא רוצה לקרר אותם במקרר ולעבוד בהם אחרי שעתיים-שלוש,

בזה לא נוכל לסמוך להקל,

לא נוכל להתיר לו.

אם נגיד שמענו מגיע להקפאה ובודק אותם, רואה, כשמענו מגיע להקפאה ועכשיו ניתן לו.

השאלה היא אם פלוג רבנן או לא פלוג רבנן. אתה עושה פרצה, אתה יודע איך אתה פותח את הפרצה,

כמה מים יצאו מהפרצה בדקה הראשונה.

אתה יודע מה יהיה המשך?

אם תתחיל לומר כן,

התוצאה תהיה שאנשים יעקרו לגמרי את הדין של מים שלנו,

וכל אחד עם המקרר שלו, לך תדע איזה מקרר יש לו.

לפעמים המקרר לא עובד טוב,

או שהוא מקרר למטה ולא למעלה, והשאלה כמה זמן הוא היה שם.

קשה לנו לתת תורת כל אחד ואחד בידו.

רבותינו נתנו לנו פתרון יסודי לבעיה,

ופסחים מ״ב אמרו מים שלנו, וזהו זה, אתה הולך עם דברי חכמינו, אתה צמוד להלכה,

ואז אף פעם לא תהיה עת הקלה.

בזמנו, לפני 60 שנה,

שאלו יהודי ארגנטינה את הרבנים של ירושלים, ובראשם הרב פרנק,

הרב הראשי של ירושלים,

שאלו אותו לגבי מים שלנו אצלהם.

כשאצלנו חורף, אצלם קיץ.

אנחנו בימים האלה, סוף החורף.

אצלהם זה סוף הקיץ,

ולכן המים שם, הם פותחים את הברז,

המים שם הם לא מים קרים מהברז, אלא סתם מים,

הם 37, 38 מעלות וכיוצא בזה.

מה לעשות, גם אם תשאב את המים האלה מבערב לפני השקיעה,

אבל האוויר חם מאוד והם לא מתקררים.

אז בזה ייעץ להם הרב פרנק,

יקיימו את דברי חכמינו,

ישאבו לפני השקיעה מים שלנו,

ונוסף לזה גם יניחו את זה במקרר,

זה מה שענה להם הרב,

וכך הם עושים עם כולם להלכה למעשה.

כשהם בונים בית-חרושת למצות,

הם בונים את המאגר,

הם בונים אותו כמו חדר קירור,

כמו חדר קירור שמקרר.

המאגר הזה יש בו את הקור הטבעי,

כדי שהמים האלה לא יהיו 37 מעלות,

אלא זה יוריד את זה ל-8-10 מעלות, זה מה שהם עושים. במים האלה למחרת הם נשים,

כך הם עושים על-פי כללי ההלכה,

כמו שייעץ להם בזמנו הרב של ירושלים, הרב פרנק,

וכך עושים באותן הארצות דרום-אמריקה.

אבל כאן, ברוך השם, אין לנו את הבעיה הזאת.

בממוצע, בימים האלה, מזג האוויר הוא לא כל כך חם.

היו לנו שלושה ימים כאלה, ימי חום,

ימים חמים יוצאים מן הכלל, אבל בדרך כלל מזג האוויר,

מיום שמתחילים לנלוש את המצות עד ערב פסח,

מזג האוויר הוא ממוזג,

והמים שלנו, מים שלנו,

לא מגיעים ליותר מאשר עשרה מעלות, אלא הם יחסית די קרים,

ואפשר ללוש בהם, והמצות יצאו כשרות ומהודרות.

עד חום ארוך, עד 37 מעלות,

נוכל להכשיר בדיעבד.

אבל אם זה יותר מ-37 מעלות,

צריך לשאול שאלת חכם.

מרן כתב את זה בסעיף ג'.

מרן מדבר,

לקחו בטעות מים מהמחם.

היה מים חמים במחם, ולקחו מאותם המים.

או לפעמים יש,

מהדוד שמש יש לפעמים תקלה,

וזה נכנס לדוד הרגיל, המים החמים נשפכים לדוד הרגיל.

והשאלה היא, אם לשו כבר עשו לישה ועפו מצות במים חמים,

האם בדיעבד המצות האלה מותרות או לא, כל זה מרן דן בסעיף ג',

ולכן אמרנו, סיכמנו שישאלו את החכם,

יפרטו לחכם איזה חום של מים זה היה, כדי שהרב יפסוק להם אם יש שם שעת הדחק כדי להתיר.

מרן מדבר שבשוגג לפעמים בשעת הדחק מותר.

השאלה אם זה היה בגדר שוגג,

אם זה בית-חרושת, אם זה אדם פרטי,

אם המשגיח כן היה או לא היה, התפקיד הראשון של המשגיח לבדוק את המים,

ולכן לא תמיד זה נקרא שוגג.

לכן אמרתי שיפרטו לחכם את הכול,

והרב יפסוק להם מה דינם של אותם המצורים. אפשר לגבי שבת כזה?

מרן מזהיר אותנו שאין ללוש את העיסה עם מלח.

כך כתבו המרדכי הטור ושאר הפוסקים, וכך פסק לנו מרן בסעיף ה'

לחם אתה יכול לקחת, מלח או תבנים, ולערבב כדי שיהיה לך לחם טעים.

המצות,

לא רק המצות של ליל הסדר, אלא כל המצות של כל שבעת ימי החג,

אסור להניח בהם מלח. המלח, יש לו חום טבעי,

הוא יכול לחמם את העיסה, ועל-ידי זה הכול יהיה חמץ.

וכך נוהגים רוב ככל עם ישראל,

כולנו נזהרים בדבר שלא מערבבים מלח.

בספר מועדים וזמנים, חלק ג',

הוא מספר שדיבר עם הגאון מצ'ובין,

ראש ישיבת כוכב מיעקם,

היה מגדולי הדור בדור הקודם.

היה ענק בתורה, היה בקיא בתורה כולה בעמקות.

היה גדול,

רב ועצום.

סיפר לנו השכן שלו,

הגאון הרב שלום שוודרון,

הוא אומר שפעם הייתה לו שאלה דחופה,

ואחרי התפילה בנץ

אמר אני אשן את הרב, יש לי שכן טוב.

דפק בדלת, הרב פתח לו.

הוא ראה את הרב יושב עם הספרים ובאמצע הלימוד. אמר לו, כן רב שולם, מה אתה רוצה? אמר לו, יש לי שאלה דחופה ושאל את הרב.

אחרי שהרב פסק לו,

אמר לו, רב שולם, למה באת בשעה מאוחרת כזו בלילה לשאול?

הרב כל הלילה יושב ולומד, הוא חשב ששתיים-שלוש בלילה.

אמרנו, רבנו זה לא לילה, אני גמרתי את התפילה ודיקין.

אז הרב סגר את הספרים ורץ להתפלל.

הרב היה שקוע במ״ט שערי תורה,

היה מנותק כמעט מן העולם. והרב העיר את תשומת לבו ואמר לו,

אמר לו להגאון, רב משה שטרנבוך, הוא מצטט את זה בספר מועדים וזמנים, חלק ג', הוא אומר לו,

במים שלנו, המים הרגילים שאתה שותה מהברז,

יש תערובת מלח.

הרי המים האלה שנשאבים מהכינרת, יש בהם הרבה פעמים חיידקים.

מה אם עושים כדי להקדים רפואה למכה,

שלא יהיה לא חצנת ולא מחלות אחרות,

אז זה מעריך.

מביאים את המלח שנקרא בסלנג שלנו כלור,

אז יש מלח.

אם יש מלח אי אפשר ללוש לעשות מצות במים האלה.

אם כן, מה עושים?

אלה שחוששים לשיטה הזו יוצאים למעיין מוצא או כיוצא בו,

יוצאים בחמש וחצי ושואבים משם.

תלך מחר בשעה חמש וחצי,

תלך ליד המעיין ותראה שבאים אנשים עם חוויות,

ממלאים את החוויות שלהם, מרוקנים את כל המעיין בשעה חמש וחצי עד שש,

זו השעה שהם באים ושואבים.

והשאלה היא,

העולם לא נוהג כך.

יש, ראיתי בני עלייה והם המועטים שמחמירים בדבר.

האם אנחנו חייבים להחמיר בדבר?

זהו עיקר הדין או לא?

האחרונים,

כשדנו בהלכה הזו של איסור לערב מלח,

דנו הפוסקים א' על דעבד שכבר עבר וערבב,

מרן אומר שבדעבד זה בסדר,

המרדכי והרמה אומרים שגם בדעבד זה לא בסדר,

דיון שני, אם יתבטל בשישים.

הפרי מגדים לומד מהמגן אברהם שמתבטל בשישים,

מטה יהודה חולק,

וכאן הם לא שמים הרבה כלור במים,

אלא בעונה הזו הם שמים 0.1 מיליגרם.

כדי שנבין, אני מתרגם,

אחד מ-10,000.

אם יש לך 10,000 ליטר,

אז הם שמים כנגד ליטר אחד של כלור.

זה מה שהם מערבבים במים.

אז אם נלך לפי הפרי מגדים,

כאן זה משהו, זה לא הרבה.

לא רק שזה אחד מ-10,000 במים,

תביא בחשבון גם את העיסה.

נניח יש לך קילו קמח,

על הקילו הזה שמת 100 גרם מים.

אז כאן זה לא יהיה אחד מ-10,000,

אלא המלח הזה יהיה אחד מ-100,000.

האם גם כמות קטנטנה כזו,

אחד מ-100,000, גם זה יכול להחמיץ את העיסה?

זו התמה של אותם הפוסקים שחלקו על דברי הגאון מצ'ובין.

ייתכן וגם הגאון מצ'ובין לא אמר את זה דין גמור. אולי הוא אמר את זה כחומרה בעלמא,

ולכן, היום בתי חרושת למצות,

בין מצות עבודת יד ובין מצות עבודת מכונה,

כולם לוקחים מים רגילים מהברז,

למרות שבמים האלה יש את החלור.

ובירושלים, עיר הקודש, חוץ מהכלור,

חברת הגיחון מערבבת עוד חומר שנקרא פלור.

החומר הזה שמים בתוך המים כדי להגן על השיניים שלנו.

בחומר הזה מקדימים רפואה למכה כדי שהשיניים שלנו יהיו יותר בריאות.

והרופאי שיניים טוענים שבירושלים השיניים שלנו יותר טובות מהערים האחרות, הם עושים לנו את הטובה הזו.

שוב, לגבי הפסח, מגיע,

כמו שאתה חושש מהכלור,

צריך גם לשאול את השאלה האם הפלור הזה שוב יכול להחמיץ, לא יכול להחמיץ,

שוב המסקנה.

אם היה בזה 3%, 4%, היינו דנים והיינו אוסרים גם בדיעבד.

אבל כאן אין, לא 2% ולא 3%. זה כאן אולי אחד מ-100,000 ואולי פחות.

כמות קטנטנה כזו,

בוודאי שאין בכוחה להחמיץ את אותה העיסה.

ולכן, מעיקר הדין,

אמרנו שגם המים הרגילים שיש לנו בברז,

אתה שואב אותם לפני השקיעה.

המים האלה הם מים שלנו,

שיכולים ללוש בהם למחרת ולעשות מהם מצות.

ובכל זאת, כיוון שגמרה רבה אמר מלתא,

יש מחמירים.

אלה שמחמירים, כמובן,

בעל המאפייה, לא הוא משלם מכיסו את כל ההוצאות המרובות הללו.

לשכור רכב, לשכור מכלית מים,

לשאוב את המים, יעלה ויבוא ויגיע.

זה עולה, זה מייקר את המים ומגלגל את זה.

על הצרכנים. ולכן, מצות כאלה באופן טבעי הן הרבה יותר יקרות מאשר מצות רגילות. כגון בית-חרושת למצות הלפרין יש להן ארבעה סוגי מצות.

המצות הרגילות, מים רגילים מהברז.

אבל יש להן תנור מיוחד, פס יצור מיוחד, שקוראים לזה מצות חבורה.

או בסלנג של אחינו האשכנזים הם קוראים לזה מצות חבורה.

תנור מיוחד, פס יצור מיוחד,

ובאים אותם המחמירים וקונים רק משם.

ללישה של המצות האלה הם לא לוקחים מים מהברז,

אלא אותם בעלי בית-החרושת אלפירין שולחים את המכלית בכל ערב ב-1730.

המכלית שואבת את המים ממעיין מוצא,

מביאה את זה לשם,

מעבירה למאגר המיוחד שיש להם בשביל המצות הללו.

ולכן המצות האלה, מצות חבורה,

הן לא שוות במחיר כמו מצות רגילות.

מצות רגילות,

תהיה לך חבילה 100 110 שקלים ואתה קונה חבילת מצות.

שם אתה צריך להכפיל, לשלם פי שניים או פי שלושה.

לא בדקתי מה המחירים בזמן האחרון,

אבל זה מייקר בוודאי את המחיר של המצה.

יש אנשים שיש להם, הקדוש ברוך הוא נתן להם הון ועושר בביתם,

אז במקום שיקנה איזה דברים אחרים,

אז הוא יכול להחמיר בדבר הזה בקלות רבה, למה לא?

אבל קשה לנו לומר שזהו דין.

מצד הדין אין חובה לקנות בדווקא את המצות חבורה,

אלא כמו שאמרנו,

גם המצות הרגילות שהשתמשו במים מהברז,

מים שלנו מהברז,

גם הם בחזקת כשרות, גם הם בסדר,

אין אתם בעיה.

האמת היא שהכלור,

הם מערבבים אותו שם, במאגרים.

כשהוא מגיע לברז שלנו,

חלק ממנו מתנדף.

הרבה פעמים יש ריכוז יותר גדול של כלור בחודש,

תשרי חשוון,

הם שמים יותר.

אתה פותח את הברז, יוצא לך מים כמו חלב.

המים האלה, יש בהם הרבה כלור.

תחכה שלוש-ארבע שניות,

הכלור יתנדף, ואתה לוקח ורואה מים צלולים.

אז גם אם נאמר ששם היה אחד מ-10,000,

0.1 מיליגרם, זה שם במאגר היה הכמות הזאת.

כשזה מגיע לברז שלנו, חלק מזה מתנדף.

ולכן אנחנו מגדירים את כל הנקודה, את המחלוקת הזאת, ספק דאורייתא,

אלא כל זה כספק דרבנן,

אולי פחות מזה,

כל זה בגדר חומרה בלבד,

כי כמו שאמרנו, הכמות היא קטנטנה,

ולכן כמעט כל חכמי הדור לא חוששים,

ואתה רואה שגם הבד״ץ, העדה החרדית,

נותנים הכשר למצות שמורה משעת קצירה של הלפרין,

נותנים להם הכשר,

למרות שזה מים רגילים מהברז וזה לא מצות של מעיין מוצא.

הם נותנים הכשר ולא חששו לדבר.

אחד מגדולי רבני הבד״ץ הוא המחבר של מועדים וזמנים, הגאון הרב משה שטרנבוך.

הוא שכתב את החומרה הזאת בספר שלו והוא חלק מהבד״ץ.

האם הוא לא נותן הכשר? הוא אומר, המצות של הלפרין, חלילה, זה חמץ?

הוא אומר, מצות יהודה זה חמץ? בוודאי שלא.

הוא לא אומר שזה דין גמור, אלא הוא מודה בגלל הכמות הקטנטנה,

לכן אין זה דין אלא בגדר חומרה בלבד.

מי שיכול להחמיר, למה לא?

שילך ויקנה מהמצות שנקראים מצות חבורה.

דבר כזה הוא לעילא ולעילא,

כך גם במחיר הוא לעילא ולעילא.

כן, יש כאלה מהדרים, קונים מצות עבודת יד לכל שבעת ימי החג, ושוב, יש חלק מהמאפיות מצות עבודת יד, שלא לוקחים מים רגילים מהברז אלא נוסעים למוצא ומשם הם שואבים את המים.

שוב, גם זה מייקר.

אם מצות עבודת יד, קילו, בימים האלה שווה 100 שקל,

אז אם הם הולכים למוצא,

אז תוסיף עליו כמעט כפול כדי שיביאו לך מצות מהודרות כאלה.

מי שרוצה, למה לא? שהחמיר, המחמיר תבוא על הברכה. אבל אמרנו, הדגשנו שאין הדבר בגדר דין אלא חומרה בחסידות בלבד.

אתה צריך לשכור מכלית.

לשכור מכלית שעה.

יעלה ויבוא ויגיע מכאן לשם, ישאב את המים והחזיר,

זה עולה כסף.

מכלית

זה לא וספה.

וספה שייסע שעה אחת,

אז המחיר של הדלק חמישה שקלים, חזק וברוך.

על לשכור וספה אתה יכול בחמישה שקלים.

פה אתה צריך מכלית. המכלית, העלות שלה,

המחיר הוא הרבה יותר, ולכן הם מגלגלים את זה כמובן על הצרכנים.

במים האלה, נניח הם שאבו אלף ליטר, הם הביאו לשם,

האלף ליטר האלה, חילקו אותם לכך וכך עיסוד,

ואת החשבון הזה תעשה לבד,

כמה הצרכנים צריכים לשלם.

אבל לא רק זה, יש להם עוד כמה חומרות שהם עושים שם.

אני מדבר שם על מצות יהודה,

הפס ייצור המיוחד שנקרא מצות חבורה.

יש עוד כמה נקודות, עוד כמה חומרות שהם עושים,

ושוב, כל חומרה בדרך כלל מייקרת את המחיר.

אבל מים מינרליים, זאת אומרת, מים מינרליים.

אם המים האלה הם מים טבעיים,

אז שאבו אותם בקצרין או במקום אחר,

והביאו אותם אלינו. מהרגע ששאבו עד היום,

לנו לא רק לילה אחת, לנו כמה לילות,

אז הם כשרים, אם אין בהם תערובת.

אני לא בטוח שאין בהם תערובת,

צריך לשאול. אולי המים המינרליים האלה, אולי יש בהם איזו תערובת כלשהו,

אולי שמים בהם משהו. כדאי לשאול.

תשלח להם מכתב. אם לא פוגע יד אדם כשאתם שואבים ישר לתוך המקומיה.

ככה הם כותבים. ככה הם כותבים. השאלה היא אם זו האמת.

תשאל אותם, כדאי שתרשום להם מכתב.

כך וכך הבעיה, אנחנו רוצים להשתמש במים שלכם בשביל המצות,

והשאלה היא אם אין כאן תערובת, אם אתם לא שמים כלור או דברים אחרים, תשאל אותם.

תראה מה הם יענו לך.

לפי התשובה נוכל להיות חכמים יותר.

אין מה להפסיד כשאפשר לברר. איקא לברורי,

כדאי לברר. תשאל אותם, ואחר כך נדע. בפשטות אני מסכים אתך. בפשטות, כך נראה על פניהם, שזה מים רגילים.

הם פנו בזמנו לבד״ץ,

הם רצו הכשר לכל ימות השנה.

והבד״ץ צחק מהם, אמר להם, מה פתאום צריך הכשר? על מה הם צריכים הכשר?

תלכו מכאן, לא צריך.

הם חזרו אחרי שנה,

אמרו,

בשוק זה לא הולך.

אנשים רואים, אין הכשר, לא קונים.

למרות שלא חובה, אנחנו רוצים.

כמה יעלה לכם הנייר והחותמת, חותמך ופתילך?

נשלם, זה הכול.

אז הבד״ץ הסכים, בסדר? לעזור ליהודים, שאין להם פרנסה.

נתנו להם הכשר על המים.

זה מה שהיה לפני כמה שנים,

ומאז, ברוך השם,

גם היהודים הכשרים, הטובים, קונים מהמים האלה הכול 100%. בסדר?

זה הרגל טוב שאדם שם לב, לא קונה שום דבר בלי הכשר.

זה הרגל נפלא, הרגל מצוין, אבל שאלה לגבי הפסח. אני לא מדבר על כל השנה,

כל השנה ודאי שזה בסדר, אבל לגבי הפסח,

תשאל אם אין שם איזה תערוגת כלשהי,

ייתכן ואולי יש איזה משהו.

בסודה שמים כלור?

כתוב בפירוש שזה מכיל מלח, אין לך למה.

אם בבסודה הזו יהיה שם מלח, אין לך למה. אבל יש אנשים שיש להם בבית,

יש להם את הבלון,

הבלון המיוחד שמייצר את הסודה נקרא בלועזית פילוקס.

אז יש להם את הבלון גז,

אחרי שהם ממלאים את זה מים, מבריגים את הגז והגז הופך את המים למי סודה.

אז שם זה מים רגילים, שם אין בזה שום תערובת, במים האלה.

אז אם אין לך מים כאלה, סודה כזו,

בגלל שהמים קופצים זה לא יחמיץ את העיסה. אם זה מים שלנו, אם הכול בסדר,

אז אין סיבה לפסול את אותם המים.

אם זה סודה שמוערב במלח, אתה צודק.

אז צריך לבדוק, תבחן כל דבר ודבר לפי המציאות שיש בו.

מלחים מינרליים, מלח בישול ומלח מינרליים.

כן. כאן אני רואה את הבקבוק לידי.

כתוב שהמי הסודה האלה מכילים מים, פחמן דו-חמצני,

מלחים מינרליים,

סודה לשתייה, מלח בישול ומלח לימון ותכולת נתרן.

כל זה בהכשר עבדת עדה חרדית, כמובן לכל השנה כולה.

לא מדובר על הפסח, אבל יכולת של הפסח,

כאן כתוב גם כשר לפסח?

הם כותבים כשר לפסח.

גם המלח שלנו כשר לפסח.

מותר לאכול מלח, הוא לא חמץ.

אבל לא כתבו שתלוש במי סודה האלה עיסה. זה לא אמור.

לא התכוונו לדבר הזה. לכן מה שכתוב כשר לפסח זה עדיין לא יפתור לנו את הבעיה.

השאלה היא כמה הם שמים.

מה שהם כותבים,

מלח בישול, מלח לימון, השאלה היא כמה.

אולי זה אחד מ-10,000 או אחד מ-100,000.

כדאי לשאול אותם. בינתיים, הנה חנמה, לפי מה שאני רואה כאן על הסטיקר,

אז הנה חנמה, כדאי להיזהר.

לא לערבב מי סודה עם העיסה של המצות.

בינתיים, ודאי שלא לעשות, אלא אם כן אם נדע שהכמות היא מזערית,

אם זה כמות של אחד מ-10,000, זה משהו אחר.

אבל אם יש באמת כמות יותר גדולה, הנה חנמה יהיה צריך להיזהר ולהחמיר בדבר.

זה גם קימי סודה. קימי סודה זה משוויר.

זה לא מייסודו.

זה לא מייסודו.

זה קימי סודה.

מרן מסיים. אדם שהיה לו טעות והלך שהמצה בקצח ושום שמין ובמיני תבלין כשרה,

כיוון שיש בה טעם מצה. מכל מקום,

אין ניתן בתבנין לפי שהוא חד ומחמם את העיסה.

זאת אומרת, הדינים האלה לא רק לגבי המלח, הוא עדין גם לגבי שאר סוגי תבדינים שאסור לערם בעיסה.

אין היתר מלכתחילה.

עבר ועשה, צריך שאלת חכם.

אותו האדם שערך, לש וערך,

הוא יכול לעזור לנו בשאלה הזו.

עיסה שמחמיצה

את האדם הזה,

אם הוא ראה סימני חימוץ או לא.

ולפי זה הרב יוכל לפסוק להם להלכה ולמעשה אם העיסה הזו, אם המצה הזו בדיעבד מותרת או לא.

אבל אם הוא אומר לך אני רוצה שתיתני עצה

שהמצה יהיה לה טעם טוב של מלח או תבלינים,

שהכול יהיה בדרך היתר.

יש לנו עצה פשוטה מאוד,

הולש בלי מלח, הכול נעשה בצורה רגילה.

אלא מאי?

שימיס את המלח במים.

כשהמצה יוצאת מהתנור יטפטף עליה כמה טיפות מהמלח,

זה מייד מתאדה.

המצה שיוצאת מהתנור יש בה חום של 200 מעלות.

היא יוצאת מתנור חם מאוד.

המים מתאדים והמלח נספג כדי שהמצה יהיה בטעם של מלח קצת או של תבלין אחר.

אין בעיה. אם יעשה, ינהג ויעשה בדרך הזו,

זה מותר מלכתחילה.

ברגע שהמצה נאפת,

מצה אפויה היטב, אף פעם לעולם לא תחמיץ.

מה שאתה רוצה, תעשה בה.

אתה רוצה להוסיף לה מלח או כל דבר אחר,

כולם מותרים בשופי אליבא דקולענמא.

אבל בשעת אלישעה,

לערבב אותם עם המים או עם הקמח.

בזה אמרנו שהמנהג של עם ישראל,

להיזהר מהמלח וכיוצא בו.

הפוסקים הבדילו בין מצה שהיה בה מלח אבנים לבין מלח ים.

יש הבדל בדברים הללו. והנפקא מינה.

יש אנשים רבים שטועים וקונים בשוק עוגות של פפושדו או גטיניו,

והם חושבים שזה כשר לפסח.

בכל השנה כולה זה כשר, יש על זה הכשר הבדץ.

בכל השנה מותר לאכול חמץ, אין בעיה.

אבל כשמגיע הפסח יש אנשים שחושבים שגם זה כשר.

יש שם כמה וכמה בעיות.

אחת הבעיות שיש שם,

כדי שהעוגה הזאת תהיה קשה ולא תתפורר,

הם מערבבים גם קצת מלח.

ולכן אדם בן תורה, אדם ירא שמיים, צריך להיזהר בדבר.

אנחנו מקדמים בברכה את מורנו ורבנו, ראש ישיבת כף החיים, הגאון רבי יעקב חיים סופר.