בנתיבות החיים - מ | הרב שמעון משה חי רחמים

- - - לא מוגה! - - - 

בנתיבות החיים,

שיעורו השבועי של הרב שמעון משה חי רחמים שליטא,

בענייני נישואין ושלום בית.

בשם השם נעשה ונצליח. אנחנו ממשיכים בלימוד מתוך ספר נתיבות חיים.

הכותרת להיום, מהי הצניעות דרך ישראל להיות צנוע.

השיעור מוקדש לעילוי נשמתו של מורנו ורבנו,

גאון ישראל ותפארתו, מרן הרב חיים קניבסקי,

שמריהו יוסף חיים קניבסקי,

בן הרבנית פאשה,

רוח אדוני תניחהו בגן עדן.

מושג הצניעות טומן בחובו את המרכיבים הטבעיים הקיימים

בפנימיותו של כל יהודי ויהודי באשר הוא.

ובשונה מגוי,

היהודי מטבעו צנוע מעצם היותו יהודי.

בנם של האבות הקדושים, אברהם, יצחק ויעקב, והאמהות הקדושות, שרה, רבקה, רחל ולאה,

נפשו סולדת מפריצות

ונמשכת היא אך ורק אחר הצניעות.

וכהוכחה לדברינו,

מספרים רבותינו מעשה שהיה בשני בני אדם שנשבו בהר הכרמל.

הוויעש שווה מהלך אחריהם,

אמר אחד מהם לחברו,

גמל שמהלכת לפנינו, שומה באחת מעיניה.

וטעונה שתי נודות,

אחת של יין ואחת של שמן,

ושני בני אדם המנהיגים אותה, אחד ישראל ואחד נוכרי.

אמר להן השבי,

עם קשה עורף,

מאין אתן יודעים?

אמרו לו, גמל מעשבים שלפניה,

מצד שרואה היא אוכלת,

ומצד שאיננה רואה אינה אוכלת.

וטעונה שתי נודות של מים, של יין, ואחת של שמן,

של יין מטפטף ושוקע בקרקע,

ושל שמן מטפטף וצף.

ורואי ננו בין רגלינו הטיפין שנפלו כשעברה הגמל במקום הזה,

ומצד אחד שקועים, ומצד אחד צפים.

ושני בני אדם מנהיגים אותה, אחד נוכרי ואחד ישראל.

נוכרי מפנה לדרך,

מתפנה בדרך, וישראל פנה לצדדים,

שכן דרכם של ישראל, כפי שכותב רש״י הקדוש, להיות צנועים.

רדף אחריהם אותו גוי שווה,

ומצא כדבריהם,

רץ, הלך לבדוק באמת,

ראה שזה נכון, ובא ונשכן על ראשן,

והביאן לביתן, ועשה להן סעודה גדולה.

והיה מרקד לפניהן, ואומר,

ברוך שבחר בזרעו של אברהם, ונתן להם מחוכמתו.

ובכל מקום שהיו הולכים, נעשים שרים לאדוניהם,

ופטרן אותו שווה, והלכו לשלום לבתיהם.

כך מובא בגמרא בסנהדרין דף צדיק.

הנוכרי הנפנה לדרך, זוהי הגדרה הטבעית של הגוי.

יש בו חוסר צניעות משווע, יהירות,

המולידים בו רצון להלך באמצע הדרך,

ברחובה של עיר, כאדון כל הארץ.

אך היהודי נפנה לצדדים, מוצנע ונחבא.

חז״ל הקדושים הגדירו את המושג דרך ישראל ברעיון אחד מרכזי של להיות צנוע.

משפט זה מגלם בתוכו את כל המהות הפנימית מיהו

היהודי ומהו עם ישראל.

ומי לא מייחל לניסים?

בכל תפילה אנחנו משבחים את בורא עולם,

ועל ניסיך שבכל יום עימנו.

פעמיים בשנה בחנוכה ובפורים

אנו מוסיפים אף תפילה מיוחדת,

שמקורה הוא נפתח באמירת על הניסים ועל הנפלאות.

חיי האדם הם חיים של ניסים, גם הטבע הוא נס אחד גדול.

עד שמרוב שאנו רגילים לראות אותו,

אנחנו לא מתרגשים אפילו ממציאותו.

לעיתים זקוק האדם לנס מעבר לגדרי הטבע,

כזה שישנה אף את סדרי בראשית.

עם ישראל זקוק לרחמי שמיים, לישועות ונפלאות,

וכפי שעשה הקדוש ברוך הוא לאבותינו.

וברעם,

איך זוכים לנס גלוי?

האם קיים דבר בעולם שעל פיו מחליטים בשמיים,

שלפלוני יעשה נס ולאלמוני לא יעשה נס?

התשובה היא לכך כן.

כל זה טמון בעניין של הצניעות.

הגמרא בברכות דף כ מספרת,

רב פאפה שאל את אביי,

במה שונים הראשונים, רבותינו הראשונים,

שהתרחשו להם ניסים,

ובמה אנו שונים שאין מתרחשים לנו ניסים.

אם משום לימוד,

הרי בשנותיו של רב יהודה כל לימודם היה רק בסדר נזיקין,

ואילו אנחנו לומדים את כל ששת

סדרי המשנה.

ואילו לגבי ניסים,

רב יהודה, כשהיה שולף

את נעלו האחת בשעת הענית

על המטר,

מיד היה יורד גשם.

ואילו אנחנו מצערים את עצמנו, וצווחים, ובוכים, ומתחננים, מתפללים,

ואין משגיח בנו כלל.

ענה לו אביי,

אתה יודע למה?

הראשונים היו מוסרים את נפשם על קדושת השם,

ואילו אנחנו איננו מוסרים את נפשנו על קדושת השם.

וכמו שמצאנו לגבי רב אדבר אהבה,

שפעם ראה כותית אחת שהייתה לבושה,

קרבלתא, בגד אדום,

או בגד שעטנז,

בשוק,

חשב שאיבת ישראל קם וקרע את הבגד ממנה,

ולבסוף נתברר לו שהיא אינה גויה,

ונתבע לדין ושילם לה ארבע מאות תזוזים.

ומה התרחש כאן?

אביי ענה לשאלתו של רב פאפא,

המקור והסיבה של מסירות הנפש,

סליחה, של הניסים זה מסירות הנפש.

מה זה מסירות נפש, מוריי ורבותיי?

דוגמה טובה למסירות נפש היא מתגלמת באברהם אבינו, אבי האומה,

שהוא מסר את נפשו למען הקדוש ברוך הוא וזרק את עצמו לכבשן האש.

אף רחל אימנו,

מארבעת האימהות הקדושות, שרה רבקה רחל ולאה,

עשתה מסירות נפש גדולה שמסרה את הסימנים לאחותה,

לאה,

רבי עקיבא,

מסר את נפשו לכבוד הקדוש ברוך הוא למען שמו באהבה.

כשסרקו את גופו במסרקות של ברזל,

אך מי היה מכנה את העניין המתייחס לצניעות כסמל של מסירות נפש?

ומדוע דווקא חז״ל הקדושים בחרו במעשה של רב עדה בר אהבה בהתייחס למסירות נפש,

ולא בחרו לדוגמה במסירות נפש כפי שהתבטאו בדורות הראשונים,

כהקרבה של אותם צדיקים בכל דור ודור.

על הזאת רצו חכמינו ללמדנו שהצניעות אינה מנהג חסידות

או חומרה כלשהי,

אלא

הצניעות הינה נושא הקשור לנשמתו של עם ישראל.

הצניעות מבטאה את הקשר

בין העליונים לבין התחתונים,

ובלא זאת אין כל שייכות כלל וכלל לנס,

ולא אפילו נס שמועבר לטבע בלבד.

כי בחוסר צניעות גם לטבע עצמו אין שום קיום.

ועל מה ולמה קמה כל כך שערה גדולה?

בסך הכל הלכה לאישה בלבוש לא צנוע, או בבגד אדום,

או לבוש ומלבוש של גויים שעטנז.

ומה בכך, לכאורה?

ומדוע בזה נמדדת עשיית הנס?

אלא העולם מחולק באופן כללי לשני חלקים,

טוב ורע.

למעשה, בין כוח הטוב ובין כוח הרע מתנהל תמיד מאבק תמידי ומתמשך.

סיומו יהא אך ורק בגאולה השלמה.

בני האדם הם האלו שקובעים את רמת הטוב והרוע בעולם.

וליתר דיוק, עם ישראל

הם השליטים העיקריים על עניין הטוב והרע שבעולם.

כל המציאות כולה, מהדומם ועד המדבר,

כולם כאחד תלויים ביהודי.

אם היהודי יעבור עבירה,

אזי במעשה הוא ימשוך את כל המציאות כולה לצד הרע.

ואם קיים מצווה,

ימשוך את כל המציאות כולה לצד הטוב, כי בו

תלוי הדבר.

ובמבט מעמיק יותר,

הטוב נמצא בתוך מסגרת, כדוגמת הפרי וקליפתו.

חז״ל קראו לקליפה בשם שומר,

כדברי הגמרא וברכות למדבר,

משום שבשעה שמסירים את הקליפה,

אזי הפרי שבתוכו נרקב ונאבד.

שומר זו הצניעות.

כשמסירים את השומר שסביב האדם, שסביב האישה, פוגעים בפרי,

כך לעניין הצניעות, כשנפגעת הצניעות

והשומר של עם ישראל נפרץ,

או אז גם הקיום של עם ישראל נפגע ואיתו כל העולם כולו.

ומניין שהצניעות לנו היא השומר?

כשהתורה רוצה לדבר על צניעות,

היא קושרת את הדבר לאוהל ולבית.

לדוגמה,

כשרצתה לתאר לנו ששרה אימנו צנועה, היא כתבה

והנה איה שרה אשתך, ויאמר הנה באוהל.

וכיוצא בזה, כאשר הכתוב משבח את יעל אשת חבר הקני,

כדברי הכתוב, מן נשים באוהל תבורך.

גם האישה היא מוגדרת כבית,

כנאמר כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל.

ומבארה שבית יעקב אלו הנשים,

ואילו הנשים הן רק בני ישראל.

נושא הצניעות הוא דבר ששייך בעיקר לנשים,

ולכן לגביהם ההגדרה היא האוהל או בית.

אוהל ובית הם למעשה מסגרות שתפקידן לשמור

ולהגן על הנמצאים בתוכן.

דהיינו,

הם השומרים האמורים לשמר את עם ישראל.

ומשום כך, דווקא הצניעות היא סמל של מסירות נפש,

שכן מה יכול להיות יותר גדול וחשוב לעם ישראל מאשר

שבעבורם נברא העולם,

והם אלו שמביאים את דבר השם לברואיו,

והם אלו שבעבורם כל הטבע כולו קיים,

אך במידה ויפגעו בבית ויפרצו את הבית,

ממילא אין שום הגנה ושמירה על יושביו,

ממילא כל הנמצא בו

יהא נתון לסכנה קיומית.

וברם הדבר היותר מסעיר,

הינו מבטם של חז״ל על נושא הצניעות בלבוש.

לכאורה כל חטאה של אותה אישה שלבשה בגד אדום או מלבוש של גויים,

לא נאמר עליה שלבשה בגדים חשופים.

אדרבה,

במבט שטחי היא נראית כבת ישראל, ולמרות זאת רבותינו ראו בכך פריצות.

ללמדנו שהצניעות בלבוש זה לא רק להיות מכוסה,

אלא אף לא להיות בולטת.

כשהבגד רעשני וצורם, הרי הוא בגדר פריצות.

ובמקום שיש פריצות,

חס ושלום, חס וחלילה, שמה נמצא מלאך המוות.

הדבר דומה למלחמת שברים שהגויים במדינות ספרד נוהגים לערוך.

זוהי מלחמה אכזרית ומצמררת, כאשר

במרכז הרחבה ניצב לו לוחם,

בידו אחת סכין ובשנייה מעין בגד.

וכל אימת שהוא מגרה את השור לנגוח בו, הרי הוא מזיז את הבגד, והשור נשמט

מבלי שהצליח לפגוע בו.

או אז תוקע הוא בגבו של השור את הסכין.

מהלך זה חוזר על עצמו עד להתמוטטותו המוחלטת של השור.

אולם במידה שהצליח השור לפגוע באותו לוחם,

אזי דמו בראשו.

ומדוע דווקא נמשך השור לבגד, ולא פוגע באותו לוחם?

אמצעי הלחימה הוא הצבע.

הבגד הצבוע בצבע האדום מושך את עינו של השור,

כי כל רצונו של השור לבוא לקראת הבגד.

מבלי משים הוא נכנס למלכודת אכזרית שמטמין לו אותו לוחם.

הדברים אף נכונים לגבי עניין הצניעות.

כשהבגד הוא צורם ורעשני, האישה מושכת את מלאך המוות לכיוון הבגד.

אלא שבשונה ממלחמת השברים,

הבגד נמצא הוא על גופה

של האישה, וממילא הפגיעה באישה בעצמה.

ואין הכוונה לבגד צבוע בצבע רעשני בלבד,

אלא כל פריט רעשני ובולט אפילו החרש על האישה כנעליים מגושמות,

כתסרוקת רעשנית,

כקרבולת של תרנגולת.

הווה אומר, כל דבר שהוא מלבוש של גויים

או הדומה להם מהווה סכנה עבור בת ישראל והסובבים אותה.

וכששומרים על צניעות ומוסרים נפש על כך,

זוכים לישועות ונפלאות,

ויותר מכל זוכים לניסים.

כשם שעשה ניסים לאבותינו בכל דור ודור,

כך נזכה שיעשה לנו וישבוכו ניסים ונפלאות,

כבימים ההם ובזמן הזה.

ברוכים תהיו להשם.

תודה.