פנחס היה אכזרי או רחמן? | ר' אלירז טביב

- - - לא מוגה! - - - 

ערב טוב בשם השם אל העולם נעשה ונצליח והאל עלינו ברחמיו ירוויח

פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל

בקנו את קנאתי בתוכם

ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי

וברשי וכן שנינו בזבחים לא נתקהן פנחס עד שהרגו לזמרי

נסביר

כאשר הקדוש ברוך הוא נתן את הכהונה הוא נתן אותה לאהרון ובניו

ופנחס כבר נולד הוא נכד

ולא מבניו של אהרון

אז הכהונה לא תפסה בו

מתי זכה פנחס לכהונה?

רק עכשיו לאחר שקינן להשם במעשה זמרי

ממשיך מחבר חוכמת המצפון

כדי להבין את העניין נתבונן בדברי חכמינו זיכרונם לברכה

רבי מאיר אומר

כל העוסק בתורה לשמה

זוכה לדברים הרבה

נקרא רע,

אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות

ובאר החסיד יעבד זיכרונו לברכה

אוהב את המקום ולא את עצמו

הוא אוהב את הבריות

כי אינו מקנא בטובות זה העולם כי הוא דבוק בבוראו

ומי עשו לו אלו העניינים העולמיים

זאת אומרת הוא אוהב את הקדוש ברוך הוא ולא את עצמו ואוהב את הבריות בזה שלא מקנא בטובתם של אחרים

שאין לו תועלת מהם כי הוא דבוק בקדוש ברוך הוא יתברך שמו

אלו המתנות שזוכה מי שלומד תורה לשמה

שואל המחבר, אם כן,

כיצד התמזגו אצל פנחס עניין הכהונה עם הריגת זמרי,

שלכאורה הם עניינים סותרים זה לזה?

לפי פירוש שיאבד זכרונו לברכה אדם שהוא בעל לימוד תורה לשמה,

יזכה למעלות נוספות

כמו אהבת השם, אהובה לבריות.

לפי זה,

איך פנחס זכה למעלה גבוהה כמו הכהונה,

דווקא על ידי מעשה הרג שלכאורה אין בו מעלה, אלא להפך

שחיתות נוראה?

אולם הנראה הוא שאצל מי שלומד תורה לשמה וזוכה לאהבת המקום וגם לאהבת הבריות,

אפשר שידורו שני הדברים בכפיפה אחת.

כי נובעים הם ממקור אחד,

מקור של לשמה.

אהבת המקום הביאה אותו לקנאות בשביל כבוד המקום,

מה שחייב את הריגת זמרי.

דווקא בגלל אהבת השם היה חייב להרוג את זמרי, שהרי חילל שם שמים.

אבל גם לאהבת הבריות זכה,

בשל כך לא הייתה הריגת זמרי מתוך שנאה,

אלא מתוך אהבה,

גם אהבת המקום וגם אהבת הבריות.

כדי שאחרים לא יחטאו בגללו,

הוא בעצם הציל את כל עם ישראל.

כמו שאמר הקדוש ברוך הוא, ולא כליליתי את בני ישראל בקנאתי,

אז אין אהבת השם ואהבת הבריות גדולה מזו.

משום כך זכה לבריתי שלום.

אף שהרבה פוסקים סוברים

כי הרוג נפש

פסול לכהונה,

ואם כן,

איך ייתכן שכאן, דווקא בגלל הריגת זמרי, זכה לכהונה?

זאת אומרת, אפשר לתת לו פרס אחר, לאו דווקא את הכהונה.

ברמה, האמת היא כי כל המידות,

גם הריגה, שזו לכאורה אכזריות,

נחוצות בשביל קיום התורה.

אלא שהאדם צריך לדעת להשתמש בהן בצורה מחושבת,

והכול בדיוק נמרץ, ובמקום ובזמן המתאים.

ובאופן זה, אפילו אם אדם עושה מעשה של רציחה,

אבל במקום הנכון,

הרי לא רק שאיננו פוגעים בעצמו או מקלקל במשהו,

אלא הוא מקיים בזה

את המצווה של וביערת הרע מקרבך.

לכאורה היה המעשה צריך לפגוע במידותיו,

להפוך אותו לאכזר,

אבל פה רואים שכשזה נעשה בצורה מדויקת, כפי רצון התורה,

זה יועיל ולא יזיק.

אולם להפך,

אם הוא משתמש במידת הרחמנות שלא במקומה,

אז אין זו נחשב לרחמנות אלא לאכזריות.

איך זה יכול להיות?

וכפי שאמרו חכמינו זכרונם לברכה על שאול המלך,

כל שהוא רחמן על אכזרים,

לסוף נעשה אכזר על הרחמנים.

שאול נצטווה להשמיד את זרע העמלק וכל אשר להם,

אבל חמה ללצון והבקר, נגד ציווי השם.

לבסוף התאכזר על נוב עיר הכהנים והרג את כולם על ידי דואג.

רואים

שמידת הרחמנות שלא במקומה היא בעצם אכזריות,

ולכן פנחס,

אף על-פי שהשתמש במידת הקנאות.

בכל זאת נחרט שמו לעולם כמלאך השלום.

הרי קנאות ושלום סותרים זה את זה,

אלא כמו שהסברנו,

שכשזה מדויק ועל-פי התורה זה מושלם.

וכן מוצאים בפרשתנו

צרור את המדיינים והיכיתם אותם,

ובמדרש צרור את המדיינים

אף על-פי שכתבתי כי תקרא ולעיר להילחם עליה וקראת אליה לשלום,

לאלו לא תעשו כן,

לא תדרוש שלומם וטובתם.

הקב'-הוא מצווה לצרור את המדיינים,

להציק להם ולהרוג אותם.

למה זה?

הרי יש דין בתורה שכשיוצאים למלחמה לפני פתיחת המלחמה,

פונים להצעת שלום.

איזה שלום? לא כמו שעושים היום, מחזירים שטחים, משחררים שבויים ונותנים להם גם נשק וכדומה. לא.

הם הופכים להיות עבדים וגם מעלים מס.

אז אצל המדיינים

אין את הרחמנות הזאת,

אלא לא תדרוש שלומם וטובתם.

ממשיך המדרש.

את מוצא במי שבא עמהם במידת הרחמים,

לסוף בא לידי ביזיון ומלחמות וצרות.

ואיזה?

זה דוד.

ויאמר דוד, אעשה חסד עם חנון בן נחש.

אמר לו הקב'-הוא, אתה תעבור על דברי?

סוף בא לידי ביזיון.

לקח חנון את עבדי דוד,

ויקח חנון את עבדי דוד, וגלח את חצי זקנם,

ויכרוט את מדוויהם בחצי,

עד שתותיהם וישלחם.

הוא בא לידי מלחמה.

מי גרם לדוד כך?

שביקש לעשות טובה עם מי שאמר הקב'-הוא לא תדרוש שלומם וטובתם.

דוד רצה לגמול חסד עם חנון בן נחש, מלך עמון.

אבא של חנון, נחש,

הציל את אחיו של דוד

בזמן שמלך מואב רצה להרוג אותו.

דוד שלח לחנון מלך מואב שרים בשביל לנחם אותו על מות אביו נחש.

עבדיו של חנון, מלך עמון,

הסיתו אותו כשדוד מנסה לרגל את ארצם.

אז הוא לקח את השרים ועשה להם ביזיון גדול

וגלח את חצי הזקן, וגילח להם חצי מהזקן.

גילח להם חצי מהזקן ככה.

דייחת את מדווהם בחצי עד שתותיהם.

חתך להם את המלבושים עד חצי מהגוף.

שהם היו חצי ערומים.

וככה שלח אותם לדוד.

הם התביישו לחזור.

דוד אמר להם שישארו ביריחו עד שישמח להם הזקן.

אפשר ללמוד מפה, דרך אגב,

כמה הזקן חשוב.

לכך למדנו מדברי המדרש, כי במקום שהתורה מחייבת,

צריכה הקנאות להיות בלי שום ויתורים.

אין רחמנות.

אבל בדין של הבועל הארמית, קנאים פוגעים בו,

יש הרבה מגבלות, וזה תלוי על חוט השערה.

כי צריך להיות דווקא בשעת מעשה,

ולא קודם לכן וגם לא לאחר מכן.

זאת אומרת, צריך להתדייק בקנאות,

שתהיה בשעת מעשה עבירה ממש,

וכל פספוס קל לא ייחשב כמעשה קנאות,

אלא כאכזריות סתם.

ובעת שאדם מתרגש והולך להרוג את הבועל,

קשה מאוד שלא יהרוג אותו,

נעת קודם או אחרי המעשה, בגלל ההתרגשות שלו.

אבל בעת שהוא בעל מדרגה,

והוא מקנא רק קנאת ה',

יכול הוא להרוג וגם לפרוש בעת שאיננו רשאי לכך.

אז בעצם מעשה הקנאה לה' אינו נמדד רק בביצוע מעשה הקנאה,

אלא גם כשצריך לעצור ולבלום.

וזה יוכיח שזה לא עניין אישי של התפרצות כעסים או שנאה.

וזהו כל ניסיונו של האדם ומבחנו בקיום התורה, לדעת

להשתמש תמיד עם מידותיו,

במקום הנכון ובזמן הנכון.

נסכם, ראינו שהתורה מדגישה לנו כמה צריך להיזהר במעשה הקנאה, ללא פניות אישיות,

ושיהיה מדויק

שנדע גם מתי לבלום את מעשה הקנאה,

וכמה שכר הגדול עליו מאוד,

עד כדי כך שפנחס ביצע מעשה הריגה וזכה לכהונה.

וזה גם לא יפגע ולא ישחית את המידות שלנו,

שאכזריות הרי היא בעצם רחמנות בשימוש הנכון.

ולהפך, אם נשתמש ברחמנות לא על פי התורה,

זה התהפך לאכזריות ולויזיונות,

כמו שראינו אצל שאול,

שעל רחמנות שלא במקומה על עמלק, התחזר על לא אוויר הכוהנים.

וכמו אצל דוד,

שנהג ברחמנות עם חנון מלך עמון,

ואחרי זה שריו התבזו מאוד.

נתפעל אל האשים שיזכה אותנו לכוון לאמת ולעשות רצונו כרצונו במדויק.

אמן.