דין “בריה” בברכות – מתי מברכים ברכה אחרונה, מחלוקת הבבלי והירושלמי והדרכים לצאת מכל ספק

 

- - - לא מוגה! - - - 

עוד סוף סעיף א'.

מרן מזכיר כאן את דברי התלמוד הירושלמי.

יש מסתפקים במר שעל דבר שהוא כברייתו,

כגון גרגיר של ענב או של רימון שמברכים לאחריו אף על פי שאין בו כזית,

לכך נכון להיזהר שלא לאכול ברייה פחות מכזית.

הגאה ולא מקרה ברייה אלא עם מחלוק כמו שהוא,

אבל אם לקח הגרעין ממנו לא מקרה ברייה.

בתלמוד ירושלמי מסופר שרבי יוחנן אכל זית,

דרך על זה בורא פרי העץ

וברכה אחרונה על העץ והפרי העץ.

לידו ישב רבי יחיא בר אבא והסתכל עליו.

ההסתכלות הייתה,

הוא לא אמר שום מילה,

אבל הסתכל עליו מבט של תמה.

רבי יוחנן הרגיש בזה.

רבי יוחנן הגיב אמר,

מה הבבלי הזה מסתכל עליי?

מה, הוא לא סובר שעל הזית מברכים ברכת מעין שלוש?

והירושלמי ממשיך, הוא אומר,

במט לים אכל כתם.

הם סוברים שכל מה שצריך לאכול שיעור כזית,

זה כשאתה אוכל דבר שאינו שלם, דבר שאינו ברייה.

אתה לוקח סלט פירות, דברים כאלה, צריך כזית.

אבל כאן,

בדבר שלם,

יש לך עניו שלם, תאנה שלמה,

דבר כזה, אפילו פחות מכזית, גם כן צריך לברך על העץ.

לפי רבי יוחנן, הנה הזית.

יש לך ברייה שלמה, לכן הוא בירך מעין שלוש.

בא רב יחיא בר אבא וטוען,

נכון הדבר שיש כאן זית,

אבל הזית יש בו חרצן,

יש בו קרעין.

והגרעין ממעט.

זה הוויכוח שהיה,

זה המבט תמח שהיה לרבי חייא בר אבא נגד רבי יוחנן.

בוויכוח הזה,

הרשב״א ורבנו יונה כותבים לנו שבאמת,

על הזית אי אפשר לברך ברכה האחרונה,

גם אם נאמר שעל ברייה כן,

על הזית לא, בגלל שיש שם גרעין, יש שם את החרצן.

טוב,

וזה סגרנו את העניין בוויכוח בין רבי יוחנן לרבי חייא בר אבא.

השאלה היא עקרונית.

התוספות

בברכות ל'ט דנים.

האם הגמרא שלנו

סוברת כך או לא?

גם הגמרא עוסקת בדברי רבי יוחנן.

והשאלה היא, המסקנה היא שהגמרא שלנו חולקת

והגמרא סוברת שרק כשאכל כזית יברך.

אם לא היה כזית, לא יברך,

או שהגמרא הולכת כמו התלמוד ירושלמי.

הכלל הוא כך,

כשיש לנו מחלוקת

בין התלמוד בבלי לתלמוד ירושלמי, ההלכה כמו התלמוד בבלי.

ולמה?

הלכה כבת רעיה.

כדי להמחיש את הדבר,

רבותינו השתמשו במליצה הלכה כבת רעיה,

הרי זה כננס

על גבי ענק.

זאת אומרת, אדם שעומד,

לפעמים הוא לא רואה, אנשים מסתירים לו.

אם הוא גבוה,

מי שגבוה צף מעל כולם, הוא כן רואה.

תיקח את האדם הנמוך הזה,

אפילו אם הגובה שלו הוא מסך הכל מטר אחד,

תרכיב אותו על הכתפיים של הענק.

תודה.

ואז הוא יראה למרחוק, הוא יהיה תצפיתן מעולה.

כך גם אותם חכמי הגמרא,

הגמרא שלנו, תלמוד בבלי, ראו את דברי חכמי תלמוד ירושלמי, ידעו את זה,

ואם הם חלקו, הלכה כבת רעיה.

התלמוד ירושלמי נערך על ידי רבי יוחנן ותלמידיו.

התלמוד בבלי, שישה דורות אחריהם,

על ידי רבי עינא ורב אשה.

גם רבי עינא ורב אשה, גם הם ידעו את מה שהוזכר בתלמוד ירושלמי.

ואם הם חולקים,

הוסיפו חוכמה על זה,

בוודאי שהלכה כדבריהם,

הלכה כדברי האמוראים בתלמוד בבלי.

כך גם בזוהר.

זוהר הקדוש,

יסודו מרבי שמעון בר יוחאי ותלמידיו.

אם יש דבר שכתוב בזוהר שמותר,

בגמרא כתוב אסור, או להפך,

הלכה כמו הגמרא.

למה?

אתה לא מחשיב את רבי שמעון? ודאי שמחשיבים.

אבל חכמי הגמרא ידעו את מה שנאמר בזוהר,

ואף על פי כן אמרו מה שאמרו,

ולכן ההלכה היא כבת רעה.

אם נאמר שגמרא שלנו חולקת שעל ברייה לא מברכים ברכה אחרונה,

אם כן בוודאי צריך לעולם כזית, ואפילו אם האדם הזה אוכל ברייה,

עדיין לא יוכל לברך ברכה אחרונה.

או שנאמר לו, הגמרא,

כן סוברת עקרונית את הרעיון הזה.

רק בדוגמה של רבי יוחנן, היה שם החרצן, רק בזה יש לנו בעיה, לא נוכל לברך.

אבל אם אתה לוקח עניו שלם,

שם אין לך החרצנים או תאנה שלמה או רימון, יברך.

זה מה שדנים התוספות רבנו יונה, הרשב״א,

כל הראשונים על הדף שם דנים בזה והמסקנה.

יש לנו ספק,

ולכן.

עצה טובה,

אל תיכנס לספק, אל תסתבך.

אלא אם יש לך עוד ענבים, תאכל כזית.

בשלמה לך להסתפק בגרגיר אחד של עניו,

תאכל לפחות כזית.

אכלת את הכזית המברך ברכה אחרונה על העץ ועל פרי העץ לכל הדעות.

זו העצה הכי טובה.

לפעמים האדם ממהר.

אין לו זמן לשבת ולאכול כזית.

הוא לוקח חתיכה אחת של העניו, מברך העץ ורוצה לרוץ.

אומר עולה תמיד, יש לנו עצה.

שלא יכניס לפה את העניו כמו שהוא שלם,

אלא ינגוס חצי,

ברכת העץ, אכלת חצי,

ואחר כך עוד חצי.

כשהפרי אינו שלם, אתה מרסק אותו, חותך אותו,

בזה כבר פקע מעליו שם של ברייה,

וגם על איבד הירושלמי לא צריך יהיה לברך ברכת על העץ.

זו העצה היעוצה, וככה הלכה.

כך הוא הדין, אדם שרוצה לאכול פלח אחד של תפוז או של קלמנטינה.

גם שם, יש לך עוד?

תאכל כזית, למה לך להיכנס לספק, למחלוקת?

אבל לפעמים אין לו זמן.

הוא יודע שמתפללים ערבית בשעה שבע,

והזמן קרוב,

הוא צריך לרוץ, אין לו זמן לשבת עכשיו לאכול.

לוקח פלח אחד כדי להרטיב את הגרון.

אל תכניס את הפלח כולו שלם לפה,

אלא תברך העץ, תנגוס חצי ועוד חצי, ובזה פתרת את הבעיה,

וכן כל כיוצא בזה.

המחלוקת באחרונים,

האם כל מה שנאמר בתלמוד ירושלמי בדוגמה של הזית,

רק דבר משבעת המינים יש בו דין בריאה,

או בכל דבר אחר?

הדוגמה הפשוטה,

לפעמים היו כאן עוגות,

את העוגות אכלו.

נשאר שומשום אחד.

יש אנשים שאוהבים את זה.

הוא מ�רטיב את האצבע,

מכניס את השומשום לפה,

מברך בורא פראי האדמה.

יבוא אדם ויגיד לו,

תברך בורא נפשות.

הוא אומר לך, על מה נפשות?

השומשום הזה,

אפילו גרם אחד אין בו. אתה רוצה שאני אגיד נפשות?

תגיד לו, כן, זה בריאה.

שומשום זה בריאה שלמה.

לפי הירושלמי,

האם נאמר שכן, יברך נפשות או לא?

כאן יש לנו שוב מחלוקת באחרונים, אבל בדברי רבנו יונה,

המרדכי,

אורחות חיים והכל בו, מפורש שגם בדברים אחרים,

הדוגמה שלהם, גודגדניות.

הגודגדניות זה לא משבעת המינים.

גם בזה הם אמרו את הדין של בריאה.

ולכן גם כאן תהיה הבעיה,

גם כאן אולי צריך לברך בורא נפשות.

זאת מאוד.

הרבה אנשים,

כשנוהגים, יש להם נסיעה ארוכה,

כדי שלא ירדם ליד ההגה,

מה הוא עושה?

הוא קונה 100 גרם גרעיניים,

וכשמתחיל את הנסיעה, מברך בורא פירי האדמה ונוסע.

הגיע לחיפה לחיים טובים ולשלום,

נגמר המאה גרם.

על המאה גרם הוא לא יכול לברך בורא נפשות מדין כזית, כי הוא אכל את זה לאט.

הזכרנו את ספר האשכול והרעה,

מתי אתה יכול לברך על כזית שאכל את הכזית בתוך ארבע דקות, כזית בכדי אכילת פרס?

כאן לקח לו שעתיים עד שהוא גמר את הגרעינים.

אבל אם תלך לפי התלמוד הירושלמי, שעל בריאה מברכים,

גם הגרעינים האלה שהוא אכל,

הגרעינים של דלעת, חמניות, אבטיח,

גם שם זה גריה, מה עושים?

הפתרון הוא קל מאוד, אחרי שאדם אכל מאה גרעינים הוא נעשה צמא.

ייקח כוס מים,

יברך שהכול, ישתה רביעית בבת אחת,

אחרי שהתה את הרביעית בבת אחת יוכל לבוא לברך ברכה על בורא נפשות רבות וחסרונן,

יצא בזה ידי חובה לכל הפוסקים,

לכל הדעות, זה מה שצריך לנהוג ולעשות.

וסיכום,

הבעיה של בריאה לא רק לגבי שבעת המינים, בכל דבר.

אתה אוכל חומוס אחד,

בחומוס אחד יש את הבעיה, זה בריאה,

אולי צריך לברך על זה בורא נפשות וכן על זה הדרך.

אתה אוכל בוטן אחד,

שקד אחד,

תאנה אחת, כל הדברים האלה יש בהם את הבעיה האמורה ולכן אמרנו,

טוב בלכתחילה שיאכל כזית,

יש לו בננה או דבר אחר, יאכל כזית, יפתור את הבעיה, יוכל לברך בורא נפשות הלבד לכול עלמא או אם הם, משבעת המינים,

יוכל לברך על העץ.

או שייקח מים, אם הוא צמא, אלה הם הפתרונות. לא יכול, לא זה ולא זה,

והוא רוצה לאכול מהקלמנטינה פלח אחד,

כמו שאמרנו, לא יכניס את הפלח שלם,

בזה גם הוא חומק מהבעיה,

כדי שלא יסתבך בשאלה האמורה.

הפוסקים, כשכתבו לנו את הדוגמאות של בירייה,

כתבו לנו את הדוגמה של הרימון.

מרן בשולחן ערוך כתב,

גרגר של עניו או של רימון.

הרימון יש בו קליפה, הכול עטוף מבחוץ בקליפה.

אפילו אחי אתה אומר,

כל גרגיר מהרימון הוא נחשב כבריאה.

אז אם הגרגיר שנמצא בפנים, יש שם מאות גרגירים,

אז למה הגרגיר של הקלמנטינה, דהיינו הפלח,

למה הוא שונה?

שניהם אותו דבר, גם זה נקרא בריאה.

ולכן אמרנו, גם שם אל תכניס את הפלח שלם לפה,

אלא יברך העץ,

יחתוך חצי, ינגוס חצי ויאכל,

ויכניס אחר כך את החצי השני כדי לחמוק מסלע המחלוקת בדין בריאה.

לא, לא, אל תגזים עד כדי כך.

ויש מסתפקים עוד בברכה האחרונה של יין.

אם מברכים אותה על כזית,

ולכן טוב להיזהר שלא לשתות פחות מזית או רביעית.

עוד כותבו התוספות,

אתה רוצה לברך ברכה אחרונה על שתייה, בורא נפשות, או על הגפן.

מה השיעור? כמה אשתה כדי להתחייה בברכה אחרונה?

האם בכזית, 26,

או כמלו דוגמב, 40 גרם?

או צריך שיהיה רביעית,

79 גרם.

זה הספק שיש לנו.

שוב, גם כאן העצה היא.

בין לך תחילה, אתה צמא,

תשתה בבת אחת 80,

יהיה לך בוודאי רביעית, תוכל לברך בורא נפשות.

אותו דבר גם ביין. יש לך יין, ברוך השם,

למה לך להיכנס לספק?

אתה שותה 26 או 40, אתה נכנס מספקות.

בבת אחת תשתה רביעית 80,

ואליבא דקול עלמא תתחייה בברכה האחרונה,

ברכת על הגפן ועל פרי הגפן.

לפעמים אדם נכנס לחתונה,

אבי החתן מגיש לך כוס יין.

תברך הגפן, תגיד שהכול.

או תגיד,

בורא פרי הגפן, אם זה יין, אם זה קוניאק או דבר אחר.

לפעמים אתה בא לטעום,

היין הזה חזק מאוד, יין ביתי,

או שהקוניאק הזה הוא חריף.

אתה רואה שאתה לא מסוגל לשתות רביעית בבת אחת,

העצה היא,

אל תשתה 26 גרם בבת אחת.

אם תשתה שיעור כזית, אתה נכנס לספק.

ולכן ישתה 10 גרם,

אחרי שברך ושתה 10 גרם, יגיד לחיים, יברך את אבי החתן,

הורה בנים לבניך, יגיד לו את כל מסכת ברכות,

ואחר כך תשתה לגימה לגימה, כל לגימה תהיה 10-15 גרם.

בדרך הזאת תגמור את הכוס,

ואז לא תתחייב לברך ברכה אחרונה.

לא טוב שאדם ייכנס

בין ה-26 ל-80, בין הכזית לרביעית.

זה טוב שאתה הערב הולך להגיד לחיים לאבי החתן.

אבל אם המדובר הוא כוס ברכת המזון, קידוש ההבדלה,

אתה לא יכול להגיד בהבדלה,

אני אשתה 10 גרם.

אין דבר כזה.

בהבדלה חייב לטעום לפחות, אם לא לדוגמה, 40 גרם.

ברגע שהוא שותה את ה-40,

הוא נכנס לסלע המחלוקת, נכנס לתוך הספק הזה.

ולכן, שם אין לו ברירה,

לכתחילה ישתה כ-80 גרם, רביעית בבת אחת,

כדי שיוכל לברך הליבה דקול עלמא, יוכל לברך את ברכת על הגפן.

זה מה שרצוי לנהוג ולעשות באותן המצוות שעליהן כוס הברכה,

צריך להיות בלכתחילה כמלוא נוגמה ויותר,

מן הראוי שישתה רביעית כדי שיוכל לברך את הברכה האחרונה.

התורי זהב מדבר לגבי משקאות חריפים.

האם צריך דווקא הרביעית,

נגיד כאן הקוניאק, מה הוא?

הוא מרוכז.

במקום שתשתה 100 גרם יין,

יש בו את האידוי, את הריכוז של היין,

אבל במינון הרבה יותר חריף.

אז אולי לא צריך רביעית.

זאת ועוד, אם אתה אומר,

רוב האנשים שותים את הדברים האלה לאט-לאט,

לא שותים מהר בגלל שזה חריף,

אותו דבר גם לומר, כוס תה, כוס קפה, גם שם אנשים שותים את הקפה החם לאט-לאט.

אולי דחקו בכך.

אם דחקו בכך, אולי גם אם לא שותה רביעית בבת אחת בגלל שהקפה היה חם מאוד,

אלא שתה אותו לאט-לאט,

דחקו בכך. כולם כך שותים.

גם בזה יש לנו בעיה,

מחלוקת, והאשכנזים, חלק מהם,

מברכים על כוס תה או על כוס קפה, בורא נפשות.

אנחנו לא מברכים.

כלל גדול בידינו, ספק ברכות להקל.

עדיף שלא יברך.

אלא אם כן הוא השאיר את הכוס תה, חיכה עד שהכוס תה נעשה פושר,

ואז בירך שהכול, ושתה רביעית בבת אחת.

זה הדרך.

כך באמת הרבה אנשים עושים.

בזה אין לנו בעיה, יוכל לברך בורא נפשות.

אבל שיברך על מה ששתה לאט-לאט.

אתה אומר, בבטן יש לו רביעית.

בסך הכול הוא שתה רביעית.

לא מספיק, צריך שישתה בפועל,

בתוך שלוש שניות, ישתה את הרביעית.

הלווחי לא יוכל לברך את ברכת בורא נפשות.

כך הוא הדין גם לגבי משקאות חריפים.

אתה לא יכול לומר דרכו בכך,

ואם הוא שתה 80 גרם לאט-לאט, יברך על בורא נפשות או על הגפן.

אלא גם שם, אנחנו רוצים שישתה מהיין בבת אחת רביעית. אם לא,

ספק ברכות להקל.

לא יוכל לברך ברכה אחרונה בשום אופן.

אני ראיתי אדם הניח בתוך התה מזלג חשמלי והרתיח את זה.

זה לא כלי שני, כשהוא שם בתוך זה את המזלג זה נעשה כאילו ראשון.

אחרי שהמים רתחו,

לקח את המזלג, הוציא מהכוס,

בירך שהכל נהיה בדברו ושתה את זה בבת אחת.

אחר כך הוא שואל אותי,

אני אברך בורא נפשות או לא?

לא, לא יברך.

היה שם את המזלג בפה.

בדלה דעתו אצל כל אדם, אדם מהיישוב לא שותה כך.

לא רק בזה, גם לגבי משקאות חריפים.

יש אנשים שתיינים,

הוא חברותא של הבקבוק,

הוא כבר שרף את הגרון שלו, הוושת שלו שרוף,

הוא לא נבהל מהערק, מהוודקה,

לוקח, שותה את זה כמו מים.

שוב, אנשים נורמליים לא שותים כך,

ולכן אנחנו לא מסתכלים על מי שרגיל לשתות חם,

עוקר מדי.

בכל הדברים האלה אתה לוקח את הממוצע.

לרוב האנשים קשה להם, ומי מילא לא יוכל לברך,

ברכה אחרונה.

גם בסודה, הרבה פעמים ביום ראשון אתה ניגש לקיוסק,

יומיים הסודה הייתה במקרר,

לא פתחו את המקרר,

זה מקבל קור מעלה אחת או שתיים.

קשה מאוד לשתות רביעית בבת אחת.

לפעמים האדם הזה היה משונה והוא כן הצליח לשתות,

שוב אנחנו נתחשב ברוב,

ולא נתחשב באותם האנשים החריגים שמסוגלים לשתות.

אחרי הפושער,

איזה מעלה אתה קוראים לזה פושער?

40, 25, 30?

עד 37 הוא נקרא בשם פושער.

עד 37 מעלות,

רוב האנשים מסוגלים לשתות אותו רביעית בבת אחת.

רק יותר מ-37,

אז יש לך סימן שאלה, יש לך בעיה.

יש כאלה שמסוגלים עד 45. יש כאלה שאפילו עד 45 יכולים.

אבל עד 37?

אין לך שום ספק,

בוודאי שעד 37,

בוודאי אליבא דקולענמא תוכל לברך עליו את ברכת בורא נפשות.

אתה יודע שירושלים תביא דוגמא את הזית.

זאת אומרת, זית זה בריאה שיש בגרעים.

זו הבריאה כמו שהיא בריאה.

או ענבים, או כל דבר אחר. זה הסוג של הבריאה.

אז מה לי אם הוא מוציא את הגרעין אחר כך או לא, אבל עד שזה שהוא שם בפה את הבריאה עם גרעין. זה הבריאה בכלל. זה מה שאמר רבי יוחנן.

מה שאתה אומר, אלה הדברים של רבי יוחנן.

אבל מה נעשה? אתה רואה שהראשונים לא הלכו כמו רבי יוחנן, אלא כמו הבחייה ברבה,

כמו אותו הבבלי שהסתכל עליו בטמה.

אולי אמר שום מילה, לא העז לחלוק על רבי יוחנן,

אבל ההסתכלות שלו, זה היה הכול. רבי יוחנן הבין את הרמז.

ולכן, בחיי גוונה,

אין לנו ברירה אלא על הזית, אם אתה רוצה לברך ברכה האחרונה,

תיקח חמישה אספים,

יהיה לך בוודאי כזית,

אבל כדי שלא תבוא לידי שכחה,

צריך לכוון בשם קדוש, כן אלוקים, מ' צדיק פ' צדיק,

ואז הזית לא ישכיח עד רבי יזכיר,

יבוא האדם לידי זיכרון, על ידי שיזכור את השם הקדוש הזה.

אמרתי בכוונה חמישה,

כי רבנו חיים הכהן,

הכינוי שלו החלבן,

הוא אומר שעל פי הקבלה,

מה שאומרים שזה יועיל לזיכרון,

דווקא הם יהיו חמישה זיתים.

אם תביא זית אחד, אפילו אם תכוון, זה לא מספיק.

לכן תיקח חמישה, קודם כל תכוון בשם הקדוש,

יועיל לך לזיכרון. דבר שני,

תאכל אחרי זה לברך על העץ ועל פרי העץ,

יש לך בזה כזית למהדרין.

ההלכה היא אפילו אם כבוש.

גם בזה אנחנו חוששים שאולי זה יכול לגרום שכחה,

ולכן שלא יעשה את הדברים על האוויר, שלא יגרום לעצמו שכחה שישכח מהתורה,

אלא יכוון בשם הקדוש.

אני אומר כאלה אלוקים, אני אומר בקוף. צריך לכוון בה.

ובאטבש גרדק,

יש לך שם יווקא, מ', צדיק, פ', צדיק.

יכוון בשם הקדוש הזה,

והדבר יכול להועיל.

ברוך שלא ישכח, גם יזכור.

התועם את התבשיל אינו צריך לברך עד רביעית, ואפילו אם הוא בולעו.

ויש אומרים שאם הוא בולעו טעון ברכה,

ולא פטרו את התועם אלא כשחוזר ופולט,

ואז אפילו על הרבה אינו צריך לברך. אגב, ספק ברכות להקהל.

הדין שמרן כותב כאן נאמר בגמרא במסכת ברכות יד,

בלשון הגמרא מתעמת.

הגמרא אומרת מתעמת אינה צריכה ברכה,

אין לו כוונה לאכול אלא לטעום את התבשיל, לדעת אם התבשיל חסר מלח או יותר מלח.

ולכן כאן, שאין לו כוונת אכילה,

אין צורך לבוא ולברך, אלא טועם ללא ברכה.

התלמוד ירושלמי, שהובא בדברי רבנו חננאל והתוספות שם,

הוא אומר,

כל זה כשהאדם הזה טועם,

ומייד הוא פולט,

הוא יורק את זה.

אבל,

אם האדם הזה טועם ובולע, צריך לברך.

הרבה מהראשונים,

שבעה עשר ראשונים הלכו בדרך הזאת.

אבל עריפה הרמב״ם לא אמרו כך.

עריפה הרמב״ם אומרים, מתעמת אינה צריכה ברכה,

גם אם האדם הזה בולע, לא צריך לברך.

זה רק מיעוט מהפוסקים, שבעה ראשונים אמרו כך,

ואף על פי כן מרן הלך אחריהם,

מרן רגיל דרכו,

ללכת אחרי שני עמודי הוראה, הריף והרמב״ם,

ולכן מרן פסק שאפילו הוא בולע.

כך גם הרמב״ם על המקום כתב,

וספק ברכות להקהיל.

יש גם ראיה מדברי המדרש, מדרש שמואל,

להריף והרמב״ם.

הם כתבו את זה כאן בשמואל א', פרק יד.

כאן מסופר

שיונתן ונוסק אליו היו ליד המוצב של הפלישתים, של הערלים האלה.

ואמר לו יונתן ונוסק אליו,

בוא נבחן, אולי נוכל להשמיד את הישמעאלים האלה.

בואו ונאמר,

נגיד להם,

אם כה יאמרו אלינו דמו עד הגיענו עליכם ועמדנו

תחתנו ולא נעלה עליהם.

ואם כה יאמרו עלו עלינו ועלינו כי נתנם אדוני בידינו וזה לנו האות.

עשו את הסימן שאלה הזה וכך היה.

הם אמרו עלו עלינו ובאמת יונתן ונוסק אליו התחילו להסתער.

והייתה להם סייעתא דשמיא הגדולה,

היה יונתן היה מכה ונוסק אליו מוודא הריגה,

בלשון הפסוק ונוסק אליו,

ממוטט אחריו.

שלא יקום הפצוע הזה ואחר כך יעשה משהו.

כך היו הורגים אחד אחרי השני,

וותהי חרדה במחנה בשדה,

ושאול מהצד השני לא ידעו מכל הסיפור של יונתן ונוסק אליו.

היום יש מכשיר קשר, היום אתה יכול בקלות לדווח,

אנחנו עושים כך, אנחנו מנצחים, הורגים,

אבל שם לא ידעו.

ולכן שאול רצה לדעת אם להילחם או לא,

לכן שאל, מי נעדר? אמרו לו, יונתן ונוסק אליו.

ולכן מייד שאול פנה לאחיה,

הגישה לי אהרון האלוקים, רצה לשאול, לצאת, לא לצאת,

כשהעניין התמהמה, לכן אמר לו, אסוף ידיך,

ואז מייד שאול פקד על הצבא שיצאו מייד למלחמה.

אבל שאול רצה, זו הזדמנות,

אם יסי עתה דשמיא להכות בהם, ארדפה אויבי ואסיגיהם ולא אשוב עד כלותם,

שאול רצה שיגמרו איתם,

ולכן השביע אותם, ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב,

ונקמתימו אויבי.

וכך היה, כל האנשים נזהרו, ולא טעם כל העם לחם.

אבל יונתן לא שמע, הוא לא ידע מזה.

כמעט אחזו בלמוס,

אבל היה שם כמו נחל של דבש דמרים,

ארצנו הקדושה, ארץ זבת חלב ודבש.

מה עשה יונתן?

וישלח את קצה המטה אשר בידו,

ויטבון אותה בערת הדבש, וישב ידו אל פיו,

ותאור נא עיניו.

אדם לוקח את הקרש, את המקל הזה,

איך הוא יכול להכניס לפה את הדבש? הכל מתלכלך.

אבל הפסוק אמר לנו מדויק,

וישלח את קצה המטה אשר בידו, החלק העליון שביד, זה נקי,

הפך את הקרש, טבל את זה בדבש, והכניס.

מיד,

אחרי שראו שיהונתן כך עשה,

ויען איש מהעם ויאמר,

השביע השביע אביך את העם לבואר,

ארור האיש אשר יאכל לחם,

היום ויעף העם.

איך אתה אוכל?

ויאמר יהונתן, אחר אבי את הארץ,

ראו נא כאורו עיניי, כי טעמתי מעט במה שזה,

אף כי לו אכול אכל היום העם משלל אויביו אשר מצא כעתל, לא רביתה בקמה פלישתים.

טוב, הוא חלק על אביו, אבל אבא שלו אמר, אם כן, חלילה,

חייב מיתה.

ולכן עשו בהתחלה גורל,

יצא יונתן בסוף בגורל,

מה לעשות איתו?

ואז צעקו האנשים,

כי חי השם המשיח את ישראל, כי אם ישנו ביונתן בני כמות ימות,

ואין עוניהו מכל עם, כך אמר בהתחלה, אבל בסוף,

ויפדו העם,

בסוף היה, במקום חלילה שיהרגו אותו,

ואם יפול מסערת ראשו ארצה, כי אם אלוהים עשה היום הזה, ויפדו העם את יונתן ולא מת.

זה הסיפור, שמואל א', פרק יד.

על הפסוק הזה, ויפדו העם את יונתן ולא מת, המדרש, מדרש שמואל,

אומר לך בקצרה,

מכאן, מתאמת אינה צריכה דרכה.

טוב, אלה דברי המדרש.

העתיקו את המדרש הזה ספר הרוקח בסימן שט,

כך כותב גם מדרש שמואל, של רבי שמואל אוזדה,

המגן אברהם בזית רענן ועוד.

לפי זה, אם אתה אומר, למה היה אפשר לפדות את יונתן?

בגלל שזו הייתה רק מתאמת,

הוא לא יושב לעשות סעודה מהדבש הזה,

אלא סך הכול הוא טעם.

אבל יונתן טעם ובלע,

לא רק טעם ופלט.

וכאן ראיה לאריף והרמב״ם.

אז יכול להיות שמרן ייטא את הכף,

לא רק בגלל ספק ברכות לעקרן, אלא גם בגלל המדרש הזה,

מה שמסופר כאן בשמואל.

ולכן המסקנה,

מתאמת אינה צריכה ברכה.

אבל סוף סוף,

רוב הראשונים, אמרנו 17 ראשונים, הלכו כדעת רבנו חננאל.

מחלוקת איך לגרוס בתלמוד ירושלמי.

מה עושים לצאת לידי חובה על איבא דקול עלמא?

יש לנו את השאלה הזו. בכל בית,

כל אישה שמבשלת מדי יום ביומו,

כל אישה תועמת לדעת אם התבשיל בסדר או שחסר תבלין או מלח.

יש את זה במסעדות, בכל מקום.

מה עושים כדי לחמוק מהמחלוקת?

החיי אדם, והמשנה ברורה כאן בסוף הסימן, נותנים לנו דרך עצה.

אם האדם הזה מתכוון לשם אכילה,

אליבא דקול עלמא יברך. ולכן,

אם בא אליך אדם, המקצוע שלו הוא שף או טבח,

נמצא במלון, במסעדה,

תגיד לו, אל תאכל ארוחת בוקר.

כשהוא מגיע למסעדה רעב,

ממלאק, כשהוא בא לטעום,

טעים קצת מהאורז ובולע,

הוא מתכוון גם לאכול, הוא רעב.

ואז אליבא דקול עלמא יברך מזונות.

לוקח מהשניצל, מהצ'יפס, מכל דבר הוא טועם,

מכל דבר שיטעם ויבלע, אין לנו בעיה.

כאן הוא מתכוון גם לשם אכילה,

ואליבא דקול עלמא צריך לברך.

כך גם לגבי האישה בבית.

הרבה פעמים היא רוצה לטעום את הדייסה.

התינוקות היום הם נסיכים.

פעם היו בני מלכים, והיום הם כבר נכדי מלכים.

לפעמים הדייסה אין בה הרבה סוכר.

היא לא שמה מספיק סוכר.

הנסיך הקטן טועם, זה לא טעים,

הוא זורק את הבקבוק,

עושה שביתת רעב, צועק זעקה גדולה ומרה,

מביאים לו אוכל, לא טעים.

נו, הוא צדק,

הבן של הקדוש ברוך הוא, נין ונכד לאברהם אבינו.

אבל האימא יודעת את המינון של הילד,

היא טועמת קודם לראות אם זה מתוק או לא.

לא רק זה, לפעמים זה חם מאוד.

אם תיתן לו, חלילה, יהיה לו כבייה בפה.

אז היא חייבת לפני כן לטעום.

היא שואלת אותך,

אני טועמת,

צריכה לברך מזונות על הדייסה או לא?

אם היא טועמת,

ומה שהיא טועמת, היא יורקת מיד בכיור.

אין מחלוקת, הלבד היא כול עלמא, מטעמת אינה צריכה ברכה.

אבל אם היא טועמת ובולעת,

צריכה לברך או לא?

גם כאן העצה היא, אם היא עדיין לפני ארוחת בוקר,

היא נותנת קודם לתינוק את הארוחה, ואחר כך היא אוכלת,

אז כאן מה שהיא טועמת מתכוונת לא רק לשם טעימה,

אלא גם לשם אכילה,

והלבד לכל עלמא תוכל לברך בורא מיני מזונות.

הוא הדין גם לגבי היינן.

יש עשרות יקבים שבימים האלה,

אחרי שהיין היה ארבעים יום עם החרצנים והזגים,

היינן בא, יש לו כמו מעבדה קטנה,

והוא בא ובודק את היינות.

לפעמים הבציר היה לא מסוג אחד של ענבים,

אלא עשו יין יבש מענבים קברנט,

מסוג אחר, כל דבר הם עושים, מה שמתאים לו.

ולפעמים במהלך התסיסה זה לא בדיוק מה שהוא חשב בהתחלה.

מה העצה? לטעום.

אתה טועם כעת, הוא יודע, יין זה וזה חסר סוכר,

יין זה וזה צריך להוסיף לו תמציות, או הפוך, וכן אז זה הדרך.

התפקיד של הענבים,

לטעום ולתת הוראות מה לעשות,

כדי שבאמת היין יהיה משובח,

כדי שאנשים יקנו אותו.

יש סוג יינן,

הוא טועם מהיין,

ומייד הוא יורק את זה בקיור.

הוא לא אוהב הרבה את היין, הוא לא חברותא של הבקבוק,

אין כאן שום שאלה, שום ספק, הלבדי כולה עלמא, לא מברך.

אבל יש סוג יינן שיכול להיות שהוא חושב, אם כבר,

יכול לשתות יין בחינם, למה לא? זה יין משובח, יין טוב,

אז הוא גם שותה ובולע.

יברך, בורא פרי הגפן או לא?

אותה הבעיה. לפי הריב הרמב״ם, לא.

לפי רבינו חנין והתוספות, כן צריך לברך.

עוד פעם, האדם הזה מסתבך.

מה יעשה לעקוף את המחלוקת,

לצאת ידי חובה לכל הפוסקים ולכל הדעות?

עצה פשוטה מאוד.

שלא ישתה,

שעה-שעתיים קודם, לא ישתה.

יגיע לעקב צמא.

כשהוא צמא והוא שותה מהיין ובולע,

כאן אין ספק בוודאי שכוונתו לא רק לטעום,

אלא כוונתו גם לשתות ממש מהיין,

ואז כן יוכל לברך בורא פרי הגפן.

בארץ אין באוניברסיטה פקולטה מיוחדת בשביל המקצוע הזה ינן.

כאן אין הרבה יקבים, סך הכול כמה עשרות בכל הארץ.

בצרפת יש שם עשרות אלפי יקבים,

ושם באוניברסיטה יש פקולטה מיוחדת שלומדים את המקצוע הזה.

חלק מהאנשים שעובדים כאן במקצוע למדו שם, למדו את זה בצרפת.

טוב, לא חשוב לנו איפה הם למדו, איפה הם קיבלו את ההדרכה המקצועית. בפועל,

אשאל אותך האדם הזה, אני מברך או לא?

תענה לו את העצה שאמרנו.

כמו שאמרנו לטבח, עצה טובה שלא יאכל ארוחת בוקר,

כאן, עצה טובה, לא אכפת לי שיאכל.

רק שלא ישתה, יגיע ליקב צמא,

ואז יוכל לברך בורת פרי הגפן, הוא צמא,

אליבא דיקולה עלמא, לא יהיה כאן חשש ברכה לבטלה.

זה מה שצריך לנהוג ולעשות.

אבל,

במידה ולא,

הוא לא היה צמא, לא רעב, והוא טעם ובלע,

בפועל אנחנו צריכים להורות,

כדעת תעריף הרמב״ם, מרן והרמא, ספק ברכות לאכל,

ולא לברך, כמו שאמרנו, ספק ברכות לאכל.

אין לו היתר לברך בחי גוונה, זהו עיקר הדין.

אבל חיפשנו, מצאנו גם דרך לחוש את דברי, לגרסת הירושלמי, אליבא דרבן חננאל,

אמרנו את העצה הן באוכל והן בשתייה, בשניהם הדבר שווה.

אני רוצה לסיים, באמת, הוא התכוון ליהנות, ואתה נאמין.

בסדר, התכוון ליהנות, אני מסכים איתך. אם האדם הזה אלכוהוליסט,

מספיק שיתכוון ליהנות,

כמו שאתה אומר.

אבל לא כל היינן, לא כל אדם כזה הוא אלכוהוליסט.

יש כאלה שאין להם עניין לשתות הרבה, להשתכר,

יוצא מהיקב שיכור.

גם הדיאגנוזה שהוא ייתן על סוגי היינות, גם זה לא יהיה מדויק.

כבר יהיה מסטול, לך תדע מה יהיה.

ולכן, בדברים האלה כדאי לייעץ לו, כמו שאמרנו, את העצה הכי טובה,

לצאת דחורה לבד דקול עלמא.

אדם כזה, שהמקצוע שלו יינן,

אם הוא עובד ביקב, שיש שם הכשר בדץ.

כל היין הוא בחזקת כשר, אין לו שום בעיה, הוא יכול לשתות.

אבל אם האדם הזה ירצה לעבוד בחוץ לארץ,

שם תהיה לו בעיה קשה.

בדרך כלל, לא ניתן לעבוד ביקב של גויים.

והסיבה היא, איך הוא יתאם?

הוא יגיד לך, אני אפלוט.

אבל יין נסר אסור גם בהנאה,

לא רק בשתייה.

ושם, בחוץ לארץ,

סתם יינם, כל היין שמה ובחזקת היין נסך.

ולכן, אדם שברוך השם זכה,

הוא יודע את המקצוע הזה טוב,

הדרך היחידה שלו היא שיבוא לארץ

כדי שיהיה יינן ביין כשר.

יש גם שם, גם בצרפת יש שקף אחד שהוא בהכשר רבדת שם,

שגם הוא טוב. אז הוא צריך ללכת אך ורק למקום כזה.

הוא לא יכול לעבוד עם היין שלהם,

כיוון שהיין שלהם, יין נסך, אסור גם בשתייה וגם בהנאה.

אבל אצלנו, כמו שאמרתי,

בקלות הוא יכול למצוא את הפרנסה בשפע, ולגבי הדין של הברכה,

מצאנו לו פתרון כדי שיצא ידי חובה לכל הפוסקים, לכל הדעות.

זה האמת יושב-ראש המטהפת בנושא הברכה.

מילא התאימה שהוא טועם זה אפילו לא הנאה.

למה יגידו את זה דין שלהם עשר?

או, אם לא היה בולע,

היה פולט את זה, יורק את זה בכיור, נכון, אין לו הנאה,

בזה איננו בעיה, לבדי כל העל, מה לא צריך לברך?

אבל הוא כן שותה. ולפעמים יש לו כמה חביות, וכל אחת הוא לוקח ושותה מעט.

בסך הכול הוא שתה לא מעט. במשך היום הוא שתה 200-300 גרם יין.

ולכן תהיה השאלה אם צריך לברך בורא פרי הגפן.

לא צריך לברך בורא פרי הגפן. זו המחלקת בראשונים שלמדנו עתה.

ולכן אמרנו עצה פשוטה מאוד.

כשהוא מגיע, צמא, הלבד לכל העלמא,

יברך את הברכה הגפן,

בזה הוא פותר את הבעיה.

לחוש בדעת רבנו חננאל,

זו העצה כדי לפתור את העניין לכל הפוסקים,

לכל הדעות.

אם הוא לא משנה את המקום, אם הוא נשאר כל הזמן.

כן, אבל אם הוא יוצא ונכנס, ברגע שהוא יוצא, הוא צריך עוד פעם לחזור ולברך.

אבל למה,

אם הוא כבר מריח את זה, למה זה,

הוא כאן לא הולך להם ל... אם היה רק מריח,

אני מסכים איתך, אבל כנראה שלא פגשת את האדם הזה.

תפגוש אותו ותראה שהוא לא רק מריח אלא גם שותה.

הם שותים גם כדי לדעת מה הטיב של היין הזה,

מה מתאים להיות יין יבש, מה מתאים להיות יין מתוק,

מה צריך להוסיף כאן, שם.

תראה, יש להם שם במעבדה,

יש להם עשרות סוגי תמציות,

ולכל דבר הוא יודע לא רק מה יהיה הרגע, אם אני אערבב איזה טעם.

הרי הוא צריך לשווק את הבקבוקים.

לפעמים הבקבוק הזה נשאר שנה-שנתיים.

הוא רוצה לדעת מה יהיה לטווח רחוק.

ולכן צריך ללמוד, זה מקצוע לא קל,

צריך ללמוד את זה טוב,

והוא צריך להבחין.

אז הוא טועם את זה וגם בולע.

רוב רובם של היינן,

האנשים האלה כן בולעים, ברובם הגדול.

ואז הוא נכנס למחלוקת שאמרנו, אבל אם הוא נכנס צמא ליקב,

בזה אין שום בעיה בדבר.

שוב, אם אתה רעב, אם לא אכלת ארוחת בוקר, אתה רעב ואתה רוצה לטעום,

תיקח, תנגב את הכף בלשון,

תיקח, תאכל, אתה מתכוון גם לשם אכילה,

לא תהיה שום בעיה.

גם לגבי תרופות מתוקות,

גם שמה הפוסקים התחילו לדון בסוגיה שלנו. והמסקנה,

גם שמה, אם האדם הזה נהנה מהתרופה, יברך.

אמנם הרב אוירבך בספר נשמת אברהם כתב שלא יברך,

אבל העיד תלמידו, הגאון הרב אביגדור לוין צהל, שהרב חזר בו ואמר שהדבר תלוי במציאות.

אם האדם הזה נהנה מהסירופ, יברך שהכול. אם לא נהנה, לא יברך.

מרן מדבר בכל הנושא הזה, בסוגיה הזו, גם לכמן בסימן תקצ'

סז.

שם הלכות העניות, ומרן מפרט.

ביום תענית, מה הדין,

וגם שם יש לנו את המחלוקת שהתחלנו בה כעת.

יש לנו בכל יום שישי מצוות

תועניה חיים זכו.

כולנו מקיימים את המצווה הזאת.

אבל ביום שבת הוא אומר,

וגם אוהב את דבריה גדו לה בחרו.

ביום שישי הוא לא אומר כך. ביום שישי הוא אומר, וגם האוהבי דבריה גדולה בחרו.

מה הוא עושה?

שם צלחת מלאה מכל המעדנים, מכל התבשילים שאשתו בשלה לשבת, ואוכל.

למה לא? שיאכל לבריאות.

בזה אומר הרב יד אהרון, אין מחלוקת.

אליבא דיקולה עלמא. צריך לברך על זה ברכה ראשונה ואחרונה.

נכון הדבר שהוא גם טוען,

אם יש איזו ביקורת,

יותר מדי מלח או חסר מלח, הוא אומר לאשתו.

יש לו הזדמנות להגיד איזו ביקורת כלשהי, הוא אומר.

אבל ברור שכאן האדם הזה מתכוון לשם סעודה.

זה ארוחת צהריים ביום שישי.

ולכן כאן אין מחלוקת, אליבא דיקולה עלמא יברך.

את דברי יד אהרון העתיקו להלכה גם שאר הפוסקים,

וכך ההלכה.

זה טוב ביום רגיל.

עוד ארבעים יום, אם לא יבוא משיח,

צום עשרה בטבת השנה יהיה ביום שישי.

ביום שישי אסור לך לעשות טועמיה בצורה הזו,

אלא אם כן הוא יטעם ויפלוט.

או האישה רוצה לטעום לדעת מה יהיה החמין, היא לא יכולה לבשל על האוויר.

בחול אתה יכול להוסיף תבנין או כל דבר בתוך כלא ראשון.

בשבת אתה לא יכול, ולכן היא רוצה לטעום.

מרן פסק

בסימן תקס״ז, מותר לכתחילה לטעום, בתנאי

שלא תבלע.

או הכינה דייסה לתינוק,

היא רוצה לטעום אם הדייסה טובה או לא,

גם שם מותר לכתחילה,

אבל שלא תבלע אלא תפלוט, כדי שלא תפסיד את הצום.

מראנו בתוסף מזכיר את המחלוקת, והמסקנה היא להחמיר ולכתחילה.

אם הוא טעם ובלע, לא ידע את הדין,

אם הוא טעם יותר מכותבת הגסה,

יותר מ-38 גרם,

או שתה יותר מ-40 גרם כמלוא דוגמיו,

הפסיד את הצום ולא יוכל לומר ענינו.

אבל אם הטעימה הייתה פחות,

עדיין לא הפסיד. מרן אומר שם, בתקס״ז, סעיף ב',

שעדיין יכול לומר את ענינו, עדיין לא הפסיד את הצום. ולכתחילה כל אדם ישים לב,

גם אם הוא בא לטעום, כמו שאמרתי,

ייקח את המרק או את המאכל ליד הכיור,

יטען, ומיד יריק את הכול, יפנות, כדי לדעת אם חסר מלח או יתר,

אבל שלא יבלע,

כדי שלא יפסיד את הצום. אלה דברי מרן שם,

וכך המסקנה להנחה ולמעשה.

יש אנשים שאוהבים לאכול גת.

הוא לוקח ולועס את העלים האלה.

לא בונעים אותם.

לועסים, לועסים, ואחר כך בולטים אותם.

הוא שואל אותך,

לברך או לא לברך? תגיד לו, לא, לא מברכים על זה.

על הגד אין ברכה.

הטעם שלו הוא טעם מר.

תחלק לאנשים עכשיו,

כל אחד ינסה לטעום את העשב הזה.

זה דומה קצת לפטרזיליה.

פטרזיליה חסה, יש לו,

מראה יפה,

אבל הטעם שלו הוא מר.

ולכן אין על זה שום ברכה, אין ברכת הנהנים.

יש בזה במיץ קצת חשיש.

ולכן אנשים אוהבים את זה.

זה נותן לאדם אפשרות ריכוז, יכול כל הלילה לשבת, ללמוד או לעשות דברים אחרים,

ולכן התימנים רגילים בזה הרבה.

אבל לעניין ברכה,

לא יברך על זה, כיוון שהטעם שלו אינו טוב.

הם רגילים גם מים, יחד עם זה מים.

אם הוא צמא,

אז לפחות על המים יברך שהכול. אבל אם הוא לא צמא,

הוא שותה כעת קפה, תה, שותה כמה דברים,

עכשיו הוא בא לי לעוס את הגת,

על זה לבד אין ברכה.

אין כאן לא ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה.

אם אמרנו במתעמת אינה צריכה ברכה, הוא עדין גם בזה,

אין שום צורך לברך.

אבל צריך להיזהר בגת,

שם תולעים.

לא רק התימנים אוהבים את הגת, גם התולעים אוהבים את זה.

ולכן יש בזה חובת בדיקה.

כמו שאתה רוצה לאכול פטריזיליה, חסה וכיוצא בזה,

צריך בדיקה, הוא עדין גם בדבר הזה.

כמו שאמרתי, זה שורץ תולעים,

ועדיין לא ראיתי שבגוש-קטיף הצליחו לייצר דבר כזה נקי בלי תולעים, עדיין אין דברים כאלה.

בינתיים בהובד צריך באמת

לקחת ולבדוק עלה-עלה, בלי זה אסור להכניס לפה.

נכון שהם לא בולעים את זה,

אבל כשהוא מכניס לפה,

התולעים גם נכנסו לפה,

ולא תמיד הוא שוטף את הפה בצורה נכונה.

הרבה פעמים חלק מהתולעים שהיה לו בפה, הוא בולע אותם,

הוא יכול להסתבך באיסור חמור.

ולכן צריך קודם כול לבדוק,

אם הוא לא בודק,

אין על מה לדבר,

אין הבדל בזה אם הוא אוכל בחול, בשבת, בחג, זה לא משנה לנו מתי.

עקרונית, צריך להעיר את תשומת ליבם של האנשים.

ישימו לב, לבדוק,

לא מזמן הייתה חוברת תנובות שדה,

ושם אחד הרבנים העיר בדבר הזה, אמר שהוא בדק

ומצא, יש שם תולעים.

המדענים עושים בכל דבר ניסיון.

הם לקחו פרחים מפלסטיק.

פלסטיק אין לו שום טעם.

שמו כאן עציץ אחד, פלסטיק צבע אדום,

ובצד השני, פרחים בצבע ירוק.

באו אחרי כמה ימים.

הפרחים בצבע האדום, כמו שהשארת אותם, היה נקי,

לא היה שום תולעה.

הפרחי בפלסטיק בצבע ירוק, היה באים תולעים.

אין שום טעם לפלסטיק.

אפילו הכי התולעים נדבקים, נמשכים מאוד לצבע הירוק,

זה מה שהראו לך המדענים בצורה ברורה,

קל וחומר לגבי הגת, אולי גם יש להם טעם,

אולי גם התולעים אוהבים את החשיש הזה,

אולי גם הם נרקומנים,

ולכן מן הראוי, כמו שאמרתי, טעון בדיקה,

כדי שלא ייכשל בדבר, שלא יבוא חלילה לידי תקלה ומכשול.

על המסטיק אני פרח ועל הגת לא פרח.

על המסטיק,

על המסטיק, אם אין טעם,

מה שנקרא בסלנג של האנשים מסטיק תימני,

אין בזה שום טעם, לא מברך. אבל המסטיק שאתה קונה ברחוב,

נניח תשקול אותו בהתחלה, שוקל עשרה גרם,

תלעס אותו חצי שעה,

עוד פעם תשקול אותו, במקום עשרה הוא שוקל תשעה גרם.

מה היה, איפה הלך הגרם האחד?

זה היה סוכר מתוק.

אז אכלת גרם אחד של סוכר, זה מתוק, צריך לברך, גם על גרם אחד.

ולכן, פה אין מה לדבר, ודאי שעל המסטיק,

כיוון שאתה נהנה וזה מתוק, יש לך גרם אחד של סוכר,

תברך עליו שהכול,

בגת אין שם תערובת של סוכר.

וכולו מר, כמו שאמרתי,

אין בו טעם טוב, ולכן קשה לנו לבוא ולהתיר לו, לאדם הזה, לברך.

כמו שאמרתי, בסוף גם הוא לא בונע אותו.

הם פולטים את כל הגת הזה, אחרי שהוא לעס, לעס את כל המיץ,

הם פולטים ומוצאים.

משהו נכנס לו לתוך העם. שום דבר לא נכנס. אולי אתה לא יודע, אתה טירון,

אז אולי אצלך נכנס משהו.

אלו שהם אנשי מקצוע, יודעים איך לאכול את זה,

מוצצים את המיץ, זה הכול. זה מה שצריך בחי גוונה.

הבעיה העיקרית היא שאחרי זה אסור לנהוג.

אדם יודע את המידה,

כמה מטרים לפניו יש את הרכב, והוא נזהר לא להתקרב אליו יותר מדי.

אם אדם לעס הרבה גת,

המרחק הוא כבר לא מדויק.

נדמה לו שהאוטו רחוק ממנו 100 מטר,

והאמת שהאוטו רחוק 2 מטר.

ייתן גז, ייכנס בו.

ולכן אדם שלעס הרבה מהגת צריך להיזהר עדיף

שלא ינהג,

שלא יסתכן את עצמו ואת אחרים.

אבל יש פרסם נאבן בניס, הטיפות הן מאחמור.

היום יש כבר טיפות, היום זה נהיה יותר משוכלט.

טוב, תבדוק אם הטיפות האלה עברו סינון.

אם עבר סינון, אז אין כאן את הבעיה של התולעים.

ומי שאין לו רישיון נהיגה, בבקשה ירצה לשתות, שישתה מזה,

אין לנו שום בעיה.

ושוב, צריך לדעת אם הטיפות האלה לא ערבבו אותן עם דבר מתוק.

אם ערבבו את זה עם דבר מתוק, אז אין לך בעיה, תברך. כמו שאמרנו קודם על הסירופ,

אפשר לברך גם על זה.

אבל אם זה טעם שלו מרקלה ענה,

בזה לא שייך בך.

אתה אמר,

אם זה מר, אין על זה ברכה, גם על העמית שלו לא שייך לברך, שום ברכה כלל ועיקר.

גם הבמבליק, שוב, אדם שנהנה,

הטעם של הבמבליק הוא טוב, הוא נהנה מזה, למה לא?

יברך עליו שהכול נהיה בדברו, הכול לפי המציאות, גם בדברים האלה.

כל דבר שאתה נהנה, אסור ליהנות מהעולם הזה בלי ברכה.

אפילו על הריח שאתה לא אוכל,

אלא יש בו הנאה טובה מהריח חכמינו תקנו ברכה,

כל הנשמה תעלי לי הללויה וכולי.

אותו דבר גם כאן, ולכן על כל הממתקים כמעט,

על כולם, צריך לברך. אלא אם כן, אם יהיה זה דבר שאדם לא אוהב את זה,

הוא שונא את זה.

על טעם וריח אין להתווכח. יש אדם שאת זה הוא אוהב ואת זה לא.

מה שהוא אוהב, על דבר שהוא נהנה ממנו,

בוודאי שצריך לברך ברכה בשם המלכות.

אין ספק בדבר.

אנשים אוהבים את זה, זה טעים.

בורא פרי האדמה, שם פרי השומר הוא שלם, הוא לא מרוסק.

ולכן אין ספק, אם אתה רוצה לאכול מהשומר,

צריך לברך על זה, בורא פרי האדמה, אין ספק בדבר.

איך?

גם בשומר.

אלא ששם יש מגוש קטיף.

יש שומר מגוש קטיף שהוא נקי.

ואם הוא רוצה לקחת מזה, הוא בודק אותו,

רואה שהכול נקי, הכול בסדר.

למה לא? יברך אדמה ויטעם. הטעם שלו הוא טוב, אנשים נהנים מזה.

בוודאי שעל זה יברך את הברכה הראויה לו.

אחרונים כאן על המקום, דנו לגבי עישון הסיגריות.

אם יברך או לא. דנו בזה הכנסת הגדולה, מגן אברהם,

מטה יהודה ושאר האחרונים.

לא תמצא זכר לשאלה הזו בדברי הראשונים.

לא הרמב״ם ולא שאר הראשונים.

גם בשולחן ערוך מרן לא הזכיר, לא פה ולא במקום אחר.

האחרונים דנו בזה למעלה בסימן פטט

לגבי אם מותר לעשן לפני התפילה.

בסימן קנא דנו אם מותר לעשן בבית הכנסת.

כאן אצלנו דנו לגבי הברכה.

אם אתה אומר שאפילו על הריח, הנאה כזאת, צריך לברך. אולי גם על הסיגריה.

גם כאן הם דנו בשאלה הזו.

גם לקנא בתקנד בהלכות ישע באב דנו אם מותר לעשן ביום הצאן או לא.

בכל המקומות האלה, כמו שאמרתי, אתה תמצא רק אחרונים שדנו.

והסיבה היא פשוטה.

הרמב״ם לא מדבר על דבר שלא היה ולא נברא.

בדורו של הרמב״ם אף אחד לא היה מעשן,

לא במצרים ולא בארץ ישראל ולא במקום אחר.

מתי התחילו לעשן?

כשגילו את אמריקה ראו את האינדיאנים שותים קפה ומעשנים נרגילה.

ומשם מפיצם השם. משם למדו בכל העולם לעשן. התחילו עם הנרגילה ואחר כך שכללו את זה.

יש כאלה מעשנים מקתרת,

פייפ, יש כאלה סיגר, סיגריה וכולי.

אתם מכירים את כל הדברים האלה.

ועליהם דנו הפוסקים.

המסקנה,

רוב הפוסקים אומרים שאסור לברך על הסיגריה מכמה וכמה טעמים.

הטעם הראשון,

בגלל למדנו הרגע המתאימת אינה צריכה ברכה.

כי אתה אוכל ופונט.

גם פה הוא שואף את העשן ופונט את זה.

ולכן, מטעם זה אין מקום לומר שיצטרך לברך.

אבל כנגד הטענה הזו יש שאמרו,

יש כאלה,

כשמעשנים הם לוקחים סיגריה עם הרבה ניקוטין, נובלס או דבר אחר,

והוא לא מוציא את כל העשן.

נניח הוא שואף, מוציא חלק,

אבל רוב העשן נשאר לו בריאות.

אז תגיד, הנה האדם הזה טועם ובולע.

אז למה הוא לא יברך?

ככה הם אומרים.

ולכן הם נתנו עצה על כל סיגריה שהוא בא לעשן,

שקודם כל ייקח סוכריה,

יברר שהכל נהיה בדברו על הסוכריה, ויכוון לפתור את הסיגריה.

אבל מתי יהודה ורוב הפוסקים חלקו על זה ואמרו שאין לברך בכלל,

והם טענו, מה שאתה אומר,

שאדם מעשן נעשה שבע,

זה לא שהוא באמת הכניס לגוף ויטמיני ולכן הוא שבע,

אלא העשן.

הסיגריה מקלקלת את התיאבון, זה הכול.

אבל אין כאן שום ויטמינים,

זה רק דבר שיכול להזיק ולא להועיל,

ולכן אין הווה המנה שיברך.

רבנו יוסף חיים ברב פעלים חלק א',

גם הוא דן בשאלה הזו.

הוא אומר עוד נימוק שאסור לברך.

הוא אומר,

הסיגריה מזיקה,

ועל דבר שמזיק אין ברכה.

קראנו במסכת ברכות בדף ל״ה,

אדם ששותה שמן זית לא מברך על זה ברורי פרי העץ,

כי השמן זית מזיק, גורם פצע בקיבה אולכוס.

ולכן להלכה מרן כתב למעלה ברש״ב שלא מברכים על השמן זית,

הוא עדין גם לסיגריה.

גם זה דבר שמזיק וגם עליו אין לנו אפשרות לבוא ולברך לא על אחד ולא על הרבה.

בכל הדברים האלה המסקנה היא שעשו לברך. תראה את ההסתכלות של רבנו יוסף חיים.

עוד לפני 130 שנה,

לפני שהייתה הטכנולוגיה הרפואית,

לפני שהיו כל המכשירים,

הוא כבר ידע את האמת שהסיגריה הזו מזיקה מאוד.

גם בספר עמודי אור של הגוון הרב הלר,

הוא דן שם לגבי אם מותר להעשן ביום טוב או לא.

וגם שם הוא אומר את הרעיון הזה שהסיגריות מזיקות,

ולכן אין הווה מנה להתיר,

לא כאן אצלנו,

ודאי שלא יברך, ולא שם לגבי הלכות יום טוב.

אלו ואלו נשרפים בבית הדשא, שישרוף אותם שם ולא ייקח מהם כלל ועיקר,

כדי שלא יזיק לבריאותו.

עוד נדבר מחר בנושא הזה. התחלתי את הנושא,

עוד נאריך בזה מחר בכל הנושא. רבי חנניה,

נו, רק עכשיו אומר.

אדוני היושב-ראש,

נשאר מרחוב בעלם בעלמא, אמן.

לא, לא בסדר, אתם שותים כוסית, הכל בוקר.