לכוון לאמת | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום לעילוי נשמת

יקות ז'קלין בת גרציה בתרינה,

תהא נשמתה עדן ותזכה שיוצאי חלציה יחזרו בתשובה שלמה מהרה.

ויהי המקריב ביום הראשון את קורבנו נחשון בן עמינדב למטה יהודה.

התורה מקצרת כל כך במילותיה,

וכאן העריכה התורה כל כך בקורבנותיהם של הנשיאים.

ונשנו וחזרו ונשנו אותם הקורבנות בדיוק לכל נשיא ונשיא.

עד כדי כך

חביבים הקורבנות

לפני הקדוש ברוך הוא.

ונראה

אנשים שלומדים סוגיה,

מתעמקים בה,

מחדשים חידושים,

ואחר כך מוצאים אותם

באיזה ראשון

או אחרון,

והנה הם מרגישים חלישות הדעת,

כי הם סוברים מה יתרון להם בכל עמלם עד שהם חידשו את החידוש,

בסוף הם מוצאים אותו שמישהו כבר קדם להם ואמר אותו.

ואז

מתברר להם שהחידוש אינו שלהם,

אלא של הספר שמצאו בו אחר כך

את החידוש שלהם.

זה כבר לא חידוש, זה כבר כתוב.

אדם שחושב כך הוא נבער מדעת.

אמרי אינשי,

כשהולכים על דרך ישרה,

מתרעים הרבה אנשים.

אדם שהולך

בדרך המלך לרכבת,

בטוח שהוא יפגוש הרבה אנשים בדרכו,

כי הדרך שלו היא הדרך הישרה.

אבל אם ילך אדם בדרך עיקש,

בעקלתון,

ודאי שלא יפגוש שם איש.

כי מי בר דעת הולך בדרך עקלתון,

ושם פעמיו אל תחנת הרכבת,

ועל הדרך לא פוגש שום אדם,

זה סימן

שהוא סר מהדרך הישרה,

ואל מטרתו לא יגיע מנקל.

כנל,

אני לומד סוגיה בכל העמקות.

הוא מגיד חידושים ככל העולה על רוחו,

מרבה בסברות כישרוניות,

והוא הולך בדרכיו לכל צד שירצה, ללא כל מחדל.

האם זה אומר שהוא אדם ישרן?

שהסברה שלו היא ישרה?

סימן לישרות זה ההפך.

מי שמחדש איזה דבר בסוגיה,

ואחר כך מוצא אותו הדבר בחידושי הרשב״א או הריטב״א,

בקצות וכדומה,

אז ודאי סימן מובהק שהוא ישרן,

שסברתו ישרה,

והוא הולך בדרך ישרות.

שמחה גדולה צריכה להיות לזה שמוצא את החידושים שלו בנתיבות המשפט

או ברבי עקיבא איגר,

כי הלא בהם נבחן

כי ישרים דרכיו וסברותיו,

כי הוא נפגש בדרך עם אנשים.

אומר המחבר, כשלמדתי בראדין,

למדתי יחד עם הגאון רבי נפתולי אמסטרדם,

זכר צדיק לברכיו.

ידעתי דרכיו וכישרונותיו וכל כוחותיו.

אחת מדרכיו היה,

כשהיו שואלים אותו איזו קושייה בשם הרשב״א,

זיכרונו לברכה,

היה הולך נבוך

במבוכה

עד אשר היה בעצמו עומד על התירוץ של הרשב״א,

זיכרונו לברכה.

זאת אומרת, אומרים לו, קושייה של הרשב״א.

והוא היה חושב לבד מה התירוץ של הרשב״א על הקושייה שלו.

פעם אחת הצעתי לו קושייה אחת של הרשב״א.

יצא ממני

עד אשר בא עם תירוץ על הקושייה.

וכשאמרתי לו, כי עדיין לא כיוון נכונה,

הוסיף לעיין שוב

ואמר עוד תירוץ.

ואמרתי לו שוב, כי עדיין לא כיוונת לדברי הרשב״א.

ושוב הבאת לי תירוץ שלישי.

מאז גיליתי לפניו

ששלושת התירוצים מכוונים לרשב״א, זיכרונו לברכה.

ונשתוממתי

על הרעיון

לראות

גודל ישרותו,

כי הוא קנה ממש את דרך הרשב״א,

זיכרונו לברכה.

וכמובן

ששמחתו הייתה עד למרבה.

וכמובן. מובא בגמרא במגילה ט'

מעשה בתלמי המלך

שכינס שבעים ושניים זקנים

והכניסם

בשבעים ושניים בתים,

ולא גילה להם על מה כיניסן,

ונכנס אצל כל אחד ואחד

ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם

נתן הקדוש ברוך הוא בלב כל אחד ואחד עצה,

והסכימו כולם לדעה אחת.

וידעו כולם

כי אי אפשר לתרגם את התורה לפני המלך

כמו שהיא

בלי שינויים.

וכולם כיוונו בדיוק

לדעה אחת.

זאת אומרת,

הוא לקח שבעים ושתיים חכמי ישראל,

רצה שיתרגמו לו את התורה,

להכניס אותם בחדרים נפרדים.

לא אמר להם ביחד שלא ייתכסו עצם מה לעשות,

וכל אחד נכנס

לחדרו ואמר לו תתרגם לי בבקשה את התורה.

עכשיו כל אחד מבין,

אוי ואבוי, לפי השכל שלו,

אם הוא יקרא בדיוק איך התורה מדברת,

אז יהיה נזק גדול.

אז היו חייבים לשנות כמה דברים במקומות מסוימים

כדי שלא יוכל לומר כך ולהסביר כך ויהיה כך.

וכולם שינו בדיוק

אותו דבר,

אותו מספר שינויים באותם שינויים.

האומנם? כי זה ודאי

מן הניסים הגדולים

להורות מה זה שכל ישר.

כי שבעים ושניים זקנים,

כולם כיוונו אל נקודת האמת

על פי המטרה הזו.

ופה בפרשה שלנו

מספרת לנו התורה

איך ששנים עשר נשיאים

כיוונו כאחד

איזה קורבן להביא לחנוכת המזבח.

כל אחד הביא אותו הקורבן עצמו

של רעהו בדיוק,

בלי לתכנן.

בכל אחד כיוון אל אמיתת הנקודה,

כמו שלמדנו אתמול

מספר

עם לא עז, מעם לא עז.

מה כיוון כל שבט לפי תפקידו?

שבט יהודה,

שבט יששכר.

כל אחד כיוון יהודה למלכות, יששכר לתורה.

דברים מדהימים, מבהינים על הרעיון.

אבל הביאו כולם אותו קורבן,

וכיוונו אל האמת בדיוק.

הנה זה ודאי מן הפלאים היותר גדולים לראות

טוב ישרותם ורוח קודשם כולם לבוא אל דרך אחת.

והתורה ודאי משתבחת בהם.

ולכן התורה מביאה

את כל הקורבנות, בלי לחסוך במילים,

חוזרת על כל קורבן וקורבן

12 פעמים,

ועוד כוללת בסוף את הסך של כל הקורבנות של כולם.

כל כך חביב

לפני השם יתברך.

איך אנשים גדולים

מכוונים אל האמת.

כולם,

בלי תאום,

בלי שום דבר.

כשיש לב אחד לקדוש ברוך הוא,

יש סייעתא דשמיא שאין כדוגמתה.

הרי כשעם ישראל נכנסו לים סוף,

אז הם אמרו שירה.

אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת.

מה, הוא חילק להם שירונים?

הוא אמר להם מה המילות של השיר?

הוא לא אמר להם.

אז איך כולם אמרו אותו דבר?

ברוח הקודש.

כשמכוונים ורוצים

לכוון לאמת, להתחבר לבורא, מטרה אחת,

יש סיוע מן השמיים.

מיליונים מוציאים מפיהם בדיוק את אותה שירה, כשאף אחד לא ידע ממנה קודם, אין חזרות,

אין שום דבר.

ברגע אחד כולם מוציאים

מליבם

אותו דבר.

זה דבר גדול.

כי מי שהולך ישר,

ומי שיש לו ישרות,

ומי שמכוון למי שהוא טוב וישר,

הקדוש ברוך הוא נותן לו סייעתא דשמיא שיכוון אל האמת.

אבל כמובן שעד שמגיעים לישרות,

צריך הרבה עמל.

הרבה עמל ויגיעה.

אי אפשר באופן שטחי להגיע לשום דבר.

שטחיות

זה אובדן דרך.

בשטחיות אתה יכול,

כמו ספינה שמטלטלת בים סוער, אתה לא יכול להשתלט.

זה מטלטל אותך לכאן ולכאן.

אבל אם אתה עמקן,

אם אתה בוחן כל דבר,

אתה תוכל לכוון אל האמת.

להיות בעל סברה ישרה זה דבר עצום וגדול.

בבעל סברה ישרה פוגש הרבה אנשים,

אנשים גדולים,

שכבר דרכו בדרך הזאת.

אז ממילא הוא צריך לשמוח שהוא כיוון את דעתם של גדולים ממנו.

זה מראה שהוא הולך בדרך ישרה.

אבל אם אחד מתפעל מעצמו ואומר,

אני חידשתי חידוש שלא ראיתי בשום ספר,

אתה יכול לבטל את החידוש.

רבי חנניהו ברגשי אומר.

רוסו הקודש ברוך הוא זכות את ישראל.

נפיקו חרבו לו עם תורו ומשוות שנאמר אדונו וסלאם עץ.