תכף לנטילת ידיים – דין סמיכות לברכה ומהות הבציעה: בירור הלכתי מעמיק ע"פ מרן ושיטת הראשונים

 

- - - לא מוגה! - - - 

אני עובר לסימן קסו.

יש אומרים שאין צריך להיזהר מלהפסיק בין נטילה לאמצים, ויש אומרים שצריך להיזהר,

וטוב להיזהר. אגב, אם שעה כדי הילוך כב אמה, מקרה הפסק.

הגמרא בזרחות מ״ב אומרת

שלושה דברים צריכים להיות סמוכים,

צמודים זה לזה.

דבר ראשון, תכף לשמיכה,

שחיטה.

זאת אומרת,

מי שנמצא בעלי הקורבן,

סומכים, נשענים על הבהמה, ושמח ושחט.

דבר שני,

אדם שבא לעשות נטילת ידיים, תכף דה נטילה ברכה,

שנאמר,

שאו ידיכם קודש וברכו את השם.

תכף לתלמידי חכמים ברכה, שנאמר,

ניחשתי ויברכני השם בגללך.

קודם לא היה לו צאן ובקר כל כך, כעת יש לו הרבה.

קודם היה לו רק בנות, לכן היה שולח את בנותיו, רחל ולאה,

השדה אל צאנו.

אבל כעת, וישמע את דברי בני לבן לאמור, היו לו כבר בנים זכרים של קיימא,

כל זה בזכות הצדיק.

גם ביוסף הצדיק, גם כן נאמר שם,

ויברך השם את בית המצרי בגלל יוסף. כלומר, אדם שנמצא בקרבת החכמים,

לא רק יש לו גן-עדן בזכות זה, אלא אוכל פירותיהם בעולם הזה.

כמו שאמרנו, יהיה לו, בעזרת השם, כבר

יהיה לו הברכה.

השאלה היא איך להסביר

תכף לנטינת ידיים ברכה.

באיזה נטילה מדובר כאן?

האם מדובר כאן על הנטילה הראשונה, מים ראשונים,

ושם צריך להסמיך להצמיד זה לזה, לא לדבר עד אחרי שיטעם מהלחם,

או שמדובר על מים אחרונים?

פשוט דברי הירושלמי משמע שהמדובר הוא על מים ראשונים.

הירושלמי אומר, אדם שסומך נטילת ידיים,

סומך נטילה לברכה,

מובטח לו שלא יינזק בכל אותה הסעודה.

משמע, אני עושה מצווה לפני כן,

בזכות המצווה כל הסעודה שאחריה לא יינזק.

אם תאמר את זה על מים אחרונים,

כבר הוא אכל, כבר עבר,

כבר לא ניזוק.

לכן,

הרבה מגדולי הפוסקים אמרו שצריך להיזהר לא לדבר מהרגע שנטיל את הידיים עד שיגמור את ברכת המוציא, יטעום מהלחם.

כך הביא הטור בשם הרבה מהפוסקים.

אבל ראשי,

תוספות, הרי,

הרמב״ם, כולם הסבירו לו, מדובר רק על מים אחרונים.

מרגע שעשית מים אחרונים אסרו לך לאכול עוד,

מייד תברך ברכת המזון.

תכף, לנטילת ידיים ברכה, ברכת המזון.

ולא מדובר על ברכת המוציא,

אלא אם נטלת את הידיים,

בנטילת ידיים למוציא אתה רוצה לבוא ולדבר, לעשות דבר אחר, למה לא? תיזהר על הידיים שיישארו נקיות,

אבל אין חיוב להסמיך אותם זה לזה.

יש בראשונים שהוסיפו דעה שלישית,

שהגמרא מתכוונת תכף לנטילת ידיים ברכה,

גם על נטילת מים ראשונים וגם על נטילת מים אחרונים. על שניהם, גם יחד, גם זה וגם זה.

מרן הביא את שתי הדעות

וניסח בלשון, וטוב להיזהר בלשון של זהורית.

משמע, מלשון מרן,

שמעיקר הדין אין חיוב,

אלא כל החובה היא רק במים אחרונים, אסור לך לדבר אחרי מים אחרונים,

אלא מייד אחרי זה תברך ברכת המזון.

מים ראשונים, אין הבעיה האמורה כלל ועיקר, ובמים ראשונים ירצה לדבר מעיקר הדין מותר,

אלא בגדר חומרה.

כך משמע גם מהסעיף הקודם,

מסימן קסה, סעיף ב'.

אבל כמו שמרן אמר,

צריך להיזהר לכתחילה, טוב להיזהר.

הנה כנראה,

זה מה שכולנו חייבים להשתדל לעשות כן. דווקא מילה, במקרה של שעת הדחק, מישהו מחכה לו על הקו, שיחת חוץ,

עד שהוא יברך המוציא ויטעם,

יפלו לו עוד שני אסימונים שם, זה עולה כסף.

טוב, הוא רוצה לרחם עליו, לענות לו מייד, מותר.

או אם הוא רואה את חברו שלו נזהר בדבר הזה,

רואה את הילד שלו, הוא מדבר בין נתינת ידיים למוציא.

הוא בא, מכה אותו, מחנך אותו עם מכות.

הוא אומר לו, למה אתה מדבר?

מי אמר לך שזה דין עד שתכה את הילד הזה למה הוא לא עשה כך?

תחמיר אתה לעצמך.

אתה לא יכול לחייב אחרים שיחמירו.

ולכן, אם הילד ייבר, דיבר, לא קרה שום דבר ולא צריך להקפיד עליו יותר מדי בדבר.

שוב התוספות מוסיפות עוד דבר.

התוספות במסכת סוטה בדף נט אומרים,

הרי ההגברה הביאה את שני הדברים האחד ליד השני.

תכף

לשמיכה שחיטה וקורבן.

דבר שני, תכף לנטילת ידיים ברכה.

תבדוק שם ותראה. לא רק הפסק בדיבור זה הפסק,

אלא אפילו הפסק בזמן זה נקרא הפסק.

ולכן,

הגמרא אומרת שהמצורע,

הוא לא מקיים את ההלכה הזאת תכף לשמיכה שחיטה.

מדוע הוא לא יכול לקיים את זה?

כי המצורע הוא לא יכול להיכנס לתוך שטח הר-הבית עד העזרה,

אלא הוא צריך להישאר בחוץ, ליד שער ניקנור.

מהמקום שם עד המקום ששוחטים בעזרה,

יש שם 11 מטר, כב' אמה.

אם תאמר שאפשר לשהות בזמן ולא לדבר,

נאמר,

גם המצורע יכול לקיים את מצוות השמיכה והשחיטה. איך?

הוא יעמוד ליד שער הניקנור,

יישען על הבהמה,

יסמך עליה,

מיד הכהן ייקח מידו את הבהמה, ירוץ מיד, ישחט אותה,

אז יעבור דקה אחת, יעבור שתי דקות עד שיגיע לשם,

אבל למעשה הוא שתק, הוא לא דיבר.

ממה שאתה אומר, שאצל המצורע אין את ההלכה תכף לשמיכה שחיטה, משמע שאפילו אם לא ידבר, עצם הזמן הזה להוציא מכאן עד שם,

זה נקרא הפסק.

ולכן, גם פה, גם בדין השני שכתוב לידו,

היינו,

שאסור לדבר בין נטילת ידיים לבין המוציא,

אסור שיעבור זמן של הילוך 22 אמה, היינו,

11 מטר.

אלה דברי התוספות.

שוב, כל זה מתייחס

אליבא דמאן דאמר, שגם בנטילת ידיים וברכת המוציא אומרים את הכלל, תכף לשמיכה שחיטה, וגם תכף לנטילת ידיים הראשונים ברכת המוציא.

על-פי כל זה אתה מוסיף גם את ההלכה הזו.

אבל אם לא נלך לפי הראש אלא לפי ראשית תוספות, הרייפה הרמב״ם,

אז מעיקרה אין בכלל שום שאלה על מים ראשונים.

כל הדין הזה ייאמר רק על מים אחרונים.

צריכים לעשות מים אחרונים ומייד לבוא ולעשות את המצווה דאורייתא, ברכת המזון.

על-פי זה גם, מרן כתב בסעיף הקודם,

עם רבים מסובים בסעודה,

הגדול נוטל ידיו תחילה.

והראש היה רגיל ליטול באחרונה שלא להפסיק ושלא לדבר.

אז הראש, זה שיטתו.

הראש סובר שגם במים הראשונים נאמר הדין תכף לנטילת ידיים ברכה,

ולכן הוא היה מעדיף להישאר אחרון, למרות שהוא היה גדול בתורה שבדור, שבכולם.

אפילו, אחי,

כדאי להיות אחרון ולהרוויח את ההלכה הזו להיות סמוך ונראה, תכף לנטילת ידיים,

מייד יהיה לך אחרי זה ברכה, ברכת המוציא.

אבל מרן בסתם לא התחיל כך,

אלא מרן בסתם כתב לך את דברי הגמרא,

שנותנים את הכבוד לאדם הגדול שבהם, שהוא ייטול קודם כול מים ראשונים.

למה? כי מרן, לשיטתו, מרן סובר שמעיקר הדין אין חיוב שיהיה נטילת ידיים וברכת המוציא צמודים וסמוכים זה לזה.

אם כן, לא רק פה הלשון צריך להיזהר, משמע סך הכול זה עניין של חומרה, אלא גם מהסעיף הקודם משמע שכך הוא דעת מרן.

אבל מלכתחילה, כמו שאמרנו, כדאי להחמיר, ולכן לא להשתהות בין על נטילת ידיים להמוציא.

מייד, איך שגמרתי נטילת ידיים, מרוץ מייד, ייקח את הלחם בידו ויברך.

נפקא מינה,

איניח יש פה סעודת מצווה.

לא צריכים לחכות עד שהחתן יבוא ויחתוך את החלה הגדולה ויברך המוציא לחם מן הארץ וייתן לי.

יש לכל אחד ואחד, יש חלה קטנה לידו.

נטלת את הידיים, תיגש מייד, תיקח את החלה ותברך המוציא לחם מן הארץ.

גם אם זה יום שבת,

תיקח לרגע את החלה של החבר שלך, תצמיד את שניהם, תברך המוציא.

אחרי שתטעם מהלחם, תחזיר לו אותה.

בתחלה שנייה אתה לא צריך לאכול.

זו העצה, מה שרצוי לכתחילה,

ולא כדאי לאבד זמן, אלא זו העצה,

היועצה.

שוב, השאלה היא כמה זמן זה כדי הילוך כב המה.

יש בזה מחלוקת בין הרב יד איתן לשאר האחרונים.

שם הכוהנים בבית-המקדש

היו הולכים עקב בצד גודל.

אז משאר ניקנור עד העזרה,

הכוהן, אפילו אם היה זריז,

היה לוקח לו זמן עד שהיה הולך עקב בצד גודל, משכיף את הבהמה כדי לשחוט אותה.

לא משחוטים את הבהמה כשהיא עומדת ככה באוויר, אז שם תלוי.

משכיבים אותה, זה היה לוקח זמן, לפחות חצי דקה היה לוקח.

אבל אם תאמר לא,

ההלכה היא, כדעת רבי אליעזר ממיץ בספר היראים והרמב״ם,

שגם הכוהנים בבית-המקדש היו הולכים רגיל,

רק לא היו פוסעים פסיעה גסה,

על זה אמרו את הלשון עקב בצד גודל.

להפוקח שלו יהיה פסיעה גסה.

אבל יכולים ללכת בצורה חופשית.

אז ללכת בצורה רגילה,

ייקח לך אולי טרסר שניות,

אתה יכול להספיק ללכת 11 מטר.

לכן, לפי זה יהיה חומרה גדולה.

אבל יהיה לך כאן ספק ספקה בידי רבנן.

שם יהיה לך,

כדברי הריף והרמב״ם, שבכלל אין חיוב להיזהר במים ראשונים להסמיך אותם לברכת המוציא.

עשויים תאמר שכן,

אולי כב' אמה זה הליכה עקב בצד גודל,

ואז יש לך זמן לפחות חצי דקה עד שתגיע לשולחן,

תיקח את הלחם ותברך עליו,

המוציא לחם מן הערב.

שוב, בעיה נוספת.

על-פי הקבלה טוב לומר את הפסוק, שאו ידיכם קודש וברכו את השם,

או,

בנתילת ידיים להמוציא צריך לומר את המזמור, מזמור לדוד, אדוני רועי לא יחסר וכו'.

תאמר, הליבה עדי הראש זה הפסק.

הרי אמן הוא אסור לדבר בין נתילת ידיים להמוציא.

אבל לפי המסקנה, מעיקר הדין מותר.

דבר שני, זה נחשב מהעניין,

ולכן גם בזה הדבר מותר לכתחילה, בתנאי,

לא כדאי להעריך יותר מדי בדבר הזה.

גם אם יש לו, ברוך השם, מצב רוח טוב,

הוא קם לבאשות ומנגן שם מוולט, יודע לשיר,

ישאיר את השירים אחרי ברכת המוציא. עכשיו תגמור,

תאמר את מזמור לדוד מהר, שלא יעבור החצי דקה הזו שאמרנו,

ואז מייד יברך המוציא.

אחרי שיאכל כזית, כבצה מהלחם,

אז ינגן כמה שירצה, יגיד מוולט,

ואז אשתו בינתיים תאכל את החמין והוא ישאיר לה.

מונים את הליכת כב המים, את הזמן הזה, לא מרגע שפיכת המים,

אלא מונים את זה מרגע הניגוב.

יש בזה מחלוקת, מדרושי הצלח משמע לא כך,

אבל האחרונים חלקו על דברי הצלח, ולכן מונים את זה מהניגוב. אני עובר לסימן קסטס, סעיף א'

בוצע בפת במקום שנאפה היטב,

ובפת דידן יש לבצוע בצד הפת, ויחתוך מעט מצד העליון והתחתון.

יחתוך פרוסת הבציעה,

וצריך לחתוך מעט,

שאם יאחוז בפרוסה יעלה שאר כיכר מו, שאם לא כן,

חשוב כפרוסה,

ויאניחנה מחוברת לפת ויתחיל לברך.

מאחר שסיים הברכה יפרידנה כדי שתכלה הברכה בעוד שהפת שלהם.

בדין הזה מקורו מדברי הגמרא בסנהדרין קב,

שם מסופר שרב אשר אמר לתלמידיו

שמחר אנחנו נספר בחברין מנשה.

הוא היה מודיע להם קודם כדי שיכינו את השיעור.

באותו לילה בא אליו בחלום מנשה, המלך מנשה.

שאל אותו, תגיד לי, אתה מברך אבוצים, מאיפה חותכים את הלחם?

למעלה, למטה, מהצד?

אמר לו, אני לא יודע.

אמר לו, הלכה פשוטה כזו אתה לא יודע.

אתה קורא לי חברין מנשה?

ממתי אני חבר שלך?

אמר לו, אדרבה,

תגידי את ההלכה,

ומחר, בעזרת השם, אני אומר את ההלכה בבית-המדרש בשמך.

אמר לו, בוצעים את הלחם מאיך הדקרים תפיהם.

שאל אותו מייד אחרי זה, אם הייתם חכמים כל כך,

תסביר לי,

איך עשיתם את השטויות האלה?

הלכתם לעבוד עבודה זרה.

אם אנחנו עכשיו נראה אדם שמשתחווה לאבן,

אנחנו נגיד זה פסיכי, משוגע, שוטה,

צריך להביא לו פסיכיאטר, השאלה אם זה מועיל.

איך אתם עשיתם שטויות כאלה?

אמר לו מנשה, אם אתה היית בדורנו,

הייתה בוערת בך התאווה הזו?

היית מרים את שיפולי הגלימה כדי לרוץ,

להגיע ראשון לכנסייה ולהתחיל לעבוד את העבודה הזרה מהר.

אנחנו היום, אין לנו את העבודה הזרה ואין לנו את התאווה היצר הרע לעבודה זרה.

כי לפני 2,300 שנה אנשי הכנסת הגדולה ביטלו את העץ הרע של העבודה הזרה. ראו שאנשים לא יכולים לעמוד בתאווה הזו,

ולכן באו ועקרו את התאווה הזו.

אז לנו זה לא חוכמה.

אצלם היה הדבר בגדר קשה, וקשה מאוד.

אנחנו קוראים בתנ״ך, מספר יהושע עד הסוף, אתה רואה דורות,

לא לפעמים מקרה, דורות רבים,

ועשו את הרע, עבדו את הבעלים, העשתרות,

אחרי הדלת והמזוזה שם זיכרונך.

אתה אומר,

עם חכם ונבון, איפה החוכמה? למה האנשים האלה משוגעים?

הולכים, לוקחים איזה בול עץ,

חציות שרפתי, עשה על זה כבב,

החצי השני עשה בול עץ ומשתחווה לו.

תגיד באמת, איפה השכל שלהם היה? מה, הם משוגעים? מטומטמים?

להם הייתה תאווה, לנו אין תאווה, לכן אנחנו מסתכלים על האנשים האלה בצורה נכונה.

כי אין לנו תאווה.

אבל הם מסכנים, היו במצב קשה מאוד מבחינת התאווה,

עד כדי כך שאפילו בזמן קריעת ים-סוף, באותו רגע שנעשה הנס הגדול והעצום הזה,

מיכה עובר עם הפסל, וגם שם יש הבעיה הזאת. תתאר לך איזה מצב נורא ואיום היה אז. ברוך השם,

אין לנו את הבעיות האלה, אין בענן נס מקיר בניסו.

יש שלושה פירושים להסביר את הלשון שאמר מנשה, מאיך הדקרים הרפתה,

מה הכוונה?

ראשי מביא את הפירושים. הפירוש השלישי של ראשי הוא העיקר להלכה, כי גם הרמב״ם ומרן אמרו אותו.

מה זה קרים רפתה? הכוונה היא מקום שהלחם אפוי טוב.

המקום הטוב ביותר,

אפוי הכי טוב,

זה המקום שממנו אתה חותך ובוצע את פרוסת המוציא.

כל דבר שאדם בא לעשות,

כל מצווה, עושה מהטוב ביותר.

כל חלב להשם.

אתה בא לברך את הקדוש-ברוך-הוא.

אם יש לך פרוסה ולחם שלם,

תיקח את הלחם שלם, וכן, זו הדרך.

תיקח את הטוב ביותר, והטוב ביותר, הטעים ביותר, זה המקום שהוא אפוי יותר טוב מהצדדים האחרים.

היום, בזמננו, אם אתה לוקח לחם רגיל, לחם לבן, לחם שחור,

החלק העליון הוא בדרך כלל האפוי ביותר,

הוא הטוב ביותר, ולא החלק הפנימי.

אפילו אם האדם הזה חביב לו יותר החלק הפנימי,

כותב הלקט, לא, שייקח את החלק העליון, הוא אפוי יותר טוב.

אלא אם כן האדם הזה מסכן זקן,

מזמן גמר עם השן האחרונה, עליה השלום,

אין לו מסכן שיניים איך הוא יאכל את החלק העליון. את החלק הפנימי, הוא ככה מגלגל את זה עם הרוק ובולע.

אז בזה, בחיי גוונה, הנה חנמה, אין לו ברירה,

ייקח את החלק הפנימי.

אבל אדם שברוך השם עדיין צעיר לימים,

ולועז טוב בשיניים,

אז עדיף יותר שייקח את החלק העליון.

או אדם שקנה עש תנור.

גם בעש תנור אתה לפעמים מוצא הבדל בפיתה עצמה,

כי התנור שם מקומר,

ולפעמים חלק מהפיתה קרוב יותר לאש,

ושם דווקא נאפה מהר מאוד.

החלק העליון יותר זה חצי עיסה, חצי אפוי, או שלושת-רבעי אפוי.

אז לכן,

אם אתה סובב את הפיתה קודם, תראה איפה אפוי טוב יותר ומשם אתה בוצע את פרוסת המוציא, זה הטוב ביותר.

יש עוד פירושים, כמו שאמרנו קודם,

האם איפה שמתחיל להיות קרום קודם,

החלק העליון או התחתון, זו המחלוקת שיש בין שאר האחרונים.

ולכן, כשיש לאדם לחם והוא פורס אותו,

אז הוא טועם גם מהלחם מהחלק העליון וגם מהתחתון, יוצא ידי חובה לבדי כול העלמה. טוב,

מי שיכול לנגוס חתיכה מכאן ומכאן, יעשה את החומרה הזאת. אבל מעיקר הדין,

אין לנו אלא דברי מרן, שהלך כפי הפירוש השלישי של רשי והרמב״ם.

היינו מקום שנאפה יפה,

זה המקום שממנו צריך לבצוע את פרוסת המוציא, זה הדבר הטוב ביותר.

אם האדם הזה יש לו לחם שנוח מאוד לחתוך אותו,

כמו פיתה,

אז הוא לא נוגע בלחם, לא חותך, קודם כול גומר את הברכה.

אתה מוציא לחם מן הארץ, אז חותך בידו, מייד אוכל.

אבל אם זה לחם,

בפרט אם זה לחם שחור מאתמול,

לחתוך ביד זה קשה,

צריך קודם כול לחתוך בסכין.

עד שאחתוך בסכין לוקח בינתיים, ארבע, חמש שניות,

וגם הפסק בזמן בין ברכת המוציא לטעימה, גם זה לא טונה.

ולכן מן הראוי לכתחילה שיקדים, יעשה את זה לפני ברכת המוציא, ייקח את הסכין ויתחיל לפרוס.

מצד שני, אנחנו רוצים שיהיה לחם שלם,

אם פרסת את זה לגמרי, זה לא טוב, שלם עדיף.

מה אני עושה?

אני פורס, אבל לא לגמרי.

אם אני מרים את הלחם מהצד של הפרוסה,

וכל הלחם מתרומם עם זה, סימן שזה עדיין מחובר לגמרי.

אבל אם תרים את זה וזה ייחתך,

זה לא שווה כדומה.

ולכן מן הראוי שייזהה לא לפרוס יותר מדי.

כל זה לחול.

שבת לא תיגע בו יד, אלא ישיר את החלה כמו שהיא שלמה,

גמר את המוציא, יבצע,

יאכל, יטעם, ומייד יחלק לשאר המסובין,

לשאר בני-הבית.

זה שהרמוס סיים.

ובשבת לא יחתוך בכיכר עד אחר הברכה,

כדי שיהיו הכיכרות שלמות.

כל מקום, אם שכח וחתך כמו בחול, אינו מזיק.

מסיים מרן.

לאחר שגומר את הברכה, בוצע,

לא יבצע פרוסה קטנה מפני שנראה כצר עין,

ולא פרוסה יותר מקבצה מפני שנראה כרעבטן.

זאת אומרת, אדם לוקח חתיכה בינונית,

לוקח חתיכה קצת יותר מ-30 גרם.

לא ייקח חתיכה קטנטנה, נראה שהאדם הזה קמצן, טמא,

ולכן ייקח קצת יותר גדול, קו וחומר,

כשהוא מחלק לאורחים ולבני הבית.

מצד שני גם,

לא יחתוך חתיכה יותר מדי גדולה.

הוא חותך מהלחם,

שליש מהלחם זה אצלו ביד.

זה לא יפה, מה, האדם הזה נראה כרעביתן, כמו איזה ווחש.

מה, מישהו יגנוב לך את הלחם? דווקא מינה,

אנחנו רואים הרבה אנשים שעושים את זה מבלי להרגיש.

הולכים, קונים פלאפל. הוא רעב, מזמין מנה שלמה.

במנה יש

הרבה יותר מקבצה, יש שם 80 גרם בכל פיתה.

אז האדם הזה קנה פיתה פלאפל ותראה איך שהוא אוכל. פותח את הפה שלו, פוער את הפה, מתאים לאכול.

מה זה, כך אוכלים?

יש גם תרבות אכילה.

מרן סיכם את ההלכות האלה בסימן מיוחד.

מרן כתב לקמא בסימן קע איך אדם צריך לאכול בצורה מנומסת. הגמרא הביאה את ההלכות האלה, הלכות

אכילה בסעודה, ומרן כתב אותן.

כל יהודי צריך להיות מנומס.

יש לא רק תרבות דיבור, יש גם תרבות אכילה.

וכאן האדם הזה אוכל כמו איזה פרא אדם, כאילו מימיו לא אכל. זה לא יפה.

אלא,

הדרך הטובה ביותר היא כך.

אתה מגיע לחנות, תגיד לו,

אני רוצה שני חצאי מנות.

פשוט.

ואז הוא חתך לך את החצי הראשון, יש בזה 40 גרם, אין בזה קבצה.

אתה לוקח ואוכל את זה, זה יפה, זה טוב.

אתה עושה שם נטילת ידיים,

יושב, אוכל במנוחה, אוכל את החצי הראשון ואת החצי השני.

זה הרבה יותר נוח גם מבחינה טכנית, תנסו את זה ותראו.

לכן יהיה אדם מסודר ולא יהיה קרע עבדן שייקח חתיכה יותר מדי גדולה.

יש דוגמה שנייה, שוב, גם בה יש בעיה.

לפעמים האדם הזה, בארוחת בוקר או ארוחת ערב,

אשתו לא מבשלת לו.

מה הוא אוכל? לוקח מורח מרגרינה, מורח קצת ריבה או דברים אחרים,

אוכל סנדוויץ'.

זאת אומרת, איך עושים את הסנדוויץ'?

הלחם, הפרוסה האחת, לא נוח לתפוס.

אז הוא מורח על שני פרוסות, מדביק אותן יחד,

שניהן ביחד.

זה יותר מ-60 גרם. כשהוא פותח את הפה, אתה רואה,

פוער את הפה, מתחיל ללעוס, לאכול.

תגיד לו, לא כך אוכלים.

אלא שיקח את הפרוסה האחת, יפרוס אותה לשני חצאים,

אותה ידביק, יפרוס ויאכל בצורה מלומסת יותר.

זה עדיף יותר.

אלא אם כן זה יום שבת,

נסלח לו, הוא אוכל מהר את הלחם עם החמין,

מראה בזה עונג שבת. זה הרמז סיים ואמר,

נראה, עד לא יבצע יותר מקבצה,

ראינו דווקא בחול, ואוכל לבדו.

אבל בשבת, או שאוכל עם הרבה בני-אדם וצריך ליתן מן הפרוסה לאכול אחד כזית,

מותר לפצוע כפי מה שצריך לו. בזה אין את ההגבלה, ייתן להם.

ומילד שלא אוהב הרבה חלה, והוא מחכה לזה כל השבוע,

והוא רוצה לאכול 100 גרם, תן לו חתיכה גדולה 100 גרם, שיאכל כמה שירצה.

אני עובר לסעיף ב'

יברך המוציא לחם מן הארץ.

אגב,

ואם רבים מסובים יכוונו לבם לשמוע ברכה ויענו אמן.

והמברך יכוון לאמן שאומרים,

וייתן רווח בין לחם ובין מין.

הגמרא בברכות ל׳ה מביאה שם את היסוד, את הכלל,

שלפני אכילה צריך האדם לברך.

על כל דבר ודבר שהאדם אוכל,

קודם כול, חייב לברך.

מי שלא מברך, הגמרא אומרת,

דברים קשים?

חבר הוא לאיש משחית.

מי זה איש משחית?

לאותו המלך ירבעם בן נבט

שחטא והחטיא את ישראל.

הגמרא מביאה פסוקים.

פסוק אחד אומר,

השמים שמים להשם, והארץ נתן לבני-אדם.

הפסוק השני אומר, להשם הארץ ומלואה.

תחליט, או להשם או לנו.

הגמרא מתרצת לא קשייה,

כאן לפני ברכה, כאן לאחר ברכה.

זאת אומרת,

לפני ברכה הכול שייך להשם, זה לא שלנו.

ברכת עמותי שהכול לשלך, ואז אתה רשאי לאכול.

לכן הגמרא מסיימת, הנהנה מהעולם הזה בלי ברכה, מעל.

זה היה של הקדוש-ברוך-הוא, גנבת את זה.

כך אם ברכת,

קיבלת את זה במתנה, והארץ נתן לבני-אדם.

אבל אם לא ברכת,

האדם הזה חלילה מעל.

שואל הגאון רבי חיים בן עטר,

מעיקרם, מה הקושייה?

ודאי שהכול שייך להשם, להשם הארץ מולה,

אבל אחר כך נתן לנו.

מתרץ הרב

שהקושייה של הגמרא על סוף הפסוק, והארץ נתן.

מה זה נתן?

הרי כל מה שקנה עבד, קנה רבו. אדם שנתן מתנה לעבד שלו,

זה כמו שהוציאים מהכיס הזה, שם בכיס השני.

אז מה זה נתן?

לפני ברכה זה באמת כך, אנחנו כמו עבדים.

אבל לאחר הברכה, בנים אתם להשם אלוהיכם,

ואז הנתינה היא נתינה גמורה, זה שלנו.

ואז ההדגשה, והארץ נתן לבני-אדם,

זו נתינה מושלמת כדת וכדין.

ולכן, כל אדם ואדם ייזהר, ידקדק,

לברך על כל דבר ודבר, פרי ירק או כל דבר אחר,

לא יכניס שום דבר לפה לפני שיברך.

יש אנשים, בלי שימת לב,

מכניסים ישר לפה. מה זה ישר לפה? קודם כול,

תודה להשם שנתן לך את זה, תברך את הברכה, תשבח את השם,

ואחר כך אתה רוצה, בבקשה, זכותך לאכול, ושיהיה לו גם לבריאות.

הגמרא ממשיכה ואומרת,

כמו שאמרנו, הנהנה מהעולם הזה בלי ברכה,

כאילו מעל.

כמה צריך האדם לתקן את מה שאכל ולא ברך, חלילה וחס

ייתן את הדין על זה.

יש לנו, כידוע,

בפירות, ירקות וכיוצא בהם גלגולי נשמות.

הרבה פעמים מסכנה הנשמה הזאת הייתה מתגלגלת בכל מיני מקומות,

ומחכה שיבוא איזה אדם, יברך ברכה טובה.

היה מברך, היה מתקן אותה.

הייתה מגיעה למקומה הנכון.

והפרא האדם הזה, במקום לברך,

אכל את זה, בלע את זה בלי ברכה.

מסכנה אותה נשמה, הוא הזיק מאוד.

ולכן יהיה אדם זהיר כל דבר ודבר לברך, ולא יטעם שום דבר ללא ברכה.

הגדול ממינק פעם היה לידו הברון רוטשילד, רבי שמעון רוטשילד,

והתפעל מאישיותו, מחוכמתו,

מגאונותו.

אמר לו, תבוא אצפי לפריז,

תבוא לשם,

אני אתן לך משכורת, תהיה אתי.

מה אתה יושב כאן, חי חיים ועוני?

אמר לו, לא, תן לי אפילו אלף אלפים כיכרי זהב,

אני לא אעזוב את המקום הזה. כאן יש, ברוך השם, חכמים, גדולי תורה,

פה יושב כי הבאתי.

ניסה לתת לו איזו מתנה יפה באותה שעה, לא רוצה לקרד.

אמר לו, טוב, תעשה לי טובה, אתה מבקר לפעמים בפריז,

אתה הולך לעשות מקבית לישיבה,

תבוא גם אצמי, אני אשמח לארח אותך.

זה הרב הסכים, אני מבטיח לך.

כך היה לאחר תקופה קצרה, הגיע לפריז והגביר כיבד אותו בכבוד מלכים.

הגיעו לסעודה,

אמר לו לחכם, בכבוד,

אתה מגדולי הדור, תברך המוציא.

אמר לו, לא,

בעל-הבית בוצע. כך אמרו, רבותינו, תברך.

שאל אותו, למה?

אני נהנה לתת כבוד לתורה שאתה תברך המוציא. למה אמרו רבותינו, בעל-הבית?

ענה לו הרב,

והנה הוא בא, אמר לו

את הגמרא בברכות ל״ה להשם מהארץ מלואה.

עכשיו עדיין לא בירכנו, זה לא שלך.

אם אני אברך, אני קיבלתי את זה ישר מהשם.

לא קיימת מצוות הכנסת אורחים.

אם אתה תברך המוציא, אם כן, זה שלך,

ואחר כך אתה נותן לי, אתה מקיים הכנסת אורחים.

אכן, כדי לזכות במצווה בצורה מושלמת,

רבותינו לא רצו לקפח את המצווה ממך.

אכן,

תברך אתה המוציא ותיתן לנו, וכך עשה. אתה רואה כמה החכמים היו מדקדקים בכל דבר ודבר.

נכון שיש עניין כבוד התורה,

אבל זה לא על חשבון הדבר השני, אלא עדיף יותר שבעל-הבית יבצע.

אני חוזר לנושא.

הגמרא ממשיכה, לומדת מקל וחומר שחייבים לברך ברכת המוציא.

הרי נאמר בתורה, ואכלת ושבעת וברכת.

אחרי שאדם אכל בשבע, בסוף צריך לברך ברכת המזל.

אומא כשהוא שבע, מברך,

כשהוא רעב, לא כל שכן,

ולכן מזר הגמרא למדה שחייבים לברך ברכת המוציא.

והגמרא מסיימת, סברה הוא,

אסור ליהנות מהעולם הזה בלי ברכה.

מצד הסברה, חייבים לברך.

הגאון בא על פני יהושע ואומר שחיוב ברכת המוציא זה מדאורייתא.

למה זה סברה?

כל דבר שהוא בסברה זה דאורייתא, כמו שהגמרא אמרה בכתובות.

הפה שאסר הוא הפה שהתיר. מאיפה למדנו?

את ביתי נתתי לאיש הזה.

ביתי נתתי עשרה, לאיש הזה התיר אותה.

שואלת הגמרא, למה לקראת? סברה הוא,

הפה שאסר הוא הפה שהתיר.

אם כן, למה צריך פסוק? אתה רואה שסברה זה לא פחות מפסוק, הפסוק הוא מיותר.

אז אומר הרב, גם פה,

אבל התוספות לא אומרים כך.

התוספות אומרים, אמנם הגמרא אמרה סגנון, ביטוי, קל וחומר,

זה לא ממש קל וחומר מדאורייתא,

אלא כל ברכת המוציא כולה רק דרבנן.

מה היא דפקא מינה?

אם יהיה לך ספק,

ספק דרבנן לכולה, ספק ברכות להקהל,

מספק אתה לא יכול לברך ברכת המוציא.

מי קטלה יכול לברך ברכת המוציא?

כך כתב גם הרשב״א בשאר הראשונים, וכך המסקנה.

ברכת המוציא אינה מדאורייתא אלא רק מדרבנן.

אמנם הגמרא אמרה סגנון קל וחומר.

כדי להראות לנו את הצד שבסמרה אמרה לשון כזה,

אבל לאו דווקא.

מצאנו בהרבה מקומות

שהגמרא נוקטת לשון קל וחומר,

וזה לא ממש קל וחומר אמיתי. הגמרא במגילה יז, הגמרא דרשה.

כשחייבים לומר הלל,

אמא מעבדות לחירות אומרים הלל בפסח,

ממוות לחיים, לא כל שכן.

אם כן, הגמרא אומרת לשון קל וחומר.

הגמרא בברכות י׳א אומרת

שקריאת ההלל רק דרבנן.

שם הגמרא שואלת לגבי שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד.

קריאת שמא דאורייתא פוסק,

הלל דרבנן לא כל שכן.

אתה רואה שהסגנון קל וחומר משמעותו שיש סברה,

גדולה,

שחייבים להודות להשם ולהללם.

והגמרא אומרת את זה בכינוי

קל וחומר.

כך גם התוספות הביאו את הבריתא בכתובות מ״ח

לגבי חיוב מזונות וכתובה לאישה,

שרק כסותה ועונתה לא יגרע. השאלה היא אם הכתובה דאורייתא או לא.

ושוב הבריתא אומרת,

אום הדברים שאינם חיי נפש, חיה, כסות,

דבר שהוא חיי נפש לא כל שכן.

הרי ידוע שיטת הריב והראש,

שכתובה אינה דאורייתא אלא דרבנן,

למרות שהלשון של הבריתא קל וחומר.

אתה רואה שהלשון קל וחומר, לא בהכרח תמיד שיהיה דאורייתא.

מכאן אתה למד גם לענייננו.

ולכן המסקנה היא, חובת ומצוות ברכת המוציא אינה חובה מן התורה אלא מדרבנן.

ואם יש לאדם ספק, הוא לא יכול לברך מספק,

אבל יכול לעשות דבר פשוט,

לקח מעט סוכר,

שירצה לברך שהכול יכוון גם על הלחם.

יברך שהכול נהיה בדברו, יטעה מהסוכר ויאכל מייד את הלחם עם זה, יאכל לחם עם סוכר.

אז בזה יוצא ידי חובה, דיבדי כול העלמה.

זה לא רק פה.

זה פתרון יסודי. אנחנו נלמד עשרות סימנים בהמשך,

ויש הרבה מחלוקות בהלכות ברכות.

פתרון קל מאוד ויסודי מאוד לכל הבעיות כולן זה הפתרון הזה.

אני אביא לכם דוגמה נוספת.

למדנו בסימן הקודם

בעיה של נטילת ידיים והסעודה,

אם צריך להיות צמוד או לא.

למעשה, יש הבעיה הזאת באדם שרוצה לאכול ברכבת.

הוא רוצה לנסוע ברכבת, ברכבת הראשונה, כדי להגיע למחוז חפצו.

השאלה היא, מתי יעשה נטילת ידיים?

שם, בתוך הרכבת, אין מים.

יש לו העצה הראשונה, אם יש שם, בתחנת הרכבת, מים,

ייקח אתו ספל, ייטול שם את הידיים, ירוץ מייד,

יישב בתוך הרכבת, יברך המוציא ויתחיל לאכול.

אבל אם הוא אומר, לא, אין שם מים, יש תחנות רכבת

שאין מים, בעתלית אין מים,

אז שם, מה יעשה?

הוא ייטול את הידיים בבית,

יברך המוציא ויאכל כזית.

אחר כך ימשיך, ילך לשם,

ושם יאכל את הסנדוויץ השני.

שוב, הוא משנה מקום. לפי דעת מרן,

צריך לחזור ולברך המוציא.

והרמה חולק.

מה אני עושה? הוא לעשות ידי חובת מרן.

אני לוקח אתי סוכריה או סוכר, מברך על הכול,

ומכוון על הלחם,

אז הוא יכול להמשיך לאכול.

בזה הוא פותר את הבעיה.

גם זו אפשרות, הוא יכול, מעיקר הדין,

לעשות כן.

אבל עדיף יותר, אם יש מים בתחנת הרכבת, בוודאי שזה הרבה יותר טוב מאשר העצה השנייה.

וכן, זה הדרך. בכל מחלוקת, בכל בעיה שיש,

תמיד אדם יכול, בקלות רבה, על-ידי מעט סוכר וכיוצא בו,

לפתור את הבעיה לגמרי מכל וכול.

יש בגמרא מחלוקת אם הלשון המוציא לחם מן הארץ יותר טוב,

או הביטוי מוציא לחם מן הארץ הוא עדיף יותר.

מחלוקת בגמרא, בברכות ל״ח,

והמסקנה היא

עדיף יותר לומר המוציא לחם מן הארץ.

שואל הר-אבד, מדוע?

למה אנחנו מברכים המוציא?

הרי לשון מוציא, הלבדי כול העל, מה זה טוב.

על המוציא יש מחלוקת.

אז למה אתה צריך להסתבך במחלוקת,

אומר הר-אבד,

כדי להראות שאנחנו יודעים את ההלכה,

וברכותיו של אדם ניכר אם הוא תלמיד חכם או לא.

להראות שאנחנו יודעים את ההלכה,

שצריך לומר המוציא, לכן אנחנו מדגישים בסגנון הזה.

הוא מביא על זה את דברי הגמרא שם,

שיבחו את בנו של רבי זירא,

שאדם גדול הוא ובקיא בברכות,

אמר להם, כשאבוד לידכם אביהו לידי.

כשהוא בא ויקר שם,

שמו לו לחם, ברך,

מוציא לחם מן הארץ.

אמר, זה שאומרים עליו, אדם גדול הוא,

אם היה אומר המוציא, משמיע לי איש ההלכה,

אבל אם אומר מוציא, במוציא עליה בדיקו לעלמא.

הגמרא מתרצת עליו,

הוא היה אורח.

ולכן, איהו דעבד להפוקי נפשם מפלוגתם.

לא רצה להסתבך במחלוקת.

אדם שהוא אורח צריך להיזהר לצאת את החובה עליו עד לכול העלמא.

אבל לנו אין את הבעיה הזאת, ולכן תקנו לנו, רבותינו, לכתתחילה את הלשון המוציא,

גם במסכת פסחים בדף ז'

בלבער כול העלמא לא פליגה.

ודא שאתה יכול לברך על בדיקת חמץ, לבער את החמץ.

המחלוקת היא על ביעור חמץ, אם זה טוב או לא.

אם כן, למה אתה אומר על ביעור חמץ?

תגיד לבער, למה לך להסתבך במחלוקת?

שוב,

התשובה הראשונה,

בברכותיו של אדם ניכר אם הוא תלמיד חכם.

התוספות הביאו לנו עוד דבר נוסף, הביאו על-פי הירושלמי הסבר יפה.

אם היית אומר,

מוציא לחם מן הארץ, אליבדי כולי עלמא, נכון, זה טוב,

אבל האנשים שבאים לאכול לחם הם רעבים,

ורוצים כבר לאכול.

אז הוא יאמר, העולם מוציא,

מים אחת ובלע.

לא לכולם יש סבלנות לומר, העולם מוציא,

כדי שלא תיבלע המים, לכן הכניסו את ההלך התחילה,

העולם המוציא, ואז המים לא תיבלע.

מה זאת אומרת? בהמשך יש לך לחם מן הארץ,

ושם יש לך גם כן את הבעיה.

שם אי-אפשר לשנות את לשון הפסוק כך, המוציא לחם מן הארץ,

להוציא לחם מן הארץ,

לכן לא שינו,

אין ברירה, וכל אדם משתדל להיזהר ולשים לב שלא יבלע את המים.

אבל על ההתחלה, המוציא,

זה כן יכולנו לשנות,

וזה מה שעדיף יותר לכתחילה לעשות.

מסיים הרמה,

על-פי דברי ראשי שם,

שאם האדם הזה ביום שבת, נניח, מברך המוציא,

מכוון לפתור את בני הבית,

סוף הברכה זה אמן מה שהם עונים.

כמו שהוא מכוון עליהם,

הם שומעים את הברכה שלו, גם הוא ישמע את עניית האמן שלהם.

זה מה שחייבים לכתחילה לעשות.

שימי לב, כשמברך,

לא למהר יותר מדי,

אלא יאמר המוציא לחם מן הארץ.

בין לחם לבין מין יכול להיות

שהוא יבלע מים אחת

מתוך המהירות,

ולכן מן הראוי שיאמר את הברכה לאט.

קודם יתפוס את הלחם בידו, ורק לאחר מכן יתחיל לברך.

ייתן שתי ידיו על הפת לרמוז שיש בשתי הידיים עשר

אצבעות ויש לנו כמה פסוקים שיש בהם עשר תיבות,

כך גם הברכה המוציא לחם מן הארץ.

יש בה גם כן עשר תיבות, לרמוז את כל זה,

לכן אפילו אם הוא יכול לתפוס את הפרוסה ביד אחת,

כדאי לתפוס

בשתי ידיים.

לרמוז גם שיש עשר מצוות התלויות בפת

מהרגע שמתחילה החרישה עד שמגיעה לאכילה.

לא יבצע עד שיביאו לפניו מלח.

למרות שמעיקר הדין,

בלחם שלנו אין חיוב להביא מלח, כי יש בלחם מלח.

אפילו הכי כדאי, על-פי הקבלה, שיהיה גם מלח מונח על השולחן.

הסיבה היא שיש ברית בין עם ישראל לאבינו שבשמים,

לסמל את הברית הזאת.

לכן אמר הקדוש-ברוך-הוא להביא בכל הקורבנות שעל המזבח מלח.

על כל קורבנך תקריב מלח.

כל אוכל מתקלקל, אבל המלח נשאר

זמן רב, שנים הוא יכול להישאר ולא להתקלקל.

נרמוז שהברית הזאת אינה מתקלקלת, נשמרת לדורי-דורות,

לכן צריך להביא על כל קורבן מלח.

אז היה בית-המקדש קיים, היה המזבח מכפר.

אבל היום, בזמן הזה,

השולחן של האדם מכפר, שנאמר, וידבר אלי, זה השולחן אשר לפני ה'.

לכן צריך לרמוז את העניין הזה בהבאת המלח על השולחן.

צריך לאכול מייד לאחר סיום ברכת המוציא, ואסור לדבר בין הברכה לבין האכילה.

לא רק לכתחילה, אלא אפילו בדיעבד,

אם האדם הזה דיבר דברים בטלים בין המוציא לחם מן הארץ לבין הטעימה,

צריך לחזור ולברך.

אחזור שוב את ברכת המוציא,

אלא אם כן דיבר מהעניין.

אם הדברים לא היו דברים בטלים בעלמא אלא דיבר מהעניין,

לא חוזר לברך.

מה פירוש מהעניין?

אחרי שסיים המוציא לחם מן הארץ, אמר, תביאו מלח.

זה נחשב מהעניין, ולכן בדיעבד אינו חוזר לברך.

כך גם אם האדם הזה טעה ואמר,

תביאו אוכל לבהמה,

גם בזה זה נחשב מהעניין,

משום שנאמר,

ונתתי עשב בשדך לבהמתך,

ורק אחר כך ואכלת ושבעת.

קודם הבהמה צריכה ואחר כך האדם.

בשתייה זה לא כך.

נאמר שם, וטשת העדה ובעירם.

קודם האדם שותה ואחר כך הבהמה.

הצמאון של האדם הוא הרבה יותר קשה מאשר לבהמה.

הבהמה יכולה להתגבר על הצמאון.

מה שאין כן לגבי הרעב זה הפוך.

הרעב מציק לבהמה יותר, ולכן צריך להקדים, לתת קודם כול אוכל לבהמה ורק אחר כך יאכל האדם.

נמצא שמה שהפסיק בדיבור בין ברכת המוציא לחם מן הארץ לבין הטעימה על-ידי אשר אמר תנו אוכל לבהמה,

זה לא היה סתם דברים בטלים, זה לא היה דבר מיותר אלא זה נחשב כדבר מהעניין, ולכן בדיעבד לא חוזר.

כל זה בדיעבד,

אבל לכתחילה ברור שאסור לדבר גם בדברים שהם מהעניין.

אלא

אם לאחר ברכת המוציא נזכר

שלא נתן אוכל לבהמה,

קודם כול שיטעם משהו כדי שהברכה תחול,

ואחר כך יאמר להם שייתנו אוכל לבהמה.

לא יעשה את זה קודם לכן.

אם האדם הזה שומע את חברו שמברך,

אפילו אם חברו מברך אותה הברכה ממש,

גם הוא אמר המוציא לחם מן הארץ,

אף-על-פי-כן אסור לי לענות אמן,

כי בין ברכת המוציא לטעימה עניית האמן הזו יכולה להיחשב כהפסק,

אלא יתעלם מהדבר ולא יענה אמן.

אבל אם האדם הזה לא רק ברך אלא גם התחיל ללעוס את הלחם,

הברכה חלה,

ואז רשאי לענות אמן.

כך הוא עדין אם האדם הזה שכן של בית-כנסת

ושומע את החזן שאומר קדיש או קדושה,

ורוצה להצטרף ולומר יחד עם החזן קדוש-קדוש,

הוא לא יכול.

כיוון שאמר את ברכת המוציא ועדיין לא טעם,

אם יענה קדוש-קדוש,

הברכה שברך תהיה ברכה לבטלה למפרע.

זה הפסק בין הברכה לבין הטעימה,

ואסור לעשות כן.

קודם כול, עליו לטעום, ורק לאחר מכן,

אם יספיק, אחר כך יענה.

מה נקרא שעת

שחלה הברכה?

מתי הרגע שחלה הברכה של ברכת המוציא?

יש שלושה דעות.

דעת המהיר היא ברגע שהוא מכניס את הלחם לפה.

הדעה השנייה, דעת השלעה שלועס.

דעה אחרונה שבולע.

אנחנו נוקטים את הדעה הממוצעת להלכה,

ברגע שלועס, חלה הברכה, אפילו אם עדיין לא בלע,

כבר חלה הברכה.

זה מצוי, הרבה קורה כשמביאים ברכות בבית-הכנסת.

מישהו מביא דעילוי נשמת, ומחלקים.

אני לוקח את העוגה ומברך בורא מיני מזונות.

עוד לא הספקתי לטעום, אני שומע את חברי שאומר מזונות או אדמה.

שוב, אותו כלל. אם לעסתי, אני מברך

ברכה הלאה, ממילא.

ברגע שנעס, אני יכול לענות אמן על הברכה של האחרים.

אם עדיין לא לעס,

אינו יכול לענות אמן.

אותה הבעיה יש גם לגבי ימי חג הסוכות.

אדם שברכה, מוציא והתחיל לאכול.

באמצע רוצה להיכנס לתוך ביתו כדי להביא או מזלג או כף,

ואחר כך יחזור לסוכה.

לא רק שאסור לו ללעוס ולבלוע בתוך הבית,

אלא גם הלעיסה לבד אסורה.

אלא מרגע שאתה יוצא מהסוכה יש לך מעט אוכל בפה?

תסגור את הפה ותחכה.

אל תלעש.

תיכנס לבית, תביא את המזלג.

ברגע שתיכנס חזרה לסוכה,

רק אז תהיה רשאי להמשיך ללעוס,

משום שהלעיסה היא חלק חשוב מאוד באכילה,

וכמו שאסור לבלוע מחוץ לסוכה,

כך גם אסור ללעוס מחוץ לסוכה.

לכן הגבלנו אותו, שימתין.

רק לאחר שיחזור חזרה לסוכה,

אז הוא יוכל להמשיך ללעוס.

קורה לפעמים ביום שבת שאחד מבני הבית התאחר קצת

ובעל-הבית מיהר.

אני נטלתי את הידיים.

עדיין לא בירכתי את הברכה על נטילת ידיים,

ואני רואה שבעל-הבית מתחיל את ברכת המוציא.

אין לי לחם אחר, אין לי לחם משנה אחר.

אני חייב לצאת ידי חובת ברכת המוציא מבעל-הבית שהוא יש לו את הלחם משנה.

מה אני אעשה?

אני ממתין. אני לא מברך על נטילת ידיים,

אלא אני מתכוון לשמוע את מה שיאמר בעל-הבית.

שמעתי את ברכת המוציא, עניתי אמן.

אני לוקח ביד הרטובה, תופס מזלג,

לוקח את הלחם וטועם קצת.

ברכת המוציא חלה.

אחרי שבלעתי מהלחם,

עדיין ידי רטובות.

אני רשאי לברך על נטילת ידיים,

לנגב,

ואחר כך להמשיך לאכול.

זה מה שצריך לעשות לכתחילה.

אבל אם האדם הזה לא עשה כך, התבלבל.

במקום לטעום, במקום זה,

הוא קודם ברך על נטילת ידיים ונגב,

ואחר כך הוא נזכר.

הרי הברכה על נטילת ידיים היא הפסק בין ברכת המוציא לטעימה.

זה לא הפסק,

כיוון שנטילת ידיים זה חלק מענייני האוכל.

אתה לא יכול לאכול בלי נטילת ידיים. לכן בדיעבד זה לא הפסק.

זה דומה למה שאמרנו קודם. אם טעה ואמר אבי הוא מלח, בדיעבד זה לא הפסק.

כך הוא עדין בזה.

אבל אני מדגיש, בדיעבד.

כי לכתחילה הייתה לו עצה יותר טובה, שיטעם משהו מהלחם.

אז בדאבת שלא עשה, כן? מהי דאבת עבר, ואין ברכת על נטילת ידיים, חשובה הפסק.

לכתחילה צריך לברך לפני אכילה או שתייה.

כל המצוות, מברך עליהן, עובר לעשייתן.

כך גם לגבי ברכת המוציא, לפני שיתחיל לאכול מהלחם, יברך המוציא.

שכח ולא בירך בהתחלה,

אפילו אם נזכר באמצע אכילתו,

יכול, עדיין רשאי, לברך את ברכת המוציא.

אבל אם סיים,

גמר את כל הסעודה, ואין בדעתו לאכול עוד לחם,

יותר האדם הזה אינו רשאי לברך המוציא.

לא ייתכן לברך המוציא למפרע על מה שאכל כבר.

הברכה המוציא יכולה להיות מכאן ולהבא, לעתיד,

ולא על העבר למפרע.

ולכן,

בזה האדם הזה הפסיד.

או האדם הזה שתה כוס מים,

אחרי שגמר את הכוס,

אז הוא נזכר שלא ברך שהכול.

אם הוא עדיין צמא

ודעתו לשתות עוד,

הוא יוכל לברך שהכול על מה שישתה בהמשך.

אבל אם האדם הזה אינו צמא, גמרנו, הוא סיים את השתייה,

הוא לא יכול כעת לברך שהכול,

לפתור את העבר למפרע.

אלא האדם הזה הפסיד את הברכה לגנרי מכל וכול.

אדם שמסופק אם ברך המוציא או לא,

מספק לא יברך.

כלל גדול בידינו, ספק ברכות להכל.

כשמי יבוא לידי האיסור, לא תישא את שם השם אלוהיך לשווא.

אדם שברך

את ברכת המוציא או ברכת שהכול במקום בעברית,

תרגם לשפה אחרת את תוכן הברכה ואמר את הברכה במקום בעברית או בארמית,

אמר בריך רחמנא אלהנא מלכה דעלמא מרא דאי פיתא,

או אמר בשפה אחרת,

ודעבד יצא,

כי הברכות נאמרות בכל שפה שהיא.

גם לגבי ברכת הגומל, הגמרא אומרת בברכות נ״ד,

הגמרא מספרת שם שהוא היה חולה.

כשבא לבית-המדרש,

חבריו ברכו והוא ענה אמן.

הם אמרו לו כך

בריך רחמנא דאייאבך לן ולא לעפרה.

זהו למעשה התוכן של ברכת הגומל לחייבים טובות,

שגמלני כל טוב.

למרות שהוא לא אמר את זה בעברית,

אמרו את זה בארמית,

אפילו הכי,

בדיעבד יצא ידי חובה.

כך הוא הדין בכל דבר שהוא,

הן בתפילה והן בברכות, אם אמר במקום בעברית, תרגם את זה, בדיעבד מאה,

יצא ידי חובתו.

הכלל הוא, ברוב העם הדרת מלך. ולכן,

אם בעל-הבית אדם בן תורה שיודע לכוון יפה להוציא את כולם ידי חובה,

כדאי יותר, עדיף יותר, שהוא יברך

המוציא לחם מן הארץ ויפטור את כולם.

אבל אם בני-הבית אינם מרוכזים כל כך,

היום רוב האנשים אין להם ריכוז שלם,

ולכן הוא יברך, והם יחלמו חלומות, הסיחו דעתם, זה לא טוב.

לכן עדיף

שבמשך ימי החול, עדיף שכל אחד ואחד יברך בפני עצמו.

רק בשבת, כשכולנו זקוקים ללחמו של בעל-הבית בגלל מצוות לחם משנה,

רק בשבת כולנו מכוונים על ברכת בעל-הבית.

אבל בימי החול כל אחד ואחד יברך לעצמו.

אם המצובים רבים,

סדר העדיפות הוא קודם כול בעל-הבית,

הוא יברך להוציא את כולם.

אם אין שם בעל-הבית,

הגדול שבכולם בתורה ובחוכמה,

הוא יברך ויוציא את האחרים מזה חובה.

ואם כולם שווים בחוכמה,

אין שם עדיפות.

אם יש ביניהם כהן,

הכהן יוכל לברך ויוציא את כולם ידי חובה.

אבל אם יש שם תלמיד חכם,

אז בוודאי שהחכם עדיף על מעלת הכהן.

הוא חשוב יותר ועדיף עליו.

כך הוא הדין גם לגבי הלוואה בגמח וכיוצא בזה.

נניח יש כמה אנשים שהגישו בקשה לקבל הלוואה,

ואין מספיק כסף לתת לכולם.

יש להם סך הכול בקופה לחלק 1,000 דולר הלוואות.

השאלה היא למי לתת,

לכהן יותר טוב או לחכם?

אז בוודאי שלחכם עדיף.

אבל אם אין ביניהם חכם, כולם שווים מבחינת החוכמה,

כולם פשוטים או כולם חכמים,

אם יש ביניהם אחד כהן, אז הוא עדיף.

הוא יקבל קודם כול את ההלוואה, והאחרים אחריו בתור.

ביום שבת, לאחר שבעל-הבית בצע את הפרוסה,

כדאי שהוא מייד יטעם מהפרוסה שלו,

ואחר כך יתחיל לחלק.

אם הוא לא טועם,

נמצא שגם הם, האנשים שמקבלים את הפרוסה, גם הם לא יכולים לטעום, צריכים לחכות לו.

לכן כדאי יותר שקודם כול הוא יטעם, ורק לאחר מכן יתחיל לחלק לאנשים.

דבר שני,

כדי שלא יהיה הפסק גדול בין הברכה לבין הטעימה.

הבוצע לא רשאי לבצע עד שקודם כל העונים, כל השומעים,

יגמרו, יסיימו את עניית המן,

ורק אחר כך יבצע מהלחם.

בזמנם היו אוכלים יחד בקערה אחת.

היום יש לכל אחד ואחד צלחת לבד.

בזמנם לא היה כך, לא היו להם צלחות בשפע.

היו אוכלים צלחת מרכזית, שיתופית, לכולם.

אז מי שמתחיל לאכול ראשון יכול להספיק לאכול יותר מאחרים.

מי שמזנק ראשון מגיע ראשונו.

לכן, קודם כול הגדול מתחיל, ורק אחר כך האחרים.

אבל היום אין אף כמינה. היום

כל אחד בלאו הכי יש לו צלחת בפני עצמו,

ולכן אין אף כמינה בדבר הזה. לא רגילים היום להקפיד בדבר הזה כלל ועיקר.

כשאדם מברך המוציא ומחלק לבני-הבית לחם,

לא יחלק להם ביד, אלא יניח לידו על השולחן.

רק אם האדם הזה אבל, נותנים לו ביד, כמו שכתוב,

פרסת ציון בידיה. מכאן רמז, פרוסת המוציא, שנותנים לו ביד.

אבל אם האדם הזה, ברוך השם, אדם רגיל, ייתנו לו לפניו על השולחן.

האדם יכול לברך ולהוציא אחרים ידי חובה,

הן בברכת המצוות והן בברכת הנהנים.

ההבדל בין שניהם,

בברכת המצוות אתה יכול להוציא אחרים ידי חובה גם אם אתה בעצמך יצאת.

אני כבר קיימתי מצוות קידוש או הבדלה של אחי.

אני יכול לכתחילה לחזור פעם שנייה את הכול מההתחלה עד הסוף.

אני מקדש שוב,

למרות שאינני טועה מהיין.

אלא האדם שיוצא ידי חובה, הוא יטעם מהיין, זה מספיק.

אבל בברכת הנהנים,

אם אני רוצה להוציא אותו ידי חובה בברכת שהכול,

אם אני בעצמי טועם מהיין או מהמים, זה טוב.

אבל אם אתה בעצמך לא טועם,

אינך יכול, אינך רשאי להוציא אחר ידי חובה אם אתה בעצמך לא טועם.

לא ייתכן שאחד יאכל ואחד יברך.

רק לגבי ברכת הגפן של יום שבת בבוקר,

נכון שיש שם רק ברכה אחת,

וכאורה זה נראה כמו ברכת הנהנים, ברכה על היין בוראי פרי הגפן.

אבל אותה הברכה באה בשביל מצוות קידוש.

ולכן, שוב, גם שם, גם אם אני לא טועם כלום מהיין, אני יכול לברך בשביל האחרים.

אין כאן בעיה, כלל ויקר.

כך הוא הדין לגבי הבדלה.

אבל אם כל בני הבית יצאו ידי חובה הבדלה,

חוץ מהבת שלי הקטנה,

יש לי בת בת שבע, היא עדיין לא יצאה ידי חובת הבדלה.

אני לא יכול לברך בשבילה אם אני בעצמי יצאתי ידי חובת הבדלה,

שם יש ספק אם אני רשאי לברך בשבילה.

לכן, כדאי הדבר,

תפתח לה את הסידור, אם היא יודעת לקרוא,

שהיא בעצמה תקרא את הברכות.

אם היא אומרת, קשה לי לטעום מהיין, בסדר, אתה תברך הגפן ותטעם בשבילה את היין.

אבל עקרונית, אתה לא יכול לברך בשבילה.

זו הדוגמה היחידה היוצאת מן הכלל.

גם לגבי ליל סוכות, ליל טו בסוכות,

שם אתה מברך, המוציא לחם מן הארץ על הכזית שאתה אוכל בסוכה ויוצא ידי חובה,

גם שם, אם אתה טועם מהלחם, אתה יכול לברך המוציא, אם לא, לא.

אני עובר לקסח, צעיפה.

אם יש לאדם הזה לחם שלם ולחם פרוס,

כדאי שברכת המוציא תהיה על לחם שלם.

שניהם שלמים, ואחד לחם של גויים ואחד לחם של יהודים,

יותר מהודר שברכת המוציא תהיה על הלחם של היהודים,

אלא אם כן הלחם של הגוי

זה לחם שהוא חביב עליו יותר.

הוא אוכל מהפיתה הזאת,

הוא לא מחמיר, הוא לא מקפיד בדבר,

אז הוא יכול לברך על אותה הפיתה.

על לחם אדם מברך המוציא,

על עוגה מברכים מזונות.

כך גם, ברכה אחרונה,

על הלחם מברכים ברכת המזון.

על עוגה,

כיוון שרגילים לאכול את העוגה אכילת ערעי,

לכן מברכים על עוגה ברכת

על המחיה ועל הכלכלה.

רבותינו, הבדילו בין לחם לבין עוגה.

במה דברים אמורים אם האדם הזה אוכל מעט?

אוכל את זה אכילת ערעי.

אבל אם הוא אוכל את העוגות האלה, אכילת קבע.

אוכל כמות גדולה.

אוכל 230 גרם מהעוגות,

צריך ליטול ידיים, לברך המוציא,

ובסוף בירכת המזון.

אפילו אם האדם הזה בהתחלה לא חשב לאכול הרבה,

כשהוא בירך בהתחלה על הבורקס,

הוא בירך מזונות.

הוא חשב לאכול אחת או שתיים.

בסוף הוא רואה

שלא כל האורחים באו.

לפעמים ביום גשום 50% מהאורחים לא באו.

יש שם בורקס חם וטעים וטוב.

האדם הזה לא השיב ידו מבלע עד שגמר את כל המגש,

רק אז הוא הרגיש שהוא אכל 230 גרם.

נכון שבהתחלה הוא בירך מזונות, אפילו אחי.

באשר הוא שם, ברוך השם, הוא אכל ושבע ודשן,

שיקום, יעשה נטילת ידיים, מים אחרונים חובה,

ואחר כך ברכת המזון כדת וכדין.

לא ישכח לבוא הרחמן, הרחמן הוא יברך את בעל-הבית ובעל הסעודה.

לגבי השיעור של 230 גרם,

אם זה סוג עוגה כמו טורק,

אז הכול מצטרף.

נכון שיש שם במציאות נטו רק 40% קמח,

אפילו אחי,

כיוון שהסוכר, הקמח והביצים, הכול מעורב טוב,

לכן הברוטו הוא למעשה מהווה נטו.

ולכן, אם הוא אכל 230 גרם, יברך ברכת המזון.

אבל אם יש לך עוגה שיש בה מילוי,

והמילוי ניכר בפני עצמו, כמו בורקס,

הגבינה ניכרת בפני עצמה והבצק בפני עצמו.

כאן לא מצרפים את המילוי, את הגבינה,

לבצק,

אלא אם אנחנו רוצים להגיע ל-230 גרם,

כאן זה לא יכול להיות ברוטו אלא נטו.

צריך להיות מהבצק לבד, זאת אומרת לאכול הרבה מאותו דבר, מאותה עוגה,

כדי להגיע ל-230 גרם נטו.

וכן כל כיוצא בזה.

דברים שברכתם שווה, הברכה האחרונה שלהם שווה,

מצטרפים. כגון

אכלתי שתי סוגי עוגות,

בורקס מתפוחי אדמה ובורקס מגבינה.

נכון, כל אחד טעם אחר,

אבל שניהם עוגות.

בשניהם היה לי בוודאי כזית נטו, אני מברך על המחיה.

או אכלתי 20 גרם צימוקים ו-20 גרם רימונים,

שניהם ברכתם האחרונה על העץ ועל פרי העץ.

יש לך בשניהם יחד כזית, תברך ברכה אחרונה.

או אכלתי 20 גרם בוטנים ו-20 גרם חומוס.

שניהם, הברכה האחרונה שלהם שווה בורא נפשות רבות.

ממילא אתה יכול לברך ברכה. זה מצטרף.

כל מה שאמרתי שלא מצטרף,

כשלכל אחד יש סוג ברכה אחרת.

או נאמר,

אכלתי 15 גרם לחם ו-15 גרם עוגה.

אתה לא יכול לצרף אותם.

לכן אתה לא מברך לא ברכת המזון וגם לא ברכת על המחיה.

אלא אם אתה רוצה לברך ברכה אחרונה,

אתה צריך לברך סוג דבר אחד ויחיד בלבד,

זו הדרך, זו העץ, ארץ חיטה ושעורה.

על זה,

על דבר שנעשה מהחיטה והשעורה,

על זה נאמר אשר לא במסכנות תאכל בה לחם,

אם כן לחם שעשוי רק מהדברים האלה.

על זה מסיים הפיסוק ואומר,

ואכלת וצבעת וברכת.

נמצא שברכת המזון יכולה להיות רק על לחם,

כי דרך האנשים, אדם רגיל,

אוכל לחם, קובע על הלחם, שבע מהלחם,

כיוון שרוב בני האדם בעולם אוכלים