הלכות ברכות הריח והנאה מאיסורים – בין היתר לאיסור, חשש תאווה וספק ברכות להקל

 

- - - לא מוגה! - - - 

אביב לא ימיך, ומוסיפו לך אף אחד חיים.

היינו בסימן רשתת זין.

הגמרא במסכת ברכות מ״ג נותנת לנו את ברכות הנהנין מהריח.

ולכן,

אדם שיש לו פרי,

יש לו פירות שנותנים ריח.

נברך עליהם,

ברכה בשם ומלכות הנותן ריח טוב בפירות.

במה דברים אמורים? אם הפירות האלה ראויים לאכילה.

אבל אם הפירות האלה עורלה שאסור לאכול מהם,

אסור ליהנות מהם, אסור גם להריח.

התורה אמרה בחומש ויקרא פרשת קדושים.

שלוש שנים יהיה לכם ערלים, לא יאכל.

המילה יאכל,

הסבירו בפסחים כא,

עורלה אסורה לא רק באכילה אלא גם בהנאה.

ולכן כתבו הרשב״א והרדב״ז,

אסור לי להריח מאותו קרי.

כלאי הכרם, אותו דבר.

התורה אמרה לו, תזרע כרמך כלאיים, פן תקדש המלאה. מה זה פן תקדש?

בקידושין נח הסבירו,

פן תוכד אש.

כלומר שקהילי הכרם אסורים גם בהנאה.

גם אם לקחתי את הענבים ועשיתי מהם יין, ואני רוצה להריח מהיין,

אסור.

אין היתר גם להריח.

גם זה בכלל איסור הנאה.

אתה יכול להריח מיין אחר, לברך על זה ולהריח.

אבל כלאי הכרם אסורים גם בהנאה.

חמץ בפסח אסור לא רק באכילה.

נאמר, לא יהיה אכן חמץ.

דרשו בפסחים כא, אסור החמץ גם בהנאה.

ולכן, אם אתה עובר ליד מאפייה בימי הפסח,

אם זה בחג,

אם זה בחול המועד,

אסור לי להריח את הריח של העוגות, ריח של החמץ.

גם זה בכלל.

יותר מזה,

ביום כיפור האוכל הוא לא אסור בהנאה,

אסור רק באכילה.

אפילו, אחי,

אסור לי לקחת ביום כיפור את האתרוג או את הלימון ולהריח אותו.

אתה רוצה לזכות במאה ברכות?

תברך על ההדסים, על הריחן, על הנענע,

לא על אוכל, לא על הלימון.

אם אתה בא להריח,

אתה עלול גם לאכול מזה.

איך נאמר שם בפרשת בראשית?

ותרא האישה כי טוב העץ למאכל, וכי יתבעו אל העיניים ונחמד ה...

ותיקח מפריו ותאכל.

הטבע של האדם,

אתה מריח, אתה נהנה,

התיאבון בא עם האוכל, לא רק עם האוכל אלא גם עם הריח.

ולכן, אין אתרן האדם ביום כיפור לקחת מהלימון ולהריח.

לימון שהוא עדיין תבל, לא הופרש תרומות ומעשרות.

בדבר הזה יש מחלוקת אם מותר להריח או לא.

זאת אומרת,

שיש לך איסורים אחרים.

בשר טרף, הגוי בא והוא צונא את הבשר שלו.

אני גר ליד זה,

אני מריח את הריח,

ואני נהנה להריח ריח של בשר צלוי.

אבל אני יודע שהגויים הם לא מחפשים, חלק בית-יוסף, או אתה יודע שהכול שמה,

נבלות, רפות, חזיר.

אני לא אוכל, אני רק מריח.

האם מותר לי להריח את הריח של הבשר הטרף הצלוי?

האם מותר לי לבוא ולהריח את הריח של הלימון שעדיין לא הופרש ממנו תרומות ומעשרות, או לא?

בזה יש מחלוקת.

לפי דעת המארם והרוקח הדבר אסור.

למה אסור? הם מנמקים.

אתה תריח את הלימון הזה,

ואז יהיה לו תיאבון, יהיה לו רצון גם לאכול. הוא ישכח שזה תבל,

ואז הוא יבוא ויאכל מזה.

או הוא יריח את הריח של הבשר הצלוי,

אולי הגוי יביא לו חתיכה, יביא לו איזה שיפוד אחד,

והריח נותן לאדם תאווה גדולה והשמא יאכל.

זה הנימוק שלהם.

יש עוד מהפוסקים שהלכו בדרך הזו.

יש חולקים.

המאמר מרדכי, בדעת הרמב״ם ומרן, הם אומרים שמותר.

ולמה?

לא כתוב בגמרא גזירה כזו.

אנחנו לא יכולים להמציא גזירה כזו מחדש.

כך כותב גם זרע יעקב,

בהסבר דברי הרשב״א.

כך דעת עוד רבים מגדולי האחרונים בדעת הראש והמרדכי.

כך שיש לנו ספק,

יש לנו מחלוקת בדבר, האם מותר או לא.

בכל מחלוקת מה אתה עושה?

אתה בוחן מה דעת מרן.

והפוסקים אומרים,

זרע יעקב ומאמר מרדכי, הם אומרים, בדעת מרן, שדעת מרן להתיר.

איפה כתוב במרן?

לא כתוב כאן, בסעיף הזה,

לא על הבשר הטרף על האש ולא על הלימון שהוא תבל. איפה הם רואים את זה במרן?

הם לומדים את זה ממה שמרן כתב,

אם היה פרי,

מברך הנותן ריח טוב בפירות.

אם זה דבר שלא צומח, כמו המוסק,

מברך בורא מיני בשמים.

מה זה המוסק?

חיה שיש לך הטוטרת בצוואר דם.

הדם הזה יש בו הרבה ריח טוב.

זה לא מי הצומח,

זה לא עצה בשמים, זה לא עשבה בשמים,

ולכן על זה מברך בורא מיני בשמים.

הרי אסור לקחת ולשתות, לאכול מהדם הזה.

כל חלב וכל דם לא תאכלו,

אפילו אכיל. למרות שאסור באכילה,

מרן אומר, לאריח מותר, ואתה מברך על הריח הזה בורא מיני בשמים.

זו הראייה שמביאים בדברי מרן.

את הדברים האלה מעתיק הביאור הלכה על המקום כאן,

דיבור המתחיל המוסק,

וכמו שאמרתי, יש מחלוקת לכאן ולכאן,

ודעת מרן להתיר.

איפה אתה נתקע במחלוקת הזו?

כל ספק לרבנן לכולה.

כל ספק שמרן אומר, אתה פוסק כמרן.

אבל כאן אתה רוצה לברך על הלימון הנותן ריח טוב בפירות, ולהריח.

אם נלך כפי המארם,

כפי דעת הרוקח, שאסור להריח שמא יאכל,

אם כך הברכה היא לא טובה.

כשאנחנו מגיעים במחלוקות של ברכות,

כלל גדול בידינו ספק ברכות להאכל, ואפילו נגד מרן.

כאן אתה נתקע.

תגיד, יש מחלוקת, ספק לרבנן נקודה, מרן אומר, מותר, בסדר. אם לא היה צורך לברך, אם לא הייתה תקנת חכמים לברך על הלימון הנותן ריח טוב בפירות,

הייתי פוסק בקלות, מרן אמר, מותר, אין גזירה כזו בשאס, מותר.

אבל כאן אתה צריך לברך.

ואם אנחנו רוצים להתחשב בדברי המהרם הרוקח וסיעתם,

שאמרו, אסור, וממילא אסור לברך,

אם כן, ספק ברכות להאכל אפילו נגד מרן.

ולכן, מלכתחילה אנחנו נאמר לו,

אל תריח מאותו האתרוג.

אתה רוצה להריח?

קודם כול תפריש תרומות ומעשרות מאותו אתרוג, תפריש תרומות ומעשרות מאותו הלימון.

אנחנו לא אומרים שהתבל אסור בהנאה, כמו הדוגמאות הראשונות.

התבל מותר בהנאה, כגון.

יש לי משאית שלמה של תפוחי אדמה,

לא הופרש ממנה, לא תרומות ולא מעשרות,

ואין מקום לשבת ליד הנהג בקבינה.

איפה אני רוצה לשבת?

למעלה, במשאית, על תפוחי האדמה.

זה עדיין תבל, לא יפרשו תרומות ומעשרות.

מותר, אין שום בעיה. אתה לא מקלקל את תפוחי האדמה,

תפוח האדמה עדיין לא מבושל,

תשב על זה, מותר.

התבל לא אסור בהנאה,

אבל כשאתה לוקח את הלימון לאריח שמיוכל,

כשאתה מריח את הריח של הבשר הצלי הטרף שמיוכל,

זו הטענה של המארם והרוקח.

ואולי,

אם אתה רוצה לברך הנותן ריח טוב בפירות,

אולי הברכה הזו היא לא טובה.

זה הפחד שלנו.

ולכן ההמלצה,

הביאור הלכה אומר,

אל תריח, לא כדאי. קודם כול תפריש תרומות ומעשרות ואחר כך תריח מהלימון, בלי זה לא.

הוא מביא לנו את הרעיון כדי שנבין טוב-טוב את הדבר.

בגמרא, במסכת עבודה זרה, דף יז כתוב,

לך נחמרנה מנזירה, שחור שחור נקרמן לא תקרב.

זה מה שנאמר בגמרא. אני אסביר.

התורה אסרה בחומש במדבר, פרשת נשוא,

התורה אסרה לנזיר לאכול ענבים ולשתות יין.

לעמוד ליד העץ שנותן ענבים מותר.

לטייל בתוך הכרם, התורה התירה.

באו החכמים ואמרו, לא,

אתה נזיר,

אל תעבור בתוך הכרם. למה?

אדם עובר בתוך הכרם, חם מאוד,

אז איך הוא יכול להרוות את הצמא שלו? לוקח מעט ענבים ואוכל.

שמע יבוא לידי אכילת ענבים ויעבור על איסור דאורייתא,

ולכן אתה אומר לו, אל תעבור את דרך הכרם, אלא שחור שחור לקרמה לא תקרב.

מי קיים את זה? מי ביצע את זה?

ראינו בספר שופטים,

שמשון הוא שביצע את זה. שם מסופר.

שמשון היה הולך יחד עם אבי ואמו.

הגיעו עד כרמי תמנתה,

והנה כפיר אריות לקראתו.

לא כתוב דקרתם, שונה יחיד, דקרתו.

היה לו נס, נשמשון, וישסעהו כשסע עקדי.

ולא הרגיב שהיה לו איזו גבורה, מאומה אין בידו.

והפסוק מסיים, לאביו ולאמו לא יגיד.

לא מובן.

קודם הם הלכו יחד.

מה זה לקראתו?

היה צריך לומר לקראתם.

מה זה לאביו ולאמו לא יגיד?

הרי הם היו אתו יחד, הם ראו.

אלא

הגיעו עד הכרמים,

ושם היה קיצור דרך.

אתה חותך דרך הכרם, אתה מגיע מייד לצד השני.

מנוח, האבא של שמשון, הוא ואשתו,

היה מותר להם, הם לה היו נזירים.

אז הם חתכו, עשו קיצור דרך דרך הכרם.

שמשון היה נזיר, כמו שקראנו בשופטים, פרק יג,

נזיר אלוקים מהבטן.

הוא היה ירע שמים. יש אנשים חושבים,

שמשון היה גיבור,

נעשה עליו סרט, איך הוא היה גיבור, איך הוא עשה כך וכך.

בראש ובראשונה הוא היה נזיר השם, מדקדק במצוות,

ולכן כשהגיע לכרם הוא לא הלך עם האבא והאמא.

בשבילו היה אסור שחור שחור לכרמה לא תקרב,

ולכן הוא התחיל להקיף.

כשעזב את האבא והאמא והתחיל להקיף,

אז, והנה כפיר אריות לקראתו.

לשון יחיד,

הכוע היה לבד.

אתם יודעים מה זה לשסע,

לקחת

ולקרוע את האריה מהפה?

המדענים אומרים שהאריה סוגר את הפה, לפתוח את הפה שלו זה כמו להרים שלוש טון.

השרירים של הפה של האריה,

זה כמו לחץ של שלוש טון.

זה לא איזה חתול שאתה לוקח וכורע אותו,

אלא כאן, זה אריה.

והיתה לו גבורה, הקדוש-ברוך-הוא נתן לו גבורה מעין מן של מעלה,

היה לו נס גדול, ולהביא ולאמו לא יגיד וכו',

אבל אתה רואה, שמשון היה זהיר, הלך והסתובב.

גם אנחנו זהירים כשיש לך לימון, אם אתה יודע שהלימון עדיין הוא תבן, לא הופרש,

לא תרומה ולא מעשר, אל תריח.

למה? שמא יבוא לאכול.

אתה עובר בעיר העתיקה,

ושם יש בשר על האש.

אני לא נושם מהאף,

אני נושם מהפה.

אם אני אנשום מהאף אני אריח את הריח של הבשר הצלי,

הבשר הטרף,

זה לא טוב.

קל וחומר, בימי חול המועד, אם אני עובר ויש שם איזו מאפייה של גויים,

יש שם עוגות, לחם, ריח טוב.

הריח הטוב הזה, כל השנה אתה לא צריך לסתום את האף מהפסח.

אמרנו, בשם האיסור וההיתר, חמץ אסור גם בהנאה, ולכן אני משתדל.

אני לא נושם דרך האף, אני נושם דרך הפה.

כך גם בכל דבר.

זה מה שמנחה אותנו. למרות שמרן,

ראינו בדבריו צד היתר, צד כולה,

אפילו אחי, למסקנה,

אנחנו מחמירים בכל הדברים האלה.

זו המסקנה להלכה ולמעשה,

שכל אדם שבא להריח דבר שהוא מותר, הריח הזה כשר, טוב,

תברך, תריח, תהנה מהחיים.

אבל בדבר שיש בו בעיה,

בזה אדם צריך להיות זהיר מאוד.

אצלנו כאן הלימון. כשאתה קונה לימון בשוק,

בירושלים 99% מהלימונים הכול בסדר.

אין בו חשש עורלה, אין בו חשש של תבל.

הכול הוא בחזקת הכול היתר.

אבל לפעמים יש לנו חבר, מושבניק.

המושבניקים יש להם עין טובה.

הוא בא לבקר אותך,

לא יראו פני ריקם.

הוא בא לבקר אותך, אתה רואה, הוא מרים ביד ארגז. אתה אומר לו, מה זה?

הוא אומר, אני כתבתי אתמול מהפרדס לימונים.

הוא אומר לך, לא הפרשתי עדיין תאומות ומעשות,

אני הבאתי לך שאתה תזכה במצווה. טוב, בסדר, הוא הביא לך, תודה רבה, אתה מברך אותו.

תיזהר, אל תיקח בינתיים,

תברך הנותן ריח טוב בפירות.

עדיין לא הפריש תרומות ומעשרות, אלא תחכה עד שתפריש,

אחרי שתפריש, תיקח מהלימון,

תיקח מהגויאבה,

תברך הנותן ריח טוב בפירות. כמו כל הדברים, הוא עדין גם בדבר הזה.

אדם צריך להיות זהיר,

אדם צריך לראות את החולשה, החולשה הטבעית של בני-אדם.

כמו שאמרנו,

הריח נותן לאדם את התאווה השנייה,

ולכן מן הראוי שהאדם יהיה זהיר בכל זה.

תודה רבה, רב. לגבי הברכה,

שהכול נהיה בטוח.

יש לי ספק במצווה הזו בברכה,

וגם בשידעת מהרן ועתיר.

אתה אומר שהספק הוא לא על הדרכה, אלא קודם כול אם מותר או לא, ומסתעף מזה לגבי הדרכה.

יש בדברים האלה דיון לא רק בנושא שלנו, בכמה מקומות.

ניקח את מה שדנו הפוסקים בסימן קנח, קנט,

שם הלכות נטילת ידיים.

שם הדיון.

ושם נחלקו רבי שבתאי גרמיזן במשפטי צדק ושאר הפוסקים.

כשאני מביא מחלוקת אם הקלי הזה קשה לנטילת ידיים או לא,

ומרן פוסק, כשר,

או כל המחלוקות שיש באותם הדברים,

האם אני יכול לכתחילה ליטול ידיים באותו הקלי?

אני יכול גם לברך?

אבל המחלוקת לא מתחילה עם הברכה.

המחלוקת מתחילה על מצוות נטילת ידיים.

רבי שבתאי גרמיזן מחבר את שני הדברים. הוא אומר,

נכון הדבר שלפי מרן הנטילה הזו כשרה,

הכול בסדר,

אבל יש חולקים.

לפי החולקים זה לא טוב,

אבל ברכה לנטילת ידיים תהיה ברכה לבטלה.

ולכן הוא אומר, גם אם מרן יפסוק שכן,

אם אתה אומר את הכלל, ספק ויכול להיות להקל אפילו נגד מרן,

גם בדברים האלה צריך לחשוש.

דיברנו פעם לגבי כוס סדוק.

הרבה פעמים הכוס קיבל מכה,

אז זה לא נשבר עדיין, אבל סדוק.

אין כאן ככונס משקה,

אבל יש כאן את הכלל, כל העומד יסדה כסדוק דמה.

מחלוקת בראשונים, ומרן פוסק שהכלא הזה כשר.

מרן סובר, לא אומרים, כל העומד יסדה כסדוק דמה.

הדבר נאמר לגבי התיומת של הלולב,

הדבר נאמר כאן,

בכלא של נטילת ידיים,

הדבר נאמר בתפילין,

הרצועה של התפילין התחילה,

משהו התחיל להיקרע,

בינתיים 11 מילימטר שלם.

האם גם בינתיים זה כשר,

רק אחרי שיקרע עוד, או כבר בינתיים כל העומד להיקרע כקרוע אדם?

על כל הדברים האלה יש לך מכנה משותף שמרן סובר, הכול בסדר, הכול כשר.

אבל יש חולקים,

ובכל הדברים האלה אנחנו מסכמים,

גם אם מרן אומר שכן, אנחנו אומרים שלא.

אנחנו פוחדים. ולמה? הבעיה היא עם הדרכה.

יש חוקים על מהרש גרמיזן, זה לא מוסכם.

המחלוקת שם מסתעפת גם פה.

גם כאן המחלוקת היא לא על הדרכה. קודם כול, המחלוקת אם מותר להריח את המוסק,

אם מותר להריח את הריח של הבשר הצלי שאינו כשר.

אבל שרשרת הא בהא תליא,

צמוד למחלוקת הראשונה גם הברכה.

האם תוכל לברך הנוטל ריח טוב בפירות או לא?

אם אתה חושש בכל מחלוקת ספק ברכות להקל,

גם במחלוקת הזו, אפילו אם יהיה לך ספק ספקה,

ספק ספקה בברכות לא עבדיינן,

ולכן אנחנו מחמירים בדבר הזה מלכתחילה.

אם יש לך בעיה של תבל, לתבל יש פתרון קל.

אתה פותח את הסידור,

אתה מברך,

אתה קורא את כל הנוסח,

יותר מאחד ממאה שיש בידי, אתה מפריש תרומות ומעשרות,

מייד אחרי שגמרת להפריש תרומות ומעשרות,

תברך גם הנוטל ריח טוב בפירות.

לא לפני,

עם הבשר הצלי, הטרף, שם אין פתרון.

לכן אמרתי, שם אל תנשום מהאף שמת הריח אלא תנשום מהפה, כדי שלא תגיע על-ידי ניסיון.

בדברים האלה אין הבדל בין איש לאישה.

מה, לאישה מותר לאכול בשר טרף?

ואם האישה הזו בהיריון,

הסכנה שמא היא תתאבב ותרצה לאכול מהבשר הטרף הרבה יותר ממני,

הרבה יותר מאתנו.

אנחנו יכולים להתגבר על התאווה שלנו,

אבל התינוק שבמעיה אולי לא יכול להתגבר.

ולכן הכי טוב, כמו שאמרנו אצל הנזיר,

שחור-שחור לקרמה לא תקרב,

גם את אשתך בהיריון אל תיקח דרך הרובע המוסלמי לכותל המערבי.

תיקח אותה דרך שער יפו, שם אין בשר צלי טרף,

שהאישה לא תתקרב בכלל למקומות האלה. גם לנו יותר טוב כך.

קל וחומר לגבי הנשים, לא פחות אלא יותר. ולכן מן הראוי שאדם ישים לב,

אדם יגדור את עצמו ויעשו סייג לתורה.

זה מה שאנחנו חייבים בכל הדברים,

כולל גם בדבר הזה, ובפרט שיש לנו את הבעיה האמורה,

הבעיה של הברכה,

כי ספק ספקה בברכו ובעבדילן, ולכן עדיין אנחנו חייבים להקפיד בדבר הזה.

האחרונים, גדולי האחרונים, דנו לגבי הריחן.

מה ברכתו?

בראשונים יש רק דעה אחת.

רבי אברהם בן הרמב״ם כתב לנו את הספר המספיק לעובדי השם.

שם הוא כותב,

על הריחן מברכים בורא ישבה בשמים.

כך העתיקו הבן איש חי ועוד.

יש חולקים.

יש אומרים מברך על זה עצה, ויש אומרים מנה.

בדרך כלל, מחלוקת בפוסקים, מה היא?

מחלוקת בהלכה.

פה לא.

פה לא מחלוקת בהלכה, אלא מחלוקת היא במציאות.

לדעת מה המציאות, האם הריחן זה עץ או לא.

מה המסקנה במחלוקת הזו?

תגיד, יש לך רק ראשון אחד.

רק רבי אברהם בן הרמב״ם אומר עשבה,

אז אם כן, כולנו נלך אחריו.

זה לא נכון.

רבי אברהם בן הרמב״ם דיבר על חלק מסוגי הריחן.

בריחן יש עשרה סוגים, עשרה מינים.

חלק מהם, המין הפשוט,

המין הגרוע,

לא שורד בחורף.

בחורף מגיע קצת קור, מתקלקל, הולך לאיבוד.

חודש ניסן אתה צריך עוד הפעם לחרוש ולזרוע מחדש.

על המין הזה אמר רבי אברהם בן הרמב״ם,

כיוון שכל שנה אתה זורע מחדש,

זה לא פרי עץ, זה פרי אדמה,

לכן צריך לברך עליו, בורא ישבה בשמים,

וזה מה שהעתיקה בן ישחי.

גם בן ישחי אצלו בבבל זו אדמת מדבר.

בקיץ חם זה גיהינב,

בחורף הגיהינב של הקור מגיע לשם,

מגיע אפס מעלות, יותר קר מכאן,

עד כדי כך,

ולכן הרחן היה הולך לאיבוד.

מגיע החורף, לא היה שורד.

על הרחן מסוג זה אתה מברך בורא ישבה בשמים.

אבל,

עכשיו אנחנו בחודש אדר,

אם כעת מביאים לך רחן,

זה הרחן הטוב, זה הרחן המעולה.

רחן כזה, אתה נוטע אותו לכמה שנים.

אם הוא לא התייבש עד היום,

אם הוא רחן טוב, אתה מקבל מריח מצוין.

זה סימן שזה לא הרחן של רבי אברהם בן הרמב״ם,

זה לא הרחן של הבן-איש-חי, זה סוג אחר.

סוג האחר, תיקח עכשיו את הרחן,

תברך על זה בורא עצה וסמים.

אפילו אם מאיר נקי יחלוק עליך,

רשכה בהג יאמר, יגיד לך, אבל,

רשכה בהג נברך על זה בורא עצה וסמים.

איך אתה אומר בורא עצה?

תחלוק עליו.

מותר לחלוק על מאיר, ידידנו, אוהב אותנו,

תסביר לו, תגיד לו,

אתה מדבר על רחן אחר, מה שאמרת זה נכון,

אתה דיברת על הרחן של רבי אברהם בן הרמב״ם,

של הבן-איש-חי,

זה מה שעכשיו אתה מביא בחודש אדר,

זה רחן אחר, זה סוג אחר.

זה נשאר לכמה שנים,

ועל זה צריך לברך בורא עצה וסמים.

זה טוב עכשיו, בחודש אדר,

אתה יודע בוודאי שזה כך וזה כך.

אתה מגיע בחודש תמוז.

חודש תמוז, אתה לא יודע איזה מין רחן זה.

זה רחן שכל שנה נוטעים אותו או לא?

לפעמים יש לידך, יש לפניך, חקלאי.

החקלאים מסתכלים על הגזע,

מייד מבחין, אומרים לך, זה הרחן הכי טוב, זה הרחן הכי גרוע,

הם יכולים לדעת,

יש מי שיאיר לך את העיניים.

אבל לפעמים אתה נמצא ביום שבת,

יש רחן, ואין חקלאים. כולנו כאן, אף אחד לא היה חקלאי, לא היה מושבניק.

ואז מה אני עושה בחודש תמוז?

אם אני אברך עצה,

והאמת שזה הרחן הגרוע, זו ברכה לבטלה.

אם אני אברך עשבה, וזה הרחן הטוב,

גם כן זו ברכה לבטלה.

אני לא יכול לברך לא עצה ולא עשבה.

מה כן אני יכול לברך?

בורא מיני בשמים.

אז בקיץ,

כשיש לי ספק ואין מי שיפטור לי את החידה,

בקיץ וכיוצא בזה, אני מברך על הריחן בורא מיני.

כעת בחודש אדר,

בוודאי שזה עצה בסמים. למה?

כי אותם המינים הגרועים,

מה שדיברו עליהם בן איש חי וסיעתו,

עליהם השלום כבר הלכו מן העולם.

אם מישהו מביא לך כעת, כעת זה בוודאי עצה.

אני אומר שיעור בקריאת עקרון,

ושם יהודי מביא לי בכבוד שבת, מביא לי זר פרחים,

מביא לי ריחן.

הוא מביא לי את זה גם באדר, גם בשבט אדר, הריחן שלו לא מתייבש,

סימן הריחן א'-א',

אז גם מה שהוא מביא לי בתבוז, אני יודע, גם בתמוז,

זה הריחן המעולה.

על זה אני יכול לברך לכתחילה,

בורא עצי בשמים.

תראו את הנושא הזה בספר שולחן ערוך המקוצר,

אור לציון חלק ב' ועוד.

הרבה מאחרונים, כשדיברו על זה, אמרו,

המנהג לדרך על הריחן עשבי בסמי,

אז כל דבר אנחנו הולכים אחרי המנהג.

אמת ויציב, אנחנו לא חולקים על המנהג,

אבל תדע ותבין,

המנהג הזה הוא על סוג מסוים מהריחן.

נכון שכולם קוראים להם ריחן,

וכמעט כולם אותו דבר, אותו ריח,

אבל תדע שיש זן שעומד לשנים רבות.

אתה לא צריך לנטוח אותו מחדש בכל חודש ניסן, אלא פעם אחת לעשרות שנים,

ויש ריחן שכל שנה צריך לזרור אותו מחדש.

אל תערבב בין שני הדברים.

ולכן,

כשיש לך חודש אדר,

אתה יודע, בסוף החורף ודאי שזה הסוג הטוב,

ולכן תברך על זה.

אבל כשאתה נמצא בחודשי הקיץ,

בחודש תמוז זהב, אתה לא יודע אם זה הטוב או לא.

אם יש לפניך מושבניק, חקלאי,

הוא יכול לעזור לך לפתור את החידה,

אם זה עצה או עשבה.

אין לפניך אדם כזה ואתה מסופק. תיזהר לא לברך, לא עצה ולא עשבה.

אל תגיד, יש מנהג, אולי זה הסוג הטוב.

אז מה המנהג עוזר לך?

המנהג היה בדבר אחר, בסוג אחר, וזה סוג אחר.

ולכן, אם זה בחודשי הקיץ,

תמוז אב יברך על הריחן בורא מיני בשנים.

אם אותו אדם לא שואל שאלות. יש אנשים שלא באים ללמוד הלכה, לא באים ללמוד תורה,

הם לא שואלים שום דבר. הם יודעים הכול. יש להם גילוי ישר מהשמים, יותר מהבבות.

הם הכול יודעים.

הוא מייד לוקח, מברך, ישבה.

אני לא יודע אם הברכה שלו טובה או לא טובה.

מה אני עושה עם מאמן?

פתרון קל מאוד.

תגיד, ואמרה האישה, אמן, אמן, או ברוך אדוני לעולם, אמן ואמן. זה הפתרון שאמרנו על כל הספקות.

גם כאן תעשה את אותו דבר אם הוא אמר עשבה.

אלא אדם בן תורה שיש לו ספק,

איך אתה עוקף את הספק, שלא יהיה שום צעד, שום חשש על הברכה?

יאמר את הברכה בורא מיני וסמין, היא ברכה כוללת.

ואם אותו אדם שמע שיש ספק, מה הוא עשה מספק?

אמר שהכול נהיה בדברו.

האם שהכול רק על התה או גם על הבשמים?

מחלוקת.

לפי דעת התוספות ומהרמרי קנאתי שהכול לא מועיל.

יש חולקים.

שוב, מה אני עושה?

הוא כבר בירך שהכול, הוא לא שאל אותי.

אמרתי, עמי ארצות לא שואלים, הם יודעים.

מה אני עושה עם האמן?

עוד פעם תגיד, ואמרה האישה, אמן, אמן, זה הפתרון אם אותו אדם לקח ובירך על הריחן שהכול נהיה בדברו.

רק על התפילין, לא שמעתי שאומרים שהכול.

אולי יהיה. הרב סופר סיפר, אמר, הוא שמע אדם אחד שאמר על התפילין, בורא מן המזנות.

טוב, מי אנחנו שנחלוק על האנשים האלה?

הם יודעים. נו, רחמנא ליבא ביי. אתה אומר, זה שנותן להם מי שהוא לא חובר חבירה?

מפקשים אותם.

נכון.

נכון, אני מסכים אתך.

כוונתו טובה לזכות את הרבים, בפרט ביום שבת, כדי לזכות אותם במאה ברכות,

והרבה פעמים, אם האדם הזה עם הארץ,

הרבה פעמים הוא מכשיל אותם.

למה הדבר דומה?

פעם לא היו כבישים.

מרכבה היתה נוסעת,

היה איזה שביל, שביל שהעגלה היתה נוסעת.

אם אותו העגלון בלילה לא רואה,

ואז הוא מתחיל שביל חדש,

הוא מתחיל לטעות ביער.

זו לא רק בעיה שלו.

כל מי שיראה את הגלגלים של העגלה,

יחשוב שזה המקום הנכון,

והוא לא יודע שהוא מסתבך בתוך היער. אז הוא לא רק מסבך את עצמו,

הוא מסבך גם את הבאים אחריו.

אותו דבר גם בדבר הזה.

ולכן, אם הוא רוצה לזכות את הרבים,

קודם כול תלך לחכם.

תלך לחכם שיודע לך, לפסקן.

אני רוצה לעמוד ליד הדלת של בית-כנסת, לזכות את הרבים.

יש לי עצה, עשבה, מינה, הנותן ריח טוב בפירות.

תראה את הדברים לחכם, החכם יגיד לך מה כל דבר ודבר, יסביר,

ועל-פי זה תוכל לזכות את הרבים באמת.

אבל לפעמים, אם האדם הזה לא למד הלכות,

מימיו לא למד סימן רטז, הוא לא יודע כלום מההלכות האלה.

ואז שואלים אותו,

הרי הוא הרב באותו רגע, הוא הרב הראשי של הבשמים.

שואלים אותו, הוא אומר עשבה.

מה זה עשבה? מי אמר לך שזה עשבה?

אולי זה עצה.

בדברים האלה הוא צריך להיות חכם,

ואם הוא לא בקיא מספיק בהלכה, פתרון קל.

תיקח את הבשמים שיש לך לחכם,

החכם ידריך אותך, יגיד לך מה,

ועל-פי הוראת החכם ידע כיצד עליו לנהוג ולעשות.

ולפעמים האנשים מקשים עליו קושיות.

בחודש אדר אמרת לי לברך על זה עצה.

איך עכשיו אתה אומר לי מין הבשמים?

יש אנשים שיש להם קושייה, קושייה נכונה.

אז שיסביר להם, ייתן להם שיעור בהלכה,

אבל לא מייד, יגיד לו, תחכה, קודם נגמור את הסיבוב,

תיתן קודם לאנשים ללכת, שלא יעשה טורח סיבוב,

אחר כך יישב עם הבעל הקושייה,

יישב ויסביר לו.

בחודש אדר היה סוג אחר,

עליו היה אפשר להגיד בורא עצה בסמים,

עכשיו זה אולי סוג אחר, ולכן אמרנו מספק מיני,

יסביר את כל הדברים.

הוא יחכם ויחכים גם את האחרים,

ולא יהיה חלילה כמו אותו בעל העגלה שנרדם בעגלה וכל הבאים אחריו, גם הם טועים.

אלא שלא יהיה חלילה כך, טעינו וטעתנו, אלא שיהיה הפוך, יזכה את הרבים,

כדי שבאמת הכול יהיה על דבר, על צד הטוב ביותר.

החיי אדם הוא שאמר לנו,

כמו שנאמר שם בסימן רי'-א',

סדר הקדימה בברכות מגע אש המוציא,

מזנות עץ אדמה שהכול,

כמו ששם יש לנו את הסדר הקדימה, גם פה אתה מברך עצה עשבה אחריהם,

אחרי שתי הברכות האלה,

הנותן ריח טוב בפירות,

אחריהם, אחרון אחרון חביב,

הברכה בורא מנבש סמים. יש עוד ברכה שמרן אומר בסעיף ד',

אבל כמעט

ולא מצוי לנו.

מרן אומר, שמברך על שמן אפרסמון, בורא שמן ערב. זה לא מצוי לנו, אין לנו כמעט את הברכה הזו.

מימי לא ברכתי עדיין את הברכה הזו.

אבל ארבע הברכות האלה מצויות,

וזה הסדר שאומר לנו, חיי אדם,

בלכתחילה צריך להיות הסדר הזה, אחרון אחרון חביב, בורא מיני בסמים.

כל זה בלכתחילה.

אבל אם האדם הזה לא ידע, לא ידע את ההלכה,

לקח דבר שבוודאי ברכתו, בורא מיני בסמים.

ברך, ואחר כך הוא רוצה לקחת את אותו הפרי ולברך עליו ולנותן ריח טוב בפירות. נכון שהוא הפך את הסדר, לא נורא.

כמו שאמרנו גם לגבי ברכות הנהנים.

כל הסדר מגע אש בלכתחילה,

אבל אם הוא לא שם לב,

ברך כבר שהכול נהיה בדברו על המים ושתה.

ואחר כך הוא רוצה לבוא לאכול בננה,

יברך אחרי זה בורא פרי האדמה. אין קשר בין שני הדברים,

והוא לא קיוון לפתור בברכת שהכול את הבננה.

נכון שהיה צריך להקדים, קודם אדמה ואחרי זה שהכול.

בדיעבד לא נורא. כך הוא עדין גם פה, גם בדבר הזה, כיוון שזה דבר שהוא ודאי ולא ספק.

הסדר הוא רק מלכתחילה, ואין הסדר מעכב.

גם על הציפורן יש מחלוקת.

מרן לא קורא את זה בשם העברי ציפורן, אלא כלאו.

זו המילה שמרן מכנה את הציפורן.

בסגנון, הסלנק של האנשים,

קוראים לציפורן בשם מסמר, יש הצורה כמו מסמר.

וגם על זה יש המחלוקת, ארבעה דעות.

עצה, עשבה,

מיני בשמים, או הנותן ריח טוב בפירות.

ארבעה דעות יש לנו בראשונים ובאחרונים. והמסקנה,

לכתחילה יברך עצה.

בדיעבד, אם אמר את כל הברכות האחרות, בדיעבד, בכולם יצא ידי חובה. אבל יותר מיהודר, כמו שאומר רבנו אבין ישחי,

שיברך לכתחילה על זה בורא עצה בשמים.