מנהגי "זכר לחורבן" בכל ימות השנה, גדרי איסור מוזיקה ונגינה, וההיתרים בסעודות מצווה ובאירועי קירוב רחוקים

 - - - לא מוגה! - - - 

שלחו את רבי יהושע שידבר על ליבם. הקשה עליהם רבי יהושע, למה אתם לא אוכלים בשר? זה מעניין. היה בשר קורבנות על שולחן הקדוש ברוך הוא, על המזבח, עכשיו אין שמה. היו מנוסחים יין על גבי המזבח, עכשיו אין. אז אם השולחן של הקדוש ברוך הוא ריק, איך השולחן שלנו, איך אנחנו נעז לאכול בשר? הקשה עליהם ואמר, אם כך לא תאכלו לחם, היה לחם בפנים, עכשיו אין לחם בפנים. אמרו, טוב, לא נאכל לחם, נאכל דברים אחרים. היה פירות שבעת אמינים, היום אין שבעת אמינים, לא מביאים לבית המקדש. אמרו, טוב, לא נאכל מאותן הפירות של הביקורים, נאכל אבטיח, נאכל דברים אחרים. הקשה עליהם, אם כך, מים לא נשתה שתקו. בזה לא יכלו לומר לא נשתה מים, נשתה תה, נשתה קוקו-קולה, הכל זה מים. ואז המשיך מייד רבי יהושע ואמר לגזור גזירה על העם ישראל, לגזור גזירה על הציבור, אין לנו רשות, אין לנו את הסמכות, אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בזה. אבל אם רוב הציבור לא יכולים לעמוד בזה, אין לנו סמכות לגזור גזירה כזו. ולגזור על כל העם ישראל שלא יאכלו בשר כל השנה כולה, עם ישראל לא יעמוד בדבר הזה. ולכן יש היתר לכולנו לאכול בכל ימות השנה בשר. בימים האלה, ימי ראש חודש אב עד י' ועד בכלל, כמה ימים לא לאכול בשר, באמצע היה לנו שבת, שבת חזון כן אכלנו, וממילא כמה ימים בשנה זה בוודאי דבר קל ולכן בזה ארוז ככל עם ישראל נהיה כחומרה. אבל לגזור על כל השנה כולה אי-אפשר. מצד שני, שלא להתאבל כלל ועיקר גם כן אי-אפשר. נגזרה גזרה, קרה אסון לעם ישראל, ולכן הגמרא מונה שם כמה וכמה דברים שאבילות החורבן נוהגת כל השנה כולה. דבר ראשון, כשאדם מסייד את הבית לא יסייד את הכול אלא ישאיר אמה על אמה. 48 סנטימטר ל-48 סנטימטר שלא יהיה מסייד, כדי שייכנס וייצא, יראה את המקום חרב ויזכור את עניין החורבן. כך גם כשאדם בא לערוך שולחן, גם שם לא ימלא את כל השולחן כולו. גם אם יש לו, ברוך השם, הרבה מאכלים, יש לו את כל המאכלים, את כל המשקיעות, ואף על פי כן הוא ישאיר פינה ריקה, גם זה זכר לחורבן. צריך ללמד את ההלכה הזאת המלצרית. הם שאמירים למלא לנו את השולחנות, צריך לשים לב שהם ידעו את ההלכה שלעליו ישאירו מקום פנוי כדי לזכור את אבידות החורבן. אם המדובר הוא בשבת ומכינים לנו שולחן שבת, ביום שבת אין עניין של אבידות. ברכת השם את העשיר זו שבת, לא אוסיף עצם לאימה זו אבידות, כלומר שאין אבידות בשבת, ולכן לגבי שבתון אין לנו בעיה. אבל בימי החול, גם כשיש לך סעודה, שמחה של מצווה, סעודה של פדיון אבון וכיוצא בזה, אף על פי כן צריך לשייר מקום פנוי בשולחן, וגם זה נוהג בכל יומות השנה. כשהאישה רוצה להתקשט, אין לה היתר לענוד את כל התכשיטים שלה, אלא לעולם תכשיט אחד יישאר בארון, גם זה זכר לחורבן, כדי שתזכור את עניין החורבן, ולכן לא תיקח, לא תענוד בבת אחת את כל התכשיטים, אלא תכשיט אחד לעולם יישאר בארון. את זה אנחנו לא אומרים לה, מה שהיא תרצה היא תחליט. עוד דבר שהגמרא מביאה על סכן החורבן כלפי החתן. הפסוק אומר, אם אשכחך ירושלים תשכח ימוני, תדבק לשלי לחכי אם לא אזכירכי, אם לא עלה את ירושלים על ראש שמחתי. ולכן הגמרא אומרת שצריך להניח אפר במקום שאנחנו מנחים את התפילין, פאר תחת אפר, שם צריך להניח את האפר, וכך נוהגים גם אחינו האשכנזים וגם התימנים. אבל אנחנו הספרדים לא נוהגים להניח את האפר, אלא במקום זה שוברים את הכוס, על פי דברי התוספות בברכות ל״א. ההסבר לדבר כותב הקולבו, דברי הקולבו אמרו גם את יוסף. בזמנם החתונות היו ביום. החתן היה מגיע לחתונה עם התפילין. אתה מזיז את התפילין, במקום זה אתה מניח את האפר. היום אף חתן לא מגיע לחתונה עם התפילין, ולכן היום לא שייך את עניין האפר, אלא במקום האפר אנחנו שוברים את הכוס. מעיר ואומר על שדה חמד, כבר לפני כמאה ועשרים שנה, הן רבים מטעם הארץ, אנשים מעמי ארצות לא ידעו ולא יודעים מדוע שוברים את הכוס. ואחרי שבירת הכוס, אדרבה, כולם צועקים מזל טוב. חושבים שהדבר נעשה כדי להראות את גבורתו של החתן, שבמכה אחת הוא כיסח, שבר את הכוס. ולכן הוא שואל, מה התועלת שבדבר? אילך הנמלה צריך החכם שמנחה את כל הטקס מההתחלה ועד הסוף, לפני שישברו את הכוס, להסביר בקצרה לכל העם שאנחנו כעת מתייחדים עם חורבן בית קודשנו ותפארתנו, לבקש מכל הציבור, כולל החתן, שכולם ביחד יגידו את הפסוק, אם אשכחך ירושלים, ואחרי זה החתן ישבור, בזה יהיה לך תועלת בדבר, שכולם באמת יתייחדו עם חורבן בית המקדש. הרמלה כותב בדרכי משה שיש הרבה קהילות שנהגו לעשות את שני הדברים לחומרה. גם היו מניחים מפר וגם שוברים את הכוס. אנחנו לא עושים את שני הדברים, אלא כמו שאמרתי, הספרדים נהגו לשבר כוס של זכוכית, רק שישימו לב שהשברים של הזכוכית לא יזיקו לאנשים, בפרט כעת בקיץ. אנשים הולכים עם סנדלים, זה יכול לגרום נזק, שיעטפו את זה עם נייר עבה כדי שהשברים לא יזיקו לאחרים. הגמרא במסכת סוטה בדף מ״ח, הגמרא אומרת שאסור לנגן בכלי נגינה. שוב, גם זה כולל כמעט כל השנה כולה. זאת אומרת, חוץ מחול המועד פסח וחול המועד סוכות, שם יש לנו מצווה ושמחת בחגיך, יש לנו בעוד חודשיים חג הסוכות, אדם רוצה לשמוח שמחת בית השואבה ולהביא כלי נגינה, בחג ודאי שהכול מותר. כך גם ביום הפורים הכול מותר. אבל בסתם כך, סתם ימים, אתה רוצה להביא מחר כלי נגינה כדי לשמח את החברים, להשמיע עליהם איזה שירים. הדבר אסור, אין לנו יותר בכל השנה כולה. דבר נוסף, הגמרא הוסיפה בגיטין ז' בשיר לא ישתו יין. זאת אומרת, שירה בפה מותרת בתנאי שאתה לא שותה יין. אם אתה שותה יין, היין יש בו את האלכוהול שמדליק את האדם, יחד עם זה אתה גם שר, בוודאי שהדבר הזה משמח מאוד, ולכן גם זה נאסר בכל ימות השנה. זאת אומרת, או כלי נגינה, זה מה שאסרנו קודם. דבר שני, או גם בלי כלי נגינה, אם האדם הזה שותה יין ושר, גם זה נעשה בכל ימות השנה. אם האדם הזה ביום שבת רוצה לשתות יין ולשיר, שביום שבת אין לנו בעיה להגיד את כל שירת הבקשות, הדבר מותר מלכתחילה, אבל בימי החול הדבר אסור. הרמ״ר כותב את דברי הסמה והגעגעות מימוניות, המעריל, שבמקום שיש שמחה של מצווה כגון חתונה, שמחת חתן וכלה, לכבוד החתן והכלה הדבר מותר. כך דעתו הפוסקים וכך המנהג של כמעט כל עם ישראל, חוץ מהתימנים. התימנים בחוץ לארץ נהגו חומרה בדבר. הם הבינו את דברי הגמרא והרמב״ם שגם במקום שמחת חתן, גם כשיש לך חתונה אסור לנגן בכלי נגינה, אלא דרכם היה, היו שומרים את הפחים של החלוצים וכשהיו רוקדים לפי הקצב היו מכים על הפחים האלה, בזה היו גומרים את העניין. התימנים יודעים לרקוד יפה, יש להם ריקוד נפלא, והיו רוקדים בלי תזמורת, אלא כמו שאמרתי, במקום התוף היה להם את הפחים של החמוצים. זה היה מנהג טוב, שם נהגו בתימן לעשות כדבר הזה. היום אף תימני לא עושה את הדבר הזה. בדרך כלל התימנים הדלתים הם שמרנים מאוד, ושומרים בצורה נפלאה את כל המנהגים שהיו. את המנהג הזה הם לא מצליחים. אפילו אם תאמר גם הכלה, גם היא בלדית, אני לא מאמין שתהיה איזה כלה שתסכים להתחתן בלי תזמורת. הכרתי אדם אחד ויחיד שהצליח לעשות את הדבר הזה. חוץ ממנו, אפילו התימנים בדבר הזה קשה להם מאוד. טוב, יש להם על מי לסמוך, שהגיעו לכאן, לארץ ישראל, על-פי דברי מרן באבקת רוחל סימן רשות ב' כשבאים לכאן יכולים לשנות, אז בדבר הזה יש להם על מה לסמוך. אבל כמו שאמרתי, אנחנו פוסקים להתיר דרך התחילה במקום שיש שמחת חתן וכלה. נחלקו הפוסקים לגבי שאר סעודות מצווה, סעודת ברית מילה, פדיון הבן, סיום מסכת, הקפות שניות שיש לנו במוצאי שמחת תורה, ובכולן המסקנה היא להתיר. המחלוקת היא בדרבנן, ולכן אם יש לאדם מחר ברית מילה, הוא רוצה מייד אחרי המילה סעודת מצווה, שהתזמורת גם תנגן, תלווה אותנו, אין בעיה, מעיקר הדין כאן, כיוון שיש סעודת מצווה, הדבר מותר מלכתחילה, אין איסור בדבר. אבל כשמארגנים ערב שירה חסידית, שם אין לא חתן ולא כלה, לא ברית מילה ולא דבר אחר, אלא יש שם חשבון שיקול מסחרי. מי שמארגן את זה, עוגרף בלילה אחת מאה אלף דולר, עושה רווח מהכרטיסים שהוא מוכר. כאן אין היתר בדבר. גם אם אתה נותן לו כותרת יפה, אתה אומר ערב שירה חסידית, אבל אותם חסידים אין רוח חכמים נוחמיהם. כל חכמי הדור בזמנו, כשנשאלו, כולם אמרו שהדבר הזה אסור, וכך המסקנה האדם ער השמיים לא ילך לשווא, ולא משנה אם קוראים לזה ערב שירה חסידית או ערב שירה תימנית או ערב שירה מזרחית, הכותרת, המילים היפות לא ישנו את המהות. יש שם תזמורת, יש שם נגינה שאינה על פי ההלכה. היה אחד מהחברים שעשה פעם דבר כזה, אבל הוא עשה את הדברים בחוכמה. שבועיים קודם הוא הלך לרבנות וביקש מהם את הרשימה של החתנים נתנו לו את כל הרשימה, עשרות חתנים, אלה שאמורים להיות בתוך שבעה ימי חופתן באותו יום, ולכולם הוא שלח כרטיסים בחינם, וכתב על הכרטיס שזה כרטיס במה. נוסף לזה ביקש מאחד הרבנים שיכין יעשה להם שם במקום סיום מסכת. וכך היה בתחילת הערב, החכם ניגש ואמר את כל הסיום, סיים את הגמרא, אמר קדיש, ואחר כך המנחה אמר, יש פה על הבמה, יושבים כאן כך וכך חתנים, אנחנו מברכים את החתנים, שיהיה להם בסימן טוב, במזל טוב, ולכבוד סיום מסכת, ולכבוד החתנים, ותזמיר ותנגן. טוב, הוא לקח עליהם טרמפ, יש הווה אמנה להתיר. אבל אלה שמארגנים שירה חסידית, לא ראיתי שעושים את הדבר הזה, אותם הטמאים, הקמצנים, לא שלחו לא לחתנים ולא לקלות אפילו כרטיס אחד בחינם. ממילא צריך לשאול אותם, לשמחה, מה זה עושה? מי התיר להם לבוא ולעשות את כל המנגינות האלה? ולכן אדם בראש המאים ששואל אותנו, תגיד לו, אל תלך לשם, עדיף להימנע מכל זה. אבל אם יש סעודת מצווה, כמו שהבאנו דוגמה לגבי הקפות שלויות, מה שירצו להביא לשם תזמורת וחריצה בזה, הגאון הרב קוק, שנשאל בדבר לפני 80 שנה, התיר, וכן על זה הדרך גם הרבנים האחרים, גם כן התירו כל שיש בדבר הזה, סעודת מצווה, עליו הכי לא. היום יש עוד דבר שגם אותו אנחנו מתירים, יש שם היתר גורף לעניין. אותם האנשים שעוסקים בקירוב רחוקים, אם זה ארגון הרב אמנון יצחק, אם זה ארגון ערכי וכיוצא בזה. הם עושים את הדברים בחוכמה נפלאה, אבל יש להם צורך גם עם תזמורת. הניסיון שבחמישים שנה האחרונות הראה, אם אתה מארגן ערב כזה, אפילו אם אתה מביא את המרצים הכי טובים, אולי יבואו איתרסר אנשים, אולי קצת יותר. לא יבואו קהל רב. אתה רוצה להביא קהל גדול, אתה צריך את התזמורת, וככל שהתזמורת טובה יותר, כך יבוא לך קהל יותר, ומתוך אותם המאות אתה יכול לקרב ולהחזיר הרבה מהם בתשובה. בין שיר לשיר הרב אומר דברי תורה, דברי אלוקים חיים, ופותח להם את העיניים, לאותם האנשים שעד היום לא ידעו מהי תורה, מה זה שמירת מצוות. גם כאן הדבר מותר, להם יש יותר גורף בדבר הזה. כמו שאמרתי, בלי זה, בלעדי זה, הערב לא יצליח. ולא רק שנשים לא יבואו, גם גברים לא יבואו. איך הגמרא מתארת את השמחה הגדולה, את האהבה של הנשים לתזמורת, לכלי נגינה? הגמרא אומרת, אפילו אישה בת שישים רצה כמו ילדה בת שש כדי לשמוע מוזיקה, כדי לשמוע תזמורת. הלשון של הגמרא, בת שיטים כבת שיט לקלטבלה רעתה. אז כשאתה מביא תזמורת טובה, אתה יכול להביא גם הרבה אנשים, וחלק מהם תוכל לחזור בתשובה. עליו אחי, אין לך אפשרות להצליח. הרי התוספות הוא מרן לשולחן ערוך בסימן ש״ו, סעיף י״ד כתבו. כדי להיקרב אדם להחזיר בתשובה, אפילו לחלל את השבת, מרן אומר שמותר. לא רק כדי להציל את הגוף, פיקוח נפש, גם כדי להציל את הנפש. שם הדוגמה של מרן, ששלחו לאדם שביתו יצאה, השתמדה, ולקחו אותה, חטפו אותה. מרן אומר שמחללים את השבת כדי לנסות להציל אותה. אז גם פה יש לך איסור דה רבנן להשמיע תזמורת. נכון, לנו הדבר אסור. אם תרצה להביא כעת פה תזמורת, כאן, ברוך השם, כולם דתיים, כל העדה כולם קדושים ובטוחם השם, פה הדבר אסור. אבל כשאתה הולך למקום שרבם, רוב ככל האנשים שם, אנשים שאינם דתיים, אתה הולך לתל אביב בצפון או למקומות אחרים, שם אין לך ברירה, שם אתה מוכרח, אתה נאלץ להביא גם את התזמורת, וכמו שאמרנו, להם יש היתר גורף בעניין הזה. אין בזה שום צעד איסור כלל ועיקר.