ברכת שהחיינו – גדריה, ספקותיה והנהגתה למעשה: בין שמחת היחיד לדיני ירושה ומצוות חדשות

 

- - - לא מוגה! - - - 

היינו בסימן רכ״ג סעיף א',

כשאדם מקבל טובה,

מקבל טובות מהקדוש-ברוך-הוא, צריך לומר תודה.

את התודה אנחנו מביעים על-ידי ברכת שהחיינו.

כל דבר טוב,

אדם מודה מהקדוש-ברוך-הוא ומברכים את ברכת שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

הברכה הזו באה על כמה וכמה דברים.

בראש ובראשונה, אדם אוכל פרי חדש לפני דובדבן או דבר אחר,

מברך נוסף לברכת עץ או אדמה, מברך גם שהחיינו.

וכן, על כל בשרות טובות שאדם נהנה בהן לבדו,

בגד חדש, כלים חדשים וכיוצא בהם שהוא נהנה מהם, גם כן אומר תודה לקדוש-ברוך-הוא ומברך את ברכת שהחיינו.

הגמרא במסכת ערבין בדף מ',

הגמרא שם מדברת על הנושא של ברכת שהחיינו,

ויש שם כמה פירושים בסוגיה, יש ארבעה פירושים בסוגיה.

הגמרא מתחילה בברכת שהחיינו, שאנחנו מברכים בקידוש.

ראש השנה, פסח, שבועות, סוכות.

הברכה האחרונה שבקידוש, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה,

כך בירכנו בדיוק לפני שבוע, בחג השבועות.

והגמרא ממשיכה אחר כך,

אדם שאוכל, דלעת חדשה.

והגמרא מבדילה בין שתי הדוגמאות.

שם,

שהחיינו בברכת הקידוש, זו חובה,

אבל לגבי הדלעת,

הברכה, ברכת שהחיינו, היא רשות.

כך הגמרא ממשיכה.

מה פירוש רשות? למה הגמרא מתכוונת?

על זה דנו גדולי הראשונים.

הפירוש הראשון, בעל העיטוב מפרש ואומר כך,

ברכת שהחיינו אינה מוגדרת כמו שאר ברכות הנהנים.

יש לך ספק אם אתה מברך בורא נפשות או לא?

אסור לברך.

אולי אתה אומר, הלא תשא את שם השם אלוהיך לשווא, אולי הברכה היא לבטלה.

וכן, בשאר הברכות,

כמו שהריף כתב בברכות יב,

את הכלל ספק ברכות לעקב.

אבל כאן ההרגשה של השמחה היא שמצריכה אותנו לברך את ברכת שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

אם אתה שמח,

אתה צריך לברך ולומר תודה לקדוש-ברוך-הוא.

אתה יכול להביע את השמחה שלך בברכת שהחיינו.

זה הפירוש של בעל העיטוב.

על-פי זה כתב לנו הטור בהלכות פסח, סימן תלב,

כתב לנו הלכה בעניין מצוות בדיקת חמץ.

בדיוק עוד עשרה חודשים,

כמו הלילה הזה, לעיל יד בניסן,

בעזרת השם,

נבדוק את החמץ לאור הנר, נזכה למצווה עוד הפעם מחדש.

אנחנו מתחילים במצוות אך ביום הראשון תשפיטו.

למצווה הזו יש לנו את המצווה הראשונה.

תודה.

אנחנו מקדימים את בדיקת חמץ. אתה מברך וציוונו על ביאור חמץ.

שנה שלמה עברה ולא עשינו את המצווה.

האם מדי שנה אנחנו צריכים גם לברך את ברכת שהחיינו נוסף לברכת על ביאור חמץ או לא?

והטור שם מייד מצטט את דברי בעל העיטוב.

אם האדם הזה יש לו הרגשה של שמחה, שש ושמח,

ברוך השם,

הקדוש-ברוך-הוא נתן לי ראות חיים,

ועוד הפעם אני זוכה לבוא ולברך את ברכת וציוונו על ביאור חמץ.

אז הוא רוצה לבטא את שמחתו, לומר שהחיינו.

מראש.

והפוסקים, כשדנו בנושא,

הם שללו מסיבה אחרת את הברכה,

ברכת שהחיינו על בדיקת חמץ. אבל הטור אומר, אם האדם הזה שמח,

עליבת בעל העיטוב כן יוכל לברך את הברכה הזו.

מרן בבית אוסף חולק על זה. מרן אומר,

אין הפירוש הזה להלכה אלא מה שכתבו לנו הרשב״א ושאר הפוסקים,

זה העיקר להלכה.

שם אתה חייב, יש עליך חובה לקדש בליל החג ולומר גם שהחיינו.

אבל לגבי פירות חדשים אתה לא חייב עכשיו ללכת במיוחד לשוק,

לקנות דובדבנים ולבהר שהחיינו. זו הכוונה, רשות, שאנחנו לא חייבים לחפש אחרי זה.

אבל לבוא ולומר לקצה השני שאם אני מרגיש שמחה אני יכול לברך על כל דבר, זה לא.

זו הדעה של מרן שם, ועליבת המרן אסור לבוא ולברך בשעל בדיקת חמץ גם את ברכת שהחיינו,

וכך כתבו גם שאר הפוסקים וכך ההלכה.

אלא מאי?

יש מחלוקת. רבנו שמואל בר-חופני גאון אומר שכן מברכים שהחיינו בבדיקת חמץ.

מה עושים, לעקוף את המחלוקת?

הגאון רבי חזקיה דה סילבה בספרו על פרי חדש נותן עצה פשוטה.

הוא אומר, תביא פרי חדש,

תברך בפני בדיקת חמץ בבעל פרי העץ מי שהחיינו,

תטעם קצת מהפרי החדש,

ואתה מכוון בברכה שהחיינו גם על הפרי החדש וגם על המצווה החדשה, מצוות בדיקת חמץ.

בזה אתה עוקף את המחלוקת, הלבדיקו לאללה, זה טוב.

אבל אם אשתו עבדה כאשר, ניקתה את הבית ולא הלכה לקנות לו פרי חדש,

בא ענבים ולא דובדבנים ולא דבר אחר,

להלכה אי-אפשר לברך, אפילו אם האדם הזה שמח,

שיישאר תמיד בשמחה.

אבל לברך ברכה אי-אפשר.

יש כמה טעמים.

טעם הראשון,

בזמנם, בתקופתם, היתר מכירת חמץ לגוי לא היה נפוץ,

ולכן אדם שהיה לו חמץ היה שורף את זה.

לפעמים האדם הזה יש לו בעשרות אלפי שקלים חמץ,

מה הוא עושה?

עשר בבוקר, מוציא את הכול ושורף.

האם תגיד לו על להגיד שהחיינו?

עין דמר בוכה ולב לא שמח אולי. איך יגיד שהחיינו?

פעם שנייה, הראש אומר, בברכת שהחיינו, שיש לנו בליל הסדר בקידוש,

אנחנו פותרים לא רק את החג החדש,

אלא גם את המצוות החדשות,

והן מצוות אכילת מצה, אכילת מרור, מצוות והגדת לבנך.

גם המצווה שקיימנו אך ביום הראשון תשביתו,

כל זה כלול בברכה אחת שהחיינו אחת, ואין צורך לבוא ולחזור כמה פעמים.

זאת ועוד,

הגמרא ומראנו שולחן ערוף בסיוון תל״ו כתבו,

אדם שנוסע,

י״ז באדר הוא צריך לנסוע עם המשפחה.

לילה לפני המסיעה חייב לבדוק את החמץ.

אנחנו חוששים שמא יגיע בערב פסח סמוך לחשיכה, ולא יהיה לו זמן לבדוק.

לכן לילה לפני הוא חייב לבדוק.

צריך לבדוק, אם כן התאריך י״ד בניסן שצריך לבדוק זה לא תאריך יחיד שאין לפניו ואחריו.

אתה מברך וציוונו לשמוע קול שופר,

צריך גם לומר שהחיינו.

אי-אפשר כעת לקחת שופר ולתקוע,

אין שום מצווה היום,

אלא רק בא' תשרי ולא קודם.

כאן בבדיקת חמץ אתה רואה שאפשר גם להגדיל,

ולכן זו הסיבה,

בגלל השלושה הטעמים הללו אנחנו נמנעים,

גם לרבות, אפילו אם האדם הזה יהיה שמח מאוד,

אי-אפשר להתיר לברך.

זו דעת מרן, וכך המסקנה להלכה למעשה. ולכן בכל המחלוקות, בכל הספקות, שיהיה לנו בעתיד שנלמד ונראה בנושא ברכת שהחיינו,

להלכה אי-אפשר לברך.

אם אין לך מנהג אי-אפשר יהיה לברך.

הכלל של ספק ברכות להקל,

חל גם על ברכת שהחיינו.

זו דעת מרן לרוב הפוסקים,

וכך המסקנה להלכה למעשה.

יש לנו דוגמאות רבות,

מחלוקות רבות גם בנושא שהחיינו,

ואני אביא כמה דוגמאות כדי שנבין יותר טוב את ההלכה.

הגמרא במסכת ברכות בדף ל״ז מספרת שהכהן,

כשהיה מקריב את המנחה בבית-המקדש,

היה מברך שהחיינו.

על-פי זה גם כתב רב שרירה גאון,

אדם שבא לקיים פעם ראשונה בחייו איזה מצווה,

צריך לברך שהחיינו.

הוא ראה את האמא, את היונה,

רובצת על האפרחים או על הביצים,

תפס אותה ביד ימין ושילח אותה, קיים את המצווה,

שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך.

עשה, ברוך השם, את המצווה,

והאדם הזה שש ושמח.

ספר החינוך אומר, סגולה,

ואת הבנים תיקח לך.

האדם הזה, בזכות המצווה הזו, יזכה גם לבנים, בעזרת השם.

אז האדם הזה רוצה לבטא את השמחה שלו,

שזכה סוף-סוף, פעם ראשונה בחיים לקיים את מצוות שילוח הקהן,

רוצה להגיד שהחיינו.

רב שרירה גאון אומר שכן, כמו הכהן מברך בשעת הקרבת מנחה,

עושה פעם ראשונה את המצווה, אומר שהחיינו, והוא הדין גם בזה.

כך אומר רב שרירה גאון,

כך אומר ספר הרוקח, ועוד.

אבל הרמב״ם, בתשובה בפאר הדור, שולל את ההלכה הזו, ואומר שאסור לברך שהחיינו,

גם אם האדם הזה עושה את המצווה הזו פעם ראשונה בחייו.

כדברי הרמב״ם,

כך דעת התוספות ורוב הפוסקים, וכך ההלכה.

מה תגיד לי, אבל כתוב בגמרא, בברכות ל״ז,

שם הדוגמה אינה בגלל שזו פעם ראשונה,

אלא הדוגמה של הגמרא לפי הרמב״ם,

גם אם הכהן הזה עבד כבר יותר עשר פעמים,

אפילו אחי, עוד הפעם הוא בא לעבוד, עוד הפעם הוא מברך שהחיינו.

כהן לא יכול להיכנס לבית-המקדש מתי שבא לו חשק להיכנס ולעבוד, לא ייתנו לו.

הכול היה מסודר.

בתקופת בית שני היו 24 משמרות כהונה.

תחלק את זה לכל השנה,

כל כהן היה עובד רק פעמיים.

הוא לא יכול להביא תעודת זהות ולהגיד, אני כהן, אני רוצה עכשיו לעבוד. מה זה אני רוצה?

כולנו רוצים, כל הכוהנים רוצים.

יש סדר, כיוון שזה בא לעתים לא פחות מאשר שישה חודשים,

ולכן בחיי גמלה יכול לברך שהחיינו מצד הריחוק בזמן.

אבל לא בגלל שזו פעם ראשונה.

ולכן, לא רק לגבי שילוח הקן,

גם מצוות אחרות שאדם מקיים אותן פעם ראשונה.

יש לו, ברוך השם, חמישה כבשים,

סיפר את חמשת הכבשים האלה,

ויש לו כאן ארבע קילו צמר נקי, יש לו בשל,

מזמין את הכוהן ונותן לו את הסל, ראשית גז קנך תיתן לו.

הוא אומר לך, אני שמח מאוד שזכיתי פעם ראשונה בחיים לקיים את המצווה.

נו, אני הבעיה שהחיינו.

שוב, לפי הרמב״ם אי-אפשר.

כך גם לגבי כלה חדשה.

שוב, גם שם הליבה אדיר רב שירה גאון, היא יכולה לברך על הטבילה הראשונה שהחיינו.

באה להדליק נרות.

מחרתיים ביום שישי היא רוצה להדליק את הנרות לכבוד שבת.

פעם ראשונה בחיים שהיא זוכה לברך והציוונו להדליק נר של שבת.

שוב, לפי רב שירה, כן, היא יכולה לברך.

לפי הרמב״ם, אינה יכולה לברך.

אומנם החתם סופר ועוד מאחרונים אמרו שכן.

יש חלק מהאשכנזיות שכן מברכות.

אבל עונה ואומר המהרשם.

המהרשם חי ופעל, נפטר לפני מאה שנה,

והוא אומר,

אם היה רואה החתם סופר את דברי הרמב״ם מתשובה בפאר הדור,

היה חוזר בו והיה אומר שלא לברך,

כי הכלל בידינו בכל מחלוקת,

ספק ברכות להקל, כולל גם בברכת שהחיינו.

כמעט כל הספרדים נהגו שלא לברך, כדעת הרמב״ם.

חוץ מחלק מהמרוקאים,

בין מרוקו לספרד הייתה העיר טיטואן,

ומשם היה מאז ומתלמיד גדולי תורה.

הגאון הוא ליצחק בן-ואליד בספרו ביומר יצחק.

הוא מספר ששם היה המנהג,

שכן היו מברכים על מצווה חדשה שהאדם עושה,

היו מברכים שהחיינו.

אדם לוקח את העוף לשוחט ואומר לשוחט, תשחט לי.

השוחט אומר לו, נכון שהמצווה לכסות את הדם זה שלי, אני נותן לך פעם רשות.

והאדם הזה, סוף-סוף, פעם ראשונה בחיים,

לוקח מלוא חופן ביד ימין עפר והוא מברך מלך העולם שקידשנו במצוותיו יצירנו על כיסוי דם בעפר.

כל כך שמח שזו פעם ראשונה הקדוש-ברוך-הוא זימן לו,

נתנו את הזכות לקיים את המצווה, הוא רוצה גם להגיד שהחיינו.

כל זה מופיע ביורי דעה, סימן כח, ושם הפוסקים נחלקו,

והמסקנה.

אומר הפרה חדש,

אנחנו הולכים כהרמב״ם,

ולכן גם שם,

למרות שהוא זוכה ועושה את המצווה בפעם הראשונה, לא יברך שהחיינו.

הרדב״ז,

כשמדבר במחלוקת הזו, הוא אומר,

אליבא דרב שרירי הגאון הוא הדין גם גר שמתגייר.

הגר הזה בשעה שתיים בצהריים הלך למקרה, היו שם בבית-הדין,

הכול היה בסדר, התגייר, נעשה יהודי.

אחרי שהוא יוצא לברך מציוונו על הטבילה,

ואחר כך לברך ברכות התורה,

אחרי זה אומר קריאת שמע, מניח תפילין.

פעם ראשונה בחיים שהוא מניח תפילין כיהודי.

אולי לפני כן גם הוא יניח תפילין, הוא יתאמן על התפילין ללמוד איך מניחים,

אבל בפועל לקיים את המצווה.

רק עתה הוא פעם ראשונה בחיים זוכה ומקיים את המצווה, ולפי דעתיו של הגאון,

חוץ מהברכה, נוסף לברכה, להניח תפילין, צריך גם לומר שהחיינו.

שוב, כל זה לפי שיטתם, לפי דעת ספר הרוקח,

אבל לבידן שאנחנו פוסקים הלכה

כדעת הרמב״ם והרשב״א אי-אפשר להתיר לברך ברכה לא לאותה הכלה שמדליקה פעם ראשונה בחייה את הנרות ולא לאותו הגר. כך גם נער שנעשה הלילה בר-מצווה.

הוא נולד בי' בסיוון, הלילה הוא בר-מצווה.

עכשיו הוא בא להתפלל ערבית.

פעם ראשונה שהוא מקיים מצוות קרית שמע דאורייתא.

נכון שהוא התפלל אתמול, אתמול זה היה בצד חינוך, זה היה דרבנן.

עכשיו זה דאורייתא, פעם ראשונה.

ואף על-פי כן לא ניתן להתיר, לברך, אי-אפשר לומר לו שיברך שיחיינו.

הוא אכל וסבר, הוא רוצה הלילה לברך ברכת המזון.

ופעם ראשונה בחיים שהוא אומר ברכת המזון מדאורייתא.

על חינוך ומצוות וכל הדברים האלה לא ניתן לברך. גם כאן אנחנו אומרים את הכלל ספק ברכות להקל, ולכן שב ואל תעשה עדיף אי-אפשר להתיר ולברך.

יש כאלה נשים שלא יודעות הלכה.

אולי הן שמעו את רב-שירייה גאון והן פוסקות לכלה החדשה, תגידי שהחיינו, את מדליקה עכשיו נרות פעם ראשונה, או דברים כזה יוצא בהם.

לא צריכה לשמוע עליהן.

אם אומרים ספק ברכות להקל נגד מרן,

גם נגד האמא שלה אפשר להגיד, סבל, ספק ברכות להקל, כל הכבוד לאמא, שתכבד אותה מאוד,

אבל אי-אפשר להתיר, לבוא ולברך על דבר כזה.

גם בהמשך מרן מדבר אדם שיש לו יין חדש.

האם יברך על היין החדש לברך את ברכת שהחיינו או לא?

גם על זה יש לנו ספק, יש לנו מחלוקת בפוסקים,

ולהלכה אי-אפשר להתיר לברך שהחיינו על יין חדש. הרי גם היין הישן הוא טוב, ואולי עוד יותר טוב מהיין החדש.

ולכן אין אפשרות להתיר לברך על יין חדש ברכת שהחיינו,

או על דברים אחרים כיוצא בהם.

יש מחלוקת בראשונים, אדם שאכל ענבים ירוקים.

עכשיו מביאים לו ענבים צבע סגול, שחור, אדום,

האם יברך עוד הפעם שהחיינו,

או אכל תאנים ירוקים.

ועכשיו מביאים לו צבע אחר, צבע סגול, שחור.

יש הבדל קטן גם בטעם.

האם ההבדל הזה הוא משמעותי, שיברך עוד הפעם שהחיינו?

מחלוקת.

מרן פסק שכן,

אבל הרבה פוסקים חולקים,

שוב,

עוד הפעם חזרנו לכלל,

ספק ורחות להקל אפילו נגד ברע.

וכהנה רבות, יש דברים רבים, דוגמאות רבות, הן אם זה בענייני מצוות או בדברים אחרים שיש בהם מחלוקת,

ועל כולם נצטרך, ניאלץ לומר את הכלל ספק ורחות להקל.

אדם שקונה ספר תורה חדש,

200,000 שקל, קנה ספר תורה יפה עם תיק מהודר, הכול יפה,

ושמח, כולו מאושר שזכה במצווה הזאת.

אבל מצוות לאו ליהנות מאתנו,

ולכן יש לנו ספק, יש לנו מחלוקת.

אם יברך, לא יברך.

אבל יש לנו פתרון קל.

אם האדם הזה מתעקש, הוא רוצה לבטא את שמחתו,

לומר תודה לבורא עולם ולומר שהחיינו,

שווי פרא חדש.

יברך העץ ושהחיינו, יפתור גם את ספר תורה חדש.

כך גם לגבי תפילין.

האדם הזה, ברוך השם, יש לו ממון,

נתן לסופר,

הנה 4,000 דולר, תעשה לי שני תפילין, זוג ראשי ורבנותיו,

מה שיותר טוב, מה שיותר מהודר תעשה.

אל תחוס על הזמן, הנה הכסף.

ועכשיו הוא מקבל את התפילין, הוא שמח מאוד בהם.

ואף על-פי כן לא ניתן לברך שחיינו. זה לא מוסכם.

מחלוקת בפוסקים,

יש לנו תוספתה במסכת ברכות, שם התוספתה אומרת שכן מברכים שהחיינו על טלית ותפילין.

אז השאלה אם אנחנו פוסקים כך, או שנאמר מצוות לאו נהנות מאתנו,

זו הנאה רוחנית.

אתה לא אוכל כאן דובדבן כדי שתברך שהחיינו.

זו הנאה רוחנית. על דבר רוחני אולי לא ניתן לברך.

זה הסימני שאלה.

ולכן כותב הגאון רבי יוסף עדיד בברכת יוסף,

שהפתרון הקל ביותר הוא לקחת פרק חדש,

ובזה אתה פותר את הבעיה לכל הפוסקים ולכל הדעות.

כך גם לגבי חנוכת בית-הכנסת.

שכונות רבות, אין להן בית-כנסת, מדינת ישראל לא בנתה להן.

אז התושבים, כל אחד נתן 5,000 דולר, וביחד הם בנו את בית-הכנסת.

וכעת הם עושים את חנוכת בית-הכנסת.

הרב עומד, אומר דברי תורה, דברי אלוקים חיים.

כולנו שמחים, כולנו מאושרים שזכינו להיכל יפה, לבית-כנסת בנוי לתלפיות.

שוב, האם יכולים לבטא את שמחתם בברכת שהחיינו?

עוד הפעם אנחנו חוזרים למחלוקת הקודמת,

האם נורא מצוות לאו וליהנות מאתנו,

ולכן המסקנה שב ואל תעשה.

גם כאן לא נוכל להתיר להם לברך, ספק ברכות להקל, אבל פתרון קל מאוד.

כשהרב יביא אתו פרי חדש או בגד חדש,

הוא יאמר לאנשים, יסביר להם את המחלוקת ויאמר,

הבאתי פרי חדש ואני מברך עליו שהחיינו,

אני מתכוון לפתור לא רק את עצמי,

לכולכם יש את הספק והמחלוקת,

אני מתכוון להוציא את כולם. בזה הוא יפתור את הבעיה הלבד לכול עלמא, כך יעשה אדם שזכה וקנה לביתו ספרי קודש וכיוצא בהם, בכל הדברים האלה עניינים שבקדושה,

קנה מגילה חדשה,

שילם אלפיים דולר, מגילה יפה, מהודה, שוב, גם שנה.

לא ניתן לבוא ולברך בברכת שהחיינו,

אלא על-ידי פרי חדש אתה עוקף את כל המחלוקות האלה,

על-אף הכי לא ניתן לבוא ולברך.

הוא עדין גם לגבי התאריך הבאייר.

גם שם אי-אפשר לבוא ולברך את ברכת שהחיינו.

מי שמברך, מברך ברכה לבטלה, ולא אני אחריו, אמן.

ההיסטוריה בעניין זה היתה ככה,

כשבן-גוריון הכריז על הקמת המדינה בה' באייר.

הרבנים הראשיים שהיו אז היו הגאון רבי יצחק אייזק הנביא הרצוג,

יחד עם עמיתו,

הראשון לציון אז היה הגאון רבי בן-ציון מאיר חי עוזיאל.

שניהם הלכו ביחד לבית-הכנסת לשורון ברחוב המלך ג'ורג,

והם בירכו בשם המלכות שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה.

כמעט כל גדולי הדור לא פסקו כך,

רק הם בירכו.

יחד עם הגאון הרב משולם רטא,

הבעל ספר קול מבשר, הם היו היחידים שבירכו.

שנה שאחרי זה, תש״ט,

הם גם כן היו במתכנסת לשורון,

אבל שנה שאחרי זה לא בירכו שהחיינו.

מה קרה?

מעיקרם היה סבא.

למה שנה שעברה בירכת? למה שנה לא?

החלום שלהם היה, כשהם שמעו שהקימו מדינה,

הם היו בטוחים שיקימו מדינה יהודית,

שהחינוך כולו יהיה חינוך דתי.

לא יהיה בית ספר של חילונים,

לא יהיה פשע במדינה,

כולם יהיו ועמי כולם צדיקים, לעולם ירשו ארץ.

זה היה החלום שלהם.

הם חשבו שבית המשפט ידון על פי התורה, על פי מה שנאמר בחומש שמות,

פרשת

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם.

כמו שמרן כתב לנו בחושם משפט,

יש שם עשרות אלפי הלכות שצריך ליישם אותן הלכה למעשה.

אז היו בטוחים שתקום לנו מדינה יהודית,

שיקום לנו צבא יהודי,

צבא שלא יפנה ולא יהרוס את בתי הכנסת,

לא במקום כזה ולא במקום אחר, כך הם חשבו.

עברה שנה,

ראו שהעניינים לא מתנהלים בדיוק כך,

ראו שהפנים של המדינה, של הממסד,

הם מקבלים צורה אחרת, גוון אחר, ולכן הם בעצמם נסוגו אחורה.

הרבנים האחרים, גדולי הדור שהיו אז,

גם בתש״ח הם לא היו תמימים,

והם ידעו שלצערנו אין הרבה מה לקוות מאותם המנהיגים,

אותם האנשים,

הם לא יעשו את מה שאנחנו רוצים שתהיה לנו מדינה יהודית.

הם ידעו שהדברים ילכו בצורה אחרת,

ולכן הם מעיקרם נמנעו, הם מהרגע הראשון לא דירכו.

אבל הרבנים הראשיים שהיו אז היו גדולים בתורה,

אבל הרב הרצוג היה עולה תמימה,

אני מדגיש את המילה תמימה,

היה בו גם תמימות.

הוא חשב,

אולי חלם,

שיהיה דבר טוב, שיהיה דבר שלא היה מאז חורבן בית-המקדש,

שתהיה לנו מדינה יהודית ונוכל ליישם את כל הדברים האלה.

הוא לא חלם שיקחו את הילדים של התימנים,

יולדי תימן,

וימכרו אותם בנזיד עדשים ב-5,000 דולר.

זה לא רק התימנים,

לא היו להם אפליות.

לקחו גם את הילדים של הכורבים,

גם מרוקאים,

גם את הילדים של הרומנים,

לקחו ומכרו אותם, סחר מכר.

להורים הם אומרים, הילד מת.

נו, והילדים האלה עדיין, ברוך השם, חיים מקיימים,

אבל מסכנה האמא שנפרדה מהתינוק שלה במאורעות כאלה.

האם בשביל זה הקמנו מדינה?

זו מדינה יהודית?

על דבר כזה צריך לומר שהחיינו?

היה לנו לפני שש שנים את ההתנתקות.

ראינו איך שהרביצו מכות רצח לאותם המסכנים,

גירשו אותם מהבית.

על מה ולמה?

מה הרוויחו בדבר הזה? אף אחד לא הרוויח כלום.

רואים את כל הדברים, אתה רואה,

מאלה שנמצאים בקודקוד למעלה, וממילא האכזבה הגדולה הזו היא שנתנה גם לאותם האנשים שבהתחלה הייתה להם תקווה גדולה,

ראו את ההתנהגות,

ראו את ההמשך,

ולכן היום אף אחד לא מברך את הברכה הזו שהחיינו.

גם אם תאמר, יש לך ספק,

הם טוענים, יש אבל חצי כוס מלאה.

טוב, אז חצי כוס מלאה לא תוכל לברך ברכה שלמה.

להגיד שהחיינו בלי שם השם,

אי-אפשר להגיד שם שמים, זה רק חצי,

אז תגיד חצי ברכה.

ולכן, אינה ואמנה לבוא ולהגיד על דברים שכאלה, להכניס אדם את ראשו בין הערים הגדולים,

יבוא ויאמר חלילה דבר שהוא אולי ברכה לבטלה, יעבור הלא תישא את שם ה' אלוהיך לשער,

בוודאי ששם ואל תעשה, בכל הדברים האלה אדם צריך להיות זהיר ולא יכניס את עצמו אולי הועבר הלא תישא את שם ה' אלוהיך לשער.

וכן, כל יוצא בזה. הבאנו כמה דוגמאות בענייני ברכת שהחיינו, ואידך זיל גמור,

גם בהמשך אנחנו נראה את ההלכה בנושא של שהחיינו, נראה בדוגמאות רבות שגם שם, אם יש מחלוקות,

כל זמן שאין מנהג לא נוכל לברך,

לא נוכל להתיר, לומר את הברכה הזו בשם ה'.

הגמרא במסכת ברכות נט, הגמרא ממשיכה ואומרת,

מת אביב מברך דיין האמת.

היה לו ממון שיורשו,

אם אין לו אחים מברך גם כן שהחיינו.

אם יש לו אחים, במקום שהחיינו מברך הטוב והמתיב.

זאת אומרת,

האדם הזה מברך קודם כול על הרעה, מברך מצדיק עליו דינו יתברך,

אבל אם קודם האדם הזה היה עני מרוד.

כעת,

אחרי שאבא שלו נפטר, הוא מקבל בירושה את הכול, הוא בן יחיד,

וממילא צריך לומר גם שהחיינו,

למרות שאחרי הקבורה האדם הזה כולו מלא צער, יגון ואנחה. כותב הרשב״א, מסביר לנו את הגמרא.

הברכה הזו, ברכת שהחיינו, היא לא רק לבטא שמחה,

אלא כל דבר שמגיעה לו תועלת ממנו,

אפילו אם יתערב עמה צער, יגון ואנחה,

צריך לברך על זה את ברכת שהחיינו.

וכאן, בכמה שניות נהיה המהפך הזה. קודם הוא היה עני מרוד,

כעת, ברוך השם, נעשה השיר,

ולכן צריך לומר את הברכה הזו, ברכת שהחיינו.

רוב האנשים לא מברכים את הברכה הזו,

והסיבה היא פשוטה,

לא כל האנשים למדו את הגמרא ברכות נט, לא כל האנשים למדו הלכות, ברכות, סימן רככג, סעיף ב.

זאת ועוד, באותו רגע האדם מלא צער, יגון ואנחה,

הראש שלו לא מרוכז לדעת מה הוא צריך,

מה צריך לברך ומה לא.

ולכן רוב האנשים בדרך כלל לא מברכים.

אבל אנשים בני תורה, אנשים שיודעים הלכה,

אז צריך לומר את זה. אם הוא בן יחיד, אם הוא יורש לבדו,

צריך לומר את הברכה הזו,

ברכת שהחיינו.

כך הוא הדין גם לגבי הבעל שיורש את אשתו.

גם שם הוא יורש לבד את האשה,

הוא מקבל את כל הממון שלה, אשתו היתה עשירה מופלגת, קיבלה ירושה גדולה מהסבתא,

ממלה,

יש לו באותו רגע את המהפך בחיים.

קודם הוא היה אדם בינוני ומטה, עכשיו, ברוך השם, יכול לחיות בעושר,

יכול לחלק מחסר כספים פי כמה,

ולכן גם שם יכול לומר את הברכה הזו,

ברכת שהחיינו.

אין לחלק בין הדוגמה של האבא לבין דוגמה אחרת, אלא הגמרא דיברה בהווה,

אבל הוא הדין גם בשאר ירושות.

אם הוא מקבל חדיכה ראויה להתקבל,

צריך לומר את ברכת שהחיינו.

הלכות קטנות מחלק בדבר ואומר כך,

יש אדם שלא יודע מה קורה בנכסים של אבא שלו.

היה יושב ולומד, אברך, ולא התעניין.

אף פעם הוא לא ידע שאבא שלו עשיר גדול.

אחרי שגמרו את הקבורה,

חוזרים הביתה, העורך-דין נמצא לידו.

אומר לו העורך-דין, אני הייתי העורך-דין של אבא שלך.

תדע שעכשיו אתה עשיר גדול.

אבא שלך השאיר בניין אחד בגאולה,

יש לו בניין בדיזינגוף בתל-אביב וכן הלאה. סופר לו את כל ה... תדע שאתה היום, ברוך השם, עשיר גדול, אם אתה רוצה אני מייצג את העסקים של אבא של המשפחה, אם אתה רוצה אני אמשיך בעניינים האלה.

אז באותו רגע נודע לו האמת.

בזה, על כגון זה, הגמרא אמרה, מברך שהחיינו.

מסיים מהלכות קטנות ואומר, אבל אם האדם הזה ידע,

הוא לא היה בגדר משהו סודי,

אלא האבא הזה שיתף את הילד, אולי גם לקח אותו לבנק,

בוא תחתום יחד אתי בבנק על כל החשבונות.

הוא ידע את הכול, ידע שאבא שלו עשיר גדול, וידע שביום מן הימים הכול יפול לידו.

בזה אין לו הרגשה של שמחה,

ועל זה אין צורך לבוא ולברך את ברכת שהחיינו.

הלכות קטנות במארם חגיז הובאו כאן להלכה בדברי המגן אברהם בעיר היטב בשאר האחרונים,

אבל זה לא מוסכם. יש חולקים, המאמר מרדכי חולק.

תראו בספר דברי שלום של הגאונו בשלום מזרחי,

שם הוא דן בחלק ב' בנושא הזה והוא לא סובר כך. הוא אומר, הגמרא לא חילקה אם הוא ידע או לא ידע,

בכל מקרה צריך לומר שהחיינו.

אבל, כמו שאמרנו, רוב האנשים באותו רגע,

עין דמר בוכה ולב לא שמח, ולכן האנשים לא רגילים לומר את הברכה הזאת.

אבל אם האדם הזה ירצה לברך,

בוודאי שרשאי לברך,

אין בדבר הזה חשש איסור.

הגמרא מסיימת, הגמרא ממשיכה.

אם יש לו אחים,

במקום שהחיינו צריך לומר הטוב והמטיב. נניח עם שלושה אחים,

כל אחד מקבל מיליון, הטוב לי והמטיב להם.

אלה דברי הגמרא, וזה מה שמרן פוסק לנו להלכה למעשה.

אבל לא תמיד מותר לברך את הברכה הזאת,

תלוי מיהם האחים שלו.

לפעמים משפחה מכובדת, האחים שלו כולם מתורבתים.

אני הכרתי משפחה,

אחרי שהכול נגמר, השבעה נגמר, חזרו מהלוויה, חזרו מהכול,

יושבו יחד ליד השולחן,

חילקו ביניהם את כל הירושה בצורה מכובדת,

נשארו אחים אוהבים זה את זה עד מאה-ועשרים.

על דבר כזה אתה יכול לומר,

כל אחד קיבל חתיכה ראויה להתקבל, כל אחד קיבל ירושה גדולה,

צריך לברך הטוב ואמיתי.

אבל לפעמים יש אחד מהאחים שאין לו הרבה שכל.

פעם היו אומרים מז'נון,

היום זה לא יפה להגיד, היום אומרים בלשון עדינה,

יש לו שריטה,

זה הסגנון, כך אומרים היום.

ואותה גברת בשינוי הדרך.

ואותו האדם,

הוא חושב שמגיע לו יותר,

אומר, רבא אהב אותי יותר.

לך תתווכח אם הוא אהב אותו יותר או לא. אולי הוא עבד ושירת את האבא יותר,

ולכן הוא מתחיל לתבוע כל מיני תביעות,

ואז אין להם ברירה, הולכים לעורך-דין.

אם העורך-דין הזה הוא לא דתי,

מה קורה, אתם יודעים?

הוא ימשיך לעבוד, העורך-דין, עד הגובה של הבית.

כמה היה הבית הזה שווה? מיליון? מיליון ורבע?

עד אז הוא ימשיך לעבוד, ישמע את כל הצדדים,

על כל ישיבה,

1,000 דולר.

ברגע שהוא יגיע לסכום הזה, הוא לוקח את הנכס לעצמו, אחר כך הוא אומר להם, אין לי זמן לטפל בהנינים שלכם, תלכו למישהו אחר.

אז מי נהנה?

מי היה צריך לברך?

העורך-דין היה צריך לברך, לא הם, הם לא קיבלו שום דבר.

כשיש אחד כזה משונה מקלקל להם את הכול,

ממילא על זה אין הווה מנה לברך את ברכת הטוב והאמיתי.

אולי היה צריך לברך פעמיים דיין האמת, פעם אחת שהיה בשל האמת,

פעם שנייה שהשאיר כסף כדי להתקוטט.

אוי, לאותה בושה. לא פעם אנחנו הולכים לנחם אבלים.

אתה רואה שיושבים, מתווכחים על הדבר הזה?

סיפר לי איש חברה קדישה, אומר, אחרי ההלוויה,

התחילו להתקוטט ליד הקבר,

התחילו לזרוק אבנים אחד על השני,

והיינו צריכים, אנחנו, אנשי חברה קדישה,

להפריד ביניהם.

אוי, לאותה בושה.

על זה שייך להגיד הטוב והאמיתי, אוי, לאותה בושה, הלוואי, לאבא שלהם לא היה כלום.

אם הוא היה עני, אין על מה לריב. היו יושבים שבעה בוכים על האבא שלהם וזהו, זה מה שהיה הרבה יותר טוב.

כל שכן,

אם היה נתק בין כל הבנים לבין האבא,

הרבה פעמים האבא הזה מסיק מסקנות.

אם הם לא באים לכבד אותי,

הוא הולך לעורך-דין,

אומר להם,

כל הכסף שלי קודש לחזון יעקב. הוא כותב וחותב, אז הבנים האלה, יש להם חלום טוב, חושבים, קיבלנו ירושה גדולה.

אחרי השבעה באים,

בא אבא-דין ואומר להם, זה לא שלכם, הכול, הנה, הוא העביר כבר בחיים, הכול הקדש,

אז הם נשארים עם הלשון בחוץ.

אז איזה אבא אמנה שיברכו ברכה, אחר כך יהיה חלילה ברכה לבטלה, גם זה יכול לקרות בדור שלנו.

ולכן, בחיי גוונה,

מנעות שאדם יהיה זהיר ומתון,

ולא ימהר לברך ברכה,

אלא אם כן הוא יודע בוודאות שאל חכם,

בדק, בירר, הוא יודע את כל המציאות כהוגן,

ואז החכם ינחה אותו,

אז יש הווה אמנה לבוא ולברך. אבל,

הלווחי, שו אל תעשה עדיף.

בספר גשר החיים של היהב טוקשינסקי מדגיש ואומר,

רק אחרי הקבורה הוא יכול לברך, ולא קודם.

הסיבה היא,

לפני הקבורה הוא נקרא אונן.

פטור מכל המצוות.

הלכנו שירותים, אסור לו לברך אשר יצר.

אם הוא אכל, אסור לו לברך ברכת המזון.

כי התורה אמרה, ובלכתך בדרך דרשו בסוכה כה שהעוסק במצווה פטור מהמצווה.

ולכי דידך הוא דמחייבת.

אבל אם האדם הזה עוסק במצוות כי כבור תקברנו, הוא אונן,

פטור מכל המצוות.

ולכן גם ברכת שהחיינו הזו, או הטוב והמטיב,

גם אותה לא ניתן לברך,

אלא רק אחרי הקבורה.

על זה אמרנו את כל הדיון הקודם,

שמתי כן יכול לברך ומתי לא.

אבל בוודאי שכל זמן שהוא אונן,

לא את הברכה הזו ולא ברכות אחרות. אפילו אם הוא שותה כוס מים,

אסור לו לברך את ברכת שהכול,

אלא אין לו ברירה, ישתה ללא ברכה.

רק אחרי הקבורה, אחרי סצימת הגולן,

רק אז הוא מתחייב עוד הפעם לכל המצוות,

ורק אז הוא יוכל לברך על כל דבר ודבר או להתפלל וכיוצא בזה.

הלילה, ליל פטירתו של הגאון רב חיים מוולוז'ין,

הרב היה מתלמידי הגאון מווילנה.

הוא ייסד והקים את הישיבה, ישיבת וולוז'ין, שהייתה אם הישיבות.

עד אז, עד התקופה ההיא,

היו לומדים תורה, אבל בצורה לא מאורגנת.

מי שחשקה נפשו בתורה היה הולך לבית-הכנסת, הולך לבית-המדרש ולומד.

לא היו ישיבות מסודרות עם רבנים,

לא היה כל המנגנון מסביב מה שיש היום.

מה שאנחנו רואים לא היה עד אז.

הרב ראה שצורך הדור הוא להקים ישיבה מסודרת,

ואכן הרב זכה לראות את עמלו וראה את הישיבה, ישיבות וולוז'ין,

שהייתה הישיבה הגדולה,

היו בה מאות בני ישיבה והיו האנשים האלה, התלמידים האלה,

הם היו גדולי הדור של הדור הקודם שקם לאחר מכן.

אבל כדי להקים ישיבה,

כדי לפרנס את הישיבה, להביא אוכל לתלמידים,

הרב היה מכתת את רגליו והיה הולך לאותם העשירים כדי להטריל אותם.

כשהרב הזכין נעשה זקן,

היה לו קשה לרוץ לכל המקומות,

ולכן ביקש מהמזכיר של הישיבה,

תמלא את מקומי,

תלך ותאסוף את הממון.

כך היה.

המזכיר היה יותר צעיר, התחיל לרוץ כדי להביא את הממון.

וימים בא המזכיר ואומר לרב,

אני לא מספיק ללכת,

יש בין פורץ יוסף הרבה אנשים ואני לא מצליח ללכת להגיע לכל המקומות.

אני רוצה לקנות עגלה עם סוסה ואז אני אוכל להספיק להגיע לכל הנדיבים.

אני אגיע לכל המקומות ואני אוכל להתרים את כולם,

וזה כדאי לישיבה. עשנו לרב חשבון,

היום אני מכניס 100,000,

אם תהיה עגלה עם סוסה אני אוכל להגיע ליותר נדיבים,

במקום 100,000 אני יכול להגיע ל-200,000.

טוב, הרב הסכים, אישר לו,

וקנו מהחשבון של הישיבה, קנו עגלה עם סוסה.

אחד מהתורמים של הישיבה היה יהודי חקלאי שהיה נותן מדי שנה בשנה את המעשות.

אופי ידע שברוך השם יש ישיבה גדולה לעם ישראל,

מדי שנה בשנה היה הגאון רב חיים וולוז'ין מגיע אליו,

היה מקבל אותו בסבר פנים יפות, בחמימות,

והיה נותן את המעשות,

מה שהרוויח כל השנה,

היה מעביר את זה ישר לישיבה.

אחרי שהמזכיר הזה קנה את העגלה עם סוסה,

הגיע גם לפתח של האדם הזה.

הכפרי הזה משתאה, עגלה יפה,

מי האדם שבא אליו עם העגלה הזאת?

רואה, המזכיר של הישיבה, לא פחות ולא יותר,

נהיו עשירים, קנו עגלה.

טוב, מדבר אתו,

הוא לא עונה, לא מגיב,

כיבד אותו, נתן לו כוס תה, אבל תרונה מעשר לא נתן לו.

טוב, אדם הזה בירך אותו, שלום, שלום, והלך.

כשחזר הרב לישיבה, אחרי כמה ימים,

הוא נתן לו דין-וחשבון.

הייתי אצל העשירים, זה נתן כך, זה נתן כך, נתתי לו קבלה,

סיפר לרב את הכול.

אמר לו, אבל היה אחד שלא נותן לי כלום, יצאתי ממנו בלי אגורה.

מי זה? סיפר לרב, זה אותו הכפרי,

הרב אמר לו, אני מתפלל לשמוע, אותו אדם היה נותן בעין טובה את כל המעשר של כל השנה כולה.

מה קרה השנה?

אולי לא הרוויח?

אולי קרה משהו?

טוב, הרב אמר, אין ברירה,

אני אשא בעצמי, אני אלך לראות את האדם הזה.

והרב הגיע באחד הימים אליו,

כיבד אותו בסבר פנים יפות, שמח מאוד לראות את הרב בביתו.

ואז הרב פתח מיד דוגרי, אמר לו, מה קרה?

לא הרווחת השנה? השנה לא היתה לך פרנסה?

אמר לו, לא כבוד הרב. ברוך השם, היתה שנה מבורכת, ירד הרבה גשם, הרווחתי, הכול היה בסדר.

נו, ומה עם המעשה? נתת לי ישיבה אחרת?

לא היתה אז עוד ישיבה, היתה ישיבה אחת.

אז ענה לו הרב ואמר כך,

תראה, כבוד הרב, אני קודם חשבתי,

כמו שאמרת,

אנחנו תורמים כסף כדי שאותו האדם שעמל בתורה,

שאין לו מה לאכול, שלא יהיה רעב,

הייתי נותן כסף כדי שזה ילך לפה של התלמידי החכמים.

אני רואה שאתם, מה אתם עשירים?

אז מה, אני אתן את הכסף שתיתנו אוכל בשביל הסוסים?

בשביל זה אני תורם?

בשביל זה אני לא רוצה לתרום.

כך הוא ענה ישר לרב,

למזכיר, הוא לא אמר שום דבר, אבל לרב הוא ענה בדיוק את כל מה שהיה בלבו.

הרב ענה לו מיד, אמר לו, תראה,

בחומש שמות קראנו שם, מפרשת תרומה עד פקודי,

את כל הקמת המשכן,

ומי עשה את כל קני המשכן, מי היה האיש שביצע?

הוא בצלאל בן אורי בן חור.

אותו בצלאל,

נכון שהיה רק בסך הכול בן 13 בר-מצווה,

אבל היה חכם גדול גם בתורה,

והגמרא מתארת את גדלותו.

הוא היה יודע לצרף,

לחבר את אותן האותיות, השמות,

שהקדוש-ברוך-הוא ברא באל את השמים ואת הארץ.

זו היתה המעלה של בצלאל,

הוא עשה לנו את הארון,

את המנורה, את כל כלאי המשכן.

השאלה היא,

אדם כזה גדול, בשביל מה אתה מעסיק אותו בעבודות האלה?

אתה צריך ארון?

תביא את דוד רבי, הוא נגר טוב, הוא יעשה לך ארון.

צריך לצפות אותו זהב, תביא את יששכר בן יהודה, הוא יכול לצפות ידי זהב.

יש אנשי מקצוע. בשביל מה צריך להביא את בצלאל?

את בצלאל תשלח לישיבת נחלת יצחק, יושב יחד עם המקובלים,

ילמד וייתן תורה.

למה לבטל מהתורה? למה להביא את האדם הזה?

אז אותו הכפרי שומע את השאלה, אומר, נכון, נכון, קושייה טובה, נו, רבנו יגיד לנו תירוץ.

ענה לו הרב ואמר, תראה,

עם ישראל, כולם תרמו זהב כסף נחושת.

תשאל כל אדם,

מה יעשו עם הזהב שלך?

כולם יגידו, אני רוצה שאת הזהב שלי ישימו בארון הברית,

אני רוצה שזה יהיה הכפורת.

מישהו יגיד שהוא רוצה פחות? לא, כולם רוצים את הכי טוב.

אבל השאלה היא אם מגיע לאדם הזה הכי טוב או לא.

מי יכול לדעת?

רק אותו בצלאל יכל לדעת אדם שבאמת היה כולו קודש קדושים,

התכוון לתת את הכול, את הזהב, בשם שמים,

האדם הזה מגיע לו שישימו את הזהב שלו בארון הברית.

האדם פחות, ישימו אותו בכלים האחרים.

והנמשל, עונה לו רב חיים וולוג'י,

אומר לו, תדע לך,

גם שאנחנו צריכים גם קצת כסף להביא אוכל, להביא סעורים לסוסים,

גם היום, בזמן הזה,

אנשים שלא נותנים לשם שמים,

הכסף שלהם הולך לסוסים.

אבל אתה שנותן לשם שמים,

בוודאי שהכסף שלך יהיה כולו קודש,

יהיה אך ורק בשביל אותם החכמים שעמלים בתורה.

ואכן, אותו אדם מיד הבין, השתכנע ונתן את כל מה שהיה חייו,

נתן את המעשרות שלו.

זה מוסר השכל. אדם שהקדוש ברוך הוא נתן לו ממון,

יש לך כסף, אתה זוכה להיות צינור שמוביל את השפע הרוחני,

כדאי שאדם יזכה לתת למטרה הטובה ביותר, הגבוהה ביותר.

יש הרבה דברים שהם מעשי חסד, דברים יפים, דברים מושלמים.

אבל תחפש את השלמות הטובה יותר,

היינו בדבר שהוא התורה שעליו עומד העולם. ביקשת לעשות צדקה, עשה עם עמדי תורה.

אנחנו כאן, במקום הזה, ברוך השם, זכינו,

והכסף שלנו לא הולך לא לסוסים ולא דלק למכוניות. היום החליפו את הסוס עם האוטו,

ושם יש יותר הוצאות, הדלק עולה יותר יקר.

לנו אין, ברוך השם, במקום הזה, לא זה ולא זה. אלא אם יש לנו הוצאות על החשמל,

מים, ניקיון ודברים אחרים,

הכול הולך לקודש במישרין ולא בעקיפין.

אדם שיכול, בוודאי, שיזכה למצוות ויתרום ויעשה חיל.

נבקש מידידנו יחזקאל הכהן שיקום ויעלה

ויבוא וימכור לנו את הנר.

שומע אותי יחזקאל הכהן?

יושב ממולי.

יעקב סעידיאן, תגיד לו שיקום, שלא יהיה עם ותם.

הוא יושב לפניך.

בכבוד יחזקאל.