פרשת וילך

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציבי יום,

התורמת מודה להשם יתברך על הניסים הגלויים והנסתרים,

על כל הטוב והחסד והרחמים שהקדוש ברוך הוא עשה עושה ויעשה איתה.

אמן.

אמן.

רחל בת שמחה,

כל יוצאי החלציה יחזרו בתשובה שלמה במהרה,

יזכו לחברים טובים, לזיווגים הגונים,

יצליחו במעשה ידיהם,

לפרנסה בשפע ובנקל,

עם בריאות שלמה ואיתנה, אמן.

אמן.

טירן בן רות, אייל בן רות,

יזכו לרפואה שלמה בתוך של חולי עמו ישראל,

ובתשובה שלמה עם כל הישועות, אמן.

אמן.

פרשת ויהיה לך שנת תשפו,

ויאמר עליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא.

רש״י,

לא אוכל עוד לצאת ולבוא.

דבר אחר, לצאת ולבוא בדברי תורה מלמד שנסתמו ממנו מסורות

ומעיינות החוכמה.

למה נסתמו למשה רבנו ביום פטירתו?

גמרא בגיטין ל״ו, מסופר

על מלמד תינוקות שהיה חובט ומכה בתינוקות יותר מדי.

לפיכך הדיר אותו רב אחא על דעת רבים,

שלא ילמד עוד תינוקות.

אולם רבינה החזיר אותו,

כיוון שלא נמצא מלמד כמוהו.

רואים מפה, כאשר אין רבי ראוי,

אין ברירה אלא להתיר את הנדר ואת השבועה.

כמו במקרה הזה ששמענו,

שהדירו אותו,

זה נדר בשבועה, שהוא לא ילמד יותר.

חזיר אותו רבינה.

אז מה רואים?

כשאין ברירה,

כשאין רבי ראוי ואין ברירה אלא להחזיר אותו,

אז מתירים את הנדר והשבועה.

אם כן, מחמת שמשה רבנו היה הגדול בישראל,

ולעם ישראל לא היה רב גדול כמוהו,

מן הראוי שהקדוש ברוך הוא יתיר את השבועה שנשבע שמשה רבנו לא ייכנס לארץ.

משום כך,

לקראת הפטירה של משה רבנו,

הוכרח הקדוש ברוך הוא לסתום לו את מעיינות החוכמה.

ואז הוא כבר לא יכול להורות שוב את בני ישראל ולהיות הרב הגדול.

ולכן, בורא עולם לא היה מוכרח להתיר את השבועה.

אז זה היה

עצה של הקדוש ברוך הוא,

איך הוא לא יחויב להתיר את השבועה.

עכשיו,

יום אחד בחייו של צדיק

זה עולם מלא.

ויש פה דבר פלא.

משה רבנו מגלה לנו בפסוק הזה

חידה עמוקה

על המשמעות של החיים והמוות.

מה הוא אומר להם?

ויאמר עליהם

בין מאה ועשרים שנה אנכי היום.

רש״י אומר

היום מלאו ימיי ושנותיי ביום הזה נולדתי וביום הזה אמות.

ועוד הוסיף ואמר

לא אוכל עוד לצאת ולבוא.

מלמד שנסתמו ממנו מעיינות החוכמה.

זאת אומרת, לא יכול לצאת ולבוא בלימוד.

אלא שפליאה עצומה מתעוררת לנוכח דברי רש״י.

מהפסוק

את מספר ימיך המלא למדו חכמים בראש השנה י״א שהקדוש ברוך הוא ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום.

כלומר,

ביום שנולדו,

באותו יום בדיוק הם נפטרים.

והמהרשה מקשה קושייה נפלאה.

איך ייתכן

ש...

ביום שנולד בו הצדיק, באותו יום הוא מת.

נגיד שנות

אדם בינוני הן שבעים שנה.

כך כתוב ימי שנותינו בהן שבעים שנה.

בערב ראש השנה

הוא סוף שנה.

ויום אחד בשנה חשוב שנה.

אם כן, היום שלפני מיתת הצדיק

הוא סיום שנת השבעים.

ויום שלאחריו,

שזה יום מותו,

הוא כבר שנת השבעים ואחת.

אז אמר שבא חוכמתו,

אמר את מספר ימיך המלא,

המילה מלא

זה שבעים ואחת.

אז כאילו רמוז שמוסיפים את היום הזה גם כן.

לפי זה אבל קשה.

קשה על רשי. למה? רשי אמר היום הם מלאו ימיי.

היום נולדתי והיום אמות.

הרי כבר ביום שלפניו מלאו לו 120 שנה.

אלא שכאן טמון סוד עמוק

בחיי משה רבנו.

יש מחלוקת בין חכמים.

האם משה נפטר בערב שבת

או בשבת עצמה?

ידוע לנו שהוא היה שר התורה.

כל ביאתו לעולם הייתה רק לשם נתינת התורה לעם ישראל.

כאשר סיים ללמד את כל התורה לכל ישראל נסתמו ממנו מעיינות החוכמה כדי שייכנס יהושע לתפקיד.

מתי זה היה?

בערב שבת.

אז באותו רגע שנסתמו ממנו מעיינות החוכמה נחשב למשה כאילו כבר מת באותו יום.

כי לא צריכים אותו כבר בעולם.

אם נסתמו, אין לו מה ללמד,

אין לו מה להעביר,

אין לו שום דבר.

אז למעשה הוא מת.

בלמחרת, ביום שבת, סמוך למנחה,

קבע נרו בפועל

ויצאה נשמת חיותו.

אז למות הוא מת יום קודם,

מבחינה רוחנית,

פיזית זה היה למחרת.

זה מה שאומר רש״י, יום מלאו ימיי,

זה כשנסתמו מעיינות החוכמה בערב שבת, זה מוות רוחני,

ולמחרת בשבת זה המיטה של הגוף.

וכאן לומדים יסוד גדול,

משמעות חיי האדם לא נמדדת בשנים בלבד,

אלא במילוי התפקיד בתוך השנים בעולם.

כשמשה השלים את התפקיד למסור את התורה,

נסתם מעיין החוכמה,

וזה פטירה רוחנית,

עוד לפני שיצאה הנשמה בכלל.

אבל צדיקים,

פעמים תכלית החיים היא כה ברורה,

עד שניתן לראות בעין החוכמה את הרגע המדויק,

מתי השלימו שליחותם בעולם.

נגיד אנשים,

השם מרחם,

יש להם דמנציה,

פרקינסון,

כל מיני מחלות כאלה,

והם מאבדים את הקשר עם הסביבה,

ולא זוכרים, ולא מזהים, ולא כלום.

זה בעצם מת.

מת שמהלך.

כמו רשעים שהם מתים ומהלכים.

אלה לפחות, יש להם דמנציה,

אז זה מת.

אבל אלה חיים ומתים,

רשעים.

אז חיים ומוות זה לא תלוי רק בכמה אתה נושם.

אפשר לנשום ולהיות מת.

אם יבדקו אותו, הוא חי, יגידו.

לא.

התורה אומרת, הוא מת.

יסתמו מעיינות החוכמה, זה מת.

זהו.

מי שסותם לעצמו את החוכמה,

אז הוא בעצמו המית את עצמו.

מתאבד.

מתאבד.

באדוני הוא ההולך לפניך.

הוא יהיה עמך.

לא ירפך ולא יעזבך.

לא תירא ולא תיחת. איזה הבטחות.

השתבח שמונה.

לפעמים אדם מרגיש כאילו הקדוש ברוך הוא.

עזב אותו.

מלא ייאוש.

אבל התורה אומרת לו, תדע לך,

גם במצבים הקשים ביותר,

שאתה בטוח שהקדוש ברוך הוא לא איתך, תדע לך שהוא שמה.

ואפילו בהסתורת,

שבתוך הסתורת,

בוודאי, גם שם נמצא השם יתברך.

אז הפסוק הזה מפתיע,

גם במצבים הקשים ביותר,

שאתה בטוח שהקדוש ברוך הוא לא איתך, תדע לך שהוא שם.

הוא לא מרפה ממך ולעולם לא עוזב אותך.

ועכשיו נראה מעשה שימחיש לנו את זה בצורה נפלאה,

אונייה טבעה מלב ים,

ניצול יחיד,

נסחף עם הזרם

לחוף אי בודד,

שלא הייתה בו נפש חיה,

מבחינת בני אדם, בעלי חיים כן.

מתוך מצוקה נוראה ודאגה לגורלו,

התפלל השם שיציל אותו.

כל יום היה יוצא וסורק את האופק לראות

אולי יש מושיע.

כמובן, תשוש, רעב, פצוע.

ניסה והצליח לבנות לעצמו צריף קטן

מהשרידים של האונייה שנסחפו לחוף.

נחמה פורתא,

לפחות יהיה לו מחסה מחיות טורפות ומגשם וקור.

הכניס עצמו לצריף עם מעט החפצים שהיטלטלו בין גלי הים,

וזה כל רכושו בעולם.

יום אחד יצא על היער לחפש מזון,

לחיות נפשו,

בפרצה דלקה בצריף,

שנשרף כליל על כל תכולתו.

להבות האש גדלו והתפשטו,

ואיימו לשרוף את כל היער,

ועשן שחור התעמר אל על.

הכל נראה אבוד.

אפילו צריף כבר אין לו...

כל הרכוש שלו נשרף,

גחלים.

צעק,

מה קורה?

למה בעלי אסון כזה?

למה אסון אחרי אסון?

אלוקיי, האם נטשת אותי לגמרי?

מרוב בכי

נרדם.

פתאום הוא שומע רעש של מנועים,

ספינה מתקרבת,

הביט אל חוף הים ורואה עשרות אנשים יורדים ממנה,

באו להציל אותו.

שאל, איך ידעתם שאני פה?

האי הזה נידח.

אה, ראינו את סימני האש ששלחת לנו,

וכך ידענו להגיע לכאן.

טוב שפעלת בחוכמה כזאת, והבערת אש גדולה עד כדי כך שרעינו אותה למרחקים.

המסר,

אל תחשוב לרגע שהשם לא איתך,

הכל לטובה,

גם אם לפעמים נשרף הבית והכל שחור.

דווקא משם צצה ישועה,

ומתגלה שזה היה הסימן כדי להחזיר אותו הביתה.

איי, איי, לפעמים הקדוש ברוך הוא עושה לאדם

איזה סימן,

אבל בשביל להחזיר אותו הביתה, הכוונה בתשובה, תתעורר.

קורים כל מיני דברים שאתה תמה, איך זה, מה זה, למה זה, מה מגיע לי, לא זה.

והקדוש ברוך הוא עושה זאת בשביל להחזיר אותך אליו הביתה.

עוד דוגמה,

כתוב, לא ירפך ולא יעזבך.

אחרי 120 שנה מגיע אדם לשמיים, רואה סרט של כל החיים.

מההתחלה.

איך הוא יצא בפעם הראשונה?

עד הרגע האחרון.

והוא רואה

שני זוגות של צעדים.

הוא רואה את עצמו,

והוא רואה שהקדוש ברוך הוא כל הזמן ליבא אותו.

פתאום הוא שם לב שברגעים הקשים של החיים יש רק זוג אחד.

והוא נאנח ואומר, אח.

עכשיו אני מבין למה באו הצרות,

כי אתה נטשת אותי.

אני רואה שיש רק זוג אחד.

הקדוש ברוך הוא עונה לו, לא, לא, לא, לא, בדיוק הפוך.

בכל הרגעים שהיה לך קושי, מכשול וצרה,

הזוג צועדים האחד, זה שלי,

אני הרמתי אותך על ידי שלא תיפגע.

זה מה שכתוב בפסוק, ואדוני הוא ההולך לפניך,

הוא יהיה עמך,

לא ירפך ולא יעזבך. יש לך יותר הבטחה גדולה מלדעות?

פסוק כזה מפורש.

תמיד אבא שבשמיים איתנו,

גם אם בעיני בשר אתה לא רואה.

מעודד, לא?

השם לא יעזוב ולא ייטוש,

הוא איתנו.

איש אחד נסע ברכבת

והבחין שבחור שיושב לידו לא מסיר את העיניים מהחלון,

וכל הזמן הוא טר ומחפש

באנשים הממתינים בתחנה.

כל הנוסעים עסוקים

בעיתון,

בפלאפון,

בנמנומים,

הוא לא מסיר את העיניים מהחלון.

שאל אותו,

תגיד לי, מה זה הסיפור הזה שאתה כל הזמן מסתכן,

מסתכן, מסתכן, אתה מחפש משהו?

אז הוא אמר לו, אני אספר לך מה קורה.

נולדתי בבית עני.

רציתי לקנות משהו ואין כסף.

לא עמדתי בניסיון, גנבתי.

תפסו אותי.

והביזיונות שהיו לאימא שלי היו נוראים.

כולם באו ואמרו,

הבן שלך גנב אפוד.

וואי, וואי, וואי.

אחר כך הגיע מועד המשפט

וגזרו מאסר שלום.

שלוש שנים,

והבזיונות של האימא גברו את עצמו.

עכשיו,

תמו שלוש השנים, השתחררתי מהמאסר.

כתבתי לי, אימא,

אני אוהב אותך

ורוצה לחזור הביתה.

אני לא יודע אם את מסכימה לקבל אותי שוב,

לנוכח הצער ועוגמת הנפש שגרמתי לך.

אם את מסכימה שאשוב הביתה,

תעמדי בתחנה,

תנופפי לי עם צעיף צהוב.

אם אני אראה את הצעיף מתנופף,

אני יודע שאני יכול לרדת.

אם לא, אני אמשיך הלאה.

עכשיו אתה מבין?

בכל תחנה אני מסתכל לראות עם מי יש את הצעיף.

שאל אותו, באיזה תחנה היא אמורה לחכות לך?

אמר לו, בעוד שתי תחנות.

שם זה הבית שלנו.

אבל אני מסתכל בכל תחנה,

אולי אימא הקדימה ורצתה לחכות לי בתחנה יותר מוקדמת.

מאותו רגע הוא כבר לא הביט לבד, גם השכן שלו הביט איתו וחיפש צעיף צהוב.

ממש נדבקו לשמשה.

האם, האם את חכה לו או לא?

הרכבת עוצרת בתחנה הבאה

ונותרה עוד תחנה אחת.

הם מחזיקים בחלון,

כאילו מבקשים לצאת דרכו החוצה.

המתח בשיאו.

הרכבת עוצרת בתחנה שחיכו לה,

לא היה שם מצע אפצור.

היו עשרות צעיפים צהובים.

כל התחנה מלאה,

מתנופפים ברוח.

קוראים לבן, לשוב הביתה.

האם עומדת שם,

מנופפת והיא הביאה עוד עשרות אנשים שינופפו בצעיפים?

זה המעשה.

אנחנו במשך שנה שלמה התרחקנו מהקדוש ברוך הוא,

עשינו מעשים שלא ייעשו,

גרמנו צער להבינו שבשמיים,

ועכשיו אנחנו יוצאים מהמאסר של יצר הרע,

אה, מרות.

רוצים לשוב הביתה.

ימים יפים,

ימי הסליחות והרחמים.

המלך ממתין לנו בשדה,

אבל יש לנו פחד.

האם הוא רוצה אותנו בחזרה אחרי כל הריחוק והכאב שגרמנו לו?

אנחנו מנסים לפתוח פתח כפתחו של מחד,

והוא מצידו פותח לנו כפתחו של אולם.

הוא מחכה לנו עם הרבה צעיפים,

הרבה

שובו אליי,

באשובה אליכם.

רק לעמוד בחלון, לצפות, להתגעגע ולשוב בחזרה.

איי, איי, איי, איי,

כמה אנחנו צריכים להיות זהירים,

כמה אנחנו צריכים להיות

חכמים

ולדעת

איי, איי, איי, איי, איי,

אחד

קנה יגואר,

שני מיליון שקל.

יוצא לכביש

ונוסע,

בכביש פנוי, מרביץ.

ואו, איזה רעש, וואו, יגואר, וואי, וואי, וואי, וואי, וואי, וואי, וואי, וואי, וואי, וואי, ופתאום מבין

שתי מכוניות אחרונות

יוצא ילם, ומשליך עליו בלוק על האוטו, פאח!

פיקם לו את הדלת,

הוא יוצא בעצבים, שתי מיליון שקל, מה הוא עשה?

מה אתה עושה?

אומר לו, לא הייתה לי ברירה.

מה זה לא הייתה לך ברירה?

אומר אח שלי,

נכה בכיסא גלגלים, נפל.

אני לא יכול להרים אותו.

אנשים עוברים,

ואף אחד לא עוזר לי.

לא הייתה לי ברירה, אלא לעצור אותך.

בשביל שתעזור לי להרים את הבט.

היה אח שלי.

הוא ניגש, עזר לו להרים את הכול,

וזהו.

ואז הוא לקח מזה מוסר השכל, הוא החליט שהוא לא מתקן את הדלת,

שצריך להיות בחיים עם שימת לב לכל מה שקורה מסביב.

לא לשעוט

מבלי להבחין מה קורה מימין ומשמאל וכו'.

המוסר השכל, אנחנו שועטים כמו ביאגואר, לא מסתכלים מה כן, מה לא, מה נכון, מה לא.

כשלא מסתכלים, פתאום נופל בלוק

שעוצר את הבן אדם ונותן לו לחשוב.

תשמע, יש בעיה, אתה לא כנראה שם לב למה שקורה,

אז צריך איזה בלוק שיעצור אותך.

חמא על יגואר, שתי מיליון, לא חמאה.

כן, כי אם היית מסתכל, נוסע לאט, מבחין, ככה,

בחיים צריך להסתכל ימינה ושמאלה וגם למעלה,

גם למעלה, קשה לאנשים להרים את הראש למעלה.

ואז אין בלוק,

הכול בסדר, הכול עובר חלק.

אה, הכול ידועה והכל ישר וכוחה.

והכל יאמרו,

והכל יאמרו, אין קדוש כשם.

הכול ידועה והכל ישר וכוחה.

מהכל יאמרו, מהכל יאמרו, אין קדוש כשם.

הכול ידועה והכל ישר וכוחה.

מהכל, מהכל, מהכל יאמרו, אין קדוש כשם.

מהכל ידועה,

והכל ישר וכוחה.

ועד כבר ועד כבר ועד כבר יום יום אין כדוש קשה.

הריני מכוון גם אם סנחו דור אידו סנחו דור אידו סנחו דור נפשו שחור סעדו

כבדא דו ואיכו דימו אמרו דור אידו לעשות

נחת רוע לקדוש ברוך הוא.

ולא עשות נחת רוע לטנוע גדוש

שיהיו ספתות דור בגבה.

ובי חנן יאמר אנשי יאמרו סון.

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת,