הסיכוי והסיכון | הרב אמנון יצחק

מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה. ונפסקה חומה של ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים. ופירש המהרש"א שצריך תפילה ורחמים מרובים לפני המקום שיפתח מנעול השער ההוא. ורש"י כותב בסוטה ל"ג שצריך שמלאכים יסייעו לתפילה להתקבל. וזהו שאמרו בסנהדרין מ"ד: "לעולם יבקש אדם רחמים שיהיו הכל מאמצים את כוחו". פירש רש"י: שיסייעוהו מלאכי השרת לבקש רחמים. אבל נאמר: "הן אל כביר ולא ימאס. כביר כח לב". פסוק באיוב ל"ו. ודרשו בו: בברכות ח' שאין הקב"ה מואס בתפילתם של רבים. ו"המנחת שי" מפרש שהתפילה היא עבודה שבלב. ואם כביר כח לב דהיינו, רבים מכוונים את ליבם בתפילה לא ימאס תפילתם. כולם לומדים "הן אל כביר ולא ימאס", אז לומדים שלא ימאס בתפילתם. אבל מכח מה הוא לא מואס? מההמשך של הפסוק: "כביר כח לב". ו"המנחת שי" אומר שהתפילה היא עבודה שבלב ואם כביר כח לב, אם כביר, הרבה כח לב, פירושו של דבר, רבים מכוונים את ליבם בתפילה, לא ימאס תפילתם. וכתב רש"י שאז אין צורך בסיוע מלאכים בתפילה. איפה אומר רש"י? בסוטה ל"ג, עמוד א'. יתרה מזו, נאמר: "פנה אל תפילת הערער ולא בזה את תפילתם". פסוק בתהילים ק"ב. פירושו בזוהר הקדוש: שהיחיד הוא כערער בערבה. עץ יחידי בערבה. אז מישהו יחיד והוא כערער בערבה, אין תפילתו מתקבלת אלא אחרי בחינה מדוקדקת של מהותו של המתפלל, של מעשיו של המתפלל. זה מה שכתוב "פנה אל תפילת הערער" לבחון אותה. אבל תפילת הרבים מתקבלת כמו שהיא. גם אם אינה בכוונה ורצון הלב כראוי, על זה כתוב "ולא בזה את תפילתם". אז מזה שכתוב שהוא לא "בזה את תפילתם", משמע שהיא לא כראוי. היה ראוי לבזות אותה, אבל הוא לא בזה. למה? כי זה תפילתם. זה תפילת רבים.

והמשילו הדבר לאדם שבא צ'אנג'ר, מה שפעם היו קוראים "שולחני" שפורט כספים ומטבעות. ובאו אצלו לפרוט מטבע. אז אם הוא מביא מטבע, בפרט שהיו אז מטבעות שהן היו בערך הכסף, היום שישי לך מטבע הוא לא בערך הכסף. משקל החומר הוא לא שווה את מה שכתוב עליו. אבל אז זה היה ככה. אז היו בוחנים את זה, אם זה באמת במשקל המתאים, והערך המתאים. אז היו בוחנים. אז אם אתה מביא מאה אחת, בודקים אותה. אבל אם אתה בא עם ש' של מאות, לא מדקדקים בכל מאה ומאה. מסתכלים בערך פה ושם, רואים שהכל אותו הדבר, אז מעבירים. אז אותו הדבר בתפילה. אם בא בן אדם לתפילה לבד, תפילת יחיד, הוא אומר 'מה הבעיה, לא קמתי, לא נורא. אפילו שהחליטו שאני חזן, לא נורא, לא קמתי, אני אתפלל יחיד'. בתקווה שזה לפני סוף קריאת שמע ותפילה וייאלה חנג'ורי!. אבל אומרים הלו! בו, בוא נבדוק את התפילה. היה עבודה שבלב? היה כוונה? היה פה...? אם לא, זה לא טוב! זה לא טוב! אבל אם זה בתפילת ציבור, אז לא מדקדקים כל כך. "ולא בזה את תפילתם".

ואמרו בגמרא בראש השנה י"ח מניין נגזר דין של ציבור שאף על פי שנחתם ככתוב: עוונך לפניי" (בירמיה ב'), מניין נגזר דין של ציבור שאף על פי שנחתם, נקרע. אפילו שנחתם אפשר עוד לקרוע. שנאמר: "מי כה' אלוקינו בכל קוראינו אליו". זאת אומרת "בכל קוראינו"- בכל מצב, בכל זמן שנקרא אליו, עדיין אנחנו יכולים לפנות לקב"ה, אפילו שכבר נגזר הדין.והכתיב: "דרשו ה' בהימצאו (פסוק בישעיה נ"ה) קראהו בהיותו קרוב"- כשאומרים "דרשו ה' בהימצאו" מה אני שומע? שהוא לא מצוי תמיד. מתי תדרשו אותו? בהימצאו. שהוא נמצא. אז סימן שהוא לא תמיד נמצא. על מה מדובר? ביחיד. של היחיד הוא לא נמצא תמיד. ומתי הוא מצוי גם ליחיד? בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. זה עשרת ימי תשובה. שה' ממציא את עצמו גם לכל יחיד ויחיד. אז הדברים הם נפלאים ומרגשים. בכח הציבור לבקוע שערי שמים בתפילתם ולעלות אותה למרום. אבל בעשרת ימי תשובה הקב"ה כביכול יורד אלינו ושוהה עמנו ומאזין לתפילתנו. "דרשו ה' בהימצאו קראהו בהיותו קרוב".

מצד אחד זה נפלא כל כך. מצד שני, זה מטיל אחריות כבדה כל כך שהרי רבי ישראל מסלנט זצ"ל הזכיר את דברי הגמרא ביומא פ"ז: קצב אחד התחצף לרב. המתין רב שיבוא ויבקש סליחתו. לא בא. בערב יום הכיפורים אמר רב: אלך אני ואפייסו. פגש בו רב הונא ברב. שאל אותו: "לאן הולך מר?". אמר לו: "לפייס לפלוני". אמר רב הונא: "רב הולך להרוג את הנפש?". הלך רב, עמד לנוכח הקצב. הקצב עסוק היה בוויתור ראשה של בהמה. נשא עיניו וראה את רב והפטיר: "לך מפה! אין לי עסק איתך!". בעודו מבתר העצמות בקרדום, ניתז ריסס עצם ושיסף את גרגרתו ומת. רב הונא ידע מה הולך להיות פה. כנראה ידע את אופיו של הקצב והבין מיד את ההשלכות. תמה רבי ישראל מסלנט: בשעתו שהוא התחצף לרב, הוא לא מת. מאין כל השנה לבקש מחילה ולא מת. מדוע עתה מת? השיב רבי ישראל: עד עתה הייתה כלפיו הנהגת אריכות אף, אבל שרב המציא את עצמו לפניו, קירב את עצמו אליו, סלל לפניו את הדרך והוא מאן, גדול חרון האף, התעצמה ההקפדה ונענש בכל החומרה. ואמר רבי ישראל: "בכל השנה רחוק ה' מרשעים". פסוק במשלי ט"ו. "בכל השנה רחוק ה' מרשעים", רחמנא ליצלן. מחיצה של ברזל מפסקת. אבל בעשרת ימי תשובה בא הקב"ה וממציא עצמו כביכול, "דרשו ה' בהימצאו, קראהו בהיותו קרוב", ולא מנצלים זאת אז זה הרבה יותר גרוע ממה שרב המציא עצמו לקצב. כמה תגדל ההקפדה אם בן אדם לא מבקש מחילה וסליחה בחזרה בתשובה!

וכשתמצא לומר, זהו שאמרו במסכת ראש הנה י"ח כתוב: "ויהי בעשרת הימים ויגוף ה' את נבל וימות". עשרת הימים מה הם? אלו עשרה ימים שבין ראש הנה ליום הכיפורים. רש"י מפרש: שהמתין לו הקב"ה לנבל שישוב בתשובה. ולא שב. ואם הקב"ה ממתין ולא שבים, גדולה ההקפדה שבעתיים! והקב"ה כועס כמו שכתוב בברכות ו': "מדוע באתי ואין איש. קראתי ואין עונה. הקצור קצרה ידי מפדות ואם אין בי כח להציל" (פסוק בישעיה נ'), אז יש לפנינו שתי דרכים בעשרת ימים אלו: אחד: לחזור בתשובה, לבקש מחילה וסליחה באמת מהקב"ה ולזכות באהבתו או לעורר את זעמו ולהצית הקפדתו. במושגים שלנו כמובן. אז האם נהיה חלילה כאותו כקצב שאמר לרב "לך מפה! אין לי עסק איתך".

אני אתן לכם דרשה הבאה, בלי נדר על הדין של בינוניים. כתוב על הבינוניים שבינוניים תלויים ועומדים מראש השנה עד יום הכיפורים. אומר הרמב"ם: אם עשו תשובה, לחיים. אם לא עשו תשובה, למיתה. מה זה תלויים ועומדים? יש שחושבים תלויים ועומדים עוד לא נגזר דינם. צדיקים נגזר לאלתר לחיים, רשעים נגזר לאלתר למיתה. אבל בינוניים תלויים ועומדים, מבינים שמה? שהם עדיין במצב שלא נגזר דינם עד שיראו אם יחזרו בתשובה או לא וביום הכיפורים יחליטו. יש שמה מפרשים לא כך. תלויים ועומדים זה העמידו אותם על שרפרף, שמו אותם כבר את החבל, הם כבר תלויים ועומדים, ויצאה נגדם פסק דין מוות. יש כבר פסק דין מוות. עכשיו ממתינים לראות אם יעשה תשובה או לא. ועל זה יש שאלה. ה"לחם משנה" ואחרים, רבי יצחק בלזר ועוד, שואלים שאלות: רגע, אם הם בינוניים, מחצה למחצה, אז מה הבעיה? שיוסיפו מצווה ויכרעו את הכף. למה זה תלוי רק בתשובה? אם עשה תשובה, לחיים, לא עשה תשובה, למיתה. איזה מערכה יפהפייה ללמוד אותה ולהבין אותה. זה ממש חנג'ורי בסטרי. בדרשה הבאה.