ברכת הטוב והמטיב ושהחיינו בלידת בן ובת – מחלוקת הפוסקים, מנהגי העדות והפתרונות להימנע מחשש ברכה לבטלה

 

- - - לא מוגה! - - - 

מפורץ לתוך העולם נותן לי את זה.

אני קורא בסימן רכג.

הגמרא, במסכת ברכות נט, הגמרא אומרת לנו ההלכה,

אדם שילדה אשתו זכר מברך הטוב ואמיתיו,

וגם היא טירחה לברך כן.

אלה דברי מרן.

כל דבר שאדם מקבל דבר טוב מהקדוש-ברוך-הוא צריך לומר תודה.

איך אני מודיע את התודה שנולד לי בן זכר?

הגמרא אומרת שצריך לברך הטוב והאמיתיו.

לא שהחיינו,

אלא הטוב והאמיתיו.

שהחיינו כשיש רק לי את ההנאה.

אני לובש חליפה חדשה, רק אני נהנה משם.

שם צריך לברך שהחיינו.

אבל כאן השמחה שנולד לו בן זכר,

לא רק הוא נהנה, לא רק האבא, גם האמא נהנית,

ולכן מברך באותו רגע שמבשרים אותו,

מברך הטוב והאמיתי.

אלה דברי הגמרא.

חלק מהפוסקים העתיקו להלכה את דברי הגמרא.

בעל הלכות גדולות,

רב סעדיה גאון,

הסמ״ק, הגאות מימוניות ומוריון השולחן הארוך.

אבל אבי והרמב״ם לא העתיקו את זה, דילגו על ההלכה הזאת.

השאלה, למה?

יש כמה הסברים,

ונפקא מינא להלכה ולמעשה נוגעת לכולנו.

ההסבר הראשון בספר בן-ימין כותב,

הרמב״ם כתב לנו את הכלל של הגמרא.

הגמרא אומרת כלל,

על בשורות טובות אומר הטוב והמתים, בשורות רעות דהיין האמת.

הרמב״ם כתב כבר את הכלל הזה.

הוא לא צריך לחזור מאה ואחת פעם להביא לך עוד דוגמה ועוד דוגמה ועוד דוגמה, אלא כל זה כלול בתוך אותו הכלל.

אם נלך לפי הפרשנות הזאת,

אז כל אדם שנונד לו בן,

אחרי הלידה המיילדת יוצאת,

מביאה לו את העריסה.

אומרת לו, מזל טוב, אבא,

זה שלך, זה התינוק שלך.

לפי ההסבר של ספר בן-ימין,

גם הרייף והרמב״ם מודים לדברי בעל הלכות גדולות,

ולכן נצטרך לברך באותו רגע הטוב והאמיתי.

אבל האחרונים האחרים לא מסבירים כך את דברי הרייף והרמב״ם.

ספר תורת חיים אומר,

מי אומר לך שהבן הזה יחיה?

תודה.

הרי אדם שנהג לבן בכור, מתי עושים את הפדיון?

בשורת הפדיון רק אחרי חודש.

עד חודש הוא בגדר נפל.

גם פה, מי אומר שהוא יחיה?

איך אתה מברך עליו? אולי הברכה תהיה הברכה לבטלה.

ולכן לא יברך, הלבד להעריף והרמב״ם.

טעם שני,

ערוך השולחן אומר שהגמרא מדברת באדם שהיה הרבה זמן מצפה לבן,

שנים רבות.

סוף-סוף, ברוך השם, אשתה ילדה בהן.

יש כאן שמחה רבה, שמחה עצומה,

אבל כגון זה נאמר שיברך הטוב והאמיתי.

אבל אדם שברוך השם התחתן,

אחרי שנה ינדלו בן,

אחרי שנה עוד פעם הזמין את איילת הנביא, עוד פעם הוא בא, כל שנה, ברוך השם,

ירבו צמחות בישראל.

האדם הזה מרגיש שמחה, אבל לא מי-יודע-מה, זה לא דבר מיוחד.

בזה מי אומר שיברך?

כך מסביר ערוך השולחן בדעת

הריב והרמב״ם.

ולפי זה אסור לברך. באותו רגע שבאה האחות ומבשרת אותו,

הוא יודע שהדבר הזה הוא דבר שגרתי,

בפרט היום,

היום יש אולטרסנט.

המכשיר הזה מראה לך בערך מה יש.

אז הוא כבר ידע.

כמה חודשים לפני כן הרופא אמר להם, יש לכם בעזרת השם בן.

הוא ידע. אז כשהמיילדת באה ואומרת לו, הוא לא כל כך שמח במיוחד, לא יוצא מגדרו,

הוא כבר ידע בערך את הדבר,

אפילו הוא כבר הכין את המוהל, אמר לו עוד מעט תהיה בן.

מכל מקום,

יש לנו ספק,

ספק מחלוקת מה אנחנו עושים.

מרן בבית-אסף הביא את דברי הרשב״א.

הרשב״א כותב, מספר,

שלא נהגו לברך. באותו רגע שמבשרים אותו לא נהגו לברך, הטוב והמיתי.

הוא מספר שכך נהגו גדולי עולם.

מרן לא הסכים עם ההנחה הזו.

כנראה שמרן סבר כדעת הרב בנימין,

ולכן מרן בשבחן ערוך כן פסק להלכה,

כדברי בעל הלכות גדולות ורב סעדיה גאון,

שמילדי אשתו זכר, מברך הטוב והמתי.

למרות שמרן כתב כך, מרן פסק שכן,

אבל כמו שהרשב״א אמר שהמנהג שלא לברך,

כך העידו גם גדולי החוני.

בהגאות אליאל זוטא אומר שהמנהג לא לברך,

כך כתבו חסד לאלפים בנשחי,

הרבה מגדולי האחרוני הספרדים העידו,

נכון שמרן אמר לברך, אבל המנהג הוא שלא מברכים.

אז מה אנחנו עושים?

אולי כן צריך לברך?

אולי צריך לומר תודה לבורא עולם?

כדי לעקוף את המחלוקת,

לצאת מהספק, פתרון קל מאוד.

הפתרון הוא,

שבוע אחרי זה, בעזרת השם,

וביום השמיני ימו בשר לתור.

אבי הבן,

בשעת המילה מברך שהחיינו.

מייד אחרי שאנואל גומר את הברכה וסביבנו על המילה חותך,

מיד אבי הבן אומר שהחיינו.

תאמר לאבא,

כשאתה מברך שהחיינו, תכוון

על שני דברים,

לא רק על המצווה החדשה, מצווה ברית מילה,

תכוון גם על התינוק החדש.

ולא רק הוא, אלא גם היא.

מרן מביא לה על החברי הסמך והגויות מימוניות.

גם האמא שמחה מאוד שהביא הבן.

גם היא היתה צריכה לברך.

שוב, גם כאן,

יאמר לבעלה, עוד שעה יהיה הברית מילה.

את נמצאת בעזרת הנשים.

כשאני מולרך שהחיינו, אני מתכוון גם עלייך.

גם היא תכוון או נאמן, וגם היא יוצאת בזה ידי חובה.

אלה הדברים שכתבו לנו גדולי האחרונים,

חסד לאלפים, בין ישחי,

כפחים ושאר האחרונים.

ככה מנהג אצל הספרדים, וככה מסקנה להלכה ולמעשה.

גם מרוקאים, כותב בספר תבואות שמש, הרב משאש,

גם הם נהגו לא לברך בשעת הבשורה, אלא רק בשעת המילה.

גם התימנים,

בדרך כלל הברכות מסודרות בספר התכליל,

שם אין את הברכה הזו,

הטוב והנתיב, מי שנולד לו בן.

בספר שולחן ערוך המקוצר מספר שגם התימנים נוהגים שלא לברך בשעה שמבשרים,

אלא גם הם,

בשעה שמברכים שהחיינו במילה,

מתכוונים לפטור גם את הילד החדש שנולד.

ככה מנהג אצלנו וככה מסקנה למעשיהם.

האשכנזים, רובם הגדול מברכים.

המיילדת יוצאת עם העריסה ואומרת לו, מזל טוב, אבא, זה הבן שלך,

האשכנזים נוהגים, מייד אברך, הטוב והמתים.

לא כולם,

חסידי צאנז, גליציה, הם לא מברכים.

כך מעיד על המנהג שלהם בספר דברי יציב.

בספר הזה חיבר אותו האדמון מקלוזימורג הקודם, היה גברה רבה.

הוא מספר שגם הם נהגו כמו הספרדים,

גם הם לא מברכים בשעת הבשורה,

אלא רק בשעת המילה. וכך המסקנה לנו, לדידן,

ודאי שהמנהג פשוט שלא מברכים, כמו שאמרנו,

שב ואל תעשה עדיף, יותר טוב להימנע.

אדם שנולדה לו בת, יברך או לא יברך?

רבי יהודה בר יקר היה רבו של הרמב״ן.

הוא אומר שלא מברכים על הבת.

כך נשמע מדברי רשב״ם.

רשב״ם, נכדו של רש״י,

חיבר פירוש על התורה בחומש בראשית, פרשת ויצא יעקב. נאמר שם,

ואחר ילדה בת, ותקרא שמע דינה.

על הפסוק הזה משמע מדברי רשב״ם שעל בק לא מברכים.

כך כותב רבי דוד אבו דירם, כך הסכימו גם גדולי הפוסקים.

יש דעה יחידה,

הגאון לבלעזר שפירא ממונקאץ', שנולדה לו בת, ברך.

טוב, אחד היה פרסמו הכתוב,

אבל בדרך כלל אנחנו,

גם הספרדים, גם האשכנזים,

לא נוהגים לברך על הבת.

אבל פעמים רבות האנשים האלה היו חסוכי בנים,

וסוף-סוף, אחרי שנים רבות, נולדה להם בת.

האח של האדמו״ר מתולדות אהרון,

רב אראלח,

היה נשוי שלושים שנה.

לא היה לו ילדים.

לפני חודשיים נולדו לו שתי בנות.

אדם שנולד לו בן,

תראה איך הוא שמח ותראה איך החכם הזה שמח. יש מה להשוות?

ודאי שהוא שמח על השתיים האלה כמוצאי שלל רב,

הרבה יותר ממה שאנחנו שמחים על הבן.

נו, מה תגיד?

גם הוא לא יברך.

ואם כן, מתי כן ומתי לא?

תגיד, 30 שנה יברך, 20 שנה לא?

איך אתה מעמיד את הדברים האלה, נתת דבריך לשיעורים,

יש לנו בעיה, יש לנו סימן שאלה גדול.

ולכן יש לנו פתרון קל מאוד, עצה פשוטה מאוד.

העצה הראשונה,

תביא פרי חדש,

אשתו עומדת לידו, אשתו גם היא חייבת, גם היא שמחה,

יברך. ברכת פרי העץ ושהחיינו יכוון לפתור גם את הפרי החדש וגם את הפרי בטן החדש,

אותן התאומות,

גם אותן יכוון לפתור בברכת שהחיינו.

זה הפתרון, זו העצה, יעוצה,

כדי שלא ייכנס בשום ספק,

כדי שלא ייכנס לשום מחלוקת.

פעם היו עושים את זה בדבת, היו עושים את זה מסיבה לבית.

באים הג'מעה, באים החברים קצת, משפחה, וגומרים.

היום לא. אם אחרי 30 שנה נולדה לו בת,

היום עושים את זה באולם.

אולם, הייתי פעמיים-שלוש במקום כזה,

היתה שם תזמורת, שמחה, שירים, יותר מחתונה היתה.

טוב, מגיע להם לשמוח, אין ספק,

אבל צריך להדריך אותם.

קודם כול צריך לומר תודה לבורא העולם.

יגידו כולם ביחד, נשמת קול חי.

יש שם תזמורת,

התזמורת תלווה אותם, יגידו את זה בנעימה, במנגינה.

אם יש שם חזן טוב,

שיגיד מקאם נהוואן, מקאם עג'ם,

תעשה את הכול יפה.

ואחרי זה,

כשאתה בא ומביא מתנה,

חוץ מהמתנה שאתה מביא,

תביא גם או פרי חדש או טלית חדשה, תביא לו בגד חדש או פרי חדש.

אבא יתפוס את התינוקת החדשה בזרועותיו,

יאמר לאשתו שגם היא צריכה לומר תודה לבורא העולם,

הוא מתכוון להוציא גם אותם ידי חובה.

תדריך אותם שיברכו על הפרי החדש הזה בברכת שהחיינו.

זהו, בזה יפתרו את הבעיה, יעקפו את המחלוקת. ואם האדם הזה פחדן, הוא אומר לך, אני פוחד מעין הרע.

הוא לא יעשה בריתה, הוא לא יעשה את כל זה.

שיעשה בבית, לא יעשה באולם,

יברך על הפרי החדש, גם בבית אפשר,

או אחרי שהוא אכל לסבע מהלחם צריך לברך ברכת המזון.

בסוף ברכת המזון, בברכה האחרונה, אנחנו אומרים,

הוא היטיב לנו, הוא מיטיב לנו, הוא ייטיב לנו.

יש לנו את התוכן הטוב והמיטיב. אז יכול גם, כשאומר את המשפט הזה,

לכוון גם על הבת החדשה שנולדה לו,

גם בזה יכול לעקוף את המחלוקת, זה הפתרון.

כך צריך להדריך את אותם האנשים ששמחים מאוד כשנולדה להם הבת, או בגלל שהיו חסוכי בנים, או סיבות אחרות.

במציאות יש להם שמחה אמיתית.

לא נוותר על ההודעה להשם, נגיד להם שיודו,

אבל לא שיגידו סתם ככה בצורה רגילה שהחיינו, הטוב והמתים.

אנחנו חוששים מכל מה שאמרנו קודם.

אין אף אחד שיש לו כוח לחלוק על הראשונים.

הראשונים, רבי יהודה בר יקר,

אמרנו רשבם, רבי דוד אבו דירן, כולם אמרו שלא, אז לא. ולכן אנחנו לא יכולים לברך סתם ככה את הברכה,

אבל על-ידי פרא חדש או בגד חדש,

בזה פותרים את הבעיה.

אמש דיברנו גם לגבי תשמישי קדושה.

אדם קונה תפילין, ספר תורה,

או בנוי בית-כנסת חדש, כל אחד תרם 5,000 דולר,

ובנוי בית-כנסת, בנוי לתלפיות, בית-כנסת או ישיבה.

יברכו או לא, אולי מצוות לאו ליהנות אתנו.

שוב, גם כאן,

יברך על פרא חדש ויכוון לפטור את כולם.

או תלמיד חכם שזוכה ומחבר ספר.

יש לו גם כן שמחה באותו רגע,

ספר ברוך השם יצא טוב, יצא משובח,

כלי מפואר,

גם הכריכה, גם הספר, הכול עשוי בטוב טעם.

שוב, יברך, לא יברך, יש לנו את המחלוקת,

וגם כאן,

אולי נאמר מצוות לאו ליהנות מאתנו, זה סוף-סוף ספר קודש,

ולכן בחיי גוונה העצה היא תעקוף את כל המחלוקת,

תיקח פרק חדש ותברך.

יש אנשים שהפרנסה שלהם סופרים שכותבים סיפורים לילדים,

סיפורים, תמונות, מלווים תמונות.

ילדים בגיל ארבע-חמש גומרים את הגן, גומרים את ה... אין להם מה לעשות, היום ארוך,

הסתובבו בשמש, בחום,

אז יש להם כל מיני ספרים יפים,

ויש אנשים שזו הפרנסה שלהם.

שם זה לא סיפורי קודש, סתם סיפורים,

הלבן יקול עלמא,

הוא עושה מזה פרנסה טובה,

שם בוודאי יכול לברך על הספר הזה, ברכת שהחיינו.

כל הספק שיש לנו כשהאדם הזה כתב ספר בהלכה,

בהגדה, דברים שהם דברי קודש,

ועל זה אמרנו, אולי מצוות לעבוד ליהנות אתנו,

שם יש לנו את הספק והמחלוקת,

ולכן שם אמרנו שיעשה את העצה האמורה שייקח פרק חדש ויכוון לפתור את זה.

זו העצה היעוצה בלכתחילה.

חבר'ה, והסברה שאומרת של און בר-לכס מביוון שיש

אישה שנייה בי, אבל יש חזקה במובה אשר הוא מספיק אותו חיים.

נכון שיש חזקה, אבל יש מיעוט המצוי.

הפוסקים,

הפוסקים, לקמאן בסימן רכה, דנו בדברי המדרש,

המדרש בראשית פרשת תולדות כותב,

אדם שהבן שלו הגיע לגיל בר-מצווה, צריך לומר,

ברוך שפטרני מה עונשו של זה.

אתה בירכת בשום מלכות?

למה לא בירכת?

הרי כתוב במדרש.

שוב הסבירו,

אולי עדיין לא הביא שתי שערות, אולי הוא עדיין קטן.

אותו דבר, אותו רעיון גם כאן, לעניינים של ברכות, אנחנו חוששים אפילו למיעוט המצוי.

ולכן, משום זה,

שב ואל תעשה עדיף,

עדיף יותר שלא יברך באותו רגע, אלא, כמו שאמרנו,

לאחר מכן היינו בשעת המילה,

יש לנו בלאו הכי שהחיינו בשעת המילה,

וזה פוטר את עצמו,

יוצא ידי חובה לכל הפוסקים, לכל הדעות. למה כל פוסקים בן לבן?

חובה בן, בן-אדם זמא, הבנת שלא כאילו כאילו כמו הבן.

לכאורה. אתה בעצמך אמרת לכאורה, הוספת את המילה הנכונה.

תראה, עד לפני 20 שנה לא היה אולטרסמט.

האדם לוקח את אשתו ללדת, באופן טבעי, מה האדם מצפה?

כל אדם מצפה שיהיה לו בן.

היא יהיה בבוקר והיא נעילה.

בדרך כלל יש אכזבה מסוימת.

אני לא אומר שזה דרך דיין האמת, חס ושלום.

אבל בדרך כלל, טבע העולם, כולם מצפים לבן.

הבן, אתה יכול לקיים בו מצוות ברית מילה.

אחרי זה, בעזרת השם נגדל, תלמד אותו תורה.

והבן אומר עלינו גם קדיש.

מה, הבת אומרת קדיש? הבת לא אומרת קדיש.

כל הדברים, כל היסודות בנושא הרוחני,

אדם מצפה מהבן שבעזרת השם יהיה תמין חכם,

ירביץ תורה ברבים. ולכן, שמה ראינו בגמרא,

אתה רואה את המילים של מרן,

ילדה אשתו זכר, מברך הטוב והמתים.

אם לפי דבריך,

אם מרן לא סבר כמו רבי יהודה בר יקר,

מרן יוכל לצנזר מלה אחת.

בגמרא ובפוסקים היה צריך לכתוב,

ילדה אשתו מברך הטוב והמתים. למה כתוב זכר?

שמע, דווקא זכר ולא נקבה.

ולכן,

אם מקרה יוצא דופן, כמו שאמרנו, יש לפעמים שהאדם הזה באמת שש ושמח ולכן אמת.

לא שללנו את הרעיון, לא אמרנו שלא,

אז בחיי גוונה אמרנו שייקח פרא חדש,

בזה יעקוף את הבעיה.

המשנה ברורה מביא דוגמה הפוכה.

אדם שיש לו בן פורת יוסף,

חמישה בנים, שישה בנים,

רוצה בת כחפץ ובת יעקב, ורוצה שתהיה לו בת כדי שיקיים פרייה ורבייה.

אז הוא לקח את אשתו ללדת, הוא בטוח שהפעם סוף-סוף יהיה בת.

יוצאת המילדת ואומרת לו, יש לך עוד בן.

אני הכרתי אדם שאשתו עברה אולטרסנט,

ובאולטרסנט אמרו לו יש לך בת.

אז הוא שמח, סוף-סוף יקיים פרייה ורבייה.

אז המילדת יוצאת עם ההריסה, אומרת לו, מזל טוב, יש לך בן.

אז הוא מקשה עליה קושייה, אבל באולטרסנט אמרו שזה בת.

קשיאה די המילדת, קשיאה,

מכל מקום הביאור הלכת דן, האדם הזה קיבל בן אבל הוא מאוכזב. אתה רואה?

הוא ציפה לבת כדי לקיים פרייה ורבייה, ובסוף זה בן, יברך, לא יברך.

אז הרב נותן לנו עצה, הרב מביא את מה שמרן כתב לקמאן בסימן רכה סעיף א',

שם הרן מביא את הגמרא בברכות נח.

אדם שיש לו חבר טוב, כמו דוד ויונתן,

חודש שלם לא ראה אותו. עכשיו הוא רואה אותו, צריך לברך עליו שהחיינו.

אז אומר הרב,

פעם ראשונה אתה רואה את הבן הזה,

זה כמו שלא ראה את חברו חודש, גם פה פעם ראשונה אתה רואה אותו. יברך שהחיינו.

בספר רביבות אפרים מקשה על זה.

אומר, מרן ממשיך בסעיף ב',

מרן אומר,

אם האדם הזה לא ראה את הפנים של האדם הזה,

התכתב אתו במכתבים.

היו כותבים דברי תורה, ואהב אותו מאוד, אבל הכול דרך הכתב או דרך הטלפון.

סוף-סוף האדם הזה בא לארץ והוא פוגש אותו,

יברך שהחיינו או לא? מרן אומר, לא, כשראיתי אותו, נפגשתי אתו, אני יכול לברך, עליו הרכי לא.

ולכן מקשה רביבות אפרים, אומר, איך המשנה ברורה אומר שפעם ראשונה הוא רואה את התינוק הזה, יברך.

הרי אף פעם הוא לא ראה אותו, זאת פעם ראשונה.

זאת ועוד,

כשמראנו חכם בן-ציון אמר את ההלכה,

הוא אומר, אתה רואה את הפנים של האדם, אתה נהנה.

אבל כאן, פנים של ילד ביום הראשון,

אתה לא מזהה אותו.

אם אחרי שעתיים תביא לו בן אחר, אותו צבע, תגיד לו, זה הבן שלך.

הוא ידע אם זה שלא או לא? הוא לא יודע, מאיפה הוא ידע?

אין כאן זית פנים כדי שיהיה אפשר לברך על זה.

נכון שיש כאן ספק ספקה,

אבל ספק ספקה בברכות לא עבדנה,

ולכן עדיין אנחנו זקוקים לפתרון שאמרנו,

שייקח פרק חדש, זו העצה.

הגאון רבי אלעזר שפירא ממונקאץ' בא במיוחד מהונגריה לירושלים כדי לראות את הגאון מרשאל פנדרי.

הוא הירץ אותו מאוד, הוא היה גדול הדור,

וכשהגיע וראה אותו אז הוא בירך עליו שהחיינו.

מרוב שהוא שמח, בירך.

אבל מרשאל פנדרי לא נשאר חייו.

הוא היה בן 120, אבל הזיכרון שלו היה אדיר.

הוא אמר לו, זה נגד מרן.

אנחנו אף פעם לא נפגשנו.

הם כתבו הרבה מכתבים אחד לשני, אבל הוא לא ראה אותו, זו פעם ראשונה שהוא רואה אותו.

אמר לו, מרן אמר שאי-אפשר לברך.

מייד ביקשה עליו. טוב, מה זה אהבה אהבה. אבל עקרונית, כאן לגבי הבן או לגבי הבת. נכון שפעם ראשונה הוא רואה אותם,

אבל גם מצד זה עדיין לא נוכל להתיר לברך, ולכן רבו הפוסקים שאומרים שלא לברך.

ספר אחד ויחיד אומר שכן.

הגאון רבי משה הלוי, בספרו, ברכת השם, הוא טוען כך.

כל מה שפלפלנו,

כל מה שדיברנו,

כל מה שהפוסקים אמרו,

האם לברך הטוב והאמיתי או לא?

על שיחיינו אף אחד לא דיבר.

הוא אומר, אפשר לברך שהחיינו? זו הטענה של החכם.

אבל גם זה עדיין בכלל המחלוקת.

הרעיון של הטוב והאמיתי ושיחיינו למעשה זה שניהם אותו יסוד, אותה הבעיה.

ואם הריב והרמב״ם היו סוברים שבמקום הטוב והאמיתי הוא צריך לברך שהחיינו,

אז הם היו מעתיקים את הגמירה ואומרים לברך שהחיינו.

פשוט הפוסקים משמע שלא מברכים כלום באותו רגע,

אלא כמו שאמרנו קודם, אך ורק בשעת המעילה,

ולכן עדיף יותר להדריך את האנשים האלה,

כדי שלא יבואו לידי ספר כל דיור של חשש ברכה לבטלה,

לכן יברכו בשעת המעילה ובזה יצאו ידי חובה.

ואם זו בת, כמו שאמרנו, הפתרון השני הוא שיביאו פרק חדש ובזה יצאו ידי חובה לכל הפוסקים, לכל הדעות.

הרמב״ם דן אם האישה חלילה נפטרה בלידה.

לפי שיטתם, שמברכים הטוב והאמיתי,

אבל כאן אין שניים, הטוב, לא והאמיתי, לה, היא כבר הלכה.

האם יברך שהחיינו או לא?

הרמב״ם אומר שיברכו, שיברך רק כשהחיינו, יש חולקים,

אבל כל זה שוב, הנפקא מינה להם,

לנו ודידם, ולם הכי לא מברכים.

אבל אם אשכנזי ישאל אותנו,

שוב, כדאי לדבר לו את העצה, או פרי חדש או שבברכת המזון יכוון, הוא יטיב לנו, אם יטיב לנו, אם יטיב לנו, ובזה יפתור את עצמו כדי לחבוק מהמחלוקת האמורה,

זה מה שרצוי לנהוג ולעשות.

האישה נפשרה, יש עוד שותפים, אחים, אחיות. אנחנו מדברים על שותף,

לא סתם שותף, שותף,

הבן חיה בכבוד האבא ובכבוד האמא.

לא יבוא ולא יהיה אנשים חסוכי בנים.

הבעיה היא מי ממנו, הוא עקר, היא בסדר.

היא באה לבקש גט אחרי עשר שנים.

בית-הדין נותן לה, אומר לה, נכון, את צודקת,

מאלצים אותו לתת גט.

תגיד, למה? אבל היא לא חייבת בפרייה ורבייה.

הגמרא עונה.

כל אמא רוצה שתהיה לה בן שתהיה זקנה,

יהיה לה בן שיעזור לה. כמו אדם בגיל זקנה לוקח מקל להישען על הבן, הוא יהיה המשענת שלה מבחינה גשמית ורוחנית.

מי יגיד עליה קדיש? בעלה? כמה בעלה יהיה?

ולכן בכל הדברים האלה ודאי שגם לאמא יש שמחה רבה.

מה שאין כן סתם השכנים.

גם אנחנו השכנים שמחים בשמחתו, גם החברים שמחים.

אין לדבר סוף. תגיד שכולם יברכו,

ודאי שלא.

אלא על האבא והאימא, זה מה שהגמרא דיברה,

רק על זה יש סימני השאלה ומחלוקת.

אבל האחים,

ודאי שהאחים, כל הכבוד שגם הם משמחים,

גם הם שרים לכבוד האח החדש,

ואף על-פי כן.

אבל ברכה, ודאי שאינם יכולים לברך.

הרמת דן לגבי ברכת שהחיינו, ואומר הרמת שיש מפרשים את הגמרא בעירובין מ',

שהברכה הזו איננה בגדר חובה אלא בגדר רשות,

ויש שכתבו שנהגו להקל בברכה זו,

שאינה חובה אלא רשות,

ומזה נתפשט שרבים מקלים באלו הברכות.

יש מחלוקת בהסבר הגמרא שם.

הרממה הביא פירוש אחד,

אבל יש מפרשים אחרת.

בעל העידור מפרש את הגמרא אחרת,

ולפי דבריו גם שהחיינו היא דבר שבחובה.

כשאדם צריך לברך שהחיינו, חייב לברך.

שם הגמרא מתחילה,

אנחנו מברכים שהחיינו על ראש השנה,

כיפור, פסח, שבועות, סוכות.

זה דבר שבחובה.

יש לך זמן קבוע,

ולכן בשבוע שעבר, בקידוש בלין חג השבועות, בירכנו גם שהחיינו.

אבל לגבי דלעת חדשה,

אין לו זמן קבוע.

אז זה הסימן שאלה, אז זה המחלוקת.