הכרת הטוב וכפיות טובה - חלק כה | הרב אמנון יצחק

לע"נ

יחיא זכריא בן עוואד ז"ל

ורומיה בת סאלם ז"ל

נציב יום: דור דבורה בת ז'ני רפואה שלימה תשובה שלימה ולא תצטרך לניתוח להשתלת כליות, ואם כן, יזמן לה ה' את המתאים לה ותצא לשלום אמן ואמן.

'הכרת הטוב וכפיות טובה' חלק כה'.

חינוך הבנים להכרת הטוב; על פי 'דעת חכמה ומוסר' (חלק ג' סימן יב-יג): "דור הבנים המכונה 'ילדי השוקולד' הגדלים על שופע ועינוגים שהורגלו כל העת לקבל, אינם יכולים לחוש בהכרת הטובה ששה שכל מבוקשם ניתן להם על אתר, הורים שידעו מחסור בילדותם, וחיו בהתמודדות מתמדת, חשים צורך עז לפצות את בניהם ולמנוע מהם את ההרגשה של החסר אותה נשאו בקרבם בכל העיתים. בנוסף, התחרות וההשוואה שוכנים להם כבוד בחיי החברה, וכשיש לכולם הם אינם מוכנים שבניהם ירגישו מקופחים ביחס לכלל. 

נוסף על כך, עימותים בין ההורים לילדים מעכירים את האווירה, ובדרך של סיפוק מאווייהם נמנעים הוויכוחים וכביכול שוררים השלום והשלוה. אז הם ממלאים אותם בהטבות וככה סותמים להם את הפה ואין ויכוחים. אז גם פיצוי על החסר שהיה להם בילדותם של ההורים הם נותנים להם, גם התחרות וההשוואה שיש בכיתות ובכל המקומות, וגם סתימת הפיות על ידי ממתקים ודברים וכו' אז פחות חיכוכים יש. 

ועל כן מוטלת החובה על ההורים ועל המחנכים כאחד: לעקור את התחושה הנפסדת הזו מליבות הבנים, לעבוד על מידת הכרת הטוב, ולהחדיר אותה היטב בקרבם, כדברי המשגיח ר' ירוחם ליבוביץ זצ"ל: "כי לא כאשר אנו חושבים כי ענין הכרת הטוב או כפית הטוב היא בגדר מעלה ויתרון הכשר, כי אם דינים יש להם, וגזל ממש! יש בידו אם הוא לא מכיר טובה ועל פי דין ממש יש על המקבל להתבונן ולהכיר את הנותן, את גודלו את רוממותו, ולהבין את הנותן וטובתו". זה לא הכשר יתרון או יתרון הכשר, או איזה מעלה שאדם עושה טובה והוא מחזיר טובה וכו' דינים יש פה, גזל, הרי אם אחד רגיל לומר לך "שלום!" ואתה לא אומר לו 'שלום!' אתה גוזל אותו זה גזל. 

ב'שבילי המועדים' (עמ' רנא') אומר: "תינוק בעריסתו איננו מכיר בכל הטוב והחסד שנגמל עמו מיום היוולדו, כאשר הוא גדל והופך לילד, הוא מוצא את עצמו גדל בחיק משפחתו, כל צרכיו מסופקים לו על ידי ההורים באהבה! ונדמה לו שזו מציאות מובנית מאליה הוא רואה עצמו במרכז הענינים וכל אשר מצוי סביבו נועד לשרתו; אביו - חייב לחנכו, לפרנסו לספק לו בית חם רהיטים בגדים מזון. אמא – חייבת לנהל את משק הבית, והחובה של המחנכים - להקנות לו ידע. הרופא – חייב למצוא מזור למחלותיו. ברור לו שהחנווני צריך לפתוח את המכולת בזמן ולספק עבורו מצרכי מזון. ופועל הניקיון – צריך לדאוג שמסביב לבנין יהיה נקי... 

ובעיניו מובן מאליו שעל כל החושים שלו - לפעול היטב, והוא חייב להיות בריא ושלם בגופו ובנפשו, והוא הקטן אפילו לא מבחין בכך מרוב הרגל: כמה טורחים מסביבו! וכמה מסייעים לו, וכמה מכשירים לו הדרך, שום הרגשה. זה כאילו: 'חוב מוטל על החברה להכין לו את כל צרכיו!' והילד הזה גודל באווירה שבה הוא רק נוטל בלי לתת, הוא לא חש שום חובה להודות לאיש, הרי זה חובה של כל הזולת לעבוד עבורו, והילד גדל וההרגל הנפסד גדל עמו; אין הוא מוכן לעזור, מסרב לשתף פעולה, וכועס כל אימת שהחסירו מ'הוד מעלתו 'את המגיע לו, מבין: 'שכלום חייב לו, ומגיע לו!'... 

כדי לשרש הרגל גרוע זה, יש להגביל את הנתינה החומרית עד למינימום הסביר, ובד בבד להרגיל אותו לשאת בעול כדי להיות שותף בזכויות. אמי המנוחה זלה"ה כבר מגיל עשר לימדה אותי לבשל, לעשות כביסה לנקות את הבית הכל להיות עצמאי ולתת ולעזור בשליחויות, ולהביא וללכת ולעשות - ככה מרגילים, ואז אתה ממשיך ואתה הופך להיות 'גומל חסדים!' והטבע הזה מושרש בך, והתוצאות באות בעקבות זה. 

לא כאן המקום להאריך: כיצד נבצע את הדבר למעשה, כי נחרוג מעט מהנושא, אבל אם תציצו במשפחות ברוכות ילדים, תתרשמו; ילד קטן רק עד גיל מסוים הוא מקבל, מיד אחרי זה הופכים אותו לנותן; בטיפול באחים באחיות הקטנים ממנו, וככה גדולים, שצריך לתת ולתת ולעזור ולשאת בעול וכו' וכו' ככה זה. אבל כשגודלים ילד אחד-שתים אלה 'מלכי העולם' מאן מלכי? תינוקות... ואז צריך כל אחד חדר בנפרד וצריך זה... ומגדלים אותו 'בעל מום!'. מוטל עלינו להחדיר לתודעה של הילד כבר בגיל הרך: כי כל הנעשה עמו - זה חסד! 

אם הילד יגדל עם הגישה המעוותת? יקשה עד מאוד לעוקרה ממנו כשיתבגר וימשיך לדרוש בהיקף נרחב יותר! באמת רואים אנשים שהם לא מחונכים שהם רק תובעים, דבר אחד לא מסתדר ברחוב, או המוכר או הנהג אוטובוס או מישהו עשה משהו שלא מוצא חן בעיניהם - אתה רואה איך הם תובעים! את מה שהם תובעים, לא מבקשים לא שואלים, דרישה! מתוקף מה? שהוא גדל בחדר לבד... אז לכן צריכים לשמוע לכל מה שהוא אומר - כך הוא גדל. 

חינוך עצמו וחינוך ילדיו להכרת הטוב; "הכופר בטובת חברו - סופו לכפור בטובתו של מקום!" האם יש פלא בדבר? אדם שלא מכיר טובה לזולת, לבשר ודם שנתן לו והשקיע בו ועזר לו, מנין הוא ידע להעריך את חסדי הבורא בכל רגע מחייו שהוא לא רואה את זה וזה כאילו עובד בטבע רגיל! מאיפה? הוא מפתח הלך מחשבה: שהכל! הכל; הבריאות האושר העושר - זה הכל טבעי ומגיע לו, כשיש לו תקלה כל שהיא או איזה מחלה או בעיה, מתרעם בליבו על הבורא: "למה? למה מגיע לי? למה ההוא יש לו ככה ואני יש לי ככה?" טענות! 

אבל אם היה משכיל לפקוח את עיניו בחסדים הנגמלים עמו בסביבתו, ודאי היה יכול להכיר טובה גם כלפי שמים ואע"פ שאין באפשרות בני אדם להודות כראוי על חסדי הבורא בבחינת: "מָה אָשִׁיב לַה' כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי" (תהלים קטז יב) אבל עצם הידיעה וההכרה האמיתית שעלינו להודות זה כבר חלק נכבד מההודיה! כמו שכותב 'בעל ההליכות חיים': "בחיפוש ההודיה, לשבת לחפש: 'מה אני צריך להחזיר?' חיפוש ההודיה הרי היא כבר מחצית ההודיה! ואולי כבר הכל!" עצם זה שיש לך הכרה בכלל שאתה צריך להכיר טובה. ומרוב החסד, ומשום ההרגל קשה לנו להכיר בחסדי שמים הנגמלים עמנו "ערב ובוקר וצהרים!" כפי שאומר בעל 'חובות הלבבות' אע"פ כן, רובן של בני אדם כעוורים, מסיחים דעתם ומתעלמים להבין את טובות הבורא המטיב עמם. 

ההורים הממקדים את מבטם באשר חסר להם, וכך הם גם גורמים שהילדים לומדים: 'שכל הזמן צריך למלא את החסר למלא את החסר למלא את החסר...' אינם מרגישים צורך להודות, שכן האם אפשר להודות אם עדיין חסר להם ממון!? אם חסר להם עוד רהיטים?! האם יוכלו להודות אם בריאותם אינה תקינה לחלוטין?! שאלו פעם אחת: 'מה שלומך?' אמר: 'ברוך ה' - חולה!' מישהו פעם הודה לקב"ה שהוא חולה!? הרי ה'יסורין ממרקין עוונות!' אבל אנשים מרגישים שהחסר לא מאפשר להם להודות, כי עדיין חסר להם, איך ירגישו מאושרים ואסירי תודה על אשר יש להם בשעה שלא הכל מושלם?! זוהי כפיות טובה, ואדרבה! יש להסתכל על כל היש הגדול, וכן לחדד את ההבחנה של הילד בכל היש הגדול!! 

מה היה פעם לאנשים? מיטה, כסא, שלחן מנורה זהו. היום כמה רהיטים, כמה עציצים כמה סרביסים כמה סכו"מים כמה... ואי ואי ואי מה זה, בית מפוצץ משאית! משאית, מה אדם צריך? מיטה, שלחן, כסא, מנורה. והיום פיש...! אין גבול!! משווקים לך 'וגם זה אתה צריך, ויצא חדש, והשתנה...' וכו' אני רואה את האנשים המצחיקים האלה כמו ליצנים, פעם היו מתחפשים ליצנים של פורים עושים כובע עם שפיץ ושמים באף כדור, ורואה את המכנסים החדשים שעשו לאנשים ככה כאילו לפי הרגל בדיוק כאילו סוחטים את זה כמו נקניק 'מכנסי נקניק' וזה לא מגיע עד הסוף בשביל שיראו שאין לו גרבים, לא, סליחה יש לו גרבים - מתחת לנעלים... 

איך צוחקים עליהם היצרנים... 'עכשיו נעשה להם ככה, אח"כ נעשה רבע, אח"כ שלושת רבע, אח"כ נעשה להם מיני, אח"כ מידי ואח"כ מקסי...' וכל פעם משנים להם וכל הזמן הולכים לקנות בשביל להיות כמו 'בובות בחלון ראווה' ואתה משלם על זה, אתה משלם על זה! ואני רואה אותם - מתעלף מצחוק 'מכנסי נקניק'... 

אבל זאת כפיות טובה ואדרבה! יש להם להסתכל על כל היש, ולחדד את ההבחנה של הילד בכל היש הגדול, לכוין אותו: להודות על החושים שפועלים בו, על המוח שמתפקד, על הבריאות התקינה, זה שיש לו קורת גג לשוב אליה!' וצריך הרבה סיפורים, הרבה דוגמאות על אנשים גדולים: 'איך חיו בצמצום - ובגלל זה הגיעו לגדלות!' 

ובגלל זה הגיעו לגדלות; עוד אפשר היה לראות בימינו את ביתו של הרב שטיינמן - מה זה? זה אפילו ב'מעברות' לא היה דבר כזה...! אדם שיכול היה לאפשר... זרמו דרכו מליונים-מליונים דולרים כל חודש! שאנשים נתנו לו: 'קח תעשה מה שאתה מבין!' – מה, אתה לא יכול לצבוע את הבית קצת? לא! הוא התנגד, רצו לצבוע לו התנגד, הכל מקולף, שום השקעה בעולם הזה, שום - הכל לעולם העליון! ולציבור - יוצאים גדולים, יוצאים עצומים! 

וצריך להרגיל את הילדים: 'לשמוח בכל מה שיש!' ולהגיד לו, להגיד לו: 'הנה! יש לך בגד ללבוש מחמם לך את הגוף!' תקראו את 'ברכות השחר' ותראו כמה אנחנו צריכים להודות: "המכין מצעדי גבר", "שעשה לי כל צרכי", "רוקע הארץ על המים" – זה שאתה הולך ואתה לא נופל לתהום! הרי מתחת יש תהום ואתה הולך על קרקע יציבה, אתה צריך להודות, אתה צריך בכלל להכיר מה אתה אומר בבוקר, מה זה ברכות השחר, כמה טובות! עוד לפני שאתה הולך לבית הכנסת כבר תראה –תראה-תראה כמה יש לך טובות ועוד לא התחלנו את היום... ו"מודה אני לפניך" שבכלל החזרת את נשמתי! 

אח"כ עוד אם יש לך כוס יפה וכפית וזה ועוד כמה דברים – פיש...! איזה דברים נפלאים, יש לך גם נס קפה? נס קפה! ואי ואי ואי...! לא יודעים להעריך, הכל נראה כאילו מוכרח - וזה טעות! וככה לא מכירים טובה, ואז נמנע השפע; כי ככל שאתה מכיר טובה לבורא - הוא מוריד לך עוד שפע כי הוא רואה שמגיע לך, כי אתה יודע להכיר טובה, יש כיף לתת לבן אדם שמודה לך ומשבח על מתנה, אתה מביא לו את השניה אתה יודע שאח"כ אתה תקבל 'זרם' של תודות – יש! אבל אם בן אדם אומר לך: 'טוב תודה רבה שים את זה שמה בבקשה...!' כאילו מה, כאילו הפרעת לו - מישהו יבוא עוד פעם יתן לך משהו? שום דבר! הבורא מחכה לראות – "ולך נאה להודות!".

לשמיעת שיעור זה ושיעורים אחרים בטל' 02-3724787 וכן ניתן לקבלם במייל main@shofar.tv .