בנתיבות החיים - ד | הרב שמעון משה חי רחמים

 

- - - לא מוגה! - - - 

בנתיבות החיים,

שיעורו השבועי של הרב שמעון משה חי רחמים שליטא בענייני נישואין ושלום בית.

בשם השם נעשה ונצליח.

אנחנו ממשיכים

בלימוד ההנהגות

וההליכות המעשיות והעצות הרבות לחיים טובים.

שיעור בשלום בית,

זוגיות ועוד.

הכותרת להיום הינה נישואין.

בברכת המזון אנו אומרים

ברית ותורה.

מהי המשמעות של המילים הללו, מוריי ורבותיי,

ברית ותורה?

הקדוש ברוך הוא הטביע טבע באדם הנקרא דחף,

בבחינת רצון פנימי לשאת אישה,

ובכך להביא צאצאים לעולם.

ולא רק באדם קיים הדחף הזה,

אלא כל יצור מייצורי תבל,

בד בבד עם הענקת החיים,

הקדוש ברוך הוא נוטע בו רצון פנימי.

לולא נטייה טבעית זו, היה העולם שמם וחרב.

וברם,

ההבדל המהותי קיים בין הנטייה הטבעית של בעלי החיים לבין הרצון הפנימי של האדם.

אצל בעלי החיים

תם הקשר בין הזכר לנקבה,

אחר שנתמלאה משימתם המשותפת בהבאת צאצאים לעולם,

ומיני אז אינם מחויבים יותר זו לזו.

יתרה מזאת,

בשלב מסוים בעלי החיים אף מנתקים את הקשר עם צאצאיהם,

אבל אצל היהודי הדבר שונה.

הבאת הצאצאים לעולם היא אומנם מטרה נשגבה,

והעיקרית בחיים,

אולם

היא הקשר

שבל ינותק עם מטרה נוספת זו,

באה גם ברית הנישואין,

שמשמעותה קודמת,

והינה ברית שנכרתה בין איש לבין אשתו.

הקשר,

החיים המשותפים והערבות ההדדית,

הינה מטרה המרוממת

ועליונה בפני עצמה.

גם מעיני אומות העולם

לא נעלמה התובנה שמעבר לדחף הפנימי של הבאת צאצאים לעולם.

קיים רצון פנימי נוסף, והוא הקשר הנפשי בין בני הזוג.

אלא שישנו הבדל מהותי בין עם ישראל לבין שאר אומות העולם.

רבים מאומות העולם, הגויים,

נוהגים לערוך ברית הנקראת ברית נישואין,

על פי אמונתם,

ברם היא שונה בתכלית השינוי

מהנישואין בקדושה ובטהרה של היהודי.

בעבורם הנישואין אינם אלא בתור טקס טכני בלבד,

ללא כל משמעות פנימית מחייבת.

כל מהותו אינו אלא הסכם,

התחייבות שיתופית בלבד בין הצדדים,

ובכך הם שומרים אמונים זה לזו.

או התחייבות חומרית,

כזו או אחרת ותו לא.

דהיינו, בניינים גשמיים,

כספים וכדומה.

אבל אצל עם ישראל הדבר הוא שונה בתכלית.

ברית הנישואין היא אינה התחייבות

חומרית בין הצדדים בלבד,

אלא אף התחייבות רוחנית,

הכוללת בתוכה אמונה בבורא עולם והליכה לאור

הכללים הכתובים בתורה שבעל פה ובתורה שבכתב.

ועל כן, בנוסח ברכת המזון מוזכר בין היתר

את המילים הבאים, ארץ חמדה, טובה ורחבה,

ברית ותורה,

חיים ומזון.

המשפט הזה,

הפסוק הזה, טומן בתוכו יסודות חשובים

בארבעה נושאים מהותיים.

ארץ,

הנושא הראשון, טובה,

הנושא השני,

ברית,

הנושא השלישי,

חיים,

הנושא הרביעי.

כל אחד מהם הינו נושא בפני עצמו.

על נושא ברית,

עקב היותו קשור לענייננו,

נרחיב את הדיבור.

ברית ותורה הינם שני מושגים המחוברים והחוברים זה לזה, ולא בכדי.

את

נכנס הרך הנולד בבריתו של אברהם אבינו,

נוהגים לברך

כל הציבור הנוכחים בברית המילה.

כשם שנכנס לברית,

כך יזכה וייכנס לתורה,

לחופה, למצוות ולמעשים טובים.

ומאחר וברית ללא תורה אינה ברית,

דהיינו ברית פירושה נאמנות,

שותפות הדדית,

האחד לשני, והתמסרות של כל גווני החיים האחד בעבור השני.

וכדי להגיע למציאות שכזו,

יש צורך לקשר קשר מיוחד ביניהם,

שהוא באמצעות ברית ותורה.

שאם לא כן, הקשר יהווה קשר בגדר של חוזה או הסכם גרידא בין שני הצדדים, להבדיל,

כמו אצל אומות העולם.

ההסכם במהותו הינו חוזה הנעשה מתוך נגיעות אישיות.

וכל עוד קיימת תועלת לצדדים,

אזי נמשך ההסכם ביניהם,

והוא נטול סממני התמסרות

והקרבה בין הצדדים,

כאותם שני השותפים שגמרו אומר לפתוח חנות משותפת.

אין לצפות שהאחד יקריב את חייו עבור השני,

מאחר

ושותפות זאת נוצרה מלכתחילה על בסיס של רווחים ונגיעות אישיות.

במציאות שכזו כל משבר או הפסד

יהווה עילה לפירוק ההסכם בין שני הצדדים.

ועל כן, אם חפצים אנו בבניית חיים משותפים

שיש בהם הרבה מעבר להסכם,

הרי שיש צורך להיות מחוברים לתורה,

או אז זוכים לקשר המכונה ברית.

בבחינה זו של ברית ותורה הקיימת אצל עם ישראל בלבד.

ובניגוד

לאומות העולם

ולכתות השונות,

וביניהם הנצרות,

הרואה בנישואין ברירת מחדל

ונזירות בעבורה הינה ערך עליון.

ובניגוד לדת האסלאם,

הדוגלת בקיצוניות בחיי הנישואין ומתירה לאיש לשאת מספר נשים,

שלא על כן,

היהדות בקדושתה דוגלת בשיטה המאזנת בין הקצוות,

והיא השיטה הנכונה,

והיא דרך החיים האמיתית.

מחד גיסא אינה מבטלת את הדחף הפנימי אותו הטביע בורא עולם בלב האדם,

אבל מאידך גיסא היא אינה כוראת דרור ליצריו,

ואינה מאפשרת לו לעשות ככל העולה על רוחו,

כי כל ימי חיי האדם הינם

תהליך של אילוף לזה היצר,

כי עד כי יהיה שליט האדם על תאוותיו,

דחפיו ומאווייו.

השקפת היהדות רואה בכך,

בהבאת הצאצאים לעולם, ערך עליון מקודש.

כי מטרת הנישואין ומטרת המזכיות,

המשכיות,

הדורות,

הינה להרבות כבוד שמיים בעולם.

שיאמרו עליו הבריות אשרי אביו של לימדו תורה,

אשרי רבו של לימדו תורה,

ראו כמה נעים דרכיו

וכמה נעים מתוקנים מעשיו,

ועליו הכתוב אומר, ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר

בך אתפאר.

ופסוק נוסף מצוי לנו

במגילת רות,

שם כתוב, ופרסת כנפיך על אמתיך,

המעשה עם בועז.

במטרה להבין מהי מהות הנישואין,

נדפדף בין דפי העבר בהיסטוריה היהודית,

בספר התנ״ך שלנו,

אל ימות השופטים,

שם במגילת רות מגלם אחד הפסוקים את משמעות המושג

של המילה נישואין,

על העת בה הבחין בועז ברות,

והיא ישנה למרגלותיו,

וכתיב במגילה

ויאמר מי את

ותאמר אנוכירות עמתיך ופרסת כנפיך על עמתיך כי גואל עתה.

ורש״י הקדוש מפרש כנף בגדיך לכסותי בטלתיך והוא לשון נישואין.

ובפסוק זה, מורי ורבותי, טמון לנו רעיון עמוק.

הטלית הינה הלבוש החיצוני,

המכסה והמסתיר את הנמצאים בתוכו,

והרי הוא משל לאיש ואישה.

במבט שטחי נראים האיש והאישה כשתי ישויות נפרדות,

המובדלות זו מזו.

ברם,

במבט מעמיק נראה כי ההפרדה הזו אינה אלא לבוש חיצוני בלבד,

ומתחת לטלית,

בפנימיותם,

ישנה חטיבה אחת והינם נשמה אחת.

ובכך הם מתחברים בעצם מעשי הנישואין ומתאחדים

שני בני אדם נפרדים והופכים להיות האדם אחד,

בעל נשמה אחת,

והוא שאומרים בנוסח

ברכות שבע הברכות,

יוצר האדם.

כלומר, אחר הנישואין ישנה יצירה חדשה ומופתית,

יצירה המכונה בשם אדם.

יוצא אפוא שהנישואין פירושם איחוד בין שני הנשמות.

בנישואין האיש והאישה מתרוממים ומתנשאים גבוה מעל לכל עולם החומריות,

ומתאחדים לנשמה רוחנית אחת,

כפי שהיו טרם ירידתם לעולם הזה.

ונפלא להוכיח עד כמה מעוררים ההשתאות מאמרי התורה,

ועד איזה עומק הם יורדים.

כי רות

המשילה את כנף הבגד לנישואין, ולא בכדי.

והאיש הוא עיקרו של הבגד,

ואילו האישה היא משולה רק לכנף הבגד.

וכפי שאומר הכתוב, לא ייקח איש את אשת אביו,

ולא יגלה את כנף אביו.

פסוק בדברים כג.

ויתרה מזאת,

בשעה שנכנס שאול להסך את רגליו במערה,

היו שם באותה העת דוד ואנשיו.

ובלי שאבחין שאול, כרת דוד את כנף המעיל

אשר לשאול,

כפי שמובא בשמואל א',

פרק כד.

וזה שאמרו רבותינו בגמרא בברכות סב,

נענש דוד מידה כנגד מידה,

שכן כל המבזה את הבגדים,

סוף אינו נהנה מהם.

והוא כרת את כנף בגד שאול, על כן היה בסופו

את דברי הכתוב.

והמלך דוד זקן בה בימים,

ויכסוהו בבגדים ולא ייחם לו.

או אז משיאים לו עבדיו עציו,

ויאמרו לו עבדיו,

יבקשו לאדוני המלך נערה בתולה,

ועמדה לפני המלך, ותהי לו סוכנת, ושכבה בחיקיך,

וחם לה אדוני המלך.

והדברים תמוהים.

מי שחפץ אדם לחמם את גופו,

הרי הוא עוטה עליו בגדים מחממים.

ובמידה והבגדים לא מועילים,

הרי הוא צריך להסיק את ביתו ולחממו,

וממילא הבית מתחמם.

אך ממתי האישה היא במקום הבגד?

מה מקום איפה יש לעצת עבדי דוד המלך

לומר למלך יבקשו לאדוני המלך נערה,

וחם לאדוני המלך?

אלא לאור הנאמר במגילת רות,

יובנו הדברים לאשורם.

האיש והאישה הינם טלית משותפת.

דוד המלך, מאחר ופגם מכנף,

יהא תיקונו בכנף.

ומהו כנף הבגד? הווה אומר זו אישה.

ומכל מקום עדיין יש להבין מדוע אישה משולת דווקא לכנף הבגד.

אלא, מוריי ורבותיי, יסוד גדול טמון פה.

הנישואים אינם בגדר שותפות גרידא,

אלא מתבטאים הם באחדות ובחיבור.

אולם, אין פירושה של אחדות זו שהאישה חודרת מעת נישואיה אל תוך עולמו של האיש,

ומבטלת אותו ממהותו.

אלא, השותפות הינה רק בגדר כנף

שולי הבגד.

ומבט מעמיק יוכיח כי אין בכך חיסרון,

אלא אדרבה,

יתרון עצום בעבור החיים המשותפים בין האיש והאישה.

ומחד גיסא, האישה הינה עיקרו של בית.

אשר על כן כינויה עקרת הבית.

ומאידך גיסא נאמר עליה שמקומה בירכתי הבית, כמאמר הפסוק אשתך אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך.

ירכתי הבית הנם פירוש צידי הבית

כירך הזה שהוא בצד האדם, כפי שכותב

המצודת ציון על הפסוק.

וברם אין הדברים סותרים זה את זה כלל וכלל,

כי גדולתה של האישה היא דווקא בשל היותה בירכתי ביתה,

צנועה ונחבט אל הכלים,

ובכוח זה היא נושאת היא כירך את כל גוף האדם.

ולא זו בלבד,

בדימויה לכנף

מהווה היא תעודת כשרות לביתה ככנף הבגד המהווה הכשר לבגד.

מה כנף אם פסול, הוא לא יהיה ניתן להטיל בו ציצית,

אף האישה כן.

ואילו,

עובדת היא אותה מהות חלק קטן מהבגד.

דהיינו כנף,

אינה מורידה מערכה

כי הוא זה.

ההפך הוא הנכון.

כל גדלותה מתגלית בכך, והיא מתרוממת ומתגדלת,

ואף מעלה עימה את בעלה הדופחו לטלית שכולה תכלת,

טלית כשרה ומהודרת.

ועבור האישה היהודית התכלית שהיא

בעלה עוסק בתורה ובמצוות,

שכן תפקיד זה הינו עיקרו של עולם ובעבורו נברא האדם,

וזו הסיבה שהיא מותירה את רוב רובו של הבגד.

תפקידו של האיש לפרוס את הטלית על אשתו ולקדש אותה בקדושת הבורא.

האצלת קדושה זו נקראת,

בלשון תורתנו הקדושה, נישואין.

בעולמם של אומות העולם הפוכה המציאות.

האישה בנישואיה תופסת את כל הבגד,

ולא את הכנף של הבגד בלבד.

וכמו שמצינו אצל יוסף הצדיק ואשת פוטיפר,

שעליה נאמר, ותתפסהו בבגדו,

בראשית לט,

ואצל אומות העולם המושג שוויון זכויות

מתפרש כהשתלטות והכנעה של הצד השני.

האיש והאישה חופפים,

כוחם שווה בכל המובנים,

לא כן ביהדות הקדושה.

מעמד האיש והאישה שונים לחלוטין.

האישה אומנם היא חשובה מאוד,

ואף עולה על האיש בהרבה תחומים,

אבל ברם הבעל אינו תפל לכלל.

עבורם שוויון זכויות אינו מתפרש כאחדות,

כשולחן וככיסא,

כמכסה וכסיר,

אשר שדיהם יחדיו יוצרים את השלמות.

על פי השקפתם יש להעניק מעמד שווה ומציאות זהה לאיש ולאישה,

והרי הם כשני מכסים או כשני סירים שלא יועילו בכלום.

וזהו אפור הפירוש האמיתי של המושג שוויון זכויות,

על פי השקפת היהדות,

והוא אבן הבוחן בהבחנת

בין איש

כשר

ובין איש שאינו כשר,

בין אישה שרת טעם לבין אישה כשרה,

כי אישה כשרה יודעת את מעמדה הנכון בחיים,

ובכך

היא עושה את רצון בעלה וזוכה ומקדשת שם שמיים ומעמידה

את ביתה

כאבן חזקה ואיתנה עד מאה ועשרים.

ברוכים תהיו.