"חטא חטאה ירושלים על כן לנידה היתה". וכי אומות העולם אינם חוטאים? אלא אומות העולם אף על פי שחוטאים, אינם כלום. אבל ישראל חטאו ולקו. מה כאן התירוץ? והלא קושיה במקומה עומדת ואין התירוץ, אלא מאין הקושיה. מה היתה הקושיה? וכי אומות העולם אינם חוטאים? אלא אומות העולם אף על פי שחוטאים, אינם כלום, אבל ישראל חטאו ולקו. יש לומר, כאשר אומות העולם חוטאות, אין החטאים שלהם פוגמים בנפשם ולא כלום, כי החטא פוגם רק במי שיש בהם משמעת חלק אלוה ממעל. כתם שייך רק בבגד משי נקי, אבל בגד צבעוני או שכולו זרוע כתמים ולכלוך, מה כבר חשוב כתם אחד נוסף?! הכתם איננו פוגע יותר מכפי שהבגד כבר נפגע. הגויים אין להם נשמה, אלא אותה נפש חיה שכתוב בתורה. נשמת הגוי כעץ יבש ולכך אינו מתנענע. זה מובא בזוהר חדש. כתוב "וירא כל העם וינועו ויעמדו ברחוק". מי שיש בו נשמה הוא כל הזמן מתנועע. ופירש בעל הטורים: על כן מתנענעים בשעת לימוד התורה, כפי שהתורה ניתנה באימה, ברטט ובזיע. לכן, אין אנו מוצאים כי הגויים בשעת לימודם, עיונם והשכלתם שהם מתנועעים, כי חסר להם ריתחא דאורייתא וחמימות הנשמה. וכשאין בגויים ובאומות העולם נשמה ורוממות הנפש, ממלא אין החטא מקלקל אותם ואף על פי שחוטאים, אינם כלום. "גויים לט להוד טומאה"- שאם נגע במת, אינו טמא. אמר הקב"ה למשה: "הגויים טינופות ומלאות זונים". זונים זה כמו קוצים ולכלוך שיש בחטים, פסולת הנמצאת בתוך החיטים. לכן, עם ישראל נתבע ונידון יותר מכל אומות העולם, כמאמר "חובות המלבבות", בשער חשבון הנפש, שכל אחד נתבע לפי הכרתו. ככל שהכרה של האדם גדולה יותר, הוא נתבע  יותר. אוי לו לאדם, אוי לה לאומה אשר נידחת מתביעות של התחייבות ועונשים. שוטה אינו נפגע ואינו נתבע ופטור ממצוות. ועל לנו עם ישראל להתרגש או להיעלב, על לנו להיות נפגעים אם אנו נתבעים או נענשים, כי זה לנו כבוד וזכות על שאנו נתבעים. זה מראה שאנחנו בעלי מעלה, כי שוטה אינו נתבע ואינו נפגע.

"אשכחיה רבי יוחנן לינוקא, דריש לקיש"- רבי יוחנן פגש את הבן של ריש לקיש. כידוע רבי יוחנן וריש לקיש היו חברותא. ורבי יוחנן הרג בסוף את ריש לקיש. אז הוא מצא אותו, את התינוק שלו, את הבן שלו, שיושב ואומר: "אולת אדם תסלף דרכו, ועל ה' יזעף ליבו". "יטיב רבי יוחנן וכמה תמה"- רבי יוחנן היה תמה, אמר "מי איכא מי דכתיבי כתובים דלא רמיזא באורייתא?"- מה הפסוק הזה שאמר אותו שלמה המלך "אולת אדם תסלף דרכו ועל ' יזעף ליבו", אפשר שזה כתוב בכתובים ולא נרמז בתורה? אמר לו: "אטומי ברמיזא" - וכי זה לא רמוז? הילד הקטן אומר לרבי יוחנן וכי זה לא רמוז? ואכתיב:  "ויצא ליבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה לנו אלוקים". מדובר על אחי יוסף שהם נחרדו. ומה הם אמרו "מה זאת עשה לנו האלוקים", אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף ליבו". הנה! מה עשה לנו האלוקים. "אטיה אמי אפקתי"- אמא שלו, של הבן של ריש לקיש, באה והוציאה אותו מלפני רבי יוחנן. אמרה "טא מא קמא ולא כבד לבואך". בוא, בוא! מהר תצא מפה, לפני שהוא יהרוג אותך כמו שיהרוג את אבא שלך. שלא ייתן עיניו בך, כמו שנתן באביך והמיתו. יש להבין מה היה הפחד שפחדה אמו של הינוקא. אולי דווקא שיסתכל בו רבי יוחנן שהוא כזה פיקח, יברך אותו וינשק אותו על חריצותו? והוא דווקא ראוי לברכות, להערכה ולמחמאות. אלא שהאם פחדה לגורל בנה, שלא יוזק מעיניו הקדושות של רבי יוחנן דודו. והיא הנותנת דווקא מפני שהוא חריף בשכלו, שלא לפי גילו. דווקא פחד גדול, כי הטענה והתביעה עליו גדולה יותר ויותר. התביעה על החריף קשה וחזקה יותר. מאחר שהוא בר דעת והעל יכולת להגיע לדרגה יותר מעולה, אם ימצא בו איזה שמץ ונדנוד של שגיאה ומכשול, הוא יהיה נידון לפי חריפותו, לא לפי גילו ושנתוניו הרכות. לכן, היא פחדה מאוד שלא יישאר לפניו.

אותו הדבר אנחנו מוצאים עם שמואל הנביא, בהיותו בן שנתיים הוא הורה הלכה בפני רבו אלי הכהן והא ביקש להמיתו. בן שנתיים! בן שנתיים! אתה הולך להרוג תינוק בן שנתיים הורה לכה, במקום תשמח וזה. אז יש בזה הסבר גדול מה זה נקרא ש"הורה הלכה בפני ריבו", יש פה עניין של עקירת התורה. זה לא... אתה לא יכול למחול אפילו על הדבר הזה, זה לא דבר פשוט כל העניין. אבל רואים שמה שבגלל חריפותו שהוא הורה הלכה בפני ריבו, שהוא אמר ששחיטה מותרת בזהב, אז הוא רצה להרוג אותו, והוא אמר לה 'אני אתפלל לך על עוד בן שיהיה יותר גדול ממנו', אמרה 'לא! לא! על הילד הזה התפללתי! לא רוצה! בלי החלפות!'. אבל רואים הוא רוצה להרוג תינוק קטן, בן שנתיים. אז רואים שלפי החריפות דנים את הבן אדם. איך אמר בעל חובות הלבבות שאדם נידון לפי הכרתו. ער ואונן נענשו אפילו שהיו בני 13 שנה שאינם בני עונשים. יש אומרים שהיו בני שמונה בלבד. משום שהיו גדולים בדעת. ככה מביאים בעלי התוספות.

אדם נתבע לפי המידה הרוחנית שמדדו לו למעלה. בשמים נקבעה לכל אדם מידת קומתו, עלייתו ודרגתו. כל זה לפי שורש נשמתו ולפי שהוא ראוי להיות. כפי הסתגלותו למעמדו, כן גם תבוע על פניו חותמו. כבר נועדו לו תואר ודמות, ולכן הוא נידון לפי הכרתו ודמותו. אף כי עדיין לא הוציא מהכח אל הפועל את המדרגות שנקבעו ונועדו לו. האבן עזרא יש לו ספרים שמדברים על חוכמת הפרצוף, חוכמת ציפורניים וכל מיני דברים. תואר פניו של אדם משקפת נשמתו פנימה, הבקיאים בחוכמת הפנים, יודעים לראות מה מידותיו, מה אופיו של כל אדם ואדם מחיצוניותו. חוץ ממה שכתוב במצח, שכתוב "אתה תחזה מכל העם", כמו שמובא בזוהר ביתרו.

וכשחלה רבי אליעזר נכנסו רבי עקיבא וחבריו לבקרו. אמר להם: למה באתם? אמרו לו: ללמוד תורה באנו. אמר להם ועד עכשיו למה לא באתם? אמרו לו : לא היה לנו פנאי. אמר להם: תמהה אני אם ימותו מיתת עצמן. שמעתם? הוא תמהה עם ימותו מיתת טבעית רגילה. אמר לו רבי עקיבא: שלי מה הוא? שואל אותו איך הוא ימות, מה יקרה איתו. אמר לו: שלך קשה משלהם. המיתה שלך יותר קשה משלהם. סרקו את בשרו במסרקות ברזל וחתכו אותו חתיכות, כמו שחותכים באטליז, חתיכות קטנות, קטנות. ורש"י מסביר למה: מפני שליבך פתוח כאולם, ואילו שימשתני היית לומד תורה הרבה. אז מה שהוא מנע את עצמו מללמוד אצלו, זה מיעט את התורה שהיה יכול לזכות רבי עקיבא. כל הגדול מחברו, התביעה כלפיו גדולה וחמורה יותר. המחויבות שלו רבה יותר, מי שליבו פתוח לקבל ולספוג יותר תורה וחוכמה, הוא גם נתון יותר בפני תביעה ומשפט. דווקא משום שהוא מעולה ומסוגל. כי הוא נידון לפי סגולותיו. פעם אחת התפרץ רבי ישראל סלנטר זצ"ל, בבכייה גדולה, כאשר תירץ רמב"ם קשה שהתקשו בו גדולי התורה בדורו. והוא הסביר למה הוא בוכה בכייה גדולה. אם כשרוני כה חריף, עד שמאפשר לתרץ הרמב"ם קשה בנוכחות גדולי הדור, אם כן, יתבעו ממני הרבה יותר מכולם. אז התביעה היא לפי ההכרה, ההבנה והידיעה. "עבד משכיל בבן מביש" זה נובכדנצר. על שהשכיל לפסוע שלוש פסיעות לכבוד הקב"ה, עלה לגדולה ומשל בישראל. נובכדנצר השכיל לכבד את ה'. הוא התרגש, הוא קילס להקב"ה בהתפעלות גדולה. עד שהכריז ואמר: "אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין מלכותה מלכות עלם ושלטנה עם דר ודר". והיה בדעתו לפרש ולפרט את ממשלתו של הקב"ה, אלא שבא מלאך וסתרו על פיו כדי שלא יפרט גדולתו של הקב"ה, שזבה היה מגנה כל שירות ותשבחות שאמר דוד המלך, עליו השלום. בעבור שהייתה לו לרגע השכלה עליונה והתעלה בהרגשות נכונות ועליונות, נענש בחייו עונש לפי מידתו והכרתו, יותר ממי שאין לו הכרה באלוהי האמת כלום. הוא נהפך שבע שנים להיות חיה ובהמה מן השדה. כאשר דעתו היא דעת בן אדם. הוא נשאר עם דעה של נובכדנצר הבן אדם והוא הפך להיות חית השדה שבע שנים, שאני  לא רוצה להגיד לכם מה כל החיות עשו לו בזמן שהוא היה חיה. השפלות מהסוג הגרוע ביותר! ביותר! כל זה עלמה? שהייתה לו השגה כזו גדולה לכבוד ה' יתברך, שהוא מנע את המכתב שיצא עם הקדמת חזקיה לאלוהיו ושינה זאת, השכלה כזאת נאמר עליו "עבד משכיל בן משיב". זה נובכדנצר. שהוא מכיר את ה' ועושה מעשי זמרי. שהדעת שלו לא השפיעה על ליבו הרעה, שיהיו שווים מעשיו להכרתו. אחרי כל מה שהוא השיג מזה ה', אחרי שהוא אמר שבחים שיכולים לאחות את כל השבחים של דוד המלך, הוא נשאר גוי ערער, הוא לא השתנה, הוא לא התגייר, הוא לא עשה שום פעם פעולה. הוא נשאר על ההשגות,אאבל מעשי בהמה, לכן הפכו אותו בהמה.

"ואבדיל אתכם מכל העמים והייתם לי"- אם הייתם מובדלים, הרי אתם שלי ואם לאו, הרי אתם של נובכדנצר וחבריו. איזה נפקא מינה היא לנו? איזה גוי ואיזה חברים גויים יתדמו וישתייכו בני ישראל?     למה נקטו פה ואמרו שאבדיל אתכם, אם אתם מובדלים לי אתם שלי, אבל אם לאו, אתם של נובכדנצר וחבריו. למה לא  סנחריב? למה לא פרעה? למה נובכדנצר וחבריו? הלא בין כה ובין כה עלוב הוא ליהודי אם לא יהיה זהיר למעשה בכל הנהגותיו, ואם הוא לא יסתייג ממנהגי הגויים ומעשיהם המכוערים, אז מה זה חשוב למי ישוו אותו? אלא שהוא הזהיר אותנו הקב"ה, שלא נהיה מהסוג של נובכדנצר וחבריו שיש להם דעה גבוהה והשכלה נעלה, אבל תהלוכות החיים שלהם אינן הולמות את מדרגת ההשגה שלהם. הדעת והשכל צריכים להשתוות למעשים הטובים,לתיקון הנפש, לטהרת הלב, ואם לא, התביעה חזקה, העונש חמור יותר ממי שהוא חסר דעת. וכשם שכלל ישראל שהוא חוטא, הרי הוא לוקה מפני השגתו הגבוהה עליונה, ומפני קדושתו הנמשכת משורש עליון, כך גם תלמידי חכמים שהם מרוממים מעם, התביעה כלפיהם יותר חזקה ממי שהוא לא בדרגת תלמיד חכם. כי תלמיד חכם אינו צריך התרעה, הוא מותרע ועומד. לא כשאר כל ישראל.

אם כן, היוצא לנו מכל מה שאמרנו: ש"חטא חטאה ירושלים על כן לנידה היתה", וכי אומות העולם אינם חוטאים? אלא אומות העולם אף על פי שחוטאים, אינם כלום. זה לא משפיע, זה לא פוגם, זה לא כלום. אבל ישראל חטאו ולקו. למה? משום שמדרגתם גבוהה עם סגולה מכל העמים, השגה, דעת והבינה שלהם גדולה מאוד, ולכן התביעה היא בהתאם. לכן, "חטא חטאה ירושלים". יש חטא בעצם המעשה ויש חטא כנגד הדעת. דהיינו, אתה בעל דעת וחוטא ואין מעשייך מתואמים לידיעתך והכרתך, זה חטא כפול ומכופל ולכן, עם ישראל נענש.

בעזרת ה', חטא חטאה בכפליים ונתנחם בעזרת ה' בכפליים, "נחמו נחמו עמי יאמר ה'".