הכרת הטוב וכפיות טובה - חלק מה | הרב אמנון יצחק

לע"נ

יחיא זכריא בן עוואד ז"ל

ורומיה בת סאלם ז"ל

אנחנו נמצאים עכשיו ב'הכרת הטוב וכפיות טובה' חלק מה' | מי שאינו מכיר טובה הוא גרוע מבעלי חיים: 

הנביא ישעיה בתחילת תוכחתו אומר: "יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן?" (ישעיה א ג) פירש רש"י שם: "אחרי שהוצאתים ממצרים והאכלתים את המן וקראתי אותם עַמִּי. בני יִשְׂרָאֵל לא התבונן כחמור". 

וב'ילקוט' כתוב: " יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ, תנו רבותנו: "כיצד מלקין אותו?" מי שחייב הלקאה, כיצד מלקין אותו? (זה גמרא במכות כג') "כופה את שתי ידיו על העמוד". כופתים לו את הידיים על העמוד, "הילך והילך. וחזן הכנסת", זה השמש, "אוחז בבגדיו" להפשיטו. "אם נקרעו, נקרעו. אם נפרמו, נפרמו עד שמגלה את ליבו. והאבן נתונה מאחוריו וחזן הכנסת עומד עליה. ורצועה של עגל בידו, כפולה, אחת לשתיים ושתיים לארבע ושתי רצועות עולות ויורדות בה, ידה טפח לאחוז ורוחבה טפח וראשה מגיע עד פי כרסו". שהוא נותן לו, מצליף לו מאחורה, אז הרצועה מגיעה עד פי הכרס. 

"ומכה אותו שליש מלפניו ושתי ידות לאחוריו. והמכה, מכה בידו אחת ובכל כוחו. והקורא קורא", מה הוא קורא? "אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" וכו'... "וְהִפְלָא ה' אֶת מַכֹּתְךָ" (דברים כח נח-נט) זה סדר ההלקאה. ובגמרא שם כתוב: "ותנא רצועה היתה של חמור. כדדרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא: "יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ, אמר הקב"ה: "יבוא מי שמכיר אֵבוּס בְּעָלָיו ויפרע ממי שאינו מכיר אֵבוּס בְּעָלָיו". 

זאת אומרת, הרצועה הזאת היא של חמור. למה דווקא של חמור? בגלל שחמור מכיר אֵבוּס בְּעָלָיו, יש לו הכרת הטוב, הוא מכיר את האבוס של בְּעָלָיו – ואתה לא מכיר?! אתה עובר על מצוות ה', לא מכיר טובה לה' על מה שהוא נותן לך? אז יבוא החמור שמכיר ויכה את מי שלא מכיר. ולכאורה צריך ביאור: מה תביעה על כלל ישראל בזה שאינם כשור וכחמור בעניין של הכרת הבעלים, להכיר את הבעלים ומי מפרנס אותם, הלא הם אינם בעלי בחירה וכך טבע הבהמות "יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו" זה ככה בטבע, לא בחרו בזה. 

מה זה נוגע לאדם? לאדם יש בחירה ויש לו יצר הרע, והוא מושך אותו לכל מה שמתאווה, לכן קשה לו. אז למה נקרא: 'שהוא גרוע מחמור'? ונראה: שבעניין גופו של אדם, כדרך גופם של בעלי חיים, ובחלק של הגוף אנחנו דומים לבעלי חיים, והרי אנחנו רואים: שהיום מנסים... היום כבר לא, אבל לפני ה'שקורונה' עשו ניסויים בבעלי חיים, ורק אחר כך בבני אדם כי גופם של הבעלי החיים דומה לבני האדם ואז רואים: מה זה משפיע עליהם וידעו מה זה משפיע על בני האדם. היום עשו את בני האדם 'בעלי חיים!'. 

אבל יסוד התביעה של יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ כיוון שטבע האדם נברא כך שהוא נמשך מעצמו לעניין של הכרת הטוב, כי כך מושרש בכל בעלי החיים, והאדם הוא בכלל בעלי החיים, לכן תביעה כפולה על האדם, וגם נגד טבעו נדרש ע"י שכלו וחוכמתו כי יעשה הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב ויתגבר על ידי כוח הבחירה לעשות רק מה שראוי לעשות. יש לו שתי מעלות; אחת מצד הטבע כמו בעלי החיים הוא צריך להכיר טובה. 

דבר שני יש לו שכל, תשתמש בשכל לבחור לעשות מה שראוי לעשות. וכל שכן בדבר שגם מצד הטבע מושרש חוש והרגשה, הוא צריך שיהיה לו כלפי מי שהטיב לו, וע"י זה הרי זה יותר קל שישתמש בבינה ובמחשבה להכיר את הבעלים ואת מקור הפרנסה, המטיב עמו תמיד וע"י זה יתייחס אליו כפי נטיית הטבע ואם בכל זאת הוא חוטא ולא מכיר טובה – פשעו גדול מאוד! כי בקל ונגד הטבע הוא נמשך אחר הבחירה הרעה. 

וזה מה שאומר ב'שערי תשובה' בביאור עניין החרטה: "כי כמשפט הבהמה לא עשיתי, אבל שפלתי ממנה כי יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו ואני לא ידעתי ולא התבוננתי". מי שרואה את מקראי קודש הללו, ואת הדרשה של חכמים: שעל כל עבירה שאדם עובר - טוענים נגדו על זה: "למה אתה לא מכיר את אבוס הבעלים?!" כי בחיוב מלקות על כל לאו נקבע שיבוא מי שמכיר את האבוס של הבעלים, זה החמור, ויפרע עם הרצועה למי שאינו מכיר את הבעלים שלו. הרי בעונש גדול מגיע לו על הלאו שמזכירים בו גודל פשעו שהוא חוטא נגד אדון הכל! בִּמקום שיכיר בטובתו ויכניע עצמו הכנעה גמורה להשתעבד לו ולעשות את רצונו. זה מביא רבי אברהם ארלנגר זצ"ל.

עכשיו, אדם שהוא כופר בטובה, כפוי טובה, הוא עובר על איסור: "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי" כשלומדים בתורה את הלאו: "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ: בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה'" (דברים כג ח-ט) מבינים שכתוב בזה מצוות לא תעשה והיא נמנית במניין המצוות, ספר המצוות להרמב"ם (לא תעשה נה). כאשר מצרי התגייר, לא יתעבו אותו אלא יתירו אותו בדור השלישי, ואם לא יקבלו אותו בדור השלישי, עוברים בלאו זה שמתעבים ומרַחקים אותו. ואנו מבארים לעצמנו: שזוהי מצווה מגזרת הכתוב וכדומה. 

ובלומד'ס של זמננו: נימא שזה בדין בגברא, דין במצרי או בנוסח אחר, אבל לדברי הכתוב "כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" את זה מבליעים. והעיקר זה ה"לֹא תְתַעֵב מִצְרִי", זה הלאו. ומה עם ה"כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ"? זה לא מתייחסים, אבל כשנתבונן: התורה הקדושה כותבת לנו טעם בדבר. בדרך כלל היא לא כותבת לנו טעמים, פה היא כתבה את הטעם: "כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ", מה היא באה ללמד? כשנתבונן הרי זה מבהיל! להבין את המשמעות של הפסוק, באמת יש לתמוה: איזה נתינת טעם בזה שהיינו גרים בארצם, הרי נגזר עלינו להיות גרים שם, וגם עבדים כנאמר: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (בראשית טו יג). 

וכשהיו במצרים ככה היה, העבידו אותם בפרך, שנאמר: "וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ: וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים" (שמות א יג-יד) זרקו גם את הילדים ליאור "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (שמות א כב) הטביעו אותם, היכו אותם, הרגו בהם! למרות כל זאת התורה אומרת: לֹא תְתַעֵב מִצְרִי, למה? "כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" יש להכיר להם טובה ולֹא תְתַעֵב אותם. אם כן, יש בזה לימוד עבורנו, אמנם על מה שהם הרעו לעם ישראל מגיע להם עונש ולכן הם טבעו המצרים בים! אך היות והיה זמן שהיינו גרים במצרים, מגיע להם שכר על זה!! 

ובין אם כך הוא הביאור, או שיש הסבר אחר, אבל האם אנחנו נעצרים בכלל להתבונן: מה ביאור הפסוק כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ? אנחנו קוראים לֹא תְתַעֵב מִצְרִי לומדים: שאת המצרי מותר לקבל, ואת השני אסור למשל; עמון ומואב, וממשיכים הלאה. אבל כשנתבונן: נראה שכתוב בתורה יסוד אחד; שלא לתעב מִצְרִי, אבל לומדים עוד יסוד אחד "כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" זה תורה, וזה תורה – שני יסודות יש פה. 

וביותר, מובא בגמרא (בברכות סג): "פתח רבי יוסי בכבוד אכסניה" מה זה 'בכבוד אכסניה'? מכניסי אורחים והוא דיבר שם בכבודם של המארחים, פותחים בכבוד אכסניה, מי שמארח אותך פותחים בכבודו. וככה הוא דרש, רבי יוסי דרש: "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" והוא לומד כך: "והלא דברים קל וחומר; ומה מצריים שלא קירבו את ישראל אלא לצורך עצמם, שנאמר (בבראשית מז ו) "וְאִם יָדַעְתָּ וְיֶשׁ בָּם אַנְשֵׁי חַיִל וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל אֲשֶׁר לִי" פרעה מבקש מיוסף: 'אם אתה מכיר מאחים שלך כאלה שיכולים להיות אַנְשֵׁי חַיִל...' 

זאת אומרת יש לו אינטרס, חושב: 'יש לו אחים כמוהו בטח, מאותו סוג "הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ" (בראשית מא לח) כמוהו בכל ארץ מצרים בכל העולם כולו? אז אם "המצרים שלא קירבו את ישראל אלא לצורך עצמם כך, כך נאמר לֹא תְתַעֵב מִצְרִי, אז המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו - על אחת כמה וכמה!". זה הדברים שהוא אמר והוא לומד קל וחומר, זה תורה. בעת שהמצרים קיבלו את יעקב אבינו, שאל פרעה: 'אם הם רועי צאן?' וביקש: 'שיבחרו לו את הטובים ביותר!' הכוונה בוודאי היתה לכבוד עצמו, לא לטובתם. 

ואף על פי כן אמרה התורה: לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ. "אכסניה שעושה לכבודנו ומכניסה אותנו, מארחת ונאכל ונשתה ומהנים אותנו – על אחת כמה וכמה!". ואם כן, דרש רבי יוסי קל וחומר שהוא לימוד דאורייתא מיג' מידות שהתורה נדרשת בהם וכשאר קל וחומר שבתורה. אז זאת אומרת רואים מפה קל וחומר המלמד עניין כבוד אכסניה, וזה כבר איננו דין במצרי אלא זה דין באכסניה. מאיפה לומדים? מ: כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ ומזה לומדים דין של קל וחומר לעניין אכסניה. 

והפירוש הוא: שכלפי מי שמארח יש קל וחומר שעליו נאמר הדין "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי" ואם אתה לא מכבד את האכסניה, ולא מכיר טובה אתה עובר על לֹא תְתַעֵב מִצְרִי. נתבונן: האם כך למדנו בזה? נתבונן שדבר נורא ומבהיל את הרעיון! שיתכן שעניין זה שייך בעניינים רבים כגון; אם אחד מקבל טובה מחברו או התארח אצלו וכדומה, והוא אינו מכיר בטובתו יש בזה עבירה שכלולה ב: לֹא תְתַעֵב מִצְרִי מקל וחומר! רואים כאן: שהתורה גדולה ורחבה מאוד!! והיא אחרת ממה שאנחנו מכירים. היא מקיפה את כולם, והיא מקיפה את הכל, ומזה רואים את ההיקף של התורה. 

מי היה מעלה על הדעת, שמי שלא מכיר טובה למארח הוא עובר ב: לֹא תְתַעֵב מִצְרִי? אמנם זה לא לאו ממש, אבל בקל וחומר לומדים. וזה עצמו יכול להביא להכרה ברורה: 'שתורתנו מן השמים!'. - זה כתוב בספר 'מחשבת מוסר' (חלק ב' שנו'). 

וב'קובץ שיחות מוסר' אומר: "החילוק בין עמלק לעמון ומואב", יש חילוק בין עמלק לאמון ומואב. עמלק באמת היה 'כופר בעיקר' אבל יש לו אפשרות לקבל אותו כי עמלק יכול לשוב בתשובה, הרמב"ם פוסק: שמקבלים את עמלק אם הם מתגיירים. אבל עמון ומואב - לא, וכמו שאמרו חז"ל (בגיטין נז'): "מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק" כי המכיר טובה יכול להיות בסופו של דבר גדול שבגדולים! אבל אצל עמון ומואב שהם כפויי טובה, חסרה הנקודה הראשונה שעל ידה יכול האדם להגיע ל'קבלת עול מלכות שמים' כי אם אין הכרת הטוב... אמרנו: 'כל הכופר בטובתו של חבירו - סופו שכופר בטובתו של המקום!' 

אז אדם כזה לא יוכל להגיע לקבלת עול מלכות שמים, אם כן אין לו תקווה באחריתו. אז לכן הם נדחו לגמרי – עמון ומואב. ואל תשכחו, שהם לא הכירו טובה אחרי 400 שנה לזרע אברהם שהציל את לוט אביהם, לא שהם קיבלו אתמול, 400 שנה עברו! והם צריכים לזכור: לעולם!! ואם הקב"ה מקדש את החמור, את הבכור, 'פטר חמור' שצריך לפדות אותו. אחרי אלפי שנים הקב"ה זוכר: שצריך לכבד את החמור! ואת הכלב 'שלא חרץ את לשונו' ולתת לו את הטרפה! אז בני האדם, בטח שצריכים לזכור טובות שנעשו להם, ועוד אם כל קיומם זה בזכות הזרע הזה של אברהם, איך לא מכירים?! אם לא מכירים, אין שום שייכות לעם ישראל.

לשמיעת שיעור זה ושיעורים אחרים בטל' 02-3724787 או בטל' 0722-604910 

 וכן ניתן לקבלם במייל main@shofar.tv.