קדימות הברכות – מין שבעה, שלם וחביב: סדר ההלכה למעשה בברכות הנהנין והריח

 

- - - לא מוגה! - - - 

אני קורא בסימן רי״א היו לפניה מיני פירות עם ארכותיהם שוות

יש ביניהם מן שבעה, מקדים מין שבעה.

כשאדם בא לברך לשבח את בורא עולם צריך לברך על הטוב ביותר.

קראנו בחומש בראשית פרשת בראשית

והבל הביא גם הוא מבחורות צאנו ומחלביהן.

ולכן,

וישה השם אל הבל ואל מנחתו,

הקדוש ברוך הוא קיבל את הקורבן של הבל.

גם אנחנו שבאים לברך,

יש לפניך כמה סוגים.

בברכה אחת,

כשאתה מברך פירות העץ,

אתה פוטר כמה סוגים מאותם פירות העץ.

על מה אני מברך?

אני מברך על הדבר הטוב ביותר, המעולה ביותר,

ופוטר את הדברים האחרים.

מה נקרא הטוב ביותר?

יש לנו ארבעה דברים.

הדבר הראשון,

אותם שבעת המינים שארץ ישראל השתבחה בהם,

כמו שכתוב בחומש דברים, פרשת עקב,

ארץ חיטה וזוהרה, גפן, תאנה ורמון,

ארץ זית שמן ודבש.

אלה הם שבעה הדברים שארץ ישראל השתבחה בהם,

יש בהם מעלה.

דבר השני, דבר שהוא שלם.

יש לך כמה לחמים על השולחן.

אתה מברך המוציא לחם מן הארץ,

ופוטר את כולם.

על איזה לחם אני מברך?

אם חלק מהם פרוסות, לחם פרוס,

ואחד מהם לחמנייה שלמה,

תברך על השלם.

זו המעלה השנייה.

מעלה השלישית,

מה שאני אוהב,

הדבר שאני אוהב בשבילי הוא הטוב ביותר,

ועליו אני צריך להקדים בברכה.

דבר אחרון, מה שגדול,

אין לי שלם.

כל מה שיש כאן, הכל פרוסות.

זה מצוי בימי ראשון.

בסעודות של שבת, את השלם אנחנו פרוסים.

נשאר לך חתיכה מזה וחתיכה מזה.

על מה אתה מברך המוציא?

תחפש את הגדול מכולם,

ועליו אתה מברך.

אלה הם ארבעה דברים.

והמחלוקת במשנה בין רבי יהודה וחכמים בברכות מ',

אם יש לך מעלה וחיסרון.

תודה.

מצד אחד מעלה,

שזה משבעת המינים.

התמרים הם משבעת המינים.

אבל אני לא כל כך אוהב תמרים.

אני אוהב יותר תפוח עץ.

האם כדאי לברך על התמרים ולפתור את התפוח עץ?

או, כיוון שזה חביב עליי,

אני אברך על התפוח עץ

ואפתור את התמרים.

שבעת המילים יותר חשוב,

או חביב יותר חשוב.

זו המחלוקת הנעים שיש.

הרמב״ם,

כמו בכל מקום גם כאן, הוא פוסק על אחר כך חכמים.

החכמים אומרים שהחביב הוא יותר טוב, הוא עדיף יותר.

אבל בעל הלכות גדולות, רוב הפוסקים אומרים לו,

מין שבעה עדיף.

ומרן

הביא לנו כאן, בסעיפים א' וב',

הביא לנו גם את דברי הרמב״ם וגם את דברי שאר הפוסקים.

את דברי בעל הלכות גדולות כתב לנו בסעיף א' בסתם,

ואחר כך בסעיף ב', מרן הביא את דברי הרמב״ם בשמו.

מרן כותב, אולי הרמב״ם,

אם היה מין אחד חביב לו יותר,

צריך לברך על אותו החביב.

כמו בכל מקום,

סתם ויש שאומרים ההלכה כסתם, גם פה דעת מרן,

ששבעת המילים זה טוב יותר ועדיף יותר,

למרות שאני אוהב את התפוח עץ,

אפילו אחי, ההלכה בזה כדעת רבי יהודה ולא כחכמים.

השאלה למה?

יחיד ורבים ההלכה כרבים.

אז למה כאן,

בקטע הזה, אתה אומר שלא הולכים לפי החביב אלא לפי שבעת המינים?

הסיבה היא,

אתה רואה בגמרא שם,

בהמשך,

ברכות מ', מ', א',

אתה רואה שגדולי האמוראים מפלפלים בדברי רבי יהודה.

המשא ומתן שיש בגמרא,

כל זה רק עליבת רבי יהודה.

אם בלאו הכי ההלכה לא כרבי יהודה, על מה הם דנים?

כנראה שכאן היו הרבה שהלכו כדעת רבי יהודה,

ולכן אותם האמוראים פסקו הלכה למעשה כרבי יהודה.

גם אנו,

אף אנו נפסוק כרבי יהודה שמין שבעה עדיף.

זו המסקנה, אלה דברי מרן, וכך המסקנה,

למרות שאני אוהב יותר את תפוח עץ,

ואף על פי כן התמרים מהם הוזכרו בפסוק.

איפה הפסוק אמר תמרים?

ארץ זית שמן ודבש.

הכוונה היא על דבש תמרים,

שהתמרים של ארץ ישראל לא רק שהים נראה כאילו תמרים,

אלא היה מלא וגדוש מהתמרים, ארץ זמת חלב ודבש,

ולכן להלכה למעשה תמיד אנחנו מעדיפים את אחד משבעת המינים על פני הדברים האחרים.

ולא רק בפירות העץ או לגבי המוציא מזונות,

אלא גם בפירות האדמה ושעקול,

גם שם יחול אותו כלל ואותו דין, שבעת המינים צריך להעדיף.

כגון,

יש לי כמה סוגים של בורא פרי האדמה,

בוטנים, גרעינים,

כולם פרי האדמה.

יש גם חיטה שנקראת בשם שלווה.

החיטה התפוחה הזו מצופה גם בסוכר.

כולם ברכתם בורא פרי האדמה.

על מה אני מברך?

אפילו אם נאמר אני אוהב מאוד את הבוטנים,

או אני אוהב מאוד את דרעיני הדלעת.

לא הולכים לפי מה שחביב,

אלא, אומר המגן אברהם,

יותר טוב לברך על החיטה

בורא פרי האדמה ולפתור גם את שאר פירות האדמה האחרים.

כך כותב גם המשנה ברורה.

יש חולקים, כמו שנראה בהמשך,

אבל עדיף יותר להיעדר לקחת דווקא את החיטה.

יכולה להיות גם דוגמה בברכת שהכול כגון.

יש לפניי כאן על השולחן עשרה סוגי משקאות.

יש בירה, ויסקי, קוניאק, ערק, קוקו קולה, טמפו.

יש את כל הסוגים.

עכשיו, אני מברך שהכול,

אני לא אברך עשרה פעמים על כל דבר, אלא

פעם אחת ולא אשנה לו.

אני מברך פעם אחת שהכול, ופוטר את הכול.

על מה אני מברך שהכול?

אומר בית חדש,

תיקח את הבירה,

תברך שהכול על הבירה,

ותפתור את הטמפו, את הקולה, את ערק,

תפתור אותם.

ולמה?

ממה עושים בירה?

חומר יסוד, חומר גלם, מהו?

שעורה.

והפסוק בתוך שבעת המינים אומר לך ארץ חיטה ושעורה.

לעומת זה, הקוקו קולה, מה זה?

99% מים וסוכר וכולי.

שם אין משבעת המינים.

ולכן, לפי דעת הבית חדש,

צריך להעדיף

לברך שהכול נהיה בדברו על הבירה.

הלבוש חולק.

הלבוש אומר,

מה אתה מברך על הכוס בירה?

אתה אומר ברוב פרי האדמה, בגלל שזה שעורה? לא.

אתה אומר, הרוב זה המים.

והשעורה, הכול נמס, הכול נימוח בתוך זה,

ולכן אתה מברך שהכול.

אם זה שהכול, פקע מעל זה מה שהיה השעורה,

ולכן מה שאתה רוצה, תברך.

אתה רוצה על הקולה, אתה רוצה על הדברים האחרים, אתה יכול.

כדברי הלבוש,

כך כתבו עוד.

אבל רוב הפוסקים,

הכנסת הגדולה, אליה רבה, בית מנוחה, משנה בורה, כפחים,

רוב הפוסקים לא הלכו בזה כדעת הלבוש, אלא הלכו כדעת הבית חדש,

וכך המסקנה.

גם מי שחולק,

הוא לא אמר שתברך על הקולה.

הוא אמר, איזה שאתה רוצה,

מה שאתה רוצה תעשה.

הבך אומר, לא, צריך בדווקא על הקוקו-קולה,

דווקא על הבירה, הבירה, שזה ממין שבעה.

ולכן אנחנו הולכים, כדעת הבך,

שעדיף יותר שיברך על הבירה, ברכת שהכול,

כיוון שסוף סוף החומר יסוד, החומר גלם שם,

זה השעורה, ולכן נברך על זה שהכול מפתור את הדברים האחרים.

כך גם הוויסקי.

ומה עושים וויסקי? גם שמה.

יש לך חומר גלם, שמים הרבה שעורים,

שמה שמים גם בצלים מעופשים, יש כמה דברים ששמים ביחד, ונקרא שמו בישראל וויסקי.

גם שמה,

אם יהיה לך ויסקי ודברים אחרים, תברך

על הוויסקי שהכול ותפתור את האחרים.

בתנאי.

פעמים רבות הזכרנו

שיש בעיה בנושא הכשרותי של הוויסקי.

בוויסקי, ייתכן, ויש כמה וכמה שאלות של כשרות, אולי זה לא כשר.

ולכן, צריך שיהיה על זה הכשר הבדץ.

אם יש הכשר הבדץ,

בזה שייך לומר, תקדים אותו, תברך עליו שהכול.

אם אין הכשר הבדץ,

עד שאתה דן אם להקדים אותו,

הספק הוא אם בכלל אפשר לשתות ממנו,

אולי גם לאחר אותו אי-אפשר.

ולכן, צריך שיהיה את הכשר הבדץ.

אם יש כן, עליו הכי לא.

הבעיות בכשרות, הבעיה הראשונה היא

מערבבים בתוך הוויסקי, שמים בזה גם אלכוהול.

יש שם 3-4% לפחות אלכוהול.

היום,

חלק לא קטן מהאלכוהול שיש בעולם זה אלכוהול שעשוי מיין נסך.

כמו שהיין נסך עשוי בשתייה ובהנאה,

כך גם אותו האלכוהול.

במדינות דרום אמריקה.

יש להם שם כמויות עצומות של יין,

ואין קונה, אין מי שיקנה מהם.

ולכן, מה הם עושים?

הופכים את היין,

עושים מזה אלכוהול.

עד כדי כך,

יש שם תחנות דלק בחלק מהמקומות.

במקום לתדלק בבנזין,

שם מתדלקים באלכוהול.

זה אותו דבר, האוטו נוסע גם עם זה.

עד כדי כך, יש להם בשפע,

וזה יותר זול מהבנזין,

ולכן הם משתמשים בו גם לצורך התדלוק לרכבים.

לצערנו,

לא רק בעולם, גם בארץ ישראל

יש אוניות שמביאות מדי יום ביומו עשרות אלפי ליטרים של אותו האלכוהול שעשוי מיין נסך.

כמובן שגם בתי הרושת של גויים שמייצרים את הוויסקי,

בוודאי שגם הם לא ילכו לעשות אלכוהול מהקליפה של התפוז או מהחיטים,

אלא גם הם ייקחו מהאלכוהול הזול הזה.

ולכן הבעיה הראשונה,

אולי חלק מהוויסקי,

יש שם אלכוהול שאסור בשתייה.

זו הבעיה הראשונה.

זה לא פנים אחת?

לא, לא. זה לא פנים חדשות,

אלא אתה מרגיש טוב את הטעם של האלכוהול.

אם זה היה חצי אחוז, אולי לא היית מרגיש את זה.

אבל אם יש שם שלושה-ארבעה אחוז,

בוודאי שאתה מרגיש את הטעם ועוד איך. ולכן, זו הבעיה הראשונה.

הבעיה השנייה,

כדי לקבל את הטעם הטוב של הוויסקי,

מה הם עושים?

הם מיישנים את זה בחביות שהיה בהן יין.

יש להם שם, במחסנים,

חביות של עץ אלון.

במשך הזמן שהיין היה בתוך החבית,

העץ,

הוא סופג את היין.

ואז

הוא לוקח את הוויסקי,

מכניס את זה לתוך אותן החביות,

ולאט-לאט הוא פולט את הטעם.

לא רק את הטעם,

גם הצבע החום היפה של הוויסקי,

זה בא מאותן חביות עץ אלון.

הם שורים את זה שם, משאירים את זה בתוך החביות,

תריסר שניים, יותר, פחות, זה בערך הדבר.

אז אם היה לך בתוך החבית, העץ, היה שם יין נסך.

היום שפכנו את היין נסך,

ומייד הכנסנו במקום זה את הוויסקי.

אז בוודאי שהוא מקבל את הטעם של היין נסך,

הוויסקי מקבל במישרין את הטעם.

קל וחומר, אם הניחו גם את האלכוהול, האלכוהול הוא דבר חריף,

שבכוחו לפלוט,

להוציא את הטעם שבלוח בתוך חבית עץ האלון בצורה הרבה יותר מהירה.

זאת ועוד, עוד בעיה קיימת

יש בוויסקי.

אדם שבא לשתות ויסקי,

הוויסקי הוא חריף,

הוא שורף את הוושט.

זאת אומרת, תשתה רבע כוסית יותר, אי אפשר לשתות.

ואז הם לא ירוויחו. מה, כל אחד ישתה רק רבע כוסית?

מי ישתה? מי ייקח?

מה הם עושים?

הם מערבבים בתוך הוויסקי,

שמים בתוך זה גם גליצרין.

הגליצרין,

זה מושך את הוושט,

זה שומן.

שומן מלאכה, חזיר או דבר אחר.

ואז,

אחרי שהוושט שלו נברח,

עם זה הוא יכול לשתות הרבה.

הוא ישתה הרבה והם ירוויחו הרבה. זו השיטה הבינלאומית,

זה קיים בכל המשקאות החריפים.

ערה, קוניאק, בירה לבנה, כמעט בכל הדברים לצערנו זה מצוי,

כולל גם בוויסקי.

אם אין בדאט,

אז מי אומר לך שהם לא לקחו את הגליצרין מאותו חומר טרף,

אולי הוא שומן של חזיר וכיוצא בזה.

היום, העולם כולו נהיה עולם קטן.

פעם, אדם שהיה רוצה לקנות משהו,

אז אני, הירקן, הולך לחנות הירקן שלידי,

ומה שיש, אנחנו קונים, מוכרים, מסתדרים בינינו.

היום, כשאתה רוצה לקנות גליצרין,

אתה לא הולך לשאול את הירקן, את החנות שלידך.

היום יש אינטרנט.

באינטרנט אתה פותח, אתה רואה.

איפה יש גליצירין הכי זול?

מקום שש הכי זול, משם אני קונה.

למה לי לשלם 100 אם אני יכול לשלם 50?

זה הכלל שמנחה את כל העולם כולו, בכל דבר ודבר.

היום האינטרנט פשט בכל העולם. מי לא משתמש באינטרנט בפרט,

אם זו עסקה של הרבה כסף?

אם זה כסף קטן, 10 שקלים, 20 שקל,

אולי אני לא אלך לחפש מה יש שם.

אבל אלה היקבים, אלה הבתי חרושת שמייצרים את הוויסקי,

בוודאי שהם לא עושים דבר בלי לברר מה יותר זול.

באופן יחסי,

הזול יותר זה מה שעשוי משומן חזיר.

מהסינתטי,

זאת אומרת מהצומח,

זה יותר יקר.

אלא מהשומן חזיר זה יותר זול.

כדאי להם לקנות,

בדרך כלל כדאי להם לקנות יותר מאותו הגליצרין.

מאז שהתחילה הפרשה של הפרה המשוגעת,

הפרה המשוגעת

זה לא רק מחלה שלה.

מי שאוכל מהבשר שלה יכול גם הוא לקבל את המחלה, גם הוא יכול בר מינן למות.

כמובן, לפני כן גם להשתגע קצת הרבה,

ולכן היה פחד, פחד נורא בעולם מכל הבעלי חיים.

הרבה אנשים מאז אצל העולם הגויים הפכו להיות צמחונים בגלל הבעיה הזו.

מכל דבר שהוא קשור בעולם החי,

לכן הפסיקו לאכול מזה.

התוצאה הייתה,

הצטברו להם במחסנים מאות אלפי טונות של שומן חזיר,

ואין קונה.

אין מי שיקנה את זה. כולם פוחדים, כמו שאמרתי, מאותו החיידק, מאותה המחלה,

ולכן הצטברה להם כמות עצומה של השומן הזה.

מה הם עושים?

מחפשים קליינטים, מחפשים איך לשווק את זה,

ובין היתר,

אם הגליצרין שעשוי מהשומן החזיר הוא בזול,

אז יש בתי חרושת,

יש יקבים שיקנו את זה, יקנו את זה כדי שיהיה להם בזול.

דיברנו בזה גם לגבי פת פלתר,

פת של גויים.

אנחנו, מה עושים בבית כדי שהעוגה לא תדבק לסיר עוגה או למגש?

אנחנו מורחים מרגרינה.

יש לך מרגרינה בהכשר הבד״צ,

כל הכבוד,

אתה עושה פעם בשבוע,

לא עולה לך, המריחה הזו עולה 10.20 שקל.

אבל הם מורחים בכל שעה כמויות גדולות,

ואם הוא ייקח מרגרינה הוא יפשוט רגל.

כמובן, אם לוקח עוד פעם מה שיותר זול,

אז הם מערבבים בעיסה את הגליצרין, את השומן מן החי,

ושוב, אם זה חזיר,

אז בתוך הלחם שיש להם יש בזה גם 3% או 4% מהחזיר,

כך שכל הלחם הזה יהיה אסור באכילה.

הזהרנו פעמים רבות שהיום פת פלתר בחוץ לארץ

היא בוודאי דבר שאסור באכילה מדאורייתא.

אז גם לגבי הוויסקי, גם כאן קיימת הבעיה הזו, כך שיש בעיות קשות בענייני כשרות של הוויסקי,

ואם אין הכשר,

שומר נפשו ירחק מהם.

הייתי בחתונה לפני הרבה שנים אצל האדמו״ר מזוויל,

כבר נפטר עליו השלום לפני שנה,

וכשהיינו שם הוא הגיש לנו, נתן לכל אחד מהמסוגים,

היה בידו הבקבוק וויסקי והיה מוזג, מכבד את כולם.

כשהגיע אליי, הסתכלתי איתו בבקבוק,

לא ראיתי שיש עליו הכשר.

ואז הערתי לו, רבי,

אין על זה הכשר.

אז הוא אומר לי, גם האבא שלי גם כן היה נותן ויסקי למרות שלא היה הכשר.

אבא שלו היה איש אלוקים קדוש, האדמו״ר מזוויל הקודם היה ענק

בתורה ויראת שמיים.

אבל אמרתי לו מיד,

אמרתי לו, לפני מאה שנה,

איך היו עושים את הוויסקי? כולנו ידענו.

היו עושים את זה, בצנים מעופשים,

לוקחים שעורים, עושים כך וכך, ונגמר.

אז לא היו כל הפטנטים שאני אומר.

אז בצנים מעופשים מותר לאכול, שעורים מותר לאכול.

תשאל אם זה מאכל אדם, מאכל בהמה,

דווקא מינה למעשרות,

אבל לא היה שום חומר גנם שיהיה אסור.

ולכן אז לא היה צריך שום הכשר.

אבל היום יש לנו את הבעיות האלה, ולכן אני לא יודע אם מותר.

אמרתי לו את הדברים בדרך ארץ, בנימוס.

לשבחו ייאמר, למרות שהוא היה אדמו״ר גדול,

מיד הוא עזב מידו את הבקבוק,

הפסיק לחלק מהוויסקי הזה.

אני אדם צעיר, הוא יכל להיות כמו אבא שלי מבחינת הגיל,

אפילו אחרי הוא קיבל את האמת והפסיק.

לכן כולנו נזהרים בכל המשקאות החריפים לעולם.

צריך הכשר, הכשר בדת.

אם אין הכשר, לא תיגע בו יד.

אבל בואו ונאמר, יש לי כאן ויסקי עם הכשר בדת.

הבדת הזה מלווה את המקום עשרים שנה ונתן תעודה.

בסדר. אם נתן תעודה,

אדם שאוהב ויסקי יברך על הוויסקי של הכול ויפתור את הקוניאק או הערק.

אפילו אם הוא אומר לך, תשמע,

אני אוהב יותר את הקוניאק או את הוודקה.

לא הולכים לפי החביב. מין שבעה.

מה זה מין שבעה? זה הוויסקי.

למה? כי עושים אותו חומר גלם של שעורים.

כמו שאמרנו קודם, בבירה,

גם בוויסקי יהיה אותו דבר.

עוד בעיה נוספת של כשרות יש בוויסקי.

לצערנו,

חלק מבעלי בתי החרושת של הוויסקי בעולם הם יהודים.

יש לצערנו קבוצה של יהודים חלבים לא דתיים,

שאין להם לא דת ולא דין.

והם, כמובן, בפסח לא מוכרים את החמץ.

וכאן הוויסקי זה לא חמץ שעבר עליו בפסח לא אחד,

אלא תריסר שנים כל שנה.

אז אם עבר עליו הפסח, עוד פעם,

קנס אסור גם בהנאה.

אז יש לך כמה וכמה בעיות.

הבדק, שאמור לתת את ההכשר,

הוא צריך לבדוק את כל התמציות,

את כל התערובות,

לבדוק אם זה חמץ שעבר עליו בפסח או לא,

לעשות בדיקה על כל הדברים.

אם בכל זאת הוא נתן, יש לך בדץ טוב שנתן את ההכשר, הנה חנמה.

כמו שאמרנו בבירה, בירה שחורה, בירה לבנה,

תקדים, תברך על זה, כיוון שלפי דעת הבח,

כנסת הגדולה הוא בית מנוחה.

זה נקרא מין שבעה?

הנה חנמה.

בסדר העדיפויות,

תקדים את הדבר הזה.

גם אם אני אוהב את הדבר השני,

אמרנו שמין שבעה יותר חשוב מחביב.

ולכן, גם אם אני אוהב ערק,

אני אוהב יותר את הערק מאשר הבירה,

תברך על הבירה קודם שהכול.

מין שבעה יותר חשוב מדבר אחר,

גם אם המין השני הוא חביב.

אמרנו שהסדר הוא מספר אחת מין שבעה,

מספר שתיים שלם.

חביב זה רק מספר שלוש,

ולכן אנחנו מעדיפים יותר את מה שהוא ממין שבעה,

זה הסדר שצריך להיות ולכתחילה.

תודה רבה, אם אין שבעה, אפשר לקחת מה שאני רוצה חביב,

ולא נכון בתורה כחילה. אין לו על השולחן בירה.

אם איננו שולחן בירה,

יש שם עשרה סוגים, כן, משהו חביב.

מה שהוא אוהב, יברך עליו.

גם חכמים וגם רבי יהודה מודים שאין לך מין שבעה, ודאי שהחביב עדיף. ולכן אדם שאוהב את הקוניאק, ברנדי או כל דבר אחר,

מה שהוא אוהב, שייקח ויברך על זה.

לפעמים אדם לא אוהב את המשקאות החריפים האלה, זה מר.

הוא אומר, אני לא אוהב אותם.

אבל בא אבא של החתן, מוזג לו, תגיד לחיים.

אז לא נעים לו מאבא של החתן,

אומר לחיים ושוטה.

שיגיד לחיים, אני לא מתנגד.

שיברך אותו בכל הברכות שראוי לברך.

אבל ייזהר לא לברך שום ברכה.

אדם צריך לברך על דבר שאתה נהנה ממנו.

אסור נהנות מהעולם הזה בלי ברכה.

כאן זה מר, אתה לא נהנה.

אם לא, אם שום הנאה אין לו, לא יברך.

לפעמים אדם קצת משתעל, לוקח סירופ.

שוב, אם הוא נהנה מהסירופ, נברך.

לא נהנה מהסירופ, אל תברך.

זה לא דבר שהוא חובה להגיד,

אלה ואינן נהנים, הם מברכים.

מה, אתה לא נהנה מהקוליאק?

כולנו נהנים. בפרט עכשיו, קר, זה מחמם את הבטן, מחמם בפנים, בחוץ.

אני לא נהנה, מה אכפת לי מהאחרים?

מי שלא נהנה, ייזהר לא לברך.

תגיד לו לחיים מאה פעם, תברך אותו,

אבל לעניין ברכה לא יברך, אלא על מה שאתה אוהב.

אתה אוהב את הקולה, זה דבר מתוק, תברך על המתוק.

מה שאתה לא אוהב, בין באכילה,

בין בשתייה, לא יברך. לפעמים אדם לא מרגיש טוב, והרופא אומר לו,

תאכל דברים אלה ואלה,

כדי שיהיה לו פעולת מעיים או דברים אחרים.

שוב, נהנה, האוכל הזה טעים, לא יברך.

אבל לפעמים זה לא טעים, הוא לא אוהב את זה.

אלא למה הוא בכל זאת אוכל?

הרופא אמר, אין לו ברירה.

אז כמו בכל תרופה, גם בזה,

לא יברך, לא ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה.

הוא לא יודע את זה בגלל שהוא חוזר, אבל אחרת, איפה הוא נהנה?

יש אנשים, שכמו שאמרת, ככה במציאות, שנהנים.

בפרט כשהוא צמא הוא נהנה.

יש אנשים נגעלים מזה.

אלמלא שהוא משתעל,

הוא נגעל מזה בשבילו.

לראות את זה הוא לא יכול לראות. שוב, טעם וריח,

אין להתווכח.

האנשים בדברים האלה, אחד כן, אחד לא,

ולכן כל אחד הולך לפי הטבע שלו.

אי אפשר להגיד כאן כלל גורף לכולם כן או לא,

אלא הכל הולך לפי המציאות.

מרן מזכיר לנו את המחלוקת בראשונים. האם

מה שנקרא חביב,

חביב עליו עכשיו, הרגע הזה, היום,

או מה שבדרך כלל הוא אוהב?

נניח שבדרך כלל הוא אוהב את הקולה.

אבל דווקא עכשיו הוא לא מעוניין בקולה,

הוא יותר רוצה את הערק. עכשיו, ברגע הזה, חביב עליו יותר ערק.

מרן אומר, מסתכלים מה שבדרך כלל.

לא מה שהיום, הרגע הזה,

אלא אתה מסתכל תמיד בדרך כלל מה הוא אוהב. הוא אוהב בדרך כלל את הקולה,

יברך על הקולה ויפתור את הדברים האחרים,

כיוון שאין לו כאן בירה, אין לו כאן את הבעיה של שבעת המינים,

אלא המשקאות האלה כולם אותו דבר, כולם ברכתם שהכול.

נשאר, מה הוא צריך? חביב.

החביב, מרן אומר, בסוף סעיף א',

ונקרא חביב המין שרגיל להיות חביב עליו,

אפילו אם אתה חפץ במין השני.

אלה דברי מרן, וכך ההלכה,

זה המושג חביב.

גם בפירות אותו דבר.

יש לי עשרה סוגי פירות,

אף אחד מהם לא משבעת המינים.

יש תפוח עץ, אגס, קלמנטינה, תפוז,

אפרסק, כולם העץ.

ואחד מהם אני אוהב. אני אוהב קלמנטינה.

אפילו אם עכשיו, אני לא רוצה את הקלמנטינה.

דווקא עכשיו אני אוהב את התפוח עץ.

אפילו, אחי, מסתכלים מה בדרך כלל,

ולא מתחשבים בהווה,

אלא מסתכלים יותר מה בדרך כלל האדם אוהב.

זה נקרא חביב, ולפי זה יעדיף ויברך על אותם הדברים שהוא אוהב אותם, יקדים, יברך עליהם ויפתור את הדברים האחרים.

הפוסקים הביאו לנו עוד דוגמה.

יש לפני כמה דברים, אחד מהם משבעת המינים.

אבל המין האחר, האגסים,

זה דבר חדש.

לא בירכתי עליו שהחיינו.

אז יש לך מצד אחד תמרים, מצד אחד על האגסים, יש שהחיינו.

בגלל שהחיינו זה מעלה אותו דרגה שזה נקרא חביב.

אבל כשיש לך מצד אחד שבעת המינים, מצד שני חביב,

איך פסקנו הלכה?

כדברי רבי יהודה, שהולכים לפי שבעת המינים.

ולכן לא יברך על שהחיינו, יברך על התמרים.

ובכל זאת,

אחרי שיטעם מהתמרים,

כשיגיע לאגס החדש,

יברך עליו רק ברכה אחת.

ברכת בורא פרי העץ, כבר ברכת על התמרים,

פתרת בזה גם את האגס.

עכשיו חסר לך רק ברכת שהחיינו,

תברך שהחיינו על האגס ויאכל.

כך גם אדם שאוכל לחם.

הוא אוכל לחם,

וכל מה שיש בארוחה,

מרק ירקות או דברים אחרים,

תפל הלחם, אין עליו שום ברכה.

אשתו בשללו הביאה לו במיה.

הבמיה דבר חדש, היא אומרת, לא זה חדש, שהחיינו.

זה לא קיים כל השנה.

אמת נכון הדבר שהוא לא צריך לברך בורא פרי האדמה על הבמיה,

כי הלחם המוציא פתר.

אבל שהחיינו לא פתר,

ולכן ייקח מעט בכף,

יברך שהחיינו על הבמיה ויאכל.

נמצא כאן בענייננו.

למרות שהשאחיינו הופך את הדבר הזה לחביב,

זה כשאין מין שבעה, תברך עליו, תקדים אותו.

אבל כשיש מין שבעה,

עדיף יותר להקדים את מין שבעה,

ועל הדבר האחר, כמו שאמרנו, יברך רק את ברכת שהחיינו.

לא, לא, לא יברך. אם הוא לא, שלא יברך.

שוב, על טעם וריח, עיני התווכח.

על דבר שאדם אוכל ונהנה ושמח.

אבל אם האדם הזה לא נהנה בשבילו, זה לא טעים. הוא גם לא שמח בזה.

זה הרבה עתליה.

כשאני נהנה מזה, זה טעים לי.

אז אני אומר תודה לבורא עולם שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה.

אבל אם הוא לא מרגיש הנאה,

אתה הולך בשדה, יש הרבה עשבים, הרבה שיבולים, הרבה דברים.

אתה רואה אותם, אתה אומר, שחיינו, אתה לא אוכל אותם, אתה לא אומר, שחיינו.

ממילא גם בזה לא שייך להגיד את ברכת שחיינו,

אם הטעם אצלו בדברים האלה הוא טעם לא טוב.

בזמנם היו מברכים על הראייה.

שוב, בדבר שאני אוהב,

דבר שאני רואה אותו כטעים למאכל,

אז לא היה צריך לחכות לאכילה, אלא בזמנם היו מברכים על הראייה.

אבל בדבר שבשבילי הוא טעם לא טוב,

ממנה אפילו באכילה לא, קל וחומר לא בראייה.

כל מה שניתן לברר שהחיינו על דבר טוב, אבל על דבר שהוא בוסר,

נראה לכמן בסימן רכג, על בוסר אין ברכת שהחיינו.

גם פה,

סדר העדיפות,

כל מה שאמרנו,

כל זה כשהפרי הוא שלם.

אבל,

יש אופן ההתמרה,

אבל אני לא חיכיתי לחודש אלול כדי לקטוף את התמרים,

אלא בחודש סיוון הלכתי וכתבתי אותם, וזה עדיין בוסר.

אין שום צורך להקדים את התמרה הזו. למה?

זה עדיין בוסר, עדיין לא הגיע לשלימות.

לא על זה דיבר הפסוק, לא בזה השתבחה ארץ ישראל,

ולכן לא יקדים אותו, יקדים את הדברים האחרים. כך גם בדברים האחרים,

כל שבעת המינים, הכוונה היא שכשיש לך דבר שלם,

כבר הושלם הבישול על העץ,

ההתבשל כולו,

הגיע לגמר.

אבל אם זה עדיין בוסר,

לא שייך את כל ההקדמה הזו כלל ועיקר.

איך?

נכון, הבוסר יורד ארגן, נכון. גם הברכה איננה העץ.

אפילו אם נאמר, יש לפניו עשרה סוגים בורא פרי האדמה.

אז הוא יגיד לך, ההתמרה הזו, גם מבורא פרי האדמה, אז תקדים אותה לאחרים.

טוב, לא שייך.

זה כאילו איננו משבעת המינים.

זה מה שאתה מדגיש,

שכל מה שהמן הוא משבעת המינים,

הכוונה היא שזה הגיע לשלב שהתבשל על העץ, הגיע לגמר בישולו.

אם לא, לא.

הוא עדין גם לגבי ברכות הריח.

גם שמה,

אם יש לפניך כמה סוגים, גם שמה שייך

את הכלל האמור.

את ההלכה הזו כותב לקמן החיי אדם בסימן רטז.

יש לנו כמה סוגי ברכות

שמברכים על הריח.

יש לך אפרסמון.

מרן כותב את ההלכה הזו

לקמן בסימן רטז סעיף ד'.

על שמן אפרסמון מברך בורא שמן ערב.

יש לך עצה בשמים או עשבה בשמים,

מברכים על כל אחד בפני עצמו את הברכה הראויה לו.

יש לך פירות או ירקות שיש בהם טעם טוב,

אתה מברך הנותן ריח טוב בפירות.

יש אנשים שאוהבים מאוד את הלימון.

הריח של הלימון או האתרוג בשבילם ריח גנעדל.

מברך עליו בשם המלכות הנותן ריח טוב בפירות.

יש לך דבר שהוא לא אמיתי,

לא אלא או מספק או מכוח ודאי,

מברכים עליו בורא מיני בשמים.

לקחתי שושנים,

בישלתי אותם עם מים, שושנים, ורדים, סיננתי,

אבל אין לך את הממשות של השושנים.

כמו מרק ירקות, אתה מברך על המים לבד, אפשר הכול,

לפי דעת הרתבע, גם פה אנחנו מברכים בורא מיני בשמים,

כל אחד ואחד לפי הברכה הראויה לו.

בואו ונאמר, האדם הזה מגיע בליל שבת לבית,

ויש לו כמה וכמה סוגים.

נותן להשלים מהברכות.

אז אומר החיי אדם, אומר גם פה, יברך קודם כל על האפרסמון,

בורא שמן ערב.

אחרי זה עצה בשמים או עשבה בשמים.

אחריהם, הנותן ריח טוב בפירות.

אחרון אחרון, אחרי כל הברכות האלה, בורא מיני בשמים.

אצלנו הסדר הוא מגע אש.

יש לך את שבעת המינים,

ולכן המוציא הוא הראשון מכולם.

אחריו, בורא מיני מזונות,

על עוגה, דייסה וכיוצא בזה.

אחרי זה בורא פירי הגפן, עץ, אדמה, שהכול. שהכול תמיד הוא בסוף.

כך גם לגבי הריח, גם שם יחול אותו כלל ואותו דין. ולכן,

אם מאיר נקי מגיש לך,

יש לו גם עשבה על הנענה,

וגם הנותן ריח טוב בפירות על הלימון או על האתרוג.

קודם כל תברך על הנענע, בורא עשבה בשמים,

ואחר כך

על הלימון הנותן ריח טוב בפירות.

למה? מדוע אתה מקדים כך?

מה שיותר כולל,

אתה פחות משבח.

כשהברכה היא מפורטת יותר,

הברכה יותר חשובה.

הנותן ריח טוב בפירות זה גם על פירות עץ וגם על פירות אדמה.

בקיץ, בחודש אב או אלול, לפעמים המילון,

השמם,

נותן ריח מצוין. אתה נכנס אל הירקן, יש ריח מצוין של הלימון.

המילון הזה הוא פרי אדמה.

תפיל אחי, יש ריח טוב ואתה מברך עליו.

אותו דבר גם הלימון, האתרוג.

יש גם פירות עץ וגם פירות אדמה. נמצא נותן ריח טוב בפירות,

זה כולל גם וגם.

ואילו עשבה בשמים זה יותר מפורט,

ולכן עשבה יותר מפורט הוא קודם לברכת הנותן ריח טוב הפירות,

ואם יביא לך גם מיני בשמים,

אז האחרון, כמו שאמרנו שהכל האחרון, מגע אש,

הוא הדין גם לגבי הריח,

זה מה שאומר לנו שם החיי אדם.

אז תעשה שלט,

תעשה את הסדר שאמרנו,

כדי שאנשים לא יתבלבלו, כן.

גם אדם שאוהב מאוד את ריח הגויאבה,

אז יברך על זה הנותן ריח טום הפירות, כן.

אפילו אם הוא לא אוהב את הטעם,

אבל הריח מאוד טוב בשבילו, למה לא? שיברר.

לא, אם הוא בא לאכול לא כדאי. נראה נקמן ברשת ז, זה כבר בעיה.

אבל כשאני לא בא לאכול,

ואני עכשיו רק בא להריח,

אז בזה אמרנו שיכול לברך, והברכה הזו היא ברכה כוללת יותר,

ולכן גם עצה קודם וגם עשווה קודם.

הנותן ריח טום הפירות היא אחריהם, היא ברכה יותר כוללת,

ועוד יותר כוללת,

כי אין ברכת שהכל כאן,

שם בורא מיני בשמים, זו הברכה שכוללת את הכול שם.

תלוי מה זה המיני.

לפעמים מיני זה דבר שהוא לא מהצומח.

מרן כתב על המוסק דבר שאינו מהצומח,

אלא הייתה חטוטרת לאותה החיה שהיו מוציאים ממנה את ריח הטוב. כיוון שזה לא מהצומח,

לא מתאים לתקן על זה לא העצה ולא הישווה,

אלא מיני בשמים.

אז דבר כזה שהוא לא מהצומח,

הוא לא נפתר במה שאמרת קודם, עצה ועשבה.

ולכן עדיין יש מקום לחזור ולברך עליו את הברכה הראויה לו,

בורא מיני בשמים.

אבל לעולם זה בתחנה הסופית.

עכשיו לגבי דבר שעשוי,

אולי מעצה, אולי מעשבה, הוא לא יודע.

הוא מסופק,

הוא לא רוקח ולא יודע ממה עושים את הדברים האלה.

מי ספק,

כמו כאן אצלנו לגבי ברכות הנהנים, על הקולים אמר שהקול נהיה בדברו יצא,

גם שם מיני, זה כולל את הקול.

אבל אם הוא אמר כבר עצה וגם אמר עשבה,

אז כאן ממה נפשך הוא פתר.

כאן או שזה עצה או שזה עשבה.

כאן לא יוכל לברך את ברכת מיני.

אבל אם זה דומה כמו לדוגמה של המוסק וכיוצא בהם,

דבר שהוא בוודאי לא מהצומח,

כאן יוכל לברך את ברכת בורא מיני בשמים.

עד כאן ברכת הריח.

נלמד יותר בהרחבה בסימן רטז.

רק הבאתי כמשל את הדוגמה שלא רק אצלנו לגבי המאכלים יש סדר קדימה,

גם בברכת הריח, גם שם יש לנו את סדר הקדימה שאמרנו.

תודה. גם זה לא רק על,

זה מעשה עודד כמו תכשירים,

ואחרי זה אנחנו הולכים ללחם,

אדם שאוכל לחם

הוא הראשון במעלה לכל דבר אחר.

המוציא לחם מן הארץ, ממה עושים את הלחם? ארץ חיטה.

חיטה זה הדבר הראשון במעלה, ברכת המוציא לפני כל ברכה אחרת.

ולא חשוב לנו מה הלחם הזה.

זה לחם לבן, לחם כהה, לחם חי,

עשוי מקמח מלא,

כל הסוגים האלה, כולם סדנא דרא אחאדו,

העיקר שם זה הלחם, החיטה,

ולכן תמיד לעולם המוציא לחם מן הארץ הוא קודם.

הלך הלחם הבא בתור אחריו,

או עוגה שברכתם מזונות, או דייסה שברכתם מזונות,

וכן הלאה. אותם הדברים שמברכים עליהם

בורא מיני מזונות, שגם הם עשויים מהקמח חיטה,

שוב,

הדבר הראשון שאנחנו מזכירים שהשתבחה בו ארץ ישראל,

ארץ חיטה.

ממילא, אם זה עשוי מהחיטה או מהסערה,

בוודאי שצריך להקדים, לברך על זה לפני שיאמר עץ אדמה רושע הכול.

קודם כל, מזונות זה הדבר החשוב מכולם, צריך להקדים אותו.

אבל

על הגרנולה יש לנו ספק.

פעמים רבות דיברנו ואמרנו שספק

אם זה שיבולת שועל או לא.

ולכן,

מספק אם הוא רוצה לברך עליו, בורא פרי האדמה.

להקדים אותו לפירות אחרים שברכתם בורא פרי האדמה, אפשר.

אבל אם יש לו גם שלווה וגם גרנולה,

בזה כדאי יותר שיברך בורא פרי האדמה על השלווה.

אמרנו שזו חיטה,

ואילו הגרנולה ספק אם זה שיבולת שועל.

ולכן,

יברך האדמה על השלווה ויפתור בזה את הגרנולה.

הספק הוא כך.

יש לנו חמישה סוגי דגן, והם חיטה, סעורה,

שיבולת שועל, שיפון קוסמת.

השאלה היא, מה שאנחנו קוראים שיבולת שועל,

זה הזיהוי האמיתי?

זו שיבולת שועל שאמרה התורה, או לא?

יש בזה מחלוקת ראשונים ואחרונים.

תראו בספר על היונה של הגאון הרב יונה מרצבך,

הוא דן, מזכיר לנו את השאלה,

ועוד רבים מגדולי האחרונים דנו בזה.

הגאון הרב זילחה,

הרב של פרדס כץ בבני ברק, הקב' ישלח לו רפואה שלמה במהרה.

גם הוא דן בנושא הזה והוא מפרט,

מביא לנו חלק מהראשונים שאומרים שזה לא שיבולת שועל, אלא זה מין קטניות.

כך דעת

רב שירי הגאון,

הרמב״ם, רבי אברהם בן הרמב״ם,

הכפתור נפרח, מעשה רוקח ועוד.

אם נאמר שזה קטניות,

אז יש לך חומוס ויש לך את הגרנולה, שניהם אותו דבר.

אתה רוצה לברך על החומוס אדמה ולפתור את הגרנולה,

או להפך, אתה יכול. מה שאתה רוצה, תעשה.

אבל אם נאמר כדברי החולקים שזה באמת השיבולת שועל,

אז צריך יהיה להקדים אותו על האחרים אם אין לך שמה חיטה תפוחה.

תודה.

אם יש לך את השלווה, חיטה תפוחה,

אז בוודאי שכדאי להקדים את החיטה. אין לו חיטה תפוחה,

שיברך בורא פרי האדמה על הגרנולה, אולי זה השיבולת שועל.

יקדים את זה, אין לו מה להפסיד.

אבל הנפקא מינה בדברים האלה כולם דנים על כל ימות השנה לאותם האנשים חולי ציילק.

הם אסור להם לאכול לחם רגיל,

הלחם הרגיל לפעמים מהווה ממש סכנת חיים בשבילהם.

אלא יש להם לחם מיוחד שאנג'ל עופה בשבילהם, לחם שעשוי משיבולת שועל.

אם נאמר זו השיבולת שועל, מה שהתורה אמרה,

צריך לברך על הלחם הזה על נטילת ידיים המוציא וברכת המזון.

אבל אם תאמר לו איזה מין ממיני הקטניות,

אדם שייקח חומוס,

יטחן את החומוס ויעשה מזה לחם.

הברכה היא שהכל נהיה בדברו ובסוף בורא נפשות.

ולפי הרמב״ם אי אפשר לברך על זה המוציא ומי שיברך על זה ברכת המזון, יש כאן ארבע ברכות למטלה.

מה יעשה אותו המסכן?

המסכנים האלה, אסור להם לאכול לחם רגיל.

יש כחמשת אלפים בני אדם כאלה בארץ.

מה הם עושים?

הפתרון הוא

שייטול ידיים אבל ללא ברכה,

יברך על סוכר או דבר אחר שהכול יכוון, יפתור את זה.

אם נמצא לידו

יש אדם בריא שמותר לו לאכול לחם,

תגיד לו,

תברך המוציא, תפתור אותי.

זה מה שיעשה אחד מהשניים.

זאת ועוד,

יגיע לברכה האחרונה.

הוא יברך ברכת המזון בקול רם, יפתור אותו.

אבל הוא לא יכול לברך לא ברכת המזון ולא בורא נפשות.

למה? אם הוא יברך ברכת המזון,

לפי רב שירי הגאון והרמב״ם, זו ברכה לבטלה.

אם יברך בורא נפשות, הפוך.

ממה נפשך, מה שהוא לא יעשה,

הוא נכנס לספק ברכה לבטלה.

לגבי הברכה הראשונה, אין לנו בעיה.

אפילו על לחם, אם אתה אומר שהכול נהיה בדברו יצא,

יברך שהכול נגמר.

אבל לגבי ברכה אחרונה הוא במלכוד,

ולכן אין לו ברירה אלא לשמוע מאדם אחר.

או,

אם מותר לו לאכול בננות או דברים אחרים,

יאכל כזית בננה, לפחות שיברך בורא נפשות רבות וחסרונן.

זו הבעיה השנייה שהם נתקלים בה לכל השנה כולה.

דיברנו בזה גם לגבי ליל הסדר.

הם,

אותם האנשים המסכנים, יש להם בית חרושת מיוחד למצות.

מצות עבודת יד

מצות עבודת יד שעשוי מהשיבולת שועל הזו, כמו שאמרתי, אסור להם לאכול,

אסור להם לטעום מהמצה הרגילה.

מצה רגילה שעשויה מחיטה מקמח לבן,

חלילה וחס יכול להגיע האדם הזה לסכנה.

ולכן הם קונים את המצות המיוחדות האלה.

המאפייה נמצאת בבני ברק,

יש להם הכשר בדץ,

ויש להם כאן חנות ברחוב חגי, פינת יחזקאל.

ערב פסח הם הולכים וקונים שם את המצות,

משלם 300 שקל על קילו מצות ולוקח.

שוב, אם זה שיבולת שועל, זה מצה.

צריך לברך על זה,

על נטילת ידיים המוציא לחם מן הארץ,

אשר קדישנו במצוותיו וציוונו על אכילת מצה,

ברכת המזון.

אבל אם זה קטניות,

אם הוא עשה מהחומוס, עשה מזה מצה. זה לא מצה.

צריך לברך על זה שהכול.

ולכן גם פה העצה היא שייטול ידיים בני ברכה,

יברך שהכול וייכוון לפתור את זה, יטעם משהו מהסוכר,

ואם נמצא לידו האבא או אחיו,

הם יברכו את שתי הברכות המוציא על אכילת מצה ויכוונו לפתור אותו. כך יעשו גם בברכת המזון,

יכוונו לפתור אותו, להוציא אותו ידי חובת ברכת המזון. הבעיה של כל השנה קיימת גם לגבי המצה.

אם אתה דן לגבי חוץ לארץ,

עכשיו, בימים האלה, בתקופת החורף שלנו,

יש בעיה של איסור חדש בקנדה,

ארצות הברית, וכן בארצות צפון אירופה.

הקמח שנמצא שם כולו מהחדש,

והתורה הזהירה אותנו,

ולחם וכלים וכרמינו תאכנו עד עצם היום הזה עד אביאכם את קרבן אלוהיכם.

אם כך, חדש אסור מן התורה.

מהו הגרנולה הזה?

אם תאמר שזה שבו לשועל זה אחד מחמשת מיני דגן, יהיה אסור.

אבל אם תאמר כמו רב שירה גאון והרמב״ם, שזה לא דגן,

אלא זה מין קטניות,

בקטניות אין בעיה של חדש, שיהיה מותר.

מה אנחנו נפסוק בזה?

אין לנו פסיקה, אלא הדבר נשאר ספק

וספק דאורייתא לחומרה.

עצה טובה,

שאדם לא יאכל כזית מהגרנולה.

אתה אוכל כזית, אתה נכנס לספק.

יברך מעין שלוש או שיברך בורא נפשות.

עדיף יותר לא לקנות מזה.

אם הילד קונה, הילד אמר כך, ואמר כך, טוב, ילד קטן, לא אכפת לנו.

אבל אדם מבוגר,

לא כדאי שירגיל את עצמו בזה,

ואם הוא רעב ואין דבר אחר, שיאכל לפחות פחות מכזית, לא יאכל מהשיבולת שועל כזית נטו,

כדי שלא יסתבך בספק

במחלוקת האמורה.

חיטה מבושלת בורא פרי האדמה, ולאחריו, ולא כלום. דיברנו בזה למעלה, בסימן ר״ח.

גם שם קיימת הבעיה האמורה.

האם יברך מעין שלוש על האדמה ועל פראי האדמה, או שאין ברכה כזו?

ולכן גם שם ההמלצה.

או שאתה אוכל כזית לחם,

ובתוך זה אתה אוכל את החיטה המבושלת,

וברכת המזון, ממה נפשך פתר?

בין אם זה מעין שלוש, בין אם זה בורא נפשות פתר או לא.

ולכן מספק ילך בדרך האמורה,

כדי שלא ייכנס לבית הספק, יאכל כזית לחם.

אבל, והיה,

לא אכל לחם, אלא רק מהחיטה המבושלת הזו,

לא יברך שום ברכה אחרונה, כך גם על השלווה.

לכתחילה, לא יאכל כזית, אכל כזית,

לא יברך ברכה אחרונה, ספק ברכות לעקיהם.

אם הוא צמא שתי מים, לפחות שירוויח את ברכת בורא נפשות.

אבל לא נוכל להתיר לו לברך מספק את ברכת מעין שלוש. כל זה ספק, וספק ברכות לעקיהם, אלא אם כן, אם ירהר שם ואלוקינו,

זה כן, זה אפשר. אבל להגיד בפה שם שמיים,

הדבר אסור,

אין לו היתר לנהוג ולעשות כן בלכתחילה.

אולי אמרתי שהוא יברך שהכול על סוכר.

יברך שהכול על סוכר ופתר.

כן, פתר, אין לך בעיה.

אבל לגבי ליל הסדר,

אולי הוא רוצה לקיים בזה מצוות מצה,

אולי זה מצה, הוא רוצה,

וציוונו על אכילת מצה.

את זה הוא לא יכול לעשות עם הסוכר.

ולכן יכוון, יצא ידי חובה, על ידי מישהו אחר.

מישהו אחר שמברך ואומר המוציא בעל אכילת מצה, הוא יענה אחריו, אמן,

וישב ויאכל את אותו מצה בתיאבון,

ונקווה שיהיה לו, בעזרת השם, שנה הבאה יהיה לו רפואה שלמה,

ויוכל בשנה הבאה לאכול מצה רגילה. אבל בהווה באשר הוא שם,

צריך להעיר את תשומת ליבם של אותם המסכנים,

אותם החולים שאינם רשאים לברך על זה.

הם לא יודעים, רובם לא יודעים, הם חושבים שזה מצה.

גם הכסף, אתה משלם 100 שקל על מצות עבודת יד,

אצלם זה עולה 300, הרבה יותר, כי צורת העשייה שלו היא יותר קשה.

הם חייבים לעשות את זה מהר, שלא יחמיץ מצד אחד, אבל הצורה שהם עושים, זה עולה להם יותר יקר,

ולכן קילו מצות עבודת יד של השיבוע לתשועל הזה לא עולה להם 300 שקל.

אפילו, אחי, למרות שהוא שילם הרבה,

צריך לדעת את האמת,

שאולי זה שיבוע לתשועל, אולי הוא מקיים את המצווה, אולי לא.

דפקא מינא, גם לגבי הברכות,

וכמו שאמרנו, כמה וכמה דברים שהם דפקא מינא.

דפקא מינא, גם אצלנו כאן,

אם יאכל מדבר כזה,

יקדים אותו. אמרת, המוציא לחם מן הארץ,

הוא קודם לכל.

האם זה לחם?

זה מה שעשוי מהשיבולת שועל, זה לחם? צריך לברך עליו המוציא? הוא קודם לכל או לא?

גם כאן תהיה השאלה הזו,

ומספק לא נחייב אותו להקדים לפני דברים אחרים,

כי ספק אם הלחם הזה הוא משיבולת שועל שאמרו חכמינו, שהתורה אמרה,

או שזה דבר כאילו.

מה שאמרנו, בננה זה רק לגבי הגרנולה, לא דיברנו על הלחם.

דיברנו על הגרנולה, שם אמרנו פתרון.

הוא לא יכול לברך על הגרנולה הזו מעין שלוש,

אולי לפחות נפשות, יאכל בננה לברך לפחות בורא נפשות.

אבל אם הוא אכל מהלחם הזה,

שם הבעיה לא תיפטר בבננה. עדיף יותר, כמו שאמרנו, שמישהו אחר יברך עליו את הברכה, ברכת המזון,

ויכוון לפטור אותו, להוציא אותו ידי חובה.

מה בדאצים לא...

מה בדאצים יעשה בדבר הזה? יש מחלוקת בראשונים.

אתה חושב שהבדאצים יש בכוחם להחליט מכוח, ודאי בדבר הזה? אין להם כוח.

אף בדאצ בעולם לא יגיד לך שרק הרמב״ם צודק

וחלילה ראשונים האחרים טעו, או להפך.

אם מרן היה פוסק, היה לנו קל.

מרן לא פסק בדבר הזה.

תראה מה העבודה העצומה שעשה מרן.

מרן האיר לנו את העיניים בכל ארבעה חלקי שולחן ארוך.

כשמרן פסק, זהו זה. אנחנו הולכים, רצים קדימה עם זה.

תראה, דוגמה אחת, מרן לא דיבר, מרן לא פסק.

ואיך שאנחנו נשארים בסימן שאלה,

אנחנו נבוכים מאוד בכל הדברים הללו.

במציאות זה מחמיץ.

במציאות זה מחמיץ.

במציאות זה מחמיץ יותר מהאורז?

מי אמר לך?

האורז מתנפח הרבה יותר מזה.

אז אם אתה הולך לפי התיאוריה, שאתה רואה שזה מתנפח,

אז היית צריך להגדיר גם את האורז, שגם הוא חמץ.

כך אומר באמת רבי יוחנן בן אורי.

אבל,

הלכה כחכמים, שהאורז קטניות.

ומה שהוא מתנפח,

הגמרא קוראה לזה סירחון ולא חימוץ.

אז גם פה, גם לגבי השיבולת שועל,

גם כאן יחול אותו כלל ואותו דין.

ולכן קשה לנו, על פי ההשערות שלנו,

להכניס ראשנו בין הערים הגדולים,

בין אותם הראשונים והאחרונים, שאנחנו נבוא ונחליט איזהו חכם המכיר את מקומו.

ולכן סיכמנו בכל הדברים האלה שנשאר הדבר בגדר ספק.