חביב אדם שנברא בצלם | הרב אמנון יצחק שליט"א

- - - אין זה התמלול, אלא עיקרי הדרשה מהספר 'דרכי אבות' - - - 

משנה: "הוא היה אומר חביב אדם שנברא בצלם"

מחמת חביבות האדם שנברא בצלם יש לו ליזהר לעשות רצון קונו הנה הוא היה אומר קאי על רבי עקיבא שהוא תנא דמשנה דלעיל וביאר הספורנו שיש שייכות למימרא זו עם דבריו דלעיל דכיון שבמשנה הקודמת אמר כמה דברי זהירות וזריזות לעבודת השי"ת שהם שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה וכן מסורת סיג לתורה וכר ע"כ הוסיף ואמר שראוי לאדם לשים לבו אל הדברים הללו ולקיימם לכבוד השי"ת כיון שהאדם חביב לפני קונו שהרי בראו בצלם אלקים ויסוד הדברים האלו מופיעים גם בדברי רש"י שכתב חביב אדם שנברא בצלם לכן מוטל עליו לעשות רצון קונו 

תהב מסכת אבות חביב אדם שנברא בצלם חבה יתרה נודעת לושנברא בצלם ד ד ד נ ד מה שהודיענו השי"ת על כך שבראנו בצלם הוי הטבה מיוחדת ומורה על גודל חיבתו כלפינו פירש רבינו יונה את כפל הלשון שבמשנה כי הנה בתחילה דיבר התנא על עצם הדבר חביב אדם שנברא בצלם והיינו שאף אם לא היו הבריות יודעים זאת כבר היתה חביבותם מרובה אצל הקב"ה מחמת שבראם בצלמו אמנם מזה גופא שגילה לנו את חביבותנו נתגלה עוד יותר גודל חביבותו כלפינו שחפץ כי גם נדע מחביבותו וכעין זה פירש גם הרמב"ם כי פעמים שיגמול אדם טובה לאדם אחר מחמת רחמנותו אך לא יודיענו מה שעשה עמו מפני שהוא נבזה בעיניוהיינו שסובר שאין הדבר לפי כבודו לדבר עמו וא"כ מה שהוא מודיעו על הטבתו עמו זה גופא נחשב להטבה נוספת ומעתה גם מה שהקב"ה הודיענו על טובתו עמנו שבראנו בצלם מורה על החיבה היתירה שיש לנו בעיניו ית' הקב"ה הודיענו שנבראנו בצלם אלקים בכדי שנסגל הרבה מצוות ומעש"ט וטעם הדבר מפני מה באמת הודיענו הקב"ה ענין זה שנבראנו בצלם יתבאר היטב ע"פ מה שביאר מרן החפץ חיים זצ"ל בדרך משל לאדם שפתח חנות לצורך פרנסתו אמנם לרוע מזלו לא הצליח במסחרו והוכרח לסוגרה ונותר מחוסר פרנסה אחר בדיקות וחקירות הוברר לו 

העשיר חמל על ידידו והסכים להלוותו סכום גדול זה עם שטר הלואה ושם נקבע זמן הפרעון בתום שנה אחת העני נטל את הממון אך לא השקיעו במסחרו כפי המדובר אלא הניחו במקום סתר כמות שהוא ולא השתמש בו בבוא זמן הפרעון הוציא את המעות ממקומם והשיבם למלוה העשיר שהכיר שאלו הם השטרות עצמם שהלווהו וכי לא השתמש בהם כלל כעס עליו מאד ואמר לו הן לא באה לידי ההלוואה בנקל כ"כ כי הייתי צריך להשתמש במעות אלו אך חמלתי עליך כי רציתי שתוכל לעמוד על רגליך ושיהא לך כדי פרנסתך ולמה זה לא עשית כל שימוש בממון זה והנה כדבר הזה הוא ג"כ בענין הצלם אלקים שנבראנו בו כי השי"ת הלוה לנו נשמה קדושה ונעלית למאד שנוכל להרוויח עמה רווחים רוחניים 

פרק ג משנה יח תקג ועצומים ע"י שנעסוק בתורה ונקיים את מצוות ה אמנם אנו נוהגים עמה כאותו עני השוטה ואיננו משתמשים עמה כפי מה שיכולנו להרוויח ולצבור הון רוחני והנה כאשר יגיע זמננו ליתן דין וחשבון לפני הקב"ה בב"ד של מעלה לאחר אריכות ימינו ושנותינו הרי הקב"ה שהוא המלוה שהעמיד לרשותנו את הנשמה וזק' יוכיחנו על פנינו ויאמר לנו למה הרווחתם כה מעט עם ההלואה החשובה שנתתי לכם ולא השתמשתם בה יותר ויותר כפי אשר היה באפשרותכם עכ"ד ומעתה מובן שפיר מפני מה הודיענו הקב"ה דבר זה שנבראנו בצלם אלקים כי זהו בכדי שנדע את אשר לפנינו ואת גודל מעלת נשמתנו שהיא חלק אלוק ממעל ואת גודל הרכוש שאפשר לסגל על ידה בתורה ומצוות ומעש"ט ועי"ז ננצל את ההזדמנות הגדולה אשר בידינו בעודנו בעוה"ז ואז נבוא על שכרנו בעוה"ב החיבה היתירה של האדם שנברא בצלם נלמדה מכך שההורג אדם נתחייב מיתה במדרש שמואל תמה כמה תמיהות על לשון משנתנו א יש להבין מפני מה כפל התנא את לשונו ולכאורה היה די שיאמר חיבה יתירה נודעת לו לאדם שנברא בצלם שנאמר וכר ב כיון שעיקר החשיבות היא שהאדם נברא בצלם אלקים וכפי שהביא התנא ראיה מן הפסוק כי בצלם אלקים עשה אם האדם מדוע בתחילת דבריו אמר רק שנברא בצלם 

אלקים ברא אותו וכיאה הענין כי הנה מן הפסוקים הראשונים שבפרשת בראשית לא היינו למדים אלא ענין זה גרידא שהאדם חביב לפי שנברא בצלם אמנם לא ידענו את גודל החיבה היתירה שנודעת לו עד שראינו את הפסוק שהזכיר התנא לפי ששם נאמר דבר זה לנתינת טעם לכך ששופך דם האדם באדם דמו ישפך והיינו שהעונש המוטל על הריגת אדם הוא חיוב מיתה וסיבת העונש החמור הוא בגין חשיבותו היתירה של האדם שנברא בצלם אלקים וכיון שהרג אדם שחקוק בו צלם אלקים נתחייב מיתה ומעתה כיון ששמענו את גודל חשיבות הצלם אלקים שבגינו נתחייב ההורג מיתה שפיר נסיק כדברי התנא שחיבה יתירה נודעת לו שנברא 

תקר מסכת אבות ומעתה כך הוא ביאור דברי המשנה ומתחלה הקדים התנא ואמר חביב אדם שנברא בצלם היינו שמשאר הפסוקים שנאמרו בעת בריאת האדם לא נדע רק זאת כי חביב אדם שנברא בצלם אמנם מהפסוק שלפנינו נדע שחיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם פי' כי לא סתם חיבה היא אלא חיבה יתירה עד מאד שנאמר כי בצלם אלקים עשה את האדם וכמו שנתבאר שמזה שנתחייב ההורגו מיתה נדע כמה גדולה חיבתו שנברא בצלם אלקים ונתיישב שפיר כפל הלשון וכן מה שנקט התנא לראיה דוקא פסוק זה והנה אודות הקושיא הב' שלא הזכיר בתחילה ענין צלם אלקים לא ביאר המד"ש איך נתיישב ד"ל שהוא מכיון שאין סיבת הלימוד מפסוק זה כדי שנלמד שהאדם נברא בצלם אלקים וכפי שסבר בקושייתו אלא כדי שנדע את חומרת עונש הרוצח שנתחייב מיתה שמזה נבין את החיבה היתירה הנודעת לאדם שנברא בצלם ולכן לא ראה לנכון להזכיר תיבת אלקים אלא כאשר הביא את הפסוק בשלימותו אף לאחר חטא עץ הדעת נותרה החיבה היתירה של הקב"ה ובשפת אמת יישב באופן אחר את קושיית המד"ש הנ"ל מפני מה לא הביא התנא ראיה מן הפסוקים הקודמים שנאמרו בעת בריאת האדם כי פסוקים אלו נאמרו קודם חטא עץ הדעת והיה מקום לומר שבשעת החטא נסתלקה מעלת הצלם אלקים וניטלה חשיבות 

חקר במדרש שמואל אם דברי התנא חביב אדם שנברא בצלם עולים על כל בני המין האנושי וגם האומות נכללו בזה או דלמא שנאמר דוקא על בני ישראל וכלשונו חביב אדם שלשון זה קאי על ישראל וכדברי הגמ' ביבמות סא ע"א אתם קרויים אדם ואין עכו"ם קרויים אדם וכתב כי לכאורה יש לדייק שבשני המאמרים השנויים לאחר משנה זו שהם חביבין ישראל שנקראו בנים למקום וכן חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה נקט התנא ישראל בדוקא ומזה נשמע כי כאן שאמר אדם כלל במאמרו גם את בני נח ותו שהרי פסוק זה שהביא התנא לראיה מדבר בבני נח שהרי שם נאמרה אזהרה ועונש לבני נח אם יהרגו אדם וע"ז נתן הכתוב 

פרק ג משנה יח תקה כי בצלם אלקים עשה את האדם ומוכח שגם בני נח נכללו בחיבה זו שיש לאדם על אשר נברא בצלם אלקים דברי התנא שנברא בצלם קאי על צל של קדושה שבו תלויים חיי האדם שזה שייך רק גבי בנ"י ולא גבי האומות אך כתב כי יש לפרש שצלם האמור במשנתנו לא קאי על עצם תואר האדם שנשתנה מכל בעלי החיים שזה שייך גם אצל האומות אלא הכוונה לצלם של קדושה המיוחד לעם בנ"י לבדם כי ענין הצלם יסודו מתיבת צל שהוא כמו צל על ראש האדם להגין עליו וע"ז אמר הכתוב תהלים לט אך בצלם יתהלך איש היינו כי איץ חיות לאדם רק ע"י צלם זה ובו יתהלך ויחיה וגילו לנו רז"ל כי שלשים יום קודם פטירת האדם מסתלק ממנו צלם זה כי אילו היה צלם אלקים שורה עליו לא היתה המיתה יכולה לשלוט בו וחכמי הזוהר רשב"י וחבריו היו מבינים בזה ומכירים כשנסתלק הצלם הלז מן האדם וידעו כי קרבו ימיו למות ולזאת דברי התנא חביב אדם שנברא בצלם מתייחסים רק על בנ"י כי רק הם לרום מעלתם זוכיץ לצלם קדוש זה אמנם רשעי ישראל חקוקים בצלם שמאל שהוא צלם של טומאה ומה ששינה התנא את לשונו ולא נקט חביבין ישראל כמאמרו במשניות שלאחר מכן 

ומה שיקשה ע"ז מפסוק כי בצלם אלקים שקאי על בני נח תירץ כי אין כוונת התורה בפסוק זה על בני נח שאם כן הו"ל למימר כי בצלם אלקים נעשה או עשאו שהרי בו דיבר הכתוב ולמה האריך לומר עשה את האדם אמנם פירוש הקרא מתחילתו הוא שופך דם האדם היינו מי שישפוך דם אדם מבני נח באדם ותרגם אונקלוס בסהדיא היינו כאשר יש עדים על הדבר אזי דמו ישפך יהרגוהו והטעם לדבר כי בצלם אלקים עשה את האדם היינו שהאדם הידוע שהוא אדם הראשון נברא בצלם אלקים וכיון שהרג אדם הדומה בתוארו לאדם הראשון אף שהנהרג עצמו לא נתברך בצלם קדוש זה עכ"ז מחמת היחס שנתייחס הנהרג הזה לאדם הראשון שנברא בצלם אלקים וכן משום שהוא דומה לו בצלמו ראוי להענישו בעונש 

תקו מסכת אבות וכתב עוד המד"ש ששאל את החכם המפואר האלקי רבי חיים וויטאל לדעתו בענין זה אם דברי המשנה עולים גם על האומות או לאו והשיב לו גם כמו שהסיק המד"ש כי ודאי אין בני האומות הרשעים בכלל הדבר ומה שנקט התנא חביב אדם ולא חביבין ישראל כדבריו במשניות שלאחר מכך לפי ששם אדם הוא כינוי חשוב יותר משם ישראל וכמו שמצינו במס' ב"מ פד ע"א שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם וכיון שאמרו שיעקב שהוא ישראל הוי רק מעין שופריה דאדם חזינן שאדם הוא חשוב יותר מישראל ולכן נקט חביב אדם ועוד כי מקום מחצב נשמת אדם הראשון הוא גבוה יותר ממקום מחצב נשמת יעקב וע"כ אמר חביב אדם שנברא בצלם וכיון שאדם הראשון נברא בצלם כמו כן אחריו כל אדם ימשוך דהיינו הקדושים והטהורים אשר בארץ המה וכל עם בני ישראל הא שנהרג מי שרצח גן נח אינו משום הבן נח עצמו אלא בגין אדם כשר שהיה עתיד לצאת ממנו אבן לכאורה צ"ב לפ"ז איך הביא התנא ראיה מקרא דכי בצלם אלקים עשה את האדם שמיירי מבני נח והרי הם לא נבראו בצלם אלקים והשיב ע"ז רבי חיים וויטאל בביאור מחודש בפסוקים שבפרשת נח והקדים לדייק בפסוק שקודם לכן שופך דם האדם באדם דמו ישפך מהי משמעות תיבת לצאת מבן נח זה איש צדיק וישר וע"כ מקפיד השי"ת על שפיכת דם בן נח כיון שבכך הרי הוא שופך את דם הצדיק שהיה עתיד לצאת מחלציו וזהו שאמר הכתוב שופך דם האדם היינו ששופך את דם הצדיק הנמצא באדם כלומר שעתיד לצאת מזרעו של אדם זה הנה דמו ישפך ובן מות הוא על אשר כי בצלם אלקים עשה את האדם הוא הצדיק שהיה עתיד לצאת ממנו כשהוא עטור בצלם אלקים ולכן רבה אשמת הרוצח ובעונש מות יענישוהו על אשר גרם להרוג את הצדיק הלזה ומעתה לא קשה כלל כיון שאכן בצלם אלקים עשה את האדם לא קאי על הבן נח שנהרג אלא על האדם הצדיק והכשר שהיה עתיד לצאת מחלציו וסיים המד"ש וכתב ששאל את רבי חיים וויטאל וכי מכל בני נח עתידים לצאת צדיקים שחייבה התורה בעונש מות את כל ההורג אחד מבני נח 

פרק ג משנה יח תקז הלואי שימצא בזרע בני נח אחד מעיר שיהיה צדיק בעל מעשים כשרים השיב לו רבי חיים כיון שקיי"ל שאין בן נח נהרג אלא ע"פ עדים שראו שהרגו לזה וכדתרגם אונקלוס על תיבת באדם בסהדיא ואם אין עדים למעשהו נפטר מעונשו א"כ השי"ת הצופה את כל מה שעתיד להעשות והוא מנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה ועושה את כל המעשים הרי הוא מסובב בחכמתו והשגחתו ית' שכאשר אין עתיד לצאת מבן נח זה זרע כשר ותמים במעשיו לא יהיו עדים הצופים במעשיו ולא יוציאוהו להורג צלם גשמי יש לכל אנשי העולם ואילו צלם רוחני יש רק לבדי בשב"ק פר' בראשית שנת תשל"ט בעת שאמר כ"ק האדמו"ר בעל הלב שמחה מגור זצ"ל דברי תורה בשולחנו הטהור הרחיב אודות דברי האור החיים הק' עה"פ בראשית א כז ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו שכתב שבפסוק נרמזו שני צלמים שיש באדם האחד הוא צלם הגשמי שיש אצל כל בן אדם והשני הוא הצלם הרוחני המצוי רק אצל עם בנ"י ביום ראשון לאחר השבת אמר האדמו"ר למקורביו כי במוצש"ק הראוהו בחלום את מאמר משנתנו חביב אדם שנברא בצלם וכר והבין מדברי החלום כי מן המשנה יש ראיה לדברי האוה"ח הק' כי ב' חלקי המשנה ירמזו אל ב' 

ע"י הצלם אלקים שחקוק באדם אין בעלי החיים מזיקים אותו כתב במד"ש שפירוש נודעת היינו ניכרת כלומר שכל חית הארץ וכל הנבראים מכירים בצורת האדם שחקוק עליו צלם אלקים ולכן נאמר בתורה בראשית ט ב ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים כי אילו לא היו החיות יודעים ומכירים בכך היו מזיקים את האדם ורק הצלם אלקים שעליו מונע מהם מלהזיקו וזה נרמז גם במקראי קודש גבי בריאת האדם בראשית א כו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה וגו' והיינו כי הצלם אלקים שיש באדם גורם שהוא ישלוט בבעלי החיים ולא הם ישלטו 

פי בצלם אלהים עשה את האדם ן ד ז ד ך ד הנשמה דומה כביכול להקב"ה בכך שאינה ניכרת מצד עצמה אלא מצד פעולותיה ביאר בילקוט מעם לועז כי ודאי שאין לייחס להקב"ה כל ענין צלם ודמות אמנם ביאור הדמיון שבין האדם להקב"ה הוא שלאדם ניתן כח אלקי שהוא הנשמה וכשם שהשי"ת אינו ניכר לברואי העולם מצד עצם מציאותו ית' אלא מצד הנהגתו בעולם כך גם הנשמה מצד עצמותה הרי היא נעלמת ומכוסה מעיני כל וניכרת רק ע"י פעולותיה הנגלות ועד"ז יתפרש גם מאמר הכתוב ומבשרי אחזה אלקי כלומר שמנפש האדם שהוא חלק אלוק ממעל יוכל האדם להכיר את בוראו כי לענין זה יש להם איזה דמיון