הלכות ראש השנה חלק י' | הרב שמעון משה חי רחמים

 

- - - לא מוגה! - - - 

בשם השם נעשה ונצליח, אנחנו ממשיכים בלימוד, השולחן ערוך.

אנחנו בהמשך סימן תקצ',

סדר הראוי לתקיעת שופר, סעיף ב',

חזרה

תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו אם היא היללה שאנו קוראים תרועה,

או אם היא מה שאנו קוראים שברים,

או אם הם שניהם יחד.

לפיכך, כדי לצאת ידי ספק צריך לתקוע תשרת שלוש פעמים ותשת שלוש פעמים ותרעת שלוש פעמים.

אז זה, כדי לצאת מהספק עושים את שלושתם

בנפרד.

ג. יש אומרים ששיעור תקיעה כתרועה.

כן, שיעור של התקיעה, דהיינו אורך התקיעה,

צריך להיות דומה לאורך התרועה.

אדם שתוקע בשופר זה לא מספיק שמשהו יודע לזעוק את קול השופר.

כל בית כנסת מתלהב, תראה איך הוא תוקע חזק.

פה לא עושים תחרות כוח

או תחרות קול מי תוקע יותר חזק,

אלא צריך בדיוק לדעת את הזמנים. לכן ייקח לעצמו, יעשה חזרות בבית,

ייקח לעצמו שעון,

ויבדוק את עצמו בזמנים, כמה זמן הוא עושה את התקיעה,

וכנגדה יעשה את זמן התרועה.

ושיעור תרועה

הוא כשלוש יבבות. טו, טו, טו, כמו שאנחנו עושים

את השברים שלנו. דהיינו, שלוש כוחות בעלמא כלשהו.

זה שיעור של התרועה.

והם נקראים תרומיתין.

ולפי זה צריך להיזהר שלא יעריך בשבר כשלושה תרומיתין.

זאת אומרת, אם הוא יעשה שבר אחד טו,

טו,

טו, זה שיעור של שלוש תרומיתין.

בסדר?

כמו שלושה שברים, וזה אסור.

שאם כן יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה,

כי באורכו זה כבר נהפך להיות כמו תקיעה.

ויש אומרים שאין לחוש אם העריך בשברים קצת, ובלבד שלא יעריך יותר מדי, וכן נוהגין.

אמרנו שהטעות מאוד הנפוצה,

שאנשים שתוקעים בשופר מה הם עושים?

אתה תקיע טו.

מה עשית בסוף? שבר.

הוא צריך לסיים את זה בצורה כזאת חלקה.

טו,

טו, טו, טו,

טו, טו, טו, טו, טו, טו, טו, טו, טו, טו, טו, טו, טו, טו, בלי טו, בסוף.

כנ״ל לגבי מה השברים.

מה הם עושים? טו, טו, טו,

בסדר?

והם קוטעים את זה כביכול.

אותו דבר לגבי מה התרועה.

טו, טו, טו, טו, טו, טו, טו, טו, מה זה?

עכשיו שינית,

קלקלת.

לכן צריך להיות, לעשות את זה בצורה מדויקת, זה אומנות.

לתקוע בשופר, טוב, זה אומנות.

אבל זה אומנות שצריך לחזור עליה.

אי אפשר לבוא לראש שנה ואומר, אני יודע לתקוע בשופר, הכל בסדר.

יש תפילות, יש כוונות, יש זה.

הפשט של כולם זה איך לתקוע, קודם כל.

ויש אומרים די אין לחוש אם העריך בשברים קצת, ובלבד שלא יעריך יותר מדי, וכן נוהגים.

וצריך להעריך בתקיעה של תשרת יותר משל תשת,

ובשל תשת יותר משל תרת.

ומיהו אם מעריך הרבה בכל תקיעה אין לחוש.

הוא עושה את התקיעות הארוכות.

מהספק כדי שלא יבוא ולקצר,

אז מה הוא עושה?

טו, טו, טו, טו, טו, טו, טו, טו, טו, טו, טו, טו, טו, טו, טו, טו, טו, טו, טו, טו, יעשה לעצמו עומדן של זמן,

בעצם כמה הוא עושה את אריכות התקיעה.

הוא עושה את הרוח מהשופר,

כן, את הקול,

ואז מרוב שהוא כל כך עייף לתקוע, אז הוא מחפש מישהו שיחליף אותו עכשיו.

בסדר?

לכן אם הוא ילמד את זה ויעשה את זה כמו שצריך, הוא לא יתעייף,

לא יתעייף, נגמר הסיפור.

אז התקיעות יהיו כמו שצריך.

ומיהו שלא העריך בתקיעה כשיעור הזה והעריך בשברים, לא קיים המצווה, לא כמר ולא כמאר.

אז אם הוא עשה פחות מי״ב תרומיתיים את אורך התקיעה ואת השברים הוא עשה ארוכים יותר.

לא קיים את המצווה, לא כמר ולא כמאר.

בואו נראה את המשנה ברורה.

אומר המשנה ברורה, סעיף ג׳, יש אומרים ששיעור תקיעה כתרועה דה בין יש אומרים הזה ובין יש אומרים שמביא המחבר בסוף דבריו

תרוויו סבירה לאו דשיעור תקיעה,

היינו בין שלפניה ובין שאחריה,

היא כתרועה.

דהיינו תשעה תרומיתין.

אלא דמחלקים בשיעור תרועה.

דלאיש אומרים הזה שיעורו הוא שלוש כוחות קטנים.

ולאיש אומרים השני תרועה היא כשיעור תשעה כוחות.

וממילא נפקא מינה הוא גם כן לעניין שיעור התקיעה.

כמה יהיה אורך התקיעה?

האם יהיה אורך התקיעה כמו שאמרנו

יב תרומיתין?

או שיהיה אורך התקיעה תשעה תרומיתין?

כמו התרועה.

ושלא יאריך בשבר רוצה לומר שבר אחד דהיינו כל אחד

לא יאריך כשלושה טרומיתין דה נעשה תקיעה.

אז עוד פעם אמרנו

איך זה יכול להיות שנעשה תקיעה? הוא טו

טו טו זה כבר נהפך להיות תקיעה מה אתה עושה?

טו כל שבר שנייה טו טו טו

בסדר?

שנייה אחת

טו טו טו טו טו טו טו טו טו טו

יפה

דהיינו כל אחד לא יאריך כשלושה טרומיתין דה נעשה תקיעה או בין שברים בן תשת או בין בשברים של תשרת צריך להיזהר בזה

יותר מדי אומר השולחן עורך בשברים של תשרת לא יאריך בשבר אחד כשיעור שלושה שברים ותרועה

דהא תשרת עבדינן מספק

למה אנחנו אומרים שצריך לתקוע תשרת?

לכאורה

הדין הוא שיש לנו ספק בין תרועה לבין שברים.

לא בין תקיעה לתרועה,

לא בין תקיעה לשברים.

הספק שלנו שלמדנו

בשיעור הקודם

הנה תרועה אמורה בסעיף ב'

תרועה אמורה בתורה נסתפק לנו אם היא היללה שקוראים אותה תרועה

או אם היא מה שאנחנו קוראים שברים

או שזה שניהם מספק.

לכן התקיעה היא בעצם פשוטה לפניה, פשוטה לאחריה,

לא מעבר לזה.

בסדר?

לכן

כל התשרת שאנחנו עושים בעצם זה מספק,

שאנחנו הוספנו את אותה תשרת, תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה.

כי מעיקר הדין היה מספיק מה לעשות, תשת

ותרת כי זה הספק שלנו, נכון?

בין שברים לבין תרועה.

ואם כן גם התקיעה צריכה להיות כי שניהם יחד.

לכן אני לא יכול להעריך יותר מדי בתקיעה

וממילא מה יצא לי?

שאני מעריך בדבר שאני לא צריך להעריך. למה אני מעריך בדבר שלא צריך להעריך?

כי מה המחויבות שלי?

מה הספק שלי שהיה בין שברים לבין תרועה?

לא בין תקיעה

לשברים או בין תקיעה לתרועה.

ועל כן אף שאריך קצת בשברים, לת לנבא.

ובתשת לא יאריך בשבר אחד כשיעור שלושה דברים מהאי טעמה.

כדי שלא יהיה כתקיעה, ואז מה עשה?

לא עשה כלום, איזה הבדל?

אבל כשיעור שלושה תרומיתין מותר,

דהא כד עבדינן שברים דהוא ארוך יותר מתרועה.

שבר, באמת, אני לא יכול לעשות אותו קצר כמו תרועה,

טוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוטוט בסדר?

אז מרגישים פה שהוא ארוך אבל הוא לא ארוך כמו תקיעה.

דהא כד עבדינן שברים דהוא ארוך יותר מתרועה דידן

ומחמת דניסטפק לנו דשם התרועה הכתובה בתורה היא שברים דידן וכנאל ממילא התקיעה היא גם כן ארוך יותר.

והמחבר בדעה הראשונה סובר דכיוון דבסדר תרעת

התקיעה רק כתרועה שלושה כוחות קטנים

טוען להאריך בשבר אחד לעשותו כן זה".

יפה מאוד.

לכן את אריכות השבר לא יעשה כמו

השלושה כוחות הקטנים.

ממשיך המשנה ברורה ואומר בתקיעה של תשרת דשמא הווה תרועה שברים ותרועה יחד.

רוצה לומר ילל וגנח

ושיעור תקיעה הלא הווה כתרועה ולפי דעה זו די אם נעשה התקיעה של תשרת

בשיעור של שתים עשרה כוחות

ובשל תשת יותר משל תרע דשברים הוא גונח

והוא יותר גדול מילל שהוא תרועה ושיעור התקיעה די בזה תשעה כוחות ובשל תרע די בתקיעה שהיא שלוש כוחות.

כמו שכתב בריש הסעיף.

יפה מאוד.

וכן אם הוסיף על שלושה שברים, ויש מן הפוסקים שמחמירים בזה,

כמו שאמרנו,

שלא יעשה את השברים בצורה הבאה, טו, טו, טו, טו,

כאילו הוא קוטע בעצם.

זה הולך קרה, טו, טו, טו, טו,

פה הוא האריך בשבר האחרון כמו תקיעה.

אם הוא האריך בשבר האחרון כמו תקיעה, זה לא טוב.

אנחנו צריכים לעשות את השבר בצורה שווה, טו, טו, טו,

טו, טו, טו, טו, טו, בסדר?

ככה צריך לעשות. כל האריכות הזו של הטו, טו, זה מיותר.

סתם מאמץ את כוחו ומפסיד,

מה שנקרא, מהכוחות שלו לתקיעה.

בפרט, אז הנה, פה משנה ברורה מבינית, מה שאמרנו,

כי השולחן ערוך אמר שאין בעיה שיעריך.

גם אם יעשה שבר רביעי, אין בעיה.

אבל יש מן הפוסקים שמחמירים בזה, ונחוש לדבריהם לכתחילה, שלא לעשות יותר משלושה שברים.

יפה מאוד.

זה עדה האחרונית.

שהם תשעה תרומיתין, וכתבו האחרונים די נכון לעשות כן לכתחילה, ובדיעבד די בשלוש כוחות כדעה ראשונה.

זאת אומרת, גם התרועה הגדולה מספיק שמה שיהיה שלושה כוחות.

טו, טו, טו, טו, טו,

זה מספיק התרועה הגדולה. למה? כי נסתפקנו, האם זה כמו שברים או כמו תרועה, נכון?

האם זה גימל כוחות או יותר.

אבל אנחנו נוהגים לעשות,

מה זה, זה טו, טו, טו,

התוקע התחיל לצחוק באמצע התקיות.

מה הולך פה? מה זה הקיצור הזה?

לכן נתנו לו לפחות תשעה תרומיתין.

אז בואו נספור.

טו, טו, טו, טו, טו, טו, טו, טו, טו, טו, טו, מספיק, עשיתי כבר עשרה.

בסדר?

זה השיעור שמספיק לו, שיהיה שיעור של תשעה תרומיתין.

בכך הוא יצא ידי חובת תרועה.

ושיעור תקיעה, גם כן היינו בשל תרעת, אפילו בשל תשעת, הוא יותר מעט.

לנכון לחוש לדעה זו לכתחילה,

ובדיעבד האם עשה אותה כשלושה כוחות גדרה ראשונה,

כן כתבו האחרונים.

ומה שכתב ולפי זה אין לחוש,

רוצה לומר דכיוון דשיעור תקיעה הוא כתשעה תרומיתין לפחות,

ממילא יוכל להאריך בשבר אחד מהשברים עד כדי שמונה תרומיתין ולא ייחשב כתקיעה.

אבל להיזהר שלא יעשה כי שיעור תשעה תרומיתין דאז פסול אף בדיעבד,

דנחשב כתקיעה לכולי עלמא. והיינו בתשרת,

היה לנו להקל יותר להאריך בשבר אחד עד שמונה עשרה כוחות,

כיוון דתרועה שם הוא בסך זה,

וממילא לא הווה שיעור תקיעה עד שמונה עשרה שהוא גניחות ואלילות,

אלא דאז לחוש לבלבול הדעת שפעם אחת יעשה שבר ארוך מחברו,

דבתשאת הלא אסור לעשות כן,

וכן נזכר לעיל,

על כן ישווה אותם בכל מקום שלא יהיה שום שבר ארוך כתשעה כוחות.

וגם לדעת הרעבד,

כל שבר שהוא כתשעה כוחות נשאר כתקיעה ועל כן יש להיזהר בזה,

ומכל מקום דבדיעבד אינו נפסל אם עשה שבר בתשרת עד יח כוחות,

אבל יח פסול אף בדיעבד,

דשוב נעשה תקיעה לכולי עלמא.

וכתבו האחרונים זה לכתחילה יעשה שיעור השלושה שברים כתשעה כוחות,

ובדיעבד יצא אם העריך כשיעור שישה כוחות או קרוב לזה.

אז דהיינו שגם שיעור התרועה אסור שיעלה על 18

כוחות,

כי אם זה עלה על 18 כוחות זה כבר נהפך לשיעור של תקיעה,

נהפך שיעור של תקיעה, אז מה עשית פה? נגמר הסיפור, לא יצא ידי חובה.

למה לא יצא ידי חובה? נזכור עוד פעם,

כי כל המחלוקת שלנו,

הספק, סליחה, שלנו הוא האם מדובר במה? בחיוב של שלושה כוחות, גימל כוחות,

דהיינו יבבה, כן?

או שמדובר במה?

כתרועה שאנחנו אמורים לעשות את הזה, זה קול של יללה.

יפה מאוד.

הלאה.

סעיף ד', שלושה שברים צריך לעשותם בנשימה אחת.

אז בספר שלנו הבאנו בדיוק מתי צריך לעשות בנשימה אחת, מתי מריע מתוך השבר וכן על זה הדרך.

מי שירצה יעיין שם קודם שער התפילות, שם זה מופיע.

שלושה שברים צריך לעשותם בנשימה אחת, אבל שלושה שברים ותרועה דה תשרת,

יש שאומרים שאין צריך לעשותם בנשימה אחת, והוא שלא ישיה בהפסקה יותר מכדי נשימה.

איך הבן אדם נושם ככה?

זה כדי נשימה.

אז הוא ייקח, מה שנקרא, חצי אוויר כזה.

נכון?

טו-טו-טו-טו-טו-טו-טו-טו-טו-טו-טו-טו-טו-טו-טו-טו-טו-טו. מיד מתחיל.

יש פה את הספר שלנו?

לא יודע אם זה נמצא פה.

ישי, יש פה את זה?

טוב.

אז שלושה שברים צריך לעשותם בנשימה אחת, אבל שלושה שברים ותורה דת שרד. יש אומרים שאין צריך לעשותם בנשימה אחת, והוא שלא ישהה בהפסקה יותר מכדי נשימה.

ויש אומרים שצריך לעשותם בנשימה אחת

דהיינו רצוף טו

את התקיעה,

ואז שברים טו טו טו טו טו טו טו טו תו, דהיינו כמריע מתוך השבר

ואראה שמיים יוצא ידי כולם, ובתקיעו דמיושב יעשה בנשימה אחת,

ובתקיעו דמעומד יעשה בשתי נשימות.

אז כן, התקיעות הראשונות שנקראות על שם הציבור דמיושב, שכלם יושבים, הכל יושבים ורק השליח, ציבור,

זה שמוציא אותם ידי חובה עומד,

אז שמה עושה את הכל בנשימה אחת,

כן, כמריח מתוך השבר, אבל בתקיעות במעומד מפסיק בפועל,

כן, עושה בשתי נשימות.

אומר הרמה והמנהג הפשוט,

לעשות הכל בשתי נשימות ואין לשנות.

הרמה יותר הקל לאשכנזים, כנראה אצלהם

קשה להאריך

בתקיעה, אז נתן להם יותר קולה. אמר, את הכל תעשו בשתי נשימות ונגמר הסיפור.

כמובן, הספרדים מקפידים לעשות,

כמו שאמר, כמו שכתב השולחן ערוך, מיושב בנשימה אחת,

במעומד בשתי נשימות.

גם אם טעה,

כותב המשנה מורה, גם אם טעה ועשה בנשימה אחת,

במקום שתי נשימות,

אז מה תגיד לו? תחזור שוב פעם ותתקע לו? יצא ידי חובה.

סעיף ה', אם תקע תרעת בנשימה אחת,

יצא, ויש מי שאומר שלא יצא.

המחבר, אומר המשנה מורה, נקט

לפי מה שהיו נוהגים במקומו לתקוע בשביל מלכויות השרת ובשביל זיכרונות השת,

כדלקמאן וסימן תקפצד ב',

והתכוון שיעלה לו גם בשביל הראשונות של הזיכרונות,

והוא הדין לפי מה שנוהגים במדינתנו לתקוע בכל פעם תשרת,

והתכוון באחרונה בשביל הראשונה של זיכרונות.

אז אמרנו שמה, שאם הוא...

סליחה, אני קראתי בכלל סעיף,

משנה מורה של סעיף ו',

אני צריך לקרוא סעיף ה', אז נחזור.

שלא יצא, אז אם תקע תרד בנשימה אחת, יצא, ויש מי שאומר שלא יצא.

אומר המשנה ברורה, דעין כאן לא ראש ולא סוף.

וסברה ראשונה סבירה, לכיוון דניכר סלקה לכל אחד ואחד, והאין בביאור הגרש שמסכים לדעה הראשונה שאם תקע בנשימה אחת,

הדין הוא שיצא.

כן, הגיע הזמן, ברוך ה' לעולם, אמן ואמן.

רבי חנימה המקשר אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לזכאות ישראל לפיקר בעליהם תורה ומזוות שנאמר, אדוני יחפש למען צדקו,

הגדיל תורה ויעל.