הלכות ברכת הריח בספק – רוב ומיעוט, מחצה על מחצה | יום השנה להרב יעקב ישראל פישר

 

- - - לא מוגה! - - - 

רב, אה, באה!

ויבוא ימה ילך ויוסיפו לך תנה

היינו בסימן רש״י ז׳

סעיף ז׳

היה הולך חוץ לכרך

והריח ריח טוב.

אם רוב העיר עובדי עבודה זרה אינו מברך, ואם רוב ישראל מברך.

יש לנו חובה לברך את ברכת הריח, הצא בסמים, הסבה בסמים, אבל

כל זה כשמותר להריח. אבל בסמים של ערווה אסור, בסמים של עבודה זרה אסור להריח,

וממילא גם אסור לברך.

הגמרא מביאה את הדוגמה הראשונה,

מה שמרן כתב בסעיף הקודם,

שאסור להריח

את הבושם, את הבשמים של עבודה זרה,

ולכן כשיש לאדם גם יהודים וגם גויים,

והיו שם תרכים והוא לא יודע אם זה של היהודים ומותר או של הגויים ואסור,

הולכים אחריו.

כמו כל דבר, כך גם בהלכה הזאת,

אחרי רבים להטות,

אם הרוב הם יהודים,

מותר, תברך ותריח, אם הרוב הם גויים,

סתם מסיבתן ועבודה זרה, ולכן

אסור להריח ואסור גם לברך.

אלה הדברים שנאמרו בגמרא, על זה אין ויכוח, אין חולק.

מחלוקת בפוסקים,

מה יהיה אם זה בדיוק חצי-חצי?

יש שם חמישה יהודים וחמישה גויים.

האם מותר להריח?

האם מותר לברך או לא? מחלוקת בראשונים.

רבנו אליהו מילונדריש אומר, אסור להריח, אסור לברך.

רוב הפוסקים חולקים.

הרעביה, הרוקח,

רוב הפוסקים אומרים שהדבר מותר.

מעיקר הדין יש מקום להקל.

רק בגלל ספק ברכות להקל,

מצד זה לא כדאי להריח כדי שלא יסתבך עם הברכה.

גם באחרונים, העלייה רבה ושאר האחרונים, גם כן דנו בהלכה הזו.

אומנם משנה ברורה על המקום, הקל בדבר. הוא אמר שלא רק ברוב, אלא גם ממחצה על מחצה, גם כן הדבר מותר.

נכון שהרמב״ם כתב לנו שהאיסור להריח

קטורת של עבודה זרה,

משום שנאמר, לא ידבק בידך מאומה מן החרם,

אבל כתבו השושנים לדוד והביאור הלכה, שאין זה דאורייתא,

זה רק אסמכתה.

ממילא כל הוויכוח הזה הוא בדרבנן,

ואם כך, היה צריך לומר, ספק דרבנן נקודה,

אף על-פי כן.

כיוון שיש לנו כאן בעיה עם הברכה,

הבעיה לא רק אם מותר להריח, הבעיה היא גם מסתעפת

אם צריך לברך, אם לאו. ולכן עדיף שאדם לא יריח, כדי שלא יצטרך לברך,

זה הדבר המומלץ.

אבל אדם שהריח,

אמר את הברכה כהוגן, והריח.

מעיקר הדין,

הברכה שלו טובה,

לא צריך להגיד לו אחר כך שיעשה תיקון על הברכה לבטלה. לא, מעיקר הדין

זה לא ברכה לבטלה.

והסיבה,

מדוע באמת גם במחצה על מחצה יש מקום להתיר,

אנחנו לומדים את זה מדברי המאירי,

מה שכתב בברכות בדף נג'.

תודה.

המאירי אומר כאן, לענייננו מותר,

אבל לא רק כאן, שם הוא הסביר בדף נג' למה מותר.

הוא מסביר ואומר,

שם מדובר לגבי נר,

נר שהודלק בהיתר במוצאי שבת על-ידי יהודי,

מברכים עליו בורא מאורע האש.

אבל נר אש של גויים שהדליקו ביום שבת,

נר שלא שבת במלאכת העבירה,

אסור לברך עליו במוצאי שבת.

יש לך נר, אתה לא יודע מי הדליק, אתה הולך שוב אחרי הרוב. הרוב שם היהודים, תברך,

הרוב גויים, לא תברך.

מחצה על מחצה מאי?

אמרי אומר, כן, אפשר.

למה?

יש לנו ספק ספקה, דהיינו רוב.

חצי יהודים, הם הדליקו בהיתר במוצאי שבת.

אפילו אם תאמר לא הם הדליקו הגויים,

מי אמר לך שהגוי הדליק ביום שבת?

אולי הדליק במוצאי שבת.

יש לך, אם כן, רוב אפשרויות שהדליק בהיתר.

אותה הטענה יש גם פה.

האם כל בשמים שיש אצל הגוי, כולם עבודה זרה? לא.

אז לא רק החצי של היהודים זה ודאי מותר,

אלא גם החצי השני של הגויים,

גם הם לא מאה אחוז שזה עבודה זרה.

יש לנו, אם כן, רוב.

וברוב, במציאות, יש לנו דוגמאות רבות

שבזה לא רק שהדבה מותר, אלא מותר גם לברך,

ואין בזה איסור שם שמים לבטלה.

כך אומר המארם,

הוא מוכיח את זה מהגמרא במסכת יבמות קכא.

שם מסופר,

יהודי בשם חסה נסע ולא חזר.

בא איזה גוי ומסיח לפי תומו.

הוא שואל,

מי הם בני הבית של חסה? מה נהיקה בחסה?

ואז בא וסיפר להם שחסה טבע באונייה,

אונייה שלא טבע.

שמע רב נחמן,

הוא נשבע ואמר כך,

האלוקים אכלו קברי לחסה.

אני אומר אלוקים בקוף, הוא אמר והאי.

שמע אשתו, הלכה, התחתנה, והגמרא מאריכה שם לומר שגם אם נומע מדאורייתא היא מותרת מדרבנן, יש בעיה ולא הייתה צריכה להתחתן.

שואל המארם,

איך רב נחמן אמר שם שמים?

הרי אונייה שטובעת,

האם כולם, כל נושאי האונייה, מאה אחוז,

כולם מתים? לא.

יש חלק שניצולים.

אומר המהרם, הרוב טובעים.

כיוון שהרוב טבעו ומתו, יכל גם להזכיר שם שמים.

אנחנו תמיד אומרים, ספק ברכות להקל, אפילו מיעוט נגד הרוב.

אבל כאן, במקרה הזה,

זה רוב במציאות.

כשיש לך רוב במציאות,

לומדים אנחנו מדברי המארם שבזה לא נאמר הכלל של ספק ברכות להקל.

דוגמה לדבר,

בספר שמואל א', פרק כ', מסופר,

דוד המלך שלח את אנשיו שיגבו את מה שחייב להם

נבל הכרמלי.

הם שמרו על הצאן שלו,

ממילא מגיע להם את שכר העבודה.

היה זמן שהוא גוזז את הצאן,

כשאדם גוזז יש לו למי למכור, יש לו מזומנים,

ולכן הוא תבע את מה שמגיע לו.

אבל אותו נבל,

כשמו כן הוא, נבל הוא ונבלה עמו,

לא רוצה לשלם ודיבר גם דברים קשים מאוד נגד דוד המלך.

דוד המלך שמע את הדברים,

מייד רצה להתארגן ולהרוג את נבל.

לא רק שהתכונן לביצוע, אלא הוא גם נשבע בשם ה',

שם ה' אלוקים, אם ישאיר לנבל עד אור הבוקר משתין בקיר.

בסוף אביגיל, אשתו של נבל, באה, פיסה אותו,

הביאה לו מנחה על לחמו ואמרה לו, למה אתה תהרוג אותו?

נשאיר את זה לקדוש-ברוך-הוא.

וכך היה עשרה ימים עד יום הכיפורים. יום הכיפורים,

זמר הלך, מת.

אלה הדברים.

שואל, בספר שואל ומשיב,

איך דוד המלך נשבע, אמר שם שמים?

אתה רואה בסוף, בסוף הוא לא הרג אותו.

אל יתעניין חוגר כמפתח.

אם כך,

דוד המלך היה צריך להיזהר.

איך הוא אמר שם ה' נשבע שכך וכך יעשה לנבל?

עונה ואומר השואל ומשיב על-פי המארם.

דוד המלך, אולי הלבן, היה עמו 400 איש.

אותם הגיבורים היו רוצים לחסל את נבל,

לפי הטבע,

בתוך כמה שניות. והיו צריכים לעשות חיסול ממוקד עד שהמטוס יגיע, יעלה ויבוא.

עושים את זה בתוך שניות, נכנסים לבית שלו וגומרים את העסק, יעשו ממנו כפרה.

ולכן דוד המלך הלך, לפי הטבע,

על-פי הרוב במציאות אפשר לעשות כך וכך,

ולכן היה רשאי דוד המלך גם להזכיר שם שמים.

כך מפרש, שואל ומשיב את הפסוקים.

אומנם בעניינים של ברכות,

כשיש לנו ספק, מחלוקת בפוסקים,

אנחנו אומרים את הכלל.

ספק ברכות להקל אפילו מיעוט

נגד הרוב.

יש לך מאה פוסקים שאומרים לברך.

רק שניים אומרים לא לברך. מה אנחנו אומרים?

ספק ברכות להקל,

לא לברך.

אז שם אתה כל כך הולך לקצה האחרון, אתה אומר לא לברך.

למה כאן אתה כל כך נדיב ואומר שאם יש לך רוב אתה כן מברך?

ההסבר לדברים האלה, על-פי מה שאומר בספר גט פשוט.

גט פשוט,

חיבר אותו רבנו משה בן חביב.

היה מרבני ירושלים כאן לפני 350 שנה.

דיבר ספר כפות מרים על מסכת סוכה,

גט פשוט על הלכות גיטין,

אבן-עזר, סימן קייט והלאה.

יש לו שאלות ותשובות קול גדול ועוד.

שם הוא עומד על מה שאמרה התורה בחומי השמות

פרשת משפטים. אחרי רבים להטות.

האם גם בפוסקים הוא כך בדיוק אותו דבר או לא?

הרב מחלק ואומר.

כשאנחנו יושבים בסנהדרין, יושבים כאן 71,

גם הרוב שמע את המיעוט, שמעו אותי,

שמעו את כל מה שהסברתי ולא השתכנעו,

נשארו בדעתם,

ולכן, בסדר הכתוב אחרי רבים להטות.

אבל

אם זה סך הכול רוב של פוסקים,

בפוסקים לא ראו איש את אחיו.

האם החקרי לב ראה את הגרא את הגאון מווילנה? לא.

האם הגאון מווילנה ראה את חקרי הלב? לא.

זה היה בירושלים, זה היה בווילנה.

היום קל מאוד.

היום, דרך האינטרנט,

אתה יושב כאן, רואים אותך בכל העולם,

כל מה שאתה אומר, דברי תורה, שומעים בכל העולם.

אתה מצפיס ספר במחשב, דרך המייל או דברים אחרים.

היום, בקלות, הכול עובר לכל המדינות שבעולם.

אבל אז לא היה כך, אז לא היה כמעט קשר.

ואם היה רואה הגאון מבין לה את הראיות של חקרי הלב,

מדוע הוא אמר מותר או אסור, הוא לא היה חוזר בו.

זה לא כמו הדוגמה של הסנהדרין.

ולכן אומר הגט פשוט,

אין כאן רוב דאורייתא, זה לא כמו הסנהדרין.

מה שאנחנו תמיד אומרים, אחרי רבים להטות, מי דרבנן כך אנחנו מנהיגים.

אם כך,

מי דאורייתא מה זה?

יש לך שני פוסקים שאומרים לא לברך.

מה היחס שלהם כלפי המאה מדאורייתא?

ספק שקול.

חכמים בדברים אחרים אומרים,

תלך לפי הרוב. כאן לא.

כאן זה ספק בריכה לבטלה.

אז אם זה ספק שקול, תאמר ספק בריכות להקל.

זה החילוק בין הפוסקים לבין,

אם זה מציאות של רוב, מציאות של רוב כמו הדוגמה של המאירי,

כמו הדוגמה שאמר המהרן,

כמו הדוגמה שאמר השואל ומשיב במעשה של דוד ונבל,

כל הדברים האלה זה רוב המציאות. רוב המציאות אפשר לברך. שראה,

אדם שוחט את הפרה,

אחרי זה הרבה פעמים יש חור בריאה או במקום אחר, 18 צרפות.

לפני שאתה שוחט,

אתה אומר, מלך העולם, אשר קידישנו את מצוותיו וציוונו על השחיטה.

מי יורשה לך לברך? איך אתה מברך?

תגיד,

יש לך 40% או 47% שזה טרף,

אולי זה טרף, ספק ברכות להקל.

איך אתה מעז לברך?

אתה אומר, לא.

רוב במציאות אני יכול גם לברך,

ולכן חכמים תקנו ברכה על השחיטה ולא חששו למיעוט.

מה שאין כן לגבי רוב ומיעוט של הפוסקים, שם העניין בנוי בצורה אחרת,

ולכן שם אתה אומר שאנחנו חוששים מאוד וספק ברכות להקל.

לא רק שם,

גם את הכלל הלכה כדבריה מקל ואבל, גם כן הסבירו לפי המהלך הזה.

היינו,

בא אדם שהוא אבל בתוך שבעה,

שואל אותך שאלה, אתה פותח את השולחן ערוך, את המפרשים,

מה אתה רואה?

100 פוסקים אומרים אסור,

שניים אומרים מותר. מה אתה עושה?

אתה אומר לו, הלכה כדבריה מקל ואבל.

הוא שואל אותך מייד, מה אתה עושה צחוק?

בכל מקום אתה הולך אחרי הרוב, אחרי רבים לעטות.

למה כאן אתה סומך על השניים נגד המאה?

שוב, גם כאן,

כיוון שלא ראוי שתחיף, זה לא רוב דאורייתא,

אז מעיקר דידי נשאר ספק שקול.

אם זה ספק שקול, זה מלאה הלכה כדברי המקל ואבל.

כך גם לגבי דיני ממונות, גם שם אותו כלל.

אחרי שהגמר, התובע, הנתבע, העדים,

גמרו את הכול.

עכשיו יושבים הבית-דין, יושבים הדיינים לדון מה הפסק-דין.

מה הם רואים?

אותו המוחזק,

הנתבע,

יש

רק שני פוסקים שאומרים כמוהו.

אבל, הצד השני, מאה פוסקים אומרים מה ההפך.

מה אתה פוסק? אתה אומר,

המוחזק, היינו הנתבע, אומר, קימלי.

קימלי, כדעת אותם

שני הפוסקים,

אלה הדברים שנאמרו שם בדיני ממונות.

יעמוד התובע ויצעק ויאמר,

אני למדתי חומש,

למדתי אצל המורה בכיתה אחרי רבים נהטות.

איך אתם הדיינים?

איך אתם עוברים על מה שאמרה התורה אחרי רבים נהטות? מה זה קימלי? כך הוא ישאל, כך הוא יצעק.

תענה לו, מי דאורייתא?

כיוון שלא ראוי שטחים,

ולכן מהתורה זה נחשב ספק שקול.

אם זה ספק שקול,

עוקם המונה בחזקת מראה,

הנתבע הוא המוחזק,

ועל-פי מה שאומר המוחזק,

בית-הדין פוסק את ההלכה.

גם אם הוא לא למד ענותו המוחזק, יהודי תמים גדול מימיו לא למד חושן משפט, הוא לא יודע.

אנחנו הבית-דין, אנחנו הדיינים,

תובעים בשבילו ואומרים בשבילו.

זה הכלל של קימלי. אתה רואה שיש דוגמאות יוצאות מן הכלל.

אבל כשיש לך רוב במציאות,

שם אין לך את החשש הזה.

מר מינץ, הדוגמה שלו,

אדם שנולד לו בן בכור.

עכשיו הלילה הזה, ליל ה-31.

אתה רוצה לדעת מה שלומו של הבן שנמצא כעת בברוקלין?

אתה מרים טלפון, אתה שואל.

אמא אומרת לך, ברוך השם,

בריא ושלם.

למרות שהתינוק לא נמצא כאן,

האבא נמצא כאן,

הוא בא מייד לידידנו שלמה הכהן ועושה את כל הטקס

בלי לתת לו.

תמיד נותנים את התינוק לכהן, הכהן לוקח אותו,

כמעט רוצה ללכת.

כאן אין את ההצגה הזו, אין את התינוק.

אבל מברך ונותן לכהן חמישה סטעיים.

היום זה קל מאוד, אתה מברר.

בזמנם לא היו את כל הדברים האלה, לא היה טלפון, לא פקס,

לא מברקים, שום דבר לא היה.

אז שואל המהרם מינץ, אולי נחשוש, אולי הילד הזה, חלילה, הלך לעולמו,

אולי הוא היה נפל.

אומר המהרם מינץ, רוב הילדים בעולם הם בני קיימא,

ולכן יכול גם לברך.

תגיד, אבל יש מיעוט שהולכים לעולמם, שקורים להם מקרים לא טובים,

אז למה לא נחשוש למיעוט לעניין ברכות, ספק ברכות לעכל?

תגיד לו שעשת את הפדיון,

אבל בלי ברכה.

אתה לא אומר דבר כזה. ולמה?

כאן זה רוב במציאות.

על-פי זה גם אומר מורנו החכם בן-ציון,

באורך לציון חלק א' סוף יורדה.

ביום השמיני מביאים את

הבכור החמור, פדיון פטר חמור,

מביאים אותו ורוצים לעשות את הטקס.

והכהן עומד לפני הברכה ושואל,

ילמדנו רבנו, אולי הפטר החמור הזה אולי הוא נפל, אולי הוא ימות. מי מבטיח לך שהוא יישאר בחיים, שהכול בסדר?

שוב, אתה הולך אחרי הרוב,

ולכן לא רק שהכהן יכול לקבל את הפדיון בשה,

אלא גם יכול לברך אותו בעל החמור,

ופטר חמור תפדה בשה וכולי.

אלה הדברים שנאמרו שם גם בנושא של הלכות

ברכות, גם בזה אנחנו מתחשבים במציאות.

אז אם נלך שם,

גם פה יהיה לנו את הצד כולה להקל בדבר, גם בדוגמה של מחצה על מחצה.

אבל,

כמו שאמרתי,

זה לא מוסכם ולכן פתרון קל,

קל אתה לא חייב להריח מישהו מחייב אותך,

אל תריח ואל תברך,

אל תיכנס מעיקרה לסלע המחלוקת,

זה הדבר הכי קל, הפשוט ביותר.

אבל אם אדם בירך, כמו שאמרנו קודם,

יש לו על מי לסמוך.

הרמ״א כתב הלכה יותר חמורה מזו ביורד העם, סימן שנט.

באו ואמרו לאישה,

ראינו את בעלך לפני חמישה ימים גוסס.

מה לך? רוב גוססים למיטה.

ואנחנו לא יודעים מה קרה מאז עד היום.

היום אתה יכול לברר איפה הוא היה גוסס ואיזה בית-חולים, מה קרה.

אבל אז אי-אפשר היה לדעת, והיינו וזהו.

רוב גוססים למיטה,

אתה פוסק לה לשבת שבעה.

תגיד, למה הלכה כדבריה מקל באבל?

אולי יעשו לו החייאה,

אולי אחרי החייאה אולי הוא נשאר בחיים.

אתה לא אומר כך.

אתה הולך אחרי הרוב, זה כאן רוב במציאות.

ולכן, אפילו לגבי אבילות אתה אומר לה שתצטרך להתחיל לשבת שבעה.

קל וחומר גם בדברים אחרים שאנחנו הולכים בהם אחרי הרוב במציאות,

ולכן הוא הדין גם פה.

יש לנו את כל הצדדים שאמרנו, ואם האדם הזה בירך,

יש לו בוודאי על מי לסמוך.

תראו לך גם להתנתן.

עקרונית כן.

היום, כמו שאמרתי, המציאות לא כך. היום אתה יכול לברר,

כשאפשר לברר, בוודאי שיש חובה. בזמנם, בתיאוריה כן.

הלילה האזכרה של הגאון רבי יעקב ישראל פישר,

הרב היה אב בית-הדין של העדה החרדית,

נפטר לפני שמונה שנים.

הרבה מהחברים כאן שיושבים אתנו צריכו להכיר אותו או לשאול אותו שאלות.

הרב היה פסקן ממדרגה ראשונה, היה מגדולי הדור, היה גדול, עצום ורב.

הוא היה במשך שעות הבוקר מגיד שיעור בישיבת עץ-חיים,

אבל בד בבד היה הרב של בית-הכנסת הגדול זיכרון משה, אשכיב לך שם,

והיה מגדולי הפוסקים, יש לו ספרים, אבן ישראל ועוד.

שם אתה רואה את הגאונות שלו,

היו לו כתפיים רחבות,

היה יושב בבית-הדין,

דיין שנחית לעומקה דדינה.

וכל מי שהיה רוצה היה שואל אותו שאלה, היה מייד במקום עונה.

היום כל פיקידון קטן,

אתה רוצה ממנו משהו, הוא יאמר לך, תבוא למשרד, תקבע תור,

הוא לא ידבר אתך באמצע הרחוב,

זה לא מהכבוד.

אבל אז עם החכמים האלה היה להם ענווה אמיתית.

כל אדם שהיה שואל, הוא היה עונה.

היום בדור החדש

לא כל החכמים יודעים את מנהגי העדות,

לא כל החכמים בקיאים גם במרן, גם בהרמה,

אבל הוא החכם, ידע הכול.

אם היה בא אליו ספרדי, היה שואל שאלה,

והוא יודע שיש מחלוקת,

הוא לא היה אומר לו, הרמה אומר כך וכך והלכה כך וכך.

הוא היה מייד מצטט לו את דברי מרן או את המנהגים שלנו, ועל-פי זה היה חותך מייד ופוסק את ההלכה.

יש הרבה חכמים שיש להם, בין פורת יוסף, זיכרון,

וזוכרים את מה שכתוב בלשון מרן על שולחן ארוך.

אבל לא כולם זוכרים לצטט מלה במלה.

כשאני הייתי שואל אותו,

היה עונה לי מלה במלה,

כך היה הזיכרון שלו חזק,

היה מצטט לא רק את התוכן,

אלא היה מצטט את דברי מרן,

היה אומר לי, אתם ספרדים, ההלכה היא כך וכך.

הוא היה עונה בצורה יסודית, בצורה טובה, קולע אל הסערה ולא יחטיא.

היום יש כל מיני אנשים שעועלים קטנים מחבלים כרמים,

לא למדו הרבה,

ואם בא איזה ספרדי שואל,

הם עונים לו כמו המנהגים שלהם, הם לא בקיאים, לא יודעים, ועונים לו,

אתה אומר לו, איך פסקת כך?

אז הוא אומר, כן,

גם הספרדים צריכים לעשות כמו הרמ״ה. כך הוא אומר לך,

ממציא מהראש שלו, כנראה חלם איזה חלום בלילה והוא מיישם את זה ביום.

אבל גדולי הדור, חכמי האשכנזים, גדולי הדור,

לא כך פסקו.

ייבדל לחיים הרב אלישי.

אתה הולך, שואל אותו שאלה,

אם יש הבדל בין מרן להרמ״ה, אם יש הבדל במנהגים,

הוא פוסק כמו שאנחנו פוסקים, הוא יודע גם את זה וגם את זה, וכך הוא פוסק,

וכך היה פוסק גם הגאון הרב פישר,

כשהיה רואה את האדם היה עונה לו,

לפעמים דרך הטלפון,

אתה לא מזהה, אתה לא יודע מי זה,

ספרדי, אשכנזי, אולי פנים אל פנים אתה מזהה,

אבל לפעמים דרך הטלפון אתה לא יודע, אולי הוא תימני, אולי הוא אשכנזי.

הוא היה שואל, מייד הוא היה שואל,

ואחרי שהיה מקבל תשובה, מי השואל?

היה פוסק והיה אומר לו,

צריך לעיין, תבוא עוד שבועיים, אני אבדוק.

לא, היה מייד חותך,

היה קולע אל הסערה ותמיד הפסקים שלו היו מדויקים מאוד.

חבל שאיבדנו את אותם גדולי החכמים.

חכם עין ציון תמיד אהב להשתעשע עמו,

ללמוד עמו דברי תורה, דברי אלוקים חיים.

לפני 56 שנים לאבא הייתה ישיבה,

הישיבה הייתה בבית-כנסת אוהל רחל,

קראו לישיבה ישיבת אור התורה.

אבא לא היה רגיל להזמין את חכמי האשכנזים. מי שהיו אומרים שם שיעורים,

מורנו חכם עין ציון וחכמי הספרדים.

אבל חכם אשכנזי אחד ויחיד, אבא הזמין לומר שיעור שם,

זה היה הגאון רבי יעקב ישראל פישר.

האבא הזמין אותו. אז הוא היה צעיר מאוד לימים, הרב פישר.

אפילו, אחי, אבא הכיר ידע את גדלותו.

גם כשאבא כותב לו בענייני הלכה, תראו ביביע עומר חלק ג',

אבא כותב לו שם, שבחים מופלגים.

למרות שהוא היה צעיר מאוד, היה לפני גיל 40, אתה רואה שהיה כבר אז גדול, עצום ורב.

בכבוד, ידידנו דוד.

דוד חיידורי נמצא?

יעקב, בכבוד. יעלה ויבוא וימכור.

כולם נמצאות.

ערב מאוד רבי יעקב ישראל פישר.