הכרת הטוב וכפיות טובה - חלק ס | הרב אמנון יצחק

לע"נ

יחיא זכריא בן עוואד ז"ל

ורומיה בת סאלם ז"ל

נציב יום: גילה בת רומיה תצא מהניתוח לחיים טובים ולשלום בבריאות שלמה ואיתנה אמן סלה.

'הכרת הטוב וכפיות טובה' ס |

הכופר בטובתו של מקום אינו יכול לקבל עול מלכות שמים: בפרשת 'כי תבוא' אנו מצווים על מצוות הביכורים. לבוא לירושלים, להביא את ביכורי הפירות אל הכהן. והעניין הוא להכיר טובה להשי"ת ולא להיות כפוי טובה. כפי שכתב רש"י על פסוק ג: "וְאָמַרְתָּ אֵלָיו - שאינך כפוי טובה". והנה, במסכת ביכורים, תנן, וכן נפסק להלכה בהרמב"ם (פרק ד' מהלכות ביכורים הלכה טז) וזה לשונו: 'כיצד מעלים הביכורים? כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד כדי שלא יעלו יחידים' היתה עיר מעמד שכולם מתאספים ומשם יוצאים לירושלים. 'שנאמר: "בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ" (משלי יד כח) ולנים ברחובה של עיר'

'ובשחר הממונה אומר: "קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל אל ה' א-לוקינו" (ירמיה לא ה) והשור הולך לפניהם וקרניו מצופים זהב ועטרה של זית על ראשו והחליל מכה לפניהם עד שמגיעים קרוב לירושלים. והם הולכים כל הדרך וקוראים (בניגון...!): "שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ" (תהלים קכב א) וכולם שרים שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ. הגיעו קרוב לירושלים, שלחו קרוב לפניהם שלוחים, להודיע לאנשי ירושלים, ועטרו ביכוריהם ופרכסו אותם. והפחות, והסגנים והגזברים יוצאים לקראתם מירושלים. לפי הבאים הם יוצאים; אם באו הרבה – יוצאים לקראתם רבים ואם מעט – מעט.

ומשיכנסו כולם בשערי ירושלים יתחילו לקרות: "עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָםם" כל בעלי אומנות שבירושלים עומדים מפניהם ושואלים בשלומם "בואכם לשלום! בואכם לשלום" והם מהלכים בתוך ירושלים והחליל מכה לפניהם. עד שהם מגיעים להר הבית. הגיעו להר הבית – כל אחד נוטל סלו על כתפו... (בניגון...!): "סלינו על כתפינו ראשנו עטורים מקצות הארץ באנו הבאנו ביכורים" ואומרים: "הַלְלוּ אֵ-ל בְּקָדְשׁוֹ" עד "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָ-הּ הַלְלוּ יָ-הּ" (תהלים קנ).

(בפרק ג בהלכה יב עד כ) אומר: "שאפילו מלך גדול ישראל נוטל על כתפיו הוא בעצמו ונכנס עד שהגיע לעזרה, וקורא בעודהו הסל על כתפו: "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה'" (דברים כו ג) וכו' "ומוריד את הסל מעל כתפו ואוחזו בשפתיו והכהן מניח את ידו תחתיו וקורא "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה" (דברים כו ה) וגומר את כל הפרשה, ומניחו בצד המזבח וישתחווה ויצא. וכן טעונים קרבן שלמים ושיר. כשיגיע לעזרה מתחילין הלוים וקוראים "אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי" (תהילים ל ב).

והנה נתבונן: איזה עסק גדול עשה הקב"ה מעניין הביכורים: ואפילו אם יש לו רק 'שלושה אילנות' כבר יחולו עליו כל הדינים האלו: ש'מביא וקורא' הפרשה הזאת ומביא קורבנות שלמים והלווים עוסקים בשיר. ועל מה עליו להודות? לא רק על הפירות שגדלו השנה, אלא הוא צריך להודות: על הקרקע שבה גדלו וצמחו הפירות האלו, ולהודות על כל הארץ שירשנו מאבותינו שהיא: "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שמות ג ח) ועל כל הניסים שנעשו לנו בעת כיבוש הארץ, וגם על כל הניסים שה' עשה לנו כשהוציאנו ממצרים כדי לקיים את השבועה שנשבע לאבותינו. לכן להפליג הודאתו – עד הצלתו של אבינו יעקב מלבן הארמי ש'ביקש לעקור את הכל!'.

הרי אנו לומדים מכאן: שכאשר אדם בא להודות על פירות של היבול השנתי הוא חייב להקיף בהודאתו את כל הטובות והחסדים שקדמו לטובה הזאת ושהודות להם הגיע גם לזמן הזה. פרשת "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" היא היסוד של סיפור יציאת מצרים שאנו אומרים ב'ליל הסדר' אומרים על הבאת ביכורים של סל פירות.

הכרת הטוב מידה טובה היא: גם לולא התורה היה חיוב להכיר טובה מכח השכל. אבל איזה 'ילוד אשה' יעלה על דעתו שהחיוב יהיה עד כדי כך: על פירות שגדלו בשדהו לא מספיק להודות בביתו; לקחת סידור ולהתחיל להגיד את כל הפרשה בבית – לא, לא מספיק. עליו להטריח את עצמו ולעלות מקצה הארץ אל בית המקדש בירושלים ושם להודות על כל החסדים שנעשו לאבותיו גם על כל מה שנעשה כשיצאנו ממצרים, ולחזור עוד אחורה עד הניסים שנעשו ליעקב אבינו. והכל בגלל דבר רגיל ושגרתי, שלא רק הוא, אלא כל העם כולו נהנה ממנו. אין הבדל בין עשיר לעני. וגם המופלג בעושרו, ואפילו מלך בישראל, צריך לבוא ביחד עם העם כולו לקיים "בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ" להודות על אלפי שנות חסד שזכה עם ישראל מיעקב אבינו.

והציבור עושים עסק גדול מזה: מכים בחליל, בטלים ממלאכה ויוצאים לקראת הבאים! מי יכול היה לעלות על דעתו שכזה חיוב יש להכיר תודה? שמא תאמר: 'שאילו בזמננו היינו מחוייבים במצווה של ביכורים - אז היינו ודאי מושפעים מזה! והיינו מתחזקים בחיובנו להכרת הטוב'. אם זה היה בימינו וכולנו היינו עולים עם סלים על כתפינו לירושלים - איזה מעמד זה! מי יכול לתאר?

אבל נתבונן ונראה: גם בזמננו אנו מצווים לעשות כן כל יום! איפה אתה עושה את זה כל יום? כן, אתה עושה כל יום. במצוות 'ברכת המזון!' רק מה, לא יודעים מה קוראים. לא יודעים למה קוראים.

נתבונן קצת: הנה אדם אכל לחם כדי שביעה. חייבה אותו התורה להודות "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ" (דברים ח י) אבל התורה לא אמרה לו: 'די להודות על הסעודה שהוא אכל ממנה ונהיה שבע', אלא התורה אומרת "וּבֵרַכְתָּ... עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים ח י) לא על הלחם עכשיו על הסעודה; על הארץ אשר נתן לך! זכיתם לקבל את ארץ ישראל והיא ארץ טובה! ויהושע תיקן 'ברכת הארץ' ותיקן נוסח של הודאה על הארץ שכולל לא רק את ה'אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה' שקיבלנו אלא גם להודות 'עַל שֶׁהוֹצֵאתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְדִיתָנוּ מִבֵּית עֲבָדִים' וגם על 'בְּרִיתְךָ שֶׁחָתַמְתָּ בִּבְשָׂרֵנוּ', גם על הברית, וגם על התורה והחוקים שהודעתנו וגם על חיים וגם על חן ועל חסד שחוננתנו.

ולא רק על הסעודה הזאת שכעת אכלנו ושבענו ממנה, אלא על כל הסעודות והפרנסה שאתה זן ומזין ומפרנס אותנו תמיד בכל יום, בכל עת ובכל שעה! 'עַל הַכּל... אֲנַחְנוּ מוֹדִים לָךְ וּמְבָרְכִים אֶת שְׁמָךְ ככתוב: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ'. אז הנה: מעשים של כל יום, שאנחנו בלי משים לב, מודים לה' על כל מה שהוא זן ומפרנס אותנו בכל הזמנים עד היום הזה, ועל שהנחיל לאבותינו את הארץ הטובה החמדה הזאת, ומודים לו על יציאת מצרים ועל ברית מילה ועל התורה שבזכותם ירשנו את הארץ. הכל בגלל שאכלת כמה פרוסות לחם וְשָׂבָעְתָּ. אתה צריך להודות עכשיו על ה-הכל! כל יום, כמספר הארוחות.

בהמשך הברכה 'עַל הַכּל אֲנַוּ מוֹדִים לָךְ' על מה על הכל? עוד פעם: על ארץ ישראל, על יציאת מצרים, על ברית ותורה על זן ומפרנס תמיד, על כזה אנחנו מודים. למה? ככתוב: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה".

לכאורה, אפשר לשאול: שיש כאן ראיה לסתור; כי בפסוק כתוב רק לברך עַל הָאָרֶץ ואנחנו מברכים על הכל! אלא התשובה היא שזה גופא ההוכחה שצריך לברך על הכל. כי הרי סך הכל אכל כדי שביעה של ארוחה אחת בלבד. התורה כתבה: שעליו לברך לא רק על הסעודה שאכל אלא לברך גם עַל הָאָרֶץ שהנחיל לאבותינו. אוכלים סעודה אחת ומצווים לברך על כל הָאָרֶץ הַטֹּבָה שנתן לנו. אלא בעל כורחך, שהחיוב של הכרת טובה והברכה אינה רק על הטובה היחידה הזאת שכרגע זכית אליה ואכלת כמה פרוסות, אלא גם על כל הטובות שקדמו לטובה הזאת; אילולא קיבלת את הארץ לפני כמה אלפי שנים, לא היית זוכה למזון הזה שאתה אוכל עתה!

ואם כן, מזה לומדים: שהבנת התורה בהכרת הטוב זה לא להצטמצם בטובה הבודדת הזאת, אלא להקיף כל מה שקדם לה, וכל מה שבנה את היסודות שעליה בנויה גם הטובה הזאת. וממילא אם כך, אם כך היא הבנת החיוב של הכרת הטוב, אז יהושע ברוח קדשו הבין: לא מספיק להודות עַל הָאָרֶץ, אלא צריך להודות: על מה שזיכה אותנו במאכל, וזה היה: התורה והמצוות ומצוות המילה ויציאת מצרים מבית עבדים וה' הוציא אותנו משם לתת לנו את הארץ הזאת כמו שנאמר: "הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם: וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה" (שמות ו ז-ח). כל זאת ועוד. 

והנוסח שתיקן לנו יהושע בן נון שצריך להודות לא רק על הסעודה הזאת, אלא על אכילת מזון 'שֶׁאַתָּה זָן וּמְפַרְנֵס אוֹתָנוּ' תמיד בכל יום, בכל עת ובכל שעה.

יש ללמוד: שבעצם אדם שקיבל טובה, לא מספיק שיודה עליו פעם אחת בלבד, אלא צריך שיודה עליה תמיד! אדם מניח תפילין: יודה לה' "מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶֽיךָ מֶֽלֶךְ חַי וְקַיָּים - שזיכית אותי להניח תפילין, לא רק הפעם אלא מאז היותי". וממילא כשאדם אכל סעודה אחת ביום פלוני, היה בעצם צריך להודות על הסעודה הזאת גם ביום מחר, וגם אחרי יומים, וכן לעולם! כי בלי הסעודה של אותו יום, היה נשאר רעב! הרי היה מזה תוצאות על העתיד: כי אם לא היה לו סעודות אתמול ושלשום ולפני – היה מת. אז מה? אז גם בימים הבאים שהוא יברך הוא צריך לברך רטרואקטיבית גם עוד פעם – כי בלעדי הסעודות הקודמות הוא לא היה מחזיק מעמד להגיע לסעודה הזאת.

והאוכל התעכל במעיו, וגופו ניזון ממנו, ובזכות זה הוא מתקיים עם יום המחרת וכן הלאה. אז על זה צריך להודות תמיד. לדוגמא: אדם פרנס את חברו שנה! שנה שלמה חי על חשבונו. בשנה השניה פרנס אותו אחר ובשלישית אחר. אפשר לומר שמספיק להודות לו פעם אחת בסוף השנה? הרי בלעדיו לא יכול להגיע לשנים הבאות שיפרנסו אותו אחרים. אלא לעולם צריך להודות לכל מיטיביו – שכל אחד החזיק אותו עד שהשני בא והחזיק אותו, כי כל חייו בנויים על החסדים שגמלו אתו בשעתו ובזמנו.

ואם כן, פשוט גם בנידון דידן, שהמטיב הזה שהטיב איתנו מאז ועד עולם ופרנס אותנו בילדותנו כשהיינו תינוקות קטנים יונקים מחלב האם, שהחסד הזה הוא היסוד של כל מה שנזון אחר כך בימי חייו. ומדוע לא נצטרך להודות על זה עד זקנה ושיבה? מדוע שהטובות המאוחרות יְשַׁכְּחוּ את הטובות הראשונות? והאם יוצאים ידי חובה במה שפעם אחת מודים כשהיינו קטנים? וכן כל השנים ש'לא תמו רחמיו!' – חייבים תודה עליהם תמיד שוב ושוב. כי הטובה היא לתמיד.

אז הגדרת העניין הוא כך: שבעצם על כל טובה שמקבלים – צריך להודות תמיד, בכל זמן, בכל עת ובכל שעה. אבל כיוון שזה בלתי אפשרי, לכן צוותה התורה: שכל פעם שמתחדש אצלך טובה מחודשת, כגון; כשאתה אוכל סעודה נוספת, ואתה מודה ומברך עליה, מגלגלין עליך כבר את כל הסעודות ואת כל המזון שאכלת כל ימי חייך, שהוא זן ומפרנס אותך תמיד בכל יום, בכל עת ובכל שעה.

ולכן גם בתפילה של 'ברכת ההודאה' שאנו אומרים: 'אנו מודים לך, עַל חַיֵּינוּ הַמְּסוּרִים בְּיָדָךְ וְעַל נִשְׁמוֹתֵינוּ הַפְּקֻדּוֹת לָךְ, וְעַל נִסֶּיךָ שֶׁבְּכָל יוֹם... וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְטוֹבוֹתֶיךָ שֶׁבְּכָל עֵת, עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרָיִם. הַטּוֹב כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמֶיךָ, הַמְרַחֵם כִּי לֹא תַמּוּ חֲסָדֶיךָ, כִּי מֵעוֹלָם קִוִּינוּ לָךְ'. ואף על פי שכל יום כבר הודינו לקב"ה על הטובה של הימים הקודמים, אנו חוזרים שוב ומודים על כל הימים מכל העיתים שכבר הודינו עליהם אלפי פעמים, כי יש חיוב הודאה על כל הטובות שהקב"ה גמל אותנו כל ימי חיינו. ולא רק זה, אלא גם מה שגמל לאבותינו, ולאבות אבותינו מעולם, כשבאו לארץ, ועוד אחורה - יציאת מצרים, ועוד אחורה - עד האבות הקדושים.

וכך אנו אומרים כל יום בתפילה: "זִכְרוּ לְעוֹלָם בְּרִיתו. דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר: אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אַבְרָהָם. וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִצְחָק: וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק. לְיִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם: לֵאמֹר. לְךָ אֶתֵּן אֶרֶץ כְּנָעַן. חֶבֶל נַחֲלַתְכֶם: בִּהְיותְכֶם מְתֵי מִסְפָּר. כִּמְעַט וְגָרִים בָּהּ: וַיִּתְהַלְּכוּ מִגּוֹי אֶל גּוֹי. וּמִמַּמְלָכָה אֶל עַם אַחֵר: לֹא הִנִּיחַ לְאִישׁ לְעָשְׁקָם. וַיּוֹכַח עֲלֵיהֶם מְלָכִים: אַל תִּגְּעוּ בִּמְשִׁיחָי וּבִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ" ובבית המקדש היו אומרים את זה כל יום! בשעת הקרבה 'תמיד' של בוקר. הרי שבכל יום ויום עלינו לחזור ולהודות גם על הטובות שנעשו לאברהם, ליצחק וליעקב: שה' שמר אותם מכל פגע ואויב!

כאשר כך חיובו של הכרת הטוב, מובן ממילא מה שאנו אומרים בשבת ובחג בתפילת 'נִשְׁמַת': "וְאִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַיָּם וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו וְשִׂפְתוֹתֵינוּ שֶׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ" וכו'... "אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִין לְהוֹדוֹת לְךָ... עַל אַחַת מֵאֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרוֹב רִבֵּי רְבָבוֹת פְּעָמִים, הַטּוֹבוֹת... שֶׁעָשִׂיתָ עִמָּנוּ וְעִם אֲבוֹתֵינוּ". לכאורה לא מובן: בסדר, אנחנו מבינים שהיו לנו מליונים! מליונים טובות, אבל למה לא מספיק לְהוֹדוֹת עַל אַחַת מהן? לפי מה שלמדנו יש לומר: כיוון שגם על טובה אחת חייבים להודות ולחזור ולהודות לעולם! ואף פעם לא תצא ידי חובה, שתוכל לומר: 'עכשיו כבר הודיתי מספיק על זה', כי כל טובה קיימת לעולם – מהטובה הזאת מתבססת הטובה הבאה, והבאה והבאה. 

אם לא היו הטובות הראשונות לא היית מגיע הלום. כמו שאנחנו אומרים: "הוֹדוּ לַה' כִּי-טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (תהילים קלו א) זאת אומרת חסדי ה' הם לְעוֹלָם – אז ממילא גם ההודאה צריכה להיות לְעוֹלָם.

היסוד הזה אנחנו רואים בתורה גם בפרשת 'כי תצא': כתוב: "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" (דברים כג ח) ורש"י אומר: 'שהיו לכם אכנסיא בשעת הדוחק ואף על פי שזרקו את זכוריכם ליאור' הפלא ופלא! על הרעות שעשו לכם – היה מגיע להרחיק אותם לעולם! לא רק לשלושה דורות. כמו עמון ומואב שהם לא יבואו לקהל לעולם על העוול שעשו לכם. אבל מצרים אין להרחיק יותר משלושה דורות. למה? כי חייבים גם לזכור שקיבלתם טובה מהם. ומי שקיבל הטובה – מי זה היה? אבות אבותינו, יעקב ובניו! בגלל הרעב הם הגיעו למצרים, ואז הושיבו אותם בארץ גושן.

ואף על פי שלא עשו זאת מטוב ליבם, אלא יוסף הצדיק דאג שיקבלו אותם 'בסבר פנים יפות'; כדי שירגישו טוב ולא ירגישו את הגרות – הוא הגלה את כל מצרים מעריהם והושיבם בערים אחרות! גֵר מרגיש לא טוב... מה עשה יוסף? לקח את התל-אביבים העביר אותם לטבריה, העביר את הטבריאנים שם אותם בבת-ים. כך עשה במצרים: העביר את כל הערים, ערבב אותם, שכולם ירגישו גֵרים, בשביל שהמשפחה שלו לא תרגיש גרים. אבל במציאות הייתה להם הנאה בזה שהם היו בארץ גושן ואין לשכוח את זה אפילו אחרי אלפי שנים ולכן "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" "גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ".

אתם שומעים איזה דברים? אנחנו מפסיקים פה בינתיים, ממשיכים מחר אם ירצה ה', אבל צריך לזכור: כל הטובות הם בנין! לבנה על לבנה! וככה נבנה בנין הטובות והחסדים שהקב"ה מגדל אותנו בעולמו. אז אי אפשר לזכור רק את הטובה העכשווית; הטובה העכשווית בנויה על הקודמות. בלי הקודמות אין את העכשווית. צריך לזכור תמיד: את כל הטובות שה' עשה! לכן מפורט הכל בברכת המזון. ואנשים לא שמים לב מה הם אומרים? למה הם אומרים? עכשיו זה ברור: צריך להודות על הכל – מהתחלה עד הסוף!

והלומד ברבינו בחיי ב'שער הבחינה' ורואה: איך הקב"ה היטיב לו עוד מהיותו עובר בבטן אמו - עד שהוא נתגדל! וכו' כמה צריך להודות ולשבח לבורא יתברך על כל רגע של חיים.

ולכן (בניגון...!): 'ושמחת בימיך והיית אך שמח...' "הַכֹּל יוֹדוּךָ, וְהַכֹּל יְשַׁבְּחוּךָ וְהַכֹּל יֹאמְרוּ אֵין קָדוֹשׁ כַּהַ'" יום טוב!

לשמיעת שיעור זה ושיעורים אחרים בטל' 02-3724787 או בטל' 0722-604910

וכן ניתן לקבלם במייל main@shofar.tv.