הכרת הטוב וכפיות טובה - חלק נה | הרב אמנון יצחק

לע"נ

יחיא זכריא בן עוואד ז"ל

ורומיה בת סאלם ז"ל

'הכרת הטוב וכפיות טובה' חלק נה | 

מתוך המכתבים של 'הסבא מקלם' הוא כותב: "על דרישת שלומך הטוב כמשפט, לגדול נכבד כמוהו" הוא פונה לרבי יצחק מלצר: "יהיה לברכה והצלחה! זה כמה אשר חפצי ורצוני לבוא בכותבים לרום כבודו בקול תודה וברכה על אשר זכיתי מאורו ליהנות מספרי קודש אשר זכה תהילה להוציא לאור עולם; סידור הגר"א זלה"ה וספר הקדוש "דרך ה'" מלוצאטו זלה"ה, אשרי לו שזכה בזה ש'מגלגלים זכות על ידי זכאי' אשרי לו שזכה לזה, לזכות הרבים על ידו. בכל פעם שאלמוד בו - אני מלא רגשות תודה לרום כבודו!" תראו מה זה, לא מפסיק להלל ולשבח. 

ושוב הוא כותב: "מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ" (ירמיה לא יט) על החסד שיש לי על ידו בספרי לוצאטו זלה"ה שיצאו לאור על ידו, ואף כי כבר נתתי לו תודתי זה פעמים, עם כל זה, בזמן שאני מעיין בהם ולפי דלות הבנתי אני מוצא בהם 'טעם לשבח!' אי אפשר שלא ירחש ליבי תודה למי שעל ידו בא לי הטעם לשבח. מכל שכן אולי יהיה לי בזה בעזרתו יתברך איזה תועלויות לנצח! ואיך לא ירחש ליבי תודה על זה? ומי שלא ירחש ליבו תודה על טובת נצח - זה לאות: כי אין לו ידיעה כלל בנצח! ומי שאין לו ידיעה בנצח - איך יהיה לו חלק בנצח?" אז זה שאני לומד בספרים שאתה הוצאת לאור - אני זוכה לנצח! אז איך אני לא אודה לך נצח? 

"ועיקר החלק הוא הידיעה ועל זה נוסד לימוד המוסר להרגיש נועם, טעם נצח בכמות ואיכות. וכן מצינו ברבי נחוניה בן הקנה, בכל יום שיצא מבית המדרש היה אומר: "מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ... שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקִי מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ. וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵי מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שהֵם מַשְׁכִּימִים ואֲנו מַשְׁכִּימים. הֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים ואֲנו מַשְׁכִּימים לְדִבְרֵי תוֹרָה!" הרי כיוון שהרגיש טעם של נצח היה נותן רבי נחוניה בן הקנֶה תודה כל יום כשהוא מסיים את הלימוד! 

ועוד מכתב שהוא כותב, מופנה לנחום זאב, זה הבן שלו, ושם הוא מזכיר את הברון רוטשילד, והוא אומר: "ובפרט לאדם המקדש שם שמים בפרהסיא כמוהו, אַדַמֵה כי אני מחויב על פי דין תורה להשיב לו ברכה, ויש לי מאמר שלם על זה. ואני מרגיש ממנו נחת נפשית, ואיך לא אתחייב להשיב ברכה על זה, ובעד כל הטוב עם כלל ישראל? ויש קידוש ה' גדול ממנו בכל עת ועת! ויש לנו נחת רוח מזה, איך לא נהיה מחויבים להודות לו ולברך על מפעלו הטוב עִם כל ישראל! (וביארתי כבר במאמר 'שכר מצווה' באריכות)". אז זאת אומרת אדם שעושה טובות עם כלל ישראל, כולם, כל ישראל צריכים להודות לו. 

"שתי אומות נתרחקו מלבוא תחת כנפי השכינה עד עולם: עמון מואב, בשביל שלא זכרו גמול החסד לאברהם עם אביהם, עם לוט". ואומר הסבא מקלם: "התבוננו נא אחי! האם יש בדור הזה מי שיזכור לבני בנים שנים רבות את החסד שגמל אחד עם אבי אביו לפני כמה שנים? הלוואי ויהיה אֶחָד בֵּעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה!" זאת אומרת על מה נדחו עמון ומואב? שהם לא זכרו הכרת הטוב לצאצאי-צאצאי אברהם אבינו אחרי 400 שנה שהוא הטיב עם אביהם! אז איפה נמצא מישהו שמכיר טובה למי שהטיב לאבי אבותיו? והוא מכיר להם טובה כל הזמן? לא נמצא אֶחָד בֵּעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה, הלוואי שנמצא!

כותב מכתב: "לכהן הגדול בתורה ויראה החכם הכולל ד"ר כהן, יחיה לברכה והצלחה: 'את חטאי אזכיר לפני כבוד תורתו, לבושתי ולחרפתי בעוונות הרבים, שגרם לי אי בריאותי לא עליכם. עד שחובתי היותר גדולה להודות לו על תגמוליו הטובים אלי, מה שאיני ראוי לכך!" אז הוא מתנצל ומתבייש ואומר: 'זה חרפה!' אבל לא אשם, לא אשם, הייתי חולה! "ואני מחוייב חובה גדולה להודות על כל תגמוליך הטובים אלי ואני לא ראוי לכך!".

"זכיתי לתפילין ששזפתם עינֵי כבוד תורתו יוצאין מתחת ידי סופר שלו. כל פעם שאני מניחן – שמחה הוא לי! כי יצא מתחת סופר מובהק אשר כבוד תורתו מעיד עליו, ובטוח אני באלה. ובמה אקדם על חסדו שעשה עמדי על לא דבר? שכרו יהיה כפול ומכופל מן השמים! ובעוונותי הרבים, זה כמה אשר לא יכולתי לכתוב מחמת אי בריאותי וקושי הכתיבה. ידעתי כי לא נעלם מאתו כל זאת, אבל עם כל זה בושתי ונכלמתי, כי באת לידי בעוונות הרבים דבר מגונה כזה. יחונני החונן מהיום להשלים רצון ה' ורצון בני אדם ומכל שכן חובות!" איזה דברים נשגבים! איזה אנשים.

הוא אומר: 'אני בוש ונכלם' על מה? שהגעתי למצב שהיתי חולה ולא יכולתי להכיר תודה, אפילו לכתוב לא יכולתי. למה הוא אומר את זה? זה עפ"י תוספות בקידושין (לז:) דיבור המתחיל 'הואיל': "ואם תאמר כיוון שמן הדין לא היה להם לעשות את קורבן פסח במדבר, מה גנות היה להם? ויש לומר: דהיינו גנותם של עם ישראל שנשתהו להיכנס לארץ עד 40 שנה מפני העוון של המרגלים, ולפיכך לא נצטוו בקורבן פסח. ואם היו זוכים להיכנס לארץ, מיד היו מצווים". אבל הם לא נכנסו, אז הם הפסידו 40 שנה קורבן פסח! 

ועיין עוד ב'גור אריה' (במדבר ט, א): 'כל מי שהוא פטור מן המצווה מחמת שהוא אונס – גנאי הוא לו שלא עשה המצווה!' אפילו ש'אונס רחמנא פטריה' (עבודה זרה נד.) אבל זה שבא לידו אונס – זה גנאי לו. לכן הוא אמר לו: ש'אני מתבייש וזה חרפה בשבילי שבעוונות הרבים באתי לידי דבר מגונה כזה שלא יכולתי לכתוב לך תודות מחמת חולְיִ'. שמעתם?

ועכשיו תשמעו פעם אחת כמו שצריך 'תּוֹכַחַת מְגֻלָּה' מפי 'הסבא מקלם' למאן דהוא: "הנה עסקתי עמך לא כבר ימים רבים והכבדתי עלי כידוע!" זאת אומרת אני עסקתי עמך כבר מספר ימים רבים וזה גרם שאני הכבדתי עלי, וזה ידוע לך כמובן מה עשיתי בשבילך. "ומהראוי היה שתשיבני מתוך דרכך שנסעת לספק טובתך". אז אתה בדרך – תעדכן אותי, תודיע לי, תשיב לי! אתה נסעת לדרך רק כדי לספק טובתך. "ולכל הפחות להשיב לי כי עשית שליחותי" הוא שלח אותו לעשות משהו לצורכי רבים – אז תשיב לי שעשית! אני מחכה לדעת: האם השליחות יצאה לפועל או לא?

"וזה בעבור תשלום גמול שעסקתי עמך בטובתך הוודאית!" הרי עסקתי לטובתך ימים רבים! איפה הכרת הגמול? אז אתה לא מדווח, לא אומר כלום? "ואם היה שליחותי טובתי" וכל זה מדובר שאפילו אם כל השליחות הזאת היתה רק לטובתי, "מכל שכן שזה היה טובת הרבים!" מה שאני שלחתי אותך זה טובת הרבים. ואם זה טובת הרבים – "אני ואתה שווים בזה! כי כל זה הוא טובתך!". מי שעושה בשביל הרבים - זה טובה שלו גם. "ומלבד שלא השבתני מתוך נסיעתך, כמצופה וכנדרש, אף גם מביתך!" גם כשהגעת הביתה לא אמרת לי כלום ולא דיווחת לי. 

ועוד יותר גרוע – "וגם כתבת לי מכתב ולא הזכרתני שום דבר מהדברים שאני רוצה וצריך לדעת זאת. ולא שמת ליבך על זה. אין זה רק כי 'עסק הרבים' זר אצלך! ואין זה שלך" בשבילך עסק הרבים זה שום דבר. אתה אינטרסנט במילים אחרות. 'רק דואג לעצמך לספק טובתך'. "אין זה אלא כי עסק הרבים זר אצלך ואין זה שלך. והנה האשמה רבה מאוד בזה. אמנם יש לי זכות עליך, כי אין זאת רק מחמת בלבול הדעת" אז אני מלמד זכות עליך: 'שאתה מבולבל, ובלבול הדעת גרם לך!'.

"אבל ה' יצילנו מזכויות כאלה" ה' יצילנו אם צריך ללמד עליך זאת כזאת: שאתה מבולבל? ולא חושב? נשלחת – צריך לדווח וכו' "והרי זה אין התנצלות יותר גדולה לאוויל כאיוולתו!". מה ההתנצלות של האוויל? - 'נו, מה אתה מצפה ממני? אתה יודע שאני אהבל!'... מה ההתנצלות של אוויל? אווילותו. "אף כי אין שום התנצלות לחכם בחוכמתו עם שגיאתו!" חכם, גם על שגיאה – לא יעזור לו, לא אמורה לצאת שום שגיאה מתחת ידיו של חכם. 

והוא מסיים: "נזכה אני ואתה להיות איש שַׂם עיניו על דרכיו ונהיה לאנשים 'שרבים צריכים להם!' (שזה המעלה הגדולה) ואז נדע כי חיים אנחנו!" זה נקרא לחיות, 'חיים': שהרבים צריכים לך. "ונזכה לכל טוב תמיד בכל כלל ישראל!" ככה הוא מסיים את המכתב.

אתם שומעים? אמא דואגת! - לא מצלצל, לא מדווח, לא שום דבר. שלחו אותך שליח – תודיע שביצעת את השליחות, שהגעת לשלום, שמסרת, שקיבלו, שחתמו לך, שמה – תגיד משהו. שום דבר. ועוד 'צורכי רבים!' והוא מחכה. שום דבר. נוסע רק לספק לטובתו ולא מעניין אותו. איי איי איי. איי איי איי.

עכשיו תארו לכם בן אדם נשלח מהשמים בשליחות לחזור עם מלאנתאלפים מצוות ותורה! הוא מגיע בחזרה – אני כבר מדבר על החזרה, - אין לו מה לדווח. – 'מה עשית?' – 'מה עשיתי? אה.... מה עשיתי? עשיתי משהו, לא זכור לי כרגע מה עשיתי, אבל עשיתי משהו...'

לשמיעת שיעור זה ושיעורים אחרים בטל' 02-3724787 או בטל' 0722-604910

וכן ניתן לקבלם במייל main@shofar.tv.