איך זוכים לגילוי שכינה

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

וירא אלוהים את האור כי טוב ויבדל אלוהים בין האור ובין החושך

מהפסוק הזה למדו חכמים זיכרונם לברכה

שראה הקדוש ברוך הוא את אורך שבעת הימים

שאינו כדאי שישתמשו בו רשעים

עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא.

אם כן, למה בראו כדי לגנזו?

אלא שאם היה פעם בעולם אור כזה,

אפילו שנגנז, קל יותר להגיע אליו.

הוא כבר קיים,

הוא במציאות.

כי אין זו אלא חזרה למה שהיה.

לכן מצינו שקודם שיוצא ולאד לאוויר העולם,

צופה מסוף העולם ועד סופו ומלמדים לו את כל התורה כולה.

אבל שוכח הכול כשנולד,

עתה יש לו בחירה להשיג את זה מכוחו ומעצמו.

וגם כאן הטעמו.

למה צריך ללמד אותו את כל התורה מתחילה ועד סוף?

כדי שיוכל לחזור לדרגה זו בבחירתו.

יהיה יותר קל. חיי עולם נטע בתוכנו.

וכן ובכל התערותא דלעילא,

כל דבר שמושפע עלינו מלמעלה, התעוררות מן השמיים.

בתחילה מאירים לאדם

ומראים לו גילויים,

ואחר כך נוטלים אותם ממנו כדי שיעזור אליהם על ידי עבודתו.

וכן היה ביציאת מצרים.

בתחילה באו גילויי הניסים במצרים,

ועל ידי זה בני ישראל יוצאים מיד רמה.

אחר כך היו צריכים לעבודה של ימי הספירה,

כדי שיחזרו לדרגת הגילוי

של קודם מתן תורה על ידי עבודתם הם.

התערותא דלתתא, שהיא מוכרחת לבוא אחרי כל התערותא דלעילא.

כי מאירים,

מקבים,

תדליק לבד.

במתן תורה אמרו זיכרונם וברכה שעמדו שם נשמות

כל ישראל

לכל דורותם.

ואף על-פי כן,

על כל אחד ואחד מאתנו לקבל את התורה מחדש.

אז אם כבר קיבלנו אותה ממעמד הר-סיני, כולנו,

לכאורה לא היינו צריכים לקבל אותה כל פעם מחדש.

לא,

צריך לקבל אותה כל פעם מחדש.

דהיינו,

עלינו לחזור אליה,

כי כבר היא נע בתוך עמקי נשמתנו.

והנה בילקוט,

על הפסוק, ואכלתם אותו בחיפזון.

אבא חנן אומר משום רביעי אלעזר זה חיפזון שכינה.

ואף על-פי שאין ראייה לדבר, זכר לדבר.

כשנאמר כל דודי, הנה זה בא, מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות.

הנה זה עומד אחר כותלנו.

יכול לעתיד לבוא, יהיה בחיפזון.

תלמוד לומר כי לא בחיפזון תצאו.

הילקוט אומר, ואכלתם אותו בחיפזון, את קורבן פסח.

אבא חנן

אומר משמו של רביעי אלעזר,

זה חיפזון שכינה,

שהשכינה נחפזה להוציא אותנו מאלף שיש נשקעה בשער החמישים.

ואף על-פי שאין ראייה לדבר, זכר לדבר.

כל דודי, הנה זה בא, מדלג על ההרים,

שהקדוש ברוך הוא דילג

על הקץ.

היו צריכים להיות ארבע מאות שנה.

הוא צמצם למאתיים ועשר.

הנה זה עומד אחר כותלנו.

יכול לעתיד לבוא, יהיה גם בחיפזון.

תלמוד לומר כי לא בחיפזון תצאו.

מדלג על ההרים, פירושו אתערותא דלעילא,

שהשם מדלג על ההרים, זאת אומרת, התעוררות מלמעלה.

זהו הגדר של חיפזון שכינה, שמיהר הקדוש ברוך הוא לגאול את ישראל קודם כשהגיעו לדרגה זו בעבודתם העצמית.

עם ישראל עוד לא הוכשרו מצד עצמם,

אבל הוא גאל אותם קודם כשהגיעו לדרגה הזאת בעבודה עצמית.

כאילו, הם כבר הגיעו לדרגה.

אבל הוא הוציא אותם כאילו, בהתעוררות של מעלה.

והילקוט מלמד אותנו שלעתיד לבוא, לא יהיה שייך גדר כזה,

כי כבר ניתנה התורה.

והעיקר מעתה זה עבודתנו העצמית. שם לא הייתה תורה,

אז זה היה צריך להציל אותנו אם לא היו מוציאים אותנו בזמן.

ובאחרית, אנחנו נצטרך לזכות לגאולה בזכות הבחירה שלנו.

אכן, גם במצרים מצינו שהיו צריכים להכנה כדי לזכות להתערותא דלעילא.

גם במצרים מצינו

שהיו צריכים להכנה.

גם כדי לזכות להתעוררות מן השמים צריך הכנה.

הכנה לגאולה.

מה נצטווינו? קורבן פסח.

העניין הוא כי טומאת גלות מצרים הייתה חזקה ועמוקה מאוד.

הטומאה של מצרים לא הייתה כדוגמתה,

ערוות הארץ.

ואנו אומרים בהגדה, ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך.

למה ולא מלאך?

למה ולא מלאך?

אומר הזוהר הקדוש,

שלכך היה צריך הקדוש ברוך הוא כביכול להביא את הגאולה בעצמו. למה?

כי לא היה אפשר למלאך להיכנס אל טומאת מצרים.

כי גם קדושת מלאך

הייתה נפגמת שם.

גם קדושת מלאך הייתה נפגמת שם. מרוב הטומאה

הייתה נפגמת

קדושת מלאך.

אז אנחנו מבינים שהמלאך בעצמו היה נטמא,

אבל המכתב בידיהו לא מסביר ככה, ותשמעו את ההסבר שלו, מה הוא אומר.

הביאור של העניין זה שיש כמה דרגות בהבנה של מאורעות העולם.

יש שמבחין,

עולם כמנהגו נוהג בדרך הטבע.

אתה מבין?

פוטין למד ג'ודו,

אז הוא חושב שהוא הכי גיבור, והוא ישכיב את אובמבה, שיעלה על ה...

אובמבה חושב שהוא גבוה, אז הוא מזלזל בו ככה, אתה יודע, עם הרגליים המסוכלות שלו.

וכל המסתכל חושב שזה טבע, שני בעלי גאווה.

כשאחד אומר ככה והוא עונה לו ככה, ועושה מה זה לא ככה, ויסבכו את העולם, אתה מבין, עם החרטוט שלהם.

כמו הילדים בשכונה.

אבל מי שיסתכל במבט יותר עמוק, הקדוש ברוך הוא צריך להביא את הגולה באיזושהי דרך, שיהיה איזה סכסוך, ויהיה מלחמה, ויהיה גוג ומגוג, וזה ייפתח באיזושהי דרך, נכון?

אז הוא מבין שזה לא סתם פתאום עכשיו,

פתאום עכשיו הוא נזכר שהוא ג'ודו,

והוא נזכר שהוא גבוה, וזה לא...

אז עכשיו,

זה אדם שמסתכל על המאורעות מעולם בדרך פשוטה, אבל יש.

בבחינת שליחות מעת ה' יתברך.

לפעמים דרגה זו ביריד מלאך של שליח ה' ממש.

לפעמים הקדוש ברוך הוא

שולח שליח ה' ממש.

שליח ה' מעת ה' שליח מעת ה' ממש.

ויש,

זו דרגה נוספת,

יש שמתעורר לראות שיד ה' בעצמו פועלת בעולם,

ולבו מתמלא אימה ופחד.

זאת אומרת, מה שקורה בסוריה, אם יש לאדם מבט אמיתי, הוא רואה איזה פחד,

פחד איך הקדוש ברוך הוא גורם

שהם עושים את מה שהם עושים אחד לשני, זה לא יאומן כי יסופר.

לא יאומן כי יסופר.

מתמלא פחד ואימה, הוא רואה לאן יכול להגיע הדבר.

זה קרוב, מטרים ספורים.

אז פה למדנו שלוש דרגות בינתיים, כן?

עכשיו, אמרנו שמורה גדול זה גילוי שכינה.

מורה גדול זה גילוי שכינה. מגילוי שכינה יוצא מורה גדול.

רואים את יד ה'?

ממש רואים שזה יד ה', זה לא טבע,

זה לא שליש.

זה עד השם ממש.

חכמים זיכרונך ביארו לנו שאלמלא שיאי השם יתברך לישראל להתעלות למדרגה גבוהה של ראיית השם לבדו,

לא היו מתעוררים אל הקדושה כלל.

עם ישראל אם לא האיר את עיניהם הקב' ברוך הוא והעלה אותם למדרגה גבוהה של ראיית השם לבדו,

דהיינו מורה זה גילוי שכינה.

מורה גדול זה גילוי שכינה אם לא היה השם גורם שאם יראו ויפחדו ויבינו ויכירו

לא היו מתעוררים לקדושה כלל. למה?

למה?

כי בעומק טומאת מצרים

היו יכולים להישאר אדישים

גם לראיית מלאך.

אמרנו שלוש דרגות. דרגה אחת שרואים את הדברים פשוט.

מה, משה בא, מרגיז את פרעה וזה, ומדבר אליו ככה וזה. בטח שהוא לא ישלח.

זה בדרך הפשוט.

יש אחד רואה איזשהו שליח.

יש פה משה רבנו, הוא נשלח על ידי הקדוש ברוך הוא, הוא עושה זה, הוא מלאך השם,

מה לעשות?

אבל זה...

לא יכולים אפילו להבין עדיין.

עדיין לא יכולים להבין. למה?

מרוב הטמטום

של הטומאה והכול,

נמצאים,

נשארים אדישים גם לגבי ראיית מלאך.

שליח. מה זה מלאך?

שליח, מעט השם.

הקדוש ברוך הוא שלח שליח להציל את עם ישראל, לעשות פעולה, לעשות משהו. לא רואים.

מרוב הטומאה שנמצאים.

לא רואים שזה שליח השם.

אז לכן היה צריך מורא גדול, זה גילוי שכינה.

שיראו בראייה חושית

חושית

שזה השפיע.

כי בראיית שליח, מלאך,

הטומאה היתה. אז זאת אומרת,

למה הקדוש ברוך הוא בא לגאול את ישראל בעצמו ולא על ידי מלאך, על ידי שליח?

משום שמרוב טומאתם גם לא היו מכירים בזה.

לא היו מכירים שזה שליח מת השם. לא היו מכירים.

רק כשראו שהשם עבר הוא בעצמו ופסח על בתי

מצרים וניגע אותם בניגעים כמו שצריך וכו', והאמית להם את הבכורים והכול.

ואותנו הציעים.

רק כשראו דבר כזה בחוש,

אז היה מורא גדול.

זה גילוי שכינה בעצמה.

זה מה שכינו החכמים, זיכרונם לברכה, בחידותם,

שגם קדושת מלאך היתה נפגמת.

לא קדושתו כלפי עצמו.

בעיני ישראל גם קדושת מלאך היתה נפגמת. גם אם היה יורד מלאך מן השמיים,

גם הייתה נפגמת מהעיניים. הם מסתכלים ואומרים, בסדר, טוב, בא, מלאך, עזר, ועזר, וממשיכים לעבוד.

ממשיכים לעבוד.

הרי המלאך,

משה נשלח

לעם ישראל,

אבל לא היה להם סבלנות למה שהוא מדבר איתם. גאולה, לא גאולה, מקוצר רוח, מעבודה קשה.

מה אתה רוצה ממני עכשיו, מה אתה... תן לעבוד, תן לי לגמור את היום, קצת פקרית, תן לי לישון.

די, כמה לידים אני יכולה ללכת? תן לי לנוח, זו אותי.

וזה שכינו החכמים, זיכרונם לברכה, בחידותם, שגם קדושת מלאך היתה נפגמת.

אבל אי אפשר,

לאור עליון כזה לחול,

מבלי שיהיה כלי מתאים לקבלתו.

אבל גם עם ישראל שיזכו לגילוי שכינה צריך קודם כול שיהיה להם כלי קבלה,

איך הם יקבלו כזה אור גדול?

איך יכולים לקבל כזה אור גדול?

אז לשם זה היו צריכים ישראל לכור הברזל של ייסורים שממרקים את החומריות. קודם כול,

להתיש את החומר,

שלא יצא דן הנאה מהחומר,

שעינו את הגוף, שעיבדו אותו,

אתה אין לך, תן לי רק את הפינה, כמו שאומרים,

אתה מבין? אין לך שום משיכה

אחרי תאוות הגוף, הנאות הגוף, דמיונות, הבלים.

הגוף מקבל חבית נגיסות מהבוקר עד הערב.

רק עבודה קשה בחומרים ולבנים.

אז זה קודם כול היה צריך, כור ההיתוך הזה,

כור הברזל.

מצד שני,

היו צריכים גם לעשות קורבן פסח.

בשביל להיגאל היו צריכים קורבן פסח.

מה זה קורבן פסח?

ביטול עבודה זרה של מצרים.

כמו שכתוב באזור הכדור, אתה צריך לשחוט

את האלוהים של מצרים לעיניהם.

ביטול טומאת מצרים לחלוטין, לא מחזיק מהם כלום.

לא מתורתם, לא מהגיגיהם, לא משיטתם, לא משקריהם.

שוחט להם את האלוהים.

אז זה היה כלי קיבול בשביל לזכות, לראות.

אז אין גוף, אין להימשך אחרי הגוף, הגוף מותש.

מה נשאר רוחניות?

אבל צריך עוד כלי קיבול. אבל אם יש לך בדעה עדיין,

שבכל אופן, למצרים יש להם את האלוהים שלהם,

את הטלה ואת זה ואת זה ואת זה. ככה הורגלת, חונכת, 210 שנה אתה שם.

אז אתה מתבקש, בבקשה, נא לשחוט אותו ולשים אותו, אתה יודע, ככה שלם, שיראו המצרים יתפוצצו, שהריח שלו יעלה ואל תשבור בו עצם ולא כלום.

כל זה סודות שכתוב במהר״ל, אחדות.

להראות אחדות, שכל אחד, אין פירוד,

כל אחדותו יתברך.

לא תשברו עצם, לא נא ולא מבושל,

ולאכול אותו בבית אחד, לא בשני בתים ולא בשתי חבורות, אלא בחבורה אחת.

כל הדינים של קורבן פסח

מראים על אחדות.

אחדותו יתברך. אין עוד מלבדו.

אין.

אנוכי השם הרכב, ולא יהיה לך אלוהים אחרים.

אם תעשה ככה, יש לך כלי קיבול והכשרה לזכות לגילוי שכינה ולהכיר בזה.

בגאולה עתידה,

שהיא צריכה להתחיל מלתתא, מלמטה,

על אחת כמה וכמה, זה כבר לא יהיה בחיפזון,

כי כבר קיבלנו את התורה,

על אחת כמה וכמה שהכרחית ההכנה הזאת.

אנחנו צריכים להשתחרר מכל הגשמיות,

לשבת פה שבוע-שבוע לפחות בהתחלה,

ולבטל את כל החומריות,

את כל ההגלים,

את כל התקוות של החומר,

להחריב את כל תרבות הגויים מביתנו,

את הטמבלוויזיה, ואת האייפון,

ואת המחשב, ואת כל הקשקושים,

כל מה שמחבר אותנו לעולם החיצון, שדרכו,

דרך המכשירים,

מגיעה אלינו כל תרבות מצרים, ותרבות סדום, ותרבות אנוש,

ותרבות המבול, ותרבות כל התרבויות,

בהכל נכנס בסיום, שזה הכוח האחרון שמשלח היצר הרע לפני שהוא ימוגר.

אז מי שעושה את זה

ויבודד את עצמו מהשליטה והאחיזה של יצר הרע וחילותיו,

זה הכרחי כדי שייעשה כלי ראוי לקבל את אורות ה' יתברך.

אם כן,

עד כמה אנחנו צריכים

להכין את עצמנו לביאת המשיח,

זה על-ידי ביטול היש.

שכל מה שבעינינו נראה שזה יש, ויש לי, אתה יודע, יש לי ויש לי,

כל הזמן אומרים, יש לי, יש לי, אתה יודע, מה יש לי? יש לי ויש לי ויש לי. אין לך כלום, גם עצמך אין לך.

ברגע אתה מתאדק.

חיש גז, ונעופה.

איך אומרים היום? תן גז.

זהו.

אז לכן, בן אדם צריך להבין, בטל את היש

החומרי,

תפוס את הרוחניות ותזכה לגילוי שכינה.