עובד אלהים ו.. לאשר לא עבדו | הרב אמנון יצחק

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום, הראל בן ז'אנה יזכה לזיווג הגון במהרה, אמן.

עובד אלוהים באשר לו עבדו

אמר לברהה להלל

מי דכתיב ושבתם וראיתם

בין צדיק לרשע

בין עובד אלוהים

לאשר לו עבדו

בר ההא שואל את הלל

מה זה שכתוב ושבתם וראיתם את התהום

שבין צדיק לרשע

בין עובד אלוהים לאשר לעבדו

היינו צדיק

היינו עובד אלוהים

היינו רשע היינו לא עבדו זאת אומרת הוא מבין

שיש פה כפל פעם קוראים לו צדיק

פעם עובד אלוקים

פעם רשע פעם לא עבדו

למה יש כפל?

אמר לעבדו ולא עבדו

תרוויהו צדיק גמור איננו

בין צדיק לרשע זה צדיק ורשע זהו

בין עובד אלוהים לאשר לא עבדו מדובר בשני צדיקים זהים,

גמורים.

ומה ההבדל ביניהם?

אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת.

גמרא בחגיגה ט'.

יש להבין,

בשלם החוזר על פרקו מאה פעמים ואחת

נקרא עובד אלוהים. טוב, זה אנחנו מבינים, אדם כזה נקרא עובד אלוהים. מסירות כזאת לתורה,

לשנן תלמוד תורה מספר פעמים רב כל כך, זה אכן מצדיק לקבל את התואר הזה.

אנחנו יודעים כמה קשה לחזור על התלמוד פעמיים שלוש וארבע.

אבל כמה תהום פעורה בינו לבין מי ששונה פרקו מאה פעמים.

עד שהוא נקרא לא עבדו, לא עבדו.

זה לא יאומן, כזה פער.

מאה ומאה ואחד הפרש של אחד, לא בין שתיים לשלוש.

בין מאה למאה ואחד.

זה נקרא לא עבדו?

אז מובא בשם הגאון לפרש את לשון הגמרא בפסחים.

הגמרא בפסחים ע' ב' אומרת תנא מיניה ארבעין זמנין

ודם אלה כמאן דמנאח בכיסא.

הוא למד משהו מהחכם

וחזר על זה ארבעים פעם. דבר קצר, חזר עליו ארבעים פעם

וזה כבר נדמה כמי שמונח לו בכיס. זאת אומרת, זה ברור

אחרי ארבעים פעם שחוזרים על דבר קצר,

אז

כמו שאנחנו נחזור עכשיו ארבעים פעם,

אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד. אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד. אחרי ארבעים פעם זה יהיה כמו מונח אצלנו בכיס.

זה בבבא מציעה כא'.

שאף על פי שנקבע הדבר בזיכרונו, אומר הגאון מווילנה,

עם כל זה

ממשמש משהו וממשמש אותו כל שעה שלא יישכח ממנו,

כי האדם הממשמש בכיסו בכל שעה

כדי שלא יישמט ויעבד מהכיס.

למה אמרו שתנא מיניה ארבעים זמנין ודם מלא כמנאח בכיסא? למה לקחו את זה כדוגמה? תגיד,

שהוא שנה ארבעים פעמים את הדבר, והוא זוכר אותו.

למה נתנו דימוי כמי שמונע בכיס?

כי עשוי אדם לפשפש בכיסו בכל עת, בכל שעה.

אדם תמיד כל הזמן מפשפש בכיס לראות שהכסף במקום, שהכל בסדר.

אז כאדם הממשמש בכיסו בכל שעה, שלא יישמט ויובט, זאת אומרת,

הוא לא מספיק רק שהוא הניח את זה כביכול בזיכרון וזה, אלא הוא כל הזמן ממשמש,

כל הזמן חוזר על מה שבעצם הוא למד,

כדי שלא יישכח ולא יישמם.

הלומד תורה ולא השלים שינון מאה פעמים,

שעדיין צריכו למשמש כל שעה,

מבינו בשכלו את התועלת

שחוזרים חזרה מרובה,

ומבינים את הרווח שמונח בצד ההשתדלות הזאת.

ככה הוא יזכור את הלימוד בצורה מושלמת.

לא כן אדם שלמד מאה פעמים,

הוא כבר זוכר את הלימוד,

ולמרות זאת הוא ממשיך

ושונה פרקו מאה פעמים באחת.

זה נכנס כבר לגדר עובד אלוהים, עובד אלוהים.

המעשה הזה נובע רק מתוך עבדות,

לא מפאת ציווי השכל.

לא מפאת הטבע וההרגל שלו,

לא בגלל שהוא חושב להפיק איזה תועלת,

אלא מתוך מסירות נפש של עבד לבורא.

זה גדר של קבלת עול.

וזוהי ההבחנה העמוקה בין עובד אלוהים לאשר לא עבדו.

מי שעוצר במאה אומר, זהו, אני כבר יודע,

זה עדיין לא עובד השם.

הוא עבד בשביל לזכור, בשביל לדעת, שיהיה לו בכיס מונח,

הוא יודע את הכל, מספיק.

אבל מי שעוד ממשיך,

הוא כבר זוכר, הוא כבר ממשיך,

זה עול.

זה עובד אלוקים.

כך פירש הרמב״ן

את ציווי התורה, ואותו תעבוד.

מה זה ואותו תעבוד?

כתוב בתורה ואותו, את הקדוש ברוך הוא תעבוד.

אז צריך לעבוד אותו בתורתו,

ללמוד התורה ולהגות בה,

וגם היא עבודה לפניו.

זאת אומרת, לא רק לומדים תורה.

למדתי, אני יודע מה התורה אומרת.

לא, גם להגות בה,

משיננתם.

גם זו עבודה לפניו.

המסירות לתורה, השינון,

החזרה והעמל בתורה, היא עבודה.

זה עובד אלוקים אמיתי.

ואמרת לבנך, עבדים היינו,

כי שאלך בנך מחר לאמור,

מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה אדוני אלוהינו אתכם?

למה הוא אומר אתכם? כי הוא לא היה שם.

ואמרת לבנך,

עבדים היינו לפרעה במצרים.

עבדים היינו זה התשובה.

שמעת?

למה עדות, חוקים, משפטים?

למה כל זה ציווה אותנו השם?

עבדים היינו, זו התשובה.

האבא לא נכנס לפרטים לפרש,

אלא תשובה כללית.

אנחנו עבדים של השם יתברך.

כשאנחנו יודעים שאנחנו עבדים של השם, אין מקום לשאלות,

לא על העדות ולא על החוקים ולא על המשפטים.

אנחנו נכנסים תחת עול השם יתברך,

מקיימים כל מה שהוא מצווה,

ולא רק את החוקים אנחנו מקיימים בגדר עבדים, כי אנחנו לא מבינים מה החוקים אומרים,

אלא גם העדות והמשפטים שמובנים לנו בשכל.

כמו שממשיך הפסוק, ויצוונו אדוני לעשות את כל החוקים האלה. איזה כל?

גדר קבלת עול ולקיים גם דברים שאין מבינים.

זאת אומרת,

הכל נכנס בגדר חוקים, גם המשפטים, גם העדות.

וצדקה תהיה לנו כי נשמור.

קרא את גמול המצוות, צדקה.

זה שהשם גומל לנו על המצוות, גמול זה צדקה.

למה?

כי עבד הקנוי לריבו,

הוא חייב לעבוד את האדון.

אז אם האדון ייתן לו עוד שכר בעבודתו,

ודאי שצדקה יעשה עמו.

כך אומר הרמב״ם.

לכן אם נעשה

כדי לקבל שכר,

חסר לנו בקבלת עול עבדות השם יתברך.

מה פתאום אתה עומד בשביל שכר? אתה עבד. העבד לא מקבל שכר.

אם תקבל שכר,

זו צדקה שהאדון

רוצה להעניק לך.

מתחילים בהגדה בגנות.

נמצאנו למדים שהתכלית של יציאת מצרים, תעבדון עבדות את האלוהים על ההר הזה.

תעבדון זה קבלת עול מלכות שמים.

זו הייתה המטרה של הקושי של השעבוד בגלות מצרים.

עם ישראל היו מסורים ומופקרים לעריצות של פרעה.

למה?

כדי לתת לעם ישראל מושג של עבדות מהי.

לפי זה נבין היטב את החיוב להתחיל בסיפור יציאת מצרים בגנות.

עבודים הויינו לברעם במצרים.

אפילו שבאופן טבעי,

בני אדם לא רוצים לזכור את הצרות.

מעדיפים לזכור רק את הגאולה מהצרות.

כאן אנחנו מצווים להתעמק גם בגנות,

כדי לשוב ללמוד את הצורה של העבד, מהי.

צריך לאכול שוב את המרור

כדי לזכור את הטעם המר.

כל זה לימוד הוא.

יציאת מצרים הייתה יציאה מעבדות של בשר ודם לפרעה לעבדות לשם.

ואפילו שכתוב, ומלכותו ברצון קיבלו עליהם,

בכל אופן, הגישה הייתה גישה של עבדות.

אותה עבדות קשה שהייתה להם במצרים עבודת פרך יומם בלילה,

היא הדוגמה לעבדות ה'.

כי מצוות

לאו להנות ניתנו.

מצוות לא ניתנו להנאה. מה שמתאים לי, מה שאני נהנה,

זה לא מתאים לי, זה קשה לי. לא, אין דבר כזה.

לישראל

להיות כיומם,

להם,

הנאה.

מצוות לאו להנות ניתנו. לא ניתנו לישראליות כיומם להם הנאה, אלא לעול על צוואריהם ניתנו.

אבל לכאורה קשה.

כתוב בפרשת התוכחה שהקללות יבואו

תחת אשר לא עבדת את אדוני אלוהיך בשמחה ובטוב לבב.

תחת אשר לא עבדת.

עבדת?

זאת אומרת, היית עבד,

אבל לא בשמחה.

אז בגלל שאתה לא עבדת את השם בשמחה,

עבדת, אבל לא בשמחה,

אז יבואו עליך כל הקללות, לעבוד את האויב בחירום, בחוסר כול, ברעה וכו'.

אם כן,

איך זה מתיישב עם מה שאמרנו שהמצוות ניתנו לעול על צוואריהם?

הביאור הוא,

האמת,

סיבת העבודה היא עבדות,

עול,

יראה.

נכון,

אבל אופן העשייה דווקא בשמחה.

עצם האפשרות להיות עבד לה' יתברך, זה ממלא אותנו שמחה.

ומלכותו ברצון קיבלו עליהם.

לך ענו שירה בשמחה רבה.

ברצון, בשמחה, קיבלו עול מלכות שמיים.

כאשר חסרה שמחה,

סימנו שאין יודעים להעריך את החשיבות של עבודת ה' יתברך,

אלא עושים כדי להיפטר ולהתחמק.

לכן חסר בפנימיות המעשים.

אז זה לא נוגד

את העבדות.

משה,

העבד הנאמן, עבד נאמן קראת לו.

הוא זכה לקרא עבד נאמן.

הוא מלמד אותנו את הממד הנכון של עבודה, עבדות בשלמות.

כמו שמעידה התורה, לא כן עבדי משה, בכל ביתי נאמן הוא.

עומד תמיד ומוכן ומזומן לפקודת ריבו.

לקבל נבואה בכל רגע.

בשביל זה היה צריך לפרוש מאשתו.

כל רגע צריך להיות טהור וקדוש.

ובמיתתו זכה לתואר הנעלה ביותר עבד ה'.

שנאמר, וימות שם משה, עבד ה'.

זהו העבד הערוך ונכון בכל עת לעבדות שמיים.

עד היכן מגיע חיוב עבודת ה'?

עלינו.

כותב הרמב״ן באותו תעבוד,

לעשות ככל אשר צוויך כעבד שומר מצוות אדוניו,

שתהיה מפנה עצמך לתורה ולמצוות ולא יהיה לך עבודה אחרת.

שתהיה לו בכל עת כעבד הקנוי המשרת לפני אדוניו תמיד,

שעושה מלאכת ריבו עיקר בצורכי עצמו עראי.

קבלת עול זוהי עבודה יומיומית תדירה.

עד שיבוא מזה מה שאמרו חכמים, מכל מעשיך גם שלך

יהיו לשם שמאי.

שאפילו צורכי הגוף

יהיו לשם עבודת האל.

יאכל

ויישן

ויעשה צרכיו

כדי קיום הגוף. בשביל מה? לעבודת השם.

זוהי העבדות.

עבודה בלעדית לשם יתברך

בכל תנאי

ובכל מצב,

אפילו נגד רצונו וטבעו.

אז למדנו משהו היום.

עכשיו לתרגל, לחזור,

לשמוע כמה פעמים,

עד שזה יהיה מונח בפנים,

ולא לשכוח.

כל זמן שאתה מחובר, הוא מחובר אליך.

אם חלילה אתה מתנתק,

יכול לבוא כל העניינים והבעיות.

להיות מחובר, שיביתי ישר נגדי תמיד, בעבדות, בשמחה,

בריצה, במאמץ, בהתייגעות,

ולא יהיה לך שום עבודה אחרת.

חוץ מעבודת הבורא יתברך.

יש יותר טוב מזה. אתה תהיה כמו משה רבנו.

אם רצה אדם, יכול לטות עצמו להיות כמו משה רבנו.

אתה רוצה?

כדאי.

אחר כך, יד הקדוש ברוך הוא,

במקום בגיהנום, בשאול תחתית, בכל השבעה מדורים,

בלאגן, כף הקלע, מי צריך את זה?

כדאי להתייגע פה

בעבודת השם יותר מכל עבודה של בשר ודם,

להיות מחובר לשם,

ואז הוא שומר עלינו בעין הפקיחה,

ולא יאונה לנו כל רע, אמן מאמן.

שבת שלום.