בנתיבות החיים - כו | הרב שמעון משה חי רחמים

 

- - - לא מוגה! - - - 

בנתיבות החיים,

שיעורו השבועי של הרב שמעון משה חי רחמים שליטא בענייני נישואין ושלום בית

בשם השם נעשה ונצליח.

אנחנו ממשיכים מתוך ספר נתיבות החיים בענייני נישואין ושלום בית,

הכותרת להיום תפילתן

של נשים.

ענק אחד עבר באחד מרחובות העיר,

לפתע נשמעה לה קריאה חדה, היי,

אתה עצור,

כאן שטח פרטי.

הביט הענק סביבו

ולא הבחין באף אחד.

לא חלפו להם רגעים מספר והוא שומע שוב,

החירש אתה?

אמרתי לך לעצור.

עצר הענק את הילוכו,

הביט אנה ואנה

ותר אחר הכל.

אחר שאימץ את עיניו הבחין שמי שצועקת אליו איננה

אלא תולעת קטנה הניצבת שם סמוך לכפות רגליו.

אכן,

תולעת קטנה וגודלה כגודל גרגיר של אורז

מרימה אליו,

אל ענק, את קולה בחוצפה ועוד אומרת לו עצור?

אחרת אני אראה לך

מי כאן בעל הבית.

סליחה, אחרת אני אראה לך מי כאן בעל הבית.

הענק איבד את סבלנותו

וגמר עומר בליבו לדרוך על התולעת ברגלו

ולשים קץ לכל המחזה המביש

שאליו הוא נקלע.

לדעתם של רבים, ודאי המנצח היה ענק.

אחריה כל התולעת היא כאין וכאסף אפס לעומת הענק.

אולם לאמיתו של דבר המנצח בקרב

לא אחר מאשר התולעת.

כן, התולעת הקטנטנה החלשה היא זו שניצחה

את הענק הגדול והחזק בכל הסיפור המוזר.

ותמוה הסיפור הזה.

הענק הלך להזעיק את כל חבריו שיבואו עוד לעזרתו,

ולמרות זאת נחלו כל הענקים כישלון מוחץ,

והתולעת הקטנה היא זו שבסופו של דבר ניצחה במערכה.

מאז מימות עולם תהו כל הגויים.

מהיכן נובעים להם כל הכוחות העצומים של העם היהודי?

ממלכות שלמות נחרבו להם ונעלמו מן העולם,

אולם עם ישראל נשאר חי וקיים.

חז״ל אמרו שכוחו של עם ישראל בפיו,

כמאמר המדרש בתנחומא,

פרשת בלק ד׳,

ועל כן נמשל עם ישראל לתולעת.

מה תולעת זו אינה מכה את הארז אלא בפה,

כך אין להם לישראל אלא תפילה.

מופיע במחילתא דרבי ישמעאל,

פרשת בשלח.

ובבואו של דוד להילחם עם גוליית,

היו יחסי הכוחות ביניהם כיחס ענק בין

אדם ענק לתולעת.

אולם המנצח בסופו של דבר היה לו אחר מאשר דוד.

אתה בא אליי בחרב ובחנית ובכידון,

ואנוכי בא אליך בשם אדוני צבאות,

אלוהים הערכות ישראל.

התורה מספרת לנו עוד כי כאשר בני ישראל רצו להילחם ולעבור דרך ארץ אדום,

יצאו אנשי אדום בחיל כבד להילחם נגדם.

אמרו האדום, אתם מתגאים בכל שהורישכם אביכם,

ואני אצא עליכם במה שהורישני אביו ועל חרבך תחיה.

החרב הוא כוחו של עשו הרשע,

אבל כוחו של ישראל אינו אלא בפיו.

בדרך התפילה מתקשר היהודי לבורא עולם.

בתפילה הוא שופך את לבו נוכח

פני ה' ומחזק את אמונתו וביטחונו בבוראו.

הוא עותר בתחנונים לאביו שבשמיים שירחם עליו.

וישמע את בקשותיו, היהודי באשר הוא

יודע שאין ייאוש בעולם כלל,

ובכל עת צרה ומצוקה יש לו למי לפנות.

וכפי שאמרו חכמים, בברכות, יוד,

אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם,

על ימנע עצמו מן הרחמים.

אולם תמוה הוא,

מה הקשר בינינו לבין בורא עולם

דווקא

בקשר הפה?

הרי ישנם הרבה דרכים שיכול האדם ליצור קשר עם השני,

לדוגמה שפת הגוף,

כדוגמת החירשים המתקשרים זה עם זה בסימני ידיים.

דרך סימנים אלו הם יכולים להעביר מסרים חדים, רגשות,

ואף לדון אחד עם השני על ענייני השקפה והתבוננות.

או שמא מוטב שתעשה התפילה באמצעות כתב.

כל אחד היה מעלה על הכתב את בקשותיו ומשאלותיו,

כאותם הכותבים בקשותיהם על פתקים ומטמינים אותם בתוככי אבני הקוטש.

המערבי.

ומדוע איפה מתבצעת לה דווקא התפילה באמצעות הפה?

אלא כי כאשר אכל אדם הראשון מפני עץ הדעת,

כל האיברים שבגוף נהנו מהאכילה.

מלבד מקום אחד שהיה הקנה,

לא נהנה מעץ הדעת.

ולפי שישנה הלכה מפורסמת, אין מסיחין

בשעת הסעודה שמא יקדים קנה לוושת.

אם כן, בשעה שאכל אדם הראשון מעץ הדעת,

הקנה היה סגור.

יוצא איפה שהקול שמקורו בקנה לא טעם מעץ הדעת ונותר לו טהור,

וכפי שהיה קודם לחטא האכילה של אדם הראשון.

על כן התפילה היא דווקא מתוככי הקול.

ועל זה נאמר הקול קול יעקב.

הוא סמל של טוהר,

של יעקב, של עם ישראל, שאין בו פגם עץ הדעת.

כי יעקב הוא תיקונו ויסודו של אדם הראשון, דווקא הוא.

ובאמצעות הקול הזה אנו מתקשרים למציאות

שהייתה קודם לחטא הקדמון.

התפילה מסמלת את פסגת השלמות של האדם, אליה יכול אדם להגיע.

השלמות של מעשה בראשית

וברם תפילה יש בה תנאי חשוב כדי שתתקבל. היא צריכה לנבוע ממעמקי ליבנו.

הגמרא בתענית כ' אומרת, אמרו חז״ל, התפילה היא עבודה שבלב.

ואיזוהי עבודה שבלב הווה אומר זו תפילה.

אך ורק תפילה שיוצאת מהפה,

מבלי שיהיה מקורה מהלב,

הנה בגדר תפילה עקרה,

שאיננה עושה פירות.

אמנם ישנה בה מעלה מסוימת ביחס לאחד שאיננו מתפלל כלל,

שכן אין התפילה שבה ריקם.

כי כנאמר כי אתה שומע תפילת כל פה,

אך ברם תפילה המתעוררת,

הנובעת ובוקעת מתוככי הלב,

בוודאי ובוודאי מעלתה גדולה, כפולה ומכופלת.

עולמה של האישה עולם של רגש.

רגש זה אחד מכוחותיה הגדולים של האישה.

באמצעותו היא מסוגלת להידבק בבורא עולם.

בדורות הקודמים לא נהגו אנשים להתפלל כפי שקורה בזמננו.

כותב המחבר על סבתו,

עליה השלום שלא למדה בבית יעקב.

הבית

שלה היה בית יעקב.

שם היא למדה רוחות חיים הנצרכים לה.

שם היא ינקה יראת שמים ויסודות,

כך כל אבותינו ואבות אבותינו.

ומספרים שהיראת שמים הגדולה שהייתה להם,

הייתה גדולה ביותר עד כדי כך

שבבוקר השכם הם היו ניצבים ליד המזוזה בפתח הבית והיו מתפללים תפילה קצרה שהייתה שגורה בפיהם.

הדבר היה חוזר על עצמו גם בערב קודם לכתם לישון.

אמנם הייתה תפילה קצרה תפילתם אך קדושה ברגשות חמים

של יראת שמים ואמונה תמימה.

כמותם היו נוהגות רוב הנשים שבאותו הדור.

סיפרה לי מרת אמי שתחיה על סבתא

הגדולה כשסבא בחוץ לארץ היה קם לסליחות

בכל בוקר,

כפי שאנו נוהגים באשמורת הבוקר לומר את הסליחות,

גם היא הייתה קמה ואומרת בביתה את הסליחות,

ולאחר מכן מגיע זמן תפילה ומתפללת,

ולאחר מכן מכינה את סעודת פת שחרית בבוקר כדי שהסבא שיגיע מהתפילה,

אחרי הלימוד, אחרי אמירת הסליחות,

שיהיה לו כדי צורכו לאכול.

כך היו נוהגים

כל נשות הדורות האחרונים.

האיש לעומת זה שכלי ביותר,

על כן לגביו ישנו נוסח תפילה בסדר קבוע,

ועל פי כללים מדוקדקים.

אצל האישה אין סדר קבוע לתפילה.

הסדר והנוסח הוא על פי מה שהלב

שלה מכוון.

מלעד קטעי התפילה שהיא מחויבת בהם מדי רבנן,

וכיום נשים נעשו מלומדות,

בעלות השכלה,

אבל השכל נותר קטן.

העולה ההשכלה הזו אפילו לעתים על גבי האיש.

גם לגביהם התפילה נהפכה להיות על פי נוסח קבוע ומדוקדק.

חז״ל בגמרא, בברכות ל״ב עמוד ב״, אמרו מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, אבל שערי דמעה לא ננעלו.

ומהו כוחה של הדמעה שיכולה היא לעבור דרך שערים נעולים.

המים

שישנם בדמעה,

יש בהם תכונה מדהימה.

הם יודעים למצוא את הסדקים הנכונים,

ולו הקטנים ביותר, ולחדור דרכם

אל מקום אחר.

הדמעות הינן מים,

שמוצאים להן סדקים בשערים הנעולים בשמיים,

דרכם הם חודרים ועולים עד כיסא הכבוד.

הזוהר הקדוש בתיקון חד שר

כתב

בכוח הדמעות הנבקעים כל שערי שמיים,

וזוהי כוונת התפילה שאנו אומרים קודם

פתיחתנו

בתפילת הלחש,

השם שפתי תפתח

ופייגי תהילתך.

במה אנחנו פותחים את השערים שפין הוא יגיד את תהילתו של הקדוש ברוך הוא?

בהשם שפתי תפתח,

בדמעות הללו שאנחנו מבקשים בכוח התפילה שלנו.

ובתפילה של יום טוב אנו אומרים, ובנו בחרת מכל עם ולשון.

ואף בכל יום אנחנו מזכירים את זה קודם בקריאת שמע.

ומהו בלשון שעליו נרמזת

תפילה זו?

על פי הדרוש לשון,

הכוונה היא לתפילה שהיא שפת העליונים.

תפילה ניתנה אך ורק

לבן של מלך שהוא יהודי.

אמנם גם לגוי ישנה אפשרות להתפלל,

אך איננה דומה תפילתו

של הגוי

לתפילתו של יהודי.

כשם שהניגון הינו שפה ללא מילים שמובנת לכל בני האדם,

כך התפילה של היהודי היא שפה מובנת ללא תרגומים.

ברם שפה זו מובנת רק כאשר היא נובעת מן הלב,

וזוהי

מהותה של עבודת התפילה.

המצוות מחולקות לשני חלקים, האחד לימוד והשני מעשה.

משקלו של המעשה גדול יותר מאשר הלימוד,

וכפי שאמרו במסכת אבות,

רבותינו זל,

לא המדרש עיקר אלא מעשה,

ועל כך הנביא מתלונן בהושע היום,

ואפרים עגלה מלומדה אוהבתי לדוש.

אפרים הוא כעגלה שמרגילין אותה לעבודתה,

למשוך בעול,

לחרוש,

והיא אוהבת לדוש.

למה? למען תאכל מן הדיש.

במצודת דוד פירש,

אני לימד עיתים תורה ומצוות, והם חפצים בקבלת השכר מבלי עשות מעשה.

למעשה אומנם יש חיסרון גדול שעלול להפוך את האדם למכונה.

מחייה היום-יום אנחנו מכירים את עצמנו

וגם את המושג שנקרא מצות מכונה,

אך לאמיתו של דבר,

כמעט כל דבר מכונה מסוגלת לעשות.

בכוחה לבצע כל דבר שיתכנתו בה,

למרות לרבות הדיבור.

השולחן ערוך אמור להיות תוכנית עבודה שנתן לנו הקדוש ברוך הוא,

כדי שהאדם לא יהפוך למכונה,

מדי יום הוא מתעטף בציצית ומניח תפילין,

מדי שבוע הוא שומר שבת,

אחת לשלושים יום ראש חודש,

אחת לשנה פסח, שבועות וסוכות.

כל המצוות הללו אמורות להסיר מהאדם את כוח ההרגל

ולמנוע ממנו את האפשרות להפוך למכונה.

אולם, כיצד ידע האדם שהצליח במשימתו והוא איננו בגדר מכונה?

מהו אפוא הסימן שיבדיל

בין האדם

כשעצמו לבין מכונה?

התשובה היא הדמעות

שאדם מוריד.

מכונה מסוגלת לעשות הכל, למעט דבר אחד, והוא לבכות.

רבותינו הקדושים הזהירו אותנו,

מובא באבות ב'

אל תעש תפילתך קבע,

אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא.

ובאמת, מדוע בתפילה הזהירו אותנו ולא בשאר מצוות?

אלא משום שהתפילה הוא סימן

שידע בו האדם את מדרגתו.

בכך הוא ניכר אם הוא מכונה שכיוונו אותה להוציא מילים ומשפטים,

לכרוע ולהשתחוות במקום מסוים,

או שהוא נפש חיה שתפילתו ממעמקי הלב,

והוא יודע או מבין מה שהוא מוציא מפיו.

את עיקרי התפילה לימדונו רבותינו מחנה.

חנה לימדה את היסוד לכוונה.

מכאן

דורשת הגמרא בברכות ל״א שצריך האדם המתפלל שיכוון את ליבו לשמיים.

חנה היא זו שלימדה את כל הדורות הבאים אחריה כיצד להתפלל,

ומדוע דווקא היא נבחרה להיות מורת הדרך לעניין תפילה,

וכי לא די לנו במעשה אבותינו הקדושים, אברהם, יצחק ויעקב,

משה,

אהרון,

יוסף, דוד, שלמה.

הפסוק בשמואל א' אומר, וחנה היא מדברת על ליבה,

רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע.

חנה הייתה מדברת על ליבה,

הלב הוא זה שהתפלל,

ואף שקולה של חנה לא היה נשמע בכל זאת,

הוא הצליח והגיע עד כיסא הכבוד.

האישה מעצם בריאתה היא ההפך ממכונה.

במהותה היא קשורה לעבודה שבלב,

היא מסוגלת עם מעט רצון להיות מחלה דמעות.

הדמעות הללו

הופכים אותה לנפש חיה.

האיש קשור לעבודה מעשית,

עליו להתאמץ כל חייו כדי להגיע למדרגות גדולות ונשגבות.

האישה, לעומתו, עם מעט רצון,

מגיעה לאותה מדרגה.

וכעת נשאל האם לכאורה קיימת ירידת הדורות אצל האישה?

אצל האיש המפורסם

יש ירידת הדורות.

אי אפשר להשוות

את הלימוד של רבי יהודה הנשיא

ללימוד של הגאון מווילנה,

ואי אפשר להשוות את הלימוד תורה של הגאון מווילנה

ללימוד התורה של הגדולים בני ימינו.

וכבר ניתן לומר,

כמעט בכל תחום בחיים ישנה ירידת הדורות.

לדוגמה, מנהג הראשונים היה לעסוק בתורה מעומד,

ובדורות האחרונים, מי שמת רבן גמליאל,

הזקן ירדה חולשה לעולם והיו למדין מיושב,

כפי שמבארת הגמרא ואומרת במסכת מגילה דכא.

אולם מה באשר לאישה האם שייך בה המושג הזה של ירידת הדורות?

כי הרי היא לא מחויבת בלימוד התורה.

אם כך, אולי נאמר שלא שייך בה העניין של ירידת הדורות.

תפקיד האישה בימינו אינו שונה מתפקידה של אישה אחרת בדורות הקודמים.

בעבר הנשים עסקו בטיפול ילדים, בהתקנת מאכלים, בניקיון הבית וכדומה,

וגם כיום הן מסוגלות

למלא את אותן משימות באותה יעילות.

לכאורה עשיית העוגות,

שנאמר אצל שרה אמנו לו שבעשי עוגות,

אינו שונה במהותה מאפיית העוגות של ציפורה אשת משה רבנו,

ואינו שונה מאפיית העוגות של אשת החפץ חוהם,

ואינו שונה מאפיית העוגות של כל אישה בימינו.

ויתרה מזאת,

כשם שלא שייך עניין ירידת הדורות לגבי הנאמר על האיש בזיעת אפך תאכל לחם,

שהיא גזירת ההשתדלות,

כך לא שייך עניין ירידת הדורות על הנאמר אצל האישה הרבה הרבה עצבונך וערונך,

בעצב תלדי בנים וכו',

שהיא גזירה הכוללת בתוכה את עיקר עיסוקיה של האישה.

על כל פנים, למרות שבמהות

תפקידה של האישה לא חל כל שינוי,

סדר יומה השתנה ללא היכר.

תנאי החיים אצל הקדמונים היו שונים לחלוטין מתנאי החיים בימינו.

דברים פשוטים כמו זרימת מים לכל בית ומערכת חשמל,

שאנו כה רגילים אליהם, לא נמצאו עד כה בדורות הקודמים.

בעקבות זאת,

גם סדר יומה של האישה בדורות הקודמים היה שונה מהמקובל בימינו.

על כן, אשת חיל,

הכתוב מעיד

ותקום בעוד לילה,

ותיתן טרף לביתה וחוק לנערותיה,

כמה נשים נוהגות כן?

ולא שחלילה בשל כך אינן נחשבות נשות חיל,

אלא משום שתנאי החיים השתנו, ואיתם גם סדר היום שלהם.

בדורות הקודמים היו הנשים נוהגות לעסוק במלאכתן בבית,

אך כיום רבות מהן יוצאות אל מחוץ לכותלי הבית.

צורת חיים זו הביאה שינוי מהותי גם בסדר היום בביתם.

שינוי זה במהלך יומה של האישה גורם לשינוי בניצול היכולות הטבעיות שלה ולהזרמתן לאפיקים אחרים.

בתורות הקודמים עיקר עיסוקיה של האישה היה סביב ציר ביתה,

ועל כן גם עיקר כוחותיה הפנימיים היו מופנים לכך.

ברם דברים פשוטים כהבחנת הטעמים במאכלים, הם נחלתם

של מומחים בלבד.

כהוכחה לכך,

ניתן למצוא מהלכה מפורשת בשולחן ערוך ביורא דעה סימן צדיק ח',

שכאשר נתערב

איסור בקדרה, ולא יודעים אם האיסור נתן טעם בתערובת,

אז נותנים לנוכרי,

והוא יגיד, כמסיח לפי טומאו, ייתן לו לטעום מהמאכל.

ואם הוא יאמר שאין כאן טעם של איסור,

לא מרגיש פה טעם של חלב,

האוכל יהיה מותר.

ובכל זאת כתבו לנו כמה מגדולי הפוסקים,

שכיום אין סומכין על הנוכרי,

ואחד הטעמים לכך,

משום שבימינו אפילו המומחים אינם בקיאים באבחנת הטעמים.

והדברים אף

אמורים גבי

טעימת ישראל,

כן כתב ספר הלבוש.

חרף כל זאת, עולמה של האישה לא נגוז.

בפנימיותה היא מסוגלת להגיע למדרגות רוחניות נשגבות ולדבקות בבורא,

וכשם שזכו לכך נשים בדורות הקודמים, הדמעות נשארו אותן דמעות.

ועל כן אמרו חז״ל,

בבא מציע נט,

לעולם יהיה אדם זהיר בהונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה הונאתה קרובה.

הדמעות הללו הן כוחות אדירים הנובעים מן הלב.

יש בדמעות הללו את הכוח ואת היכולת להפוך עולמות.

אלא שהקושי

של הדורות האחרונים הוא להגיע אל הדמעות הללו.

הקושי לעורר את הלב כדי לבכות,

להרגיש ולחוש שמולנו עומד קודשא בריך הוא,

לפחות כפי שהיינו מרגישים,

לו היה עומד מולנו גדול הדור.

עם ירידת הדורות ירדו גם הדמעות לתוך מעמקי החומריות,

והגשמיות עד שקשה מאוד להגיע אליהם.

בדורות הקודמים אדם היה יכול להתעורר לאהבת השם וליראתו רק מתוך ראיית הטבע.

כפי שאמרנו בברכת הלבנה

בשבוע זה,

כי אראה שמיך ומעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת,

אדוני אדוננו מאדיר שמך בכל הארץ.

איוב היה מתעורר לזה ממראה גופו בלבד,

מבישרי אחרי זה אלוק.

אך כיום האדם זקוק לריגושים עזים ביותר

שיעוררו אצלו את תחושת הלב הרדומה.

אולם כל זאת אצל האיש

וברם אצל האישה, כיוון שמטבעה הינה רגשית,

לגבי המדרגה זו עניין של התעוררות פנימית.

האישה קובעת סדר לימוד מיוחד בענייני אמונה,

ביטחון והשקפה.

תוכל בקלות לנצל את כוחותיה הפנימיים להידבקות בבורא.

התבוננות במילות התפילה יעוררו אצלה את הלב לפעום

ואת הדמעות לזלוג.

האם היהודייה לא נוהגת להתפלל בנוסח קבוע כמקובל בימינו,

משום שלגביה הדמעות הן עניין של טבע.

אומנם נכון הוא שהיצר פגע באישה גם בכך,

ולכאורה נראה ממבט

שטחי כי גם היא הפכה להיות שכלית,

ללא רגשות מיוחדים,

אך לאמיתו של דבר תפילתה של חנה מדברת על ליבה

פועמת בכל העוז ובכל החוזק.

עליה רק להכיר בזאת

ולהשתמש בכוחות הללו כדי להידבק בקדוש ברוך הוא.

אומרים שרבי זושה מהניפולי היה מספר

שאמרו

על אמו עליו השלום

כי לא ידע להתפלל בסידור,

ורק את הברכות הפשוטות ידעה לומר בעל פה.

אבל המקום שעמדה בו כשברכה את ברכות הבוקר, ברכות השחר,

שכינת השם שהתה שם באותו מקום

כל היום כולו.

כה תאמר לבית יעקב

ותגד

לבני ישראל.

ברוכים תהיו להשם.

תודה רבה ותודה רבה.