בנתיבות החיים - עב - כיצד זוכים ליראת שמים | הרב שמעון משה חי רחמים

 

- - - לא מוגה! - - - 

כיצד זוכים ליראת שמיים?

מתוך ספר נתיבות חיים,

שומרי משמרת הבית.

איך מצליחים להחדיר יראת שמיים בבית?

למעשה כל המצוות הינם אבני יסוד בבניין השלם,

אבני איתן בהם בונים יראת שמיים לאדם ולבני ביתו.

כל הוצאת אבן מהיסודות האיתנים הללו,

יש בה סיכון הגדול כדי להפיל ולהחריב את הבניין כולו.

חמישה יסודות שורשיים עיקריים

קיימים

הנזהר בהם בכוחו להחדיר יראת שמיים בתוך ביתו,

ודרכם אף ניתן להגיע לזהירות בשמירת כל המצוות כולם.

ואלו הם אמת,

בושה,

ענווה,

דבקות וברכות.

הרבה סימנים ישנם ליראת שמיים.

אחד מהם היא מידת האמת.

אדם שהוא ירא שמיים

הוא אדם הדובר אמת בלבבו.

כדברי הגמרא במסכת בבא בתרא.

דף פח,

הלוקח פירות תלושין

לאוכלן

נקבעו למעשר מדי רבנן,

אבל אם רק גמר בליבו לקח,

לא נתחייב במעשרו.

ועל זאת אומרים חז״ל,

אם היה ירא שמיים,

מי שגמר בליבו לקנות,

קנה אותם ונתחייב במעשר.

וזאת משום

ודובר אמת בלבבו.

האמת,

לכשהיא עצמה מצילה את האדם מהחטא,

הינה כתריס ומגן בפני השפעות של הרחוב.

אדם שרוצה לגנוב מחברו וטרם שולח הוא יד ברכוש לא לו,

הוא מביט ימינה ושמאלה,

אחורה וקדימה.

יש לו איזה חשש

שמא יראה אותו איזה אדם כלשהו.

הגנב, אילו היה מודע לחומרת איסור הגניבה,

עד כדי כך

שהתורה חייבה את הגנב להימכר לעבד

במקרה שאין לו לשלם את מה שגנב,

בוודאי ובוודאי שלא היה גונב.

סיפר לי השבוע מישהו סיפור מזעזע.

בחור שנפטר לפני מספר ימים.

קודם לכן הוא נפצע בתאונת דרכים בחזרתו מהעבודה.

כנראה שבמעמד של פציעתו נתפזרו הדברים ממנו שהוא עף כתוצאה מהפגיעה.

במקום עבר שם גנב,

לקח את התעודת הזהות, את הפלאפון האישי,

את המפתחות של הבית,

למחרת,

כשהבן אדם פצוע שוכב על ארז דווי בביתו, בבית החולים,

נכנס אותו גנב לביתה של המשפחה וגנב מהם את כל רכושם.

איום ונורא.

מזעזע ביותר.

בושה

של אדם נבזה,

שפל,

שמנצל הזדמנות שכזאת.

אוי לו ואוי לעונשו.

הסיבה שהגנב מביט מסביבו ולא מביט כלפי מעלה,

ששם הכול מתועד ומצולם,

עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים,

הינה מעידה שאין לו יראת שמיים.

אין בו את ידיעת האמת.

עין רואה,

אוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים.

בית שמצוי אמת בתוכו הוא נר לרגליו.

בבית הזה קיימת יראת שמיים.

וברם?

במידה שאבני הבית עשויים מחומר שמהותו שקר,

מתוך בית כזה לא זו בלבד שלא יצאו צדיקים וחסידים,

אלא אף יצאו פושעים

וחטאים מאוד להאשימו.

הפתגם אומר, לשקר אין רגליים.

המקור לזה גמרא במסכת שבת דף קד.

שיקרא אחדא קראי קאא.

אין לה שקר רגליים, לא ביחס לבירור האמת,

אלא אין לו רגליים במובן הממשי שלו, כי אין לו יסודות

לקיים ולייצב

את הבית היהודי.

ידוע הוא

שהאמת מורכבת

משלושה אותיות,

לעומת השקר שגם הוא משלושה אותיות.

האמת היא יציבה, כי כל אות היא בעלת שני רגליים איתנות ויציבות על הקרקע,

והשקר הוא אות אחת,

והיא רועדת ואינה יציבה.

סופה שברוח מצויה אפילו, היא נופלת.

ההורים צריכים לשדר בתוך כותלי הבית שאין גרוע יותר מהשקר,

ובד בבד,

לעודד את מגידי האמת בביתם, להגדיל אותם.

כדוגמת מה שעשו גדולי ישראל.

על גדולי ישראל מסופר שהנהיגו הנהגות בביתם,

הנהגות של מופת.

את ילדיהם היו מספרים דברי אמת?

הם היו מעניקים להם סוכריה

כדי להמחיש כמה שווה לדבר אמת,

או איזה פרס.

יראת השם

טהורה עומדת לעד.

משפטי אדוני אמת צדקו יחדיו.

האמת

מתחילה באדם בעצמו,

אם תוכו כברוא,

אם אין בו סתירות בין פנימיותו לחיצוניותו,

אך אם במידה והאמת מזויפת,

גם יראת השמיים שלו איננה אמיתית.

חז״ל מספרים

בגמרא בברכות כ״ח״

את המעשה הידוע.

כשהעבירו את רבן גמליאל מנשיאותו, היה רבן גמליאל מכריז ואומר,

קודם שהעבירו אותו,

היה מכריז ואומר, כל תלמיד שאין תוכו כברוא לא ייכנס לבית המדרש.

איך אפשר להבחין

מיהו האדם שתוכו כברוא ומיהו האדם שאין תוכו כברוא?

כותב המהרשה במקום, בחידושי הגדות.

כל זה ניתן להבחין על ידי יראת שמיים.

כלומר,

ליבו ומוחו,

רגשו ושכלו, כולם צריכים

כאחד לשדר אמת.

אמת שהיא מזויפת,

היא ניכרת לרואים אותה כלפי חוץ.

כשיש סתירות בין התוך

לבין החוץ,

בה הדבר לידי ביטוי ביראת שמיים של האדם.

הדברים גם אמורים

לגבי ההנהגה של ההורים בבית. לדוגמה,

האמא דורשת מביתה להקפיד על כללי הצניעות,

וברם היא עצמה לבושה

ברוח אחרת.

מעשיה, באותו רגע משדרים לבת צביעות

במקום צניעות.

סתירה מעין שכזו פוגמת את היראת שמיים של הבת,

כי זה לא דרך אמת.

דרך

אמת היא דרך של עשיית פעולות,

לפחות כדרישת ההורים מילדיהם.

אל תדרוש

מהילדים שלך מה שאתה בעצמך לא עושה.

על מלאכי השרת נאמר, יחזקאל א', ורגליהם רגל ישרה.

יש להבין מדוע התורה הקדושה היא חסה עניין.

עניין של ישרות

לרגליים דווקא.

למה לא לידיהם יד ישרה?

עומק הפשט הוא.

הישרות היא אומנם

מתחילה מראשו של האדם,

אבל היא צריכה לבוא בביטוי אפילו באיבר הכי תחתון, שזה הרגליים שלו.

עליה גם לחול אפילו על הדברים הכי פחותים, היום יומיים,

ולא רק על הדברים השמיימיים והגבוהים כמו הראש.

רבים הקפידו שלא להוציא דברי שקר מפיהם בדברים גדולים וחשובים,

אבל בעניינים קטנים נדמה להם שאין להם כל חשיבות כלל וכלל.

הם לא ראו אפילו איסור לשקר,

ובמקרים אלו לא היה ליבם חרד אפילו מלהוציא דבר שקר מפיהם.

ולא זו בלבד,

אלא כשם שהכתוב מדגיש,

רגליהם רגל ישרה,

דהיינו שיראו שרגליהם, שני הרגליים שלהם כרגל אחת,

שכל כך הישרות אצלהם היא ישרה,

עד כדי כך שמשני רגליים זה נראה רגל אחת,

ואין שום תזוזה לכאן ולכאן.

אמת,

שיש בה שני אופנים,

היא משתנית על פי הנוחות של האדם, היא אינה אמת.

אמת היא אחת,

ורגליהם רגל ישרה.

אם יתבונן האדם ויראה תיבת אמת מורכבת מהאות א',

ומהאות מת,

מ' ת',

רמז לכך,

שכאשר אין אמת אחת ויחידה,

אזי ניטלת ממנה החיות שהיא האות א',

ולא נותר בה אלא מת,

מ' ת'.

לאור האמור,

יש לדעת כי בית של תורה שאין בו יראת שמיים הינו כתלמיד חכם העוסק

בתורה ויחד עם זאת הוא גם גונב,

הוא גם גוזל,

הוא גם מרמה.

וכמו שאמרו בגמרא ביום ע״ב, אוי!

להם לשונאיהם של תלמידי חכמים שעוסקים בתורה ואין בהם יראת שמיים.

איזה סלידה מעוררים המעשים של האנשים הללו.

ואין חילול השם גדול מזה.

זו צריכה להיות ההסתכלות על הצבועים,

אלו שאין תוכם כברם.

פן נוסף יש לצביעות,

היא הסתירה בין מהות האדם ובין ההשתקפות לזולת.

הגמרא בחולין קה מספרת על מר עוקבא

שהיה אומר,

לדבר זה אני גרוע מאבי,

כחומץ בן יין.

כשהיה אבי אוכל בשר

היה מחכה מעת לעת ורק לאחר מכן היה אוכל גבינה.

ואילו אני באותה סעודה לא הייתי אוכל,

ולסעודה אחרת הייתי אוכל.

ותמהו חז״ל על דבריו,

וכי יעלה על הדעת שאדם גדול כמו מר עוקווה לא היה מסוגל להתגבר על יצרו

ולא לאכול גבינה עד למחרת?

הלא אנשים פחותים מדרגתו היו מסוגלים להימנע מאכילת גבינה אפילו יותר מעת לעת.

אלא

פשוט שמרעו כבר היה יכול לנהוג כפי שאביו נהג,

אלא שהוא חשש

שהנהגה עילאית מעין זו תהווה סתירה לדרגת האמיתיות שבו.

ישרות

היא התאמה בין מעשיו של האדם לבין הפנימיות שלו.

הנהגה מופלגת שהיא מעבר למה שהאדם באמת בפנימיותו,

הנה נקראת צביעות.

וזה מלמד אותנו מר עוקווה.

וכיוצא בזה,

מובא במדרש תנחומא בדברים ד',

אמר רבן שמעון בן גמליאל,

כיבד עשיו מה שלא היה יכול לכבד אני את אבי.

כשהייתי נכנס אצל אבי לשרתו, לא הייתי לובש כלים נעים,

אבל עשיו,

לא בכלים שהיה לובש בחוץ, היה לובש ומשרת את אביו.

ומה היה עושה?

היה פושט את הבגדים שהיה משרת בהם

ולובש בגדים נעים.

ולכאורה שואלים,

מה עם מעלתו של עשיו בלבוש בגדים נעים

כשהוא נכנס לשרת, לשמש את אביו יצחק?

האם בכך נמדד כיבוד הורים בלבוש?

והאם בכך נמדד מדוע איפה שלא יעשו זאת אחרים, כמו רבן גמליאל ושאר גדולים?

אלא כאמור מיושבת לה השאלה, הנהגה המופלגת

היא מעבר לדרגתו האמיתית של האדם,

היא אינה אלא שקר וכזב.

וזאת חכמים רצו ללמד אותנו.

אצל עשיו הרשע כל רשעותו,

ועם כל רשעותו, היה בו התאמה בין מעשיו לפנימיותו.

במה? בדבר אחד,

בכיבוד אב.

משום כך הוא נשתבח במצווה הזאת יותר מאחרים,

כי כל-כולו היה חדור אמונה ורצון עז כדי לקיים מצוות כיבוד אב על כל אופניה ודקדוקיה,

רצון שלא עמד בסתירות עם תחושתו הפנימית.

אחד הדברים המופלאים שהיה ברחוב היהודי הטיפוסי

פעם הוא אותם אנשים פשוטים שהאמת שלהם הייתה שקופה ביותר.

היא הייתה אמת ללא סתירות כלל.

כל פלג בעם היה מוגדר בהגדרה האמיתית השייכת לו

ללא שניסה להידמות לפלג אחר.

השילוב בין כל הפלגים יצר מנגינה נפלאה מעין שירת המלאכים.

הייתה יכולת להגדיר מי עם הארץ

ומי בעל בית.

בעל בית לא היה מוצג כשפל ופחות ערך,

אלא כאחד שהיה עוסק שעה או שעתיים לפני התפילה בלימוד,

כפי מה שחננו ה',

ולאחר מכן היה יוצא לפרנסתו, ובערבו של יום

היה חוזר ועוסק שעה ושעתיים בלימוד,

ובעת הלימוד היה אך ורק עסוק בלימודו.

וכשהיה יוצא מבית המדרש,

חזותו הייתה כיהודי בעל צורה.

כל היום הוא היה שונה מחברו בהתעלותו הרוחנית.

בעל בית

דאז ידע את מקומו,

ידע להעריך ולהוקיר תלמידי חכמים.

כל בן תורה היה בעיניו כמלאך השם צבקות.

אז היה לאיש מעמד בבית.

הייתה אישה מודעת לתפקיד ולגודל האחריות שהיא נושאת על כתפיה.

הילדים הבינו את הייעוד שלהם.

אין פלא,

המציאות הייתה

ידועה מאוד,

והיא זאת שהפחיתה את אחוז הגירושין.

כך הייתה ההנהגה הטבעית ברחוב

היהודי של פעם.

גם במערכת יחסים בין בני זוג

יש לזה חשיבות

עליונה לחיי אמת,

ליחס.

אדם שחי חיים שיש בהם סתירות

בין הליכותיו ומעשיו בתוך כותלי ביתו,

בין הנהגתו בחברת אנשים שבחוץ,

לא יתפלא אם ברבות הימים לא תתייחס אליו אשתו בכבוד הראוי לו.

ולא ירחק היום,

ובני ביתו כלל לא יעריכו אותו ויישמעו לבקשותיו.

חיים שהם חיי אמת,

מיישרים ומגינים ביושר את הבית היהודי מפני הסכנות הרוחניות.

מעניקים לו תקווה,

מעניקים לו אחרית שלום,

וכפי שכותב הפסוק במשלי יו דלת,

בית רשעים יישמד ואוהל ישרים יפריח.

ברוכים תהיו להשם.