תענית י"ז בתמוז וחמשת הפורענויות | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

צום שבעה עשר בתמוז יחול השנה ביום ראשון הקרוב.

יש ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם

כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה.

ויהיה

זיכרון למעשינו הרעים

ומעשי אבותינו

שהיה כמעשינו עתה

עד שגרם להם ולנו אותן הצרות

שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב

שנאמר והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם.

לכן חייב כל איש לשים אל ליבו

באותם הימים

ולפשפש במעשיו

ולשוב בתשובה

כי אין העיקר בתענית

אלא התשובה

כמו שכתוב באנשי נינווה

בירא האלוהים את מעשיהם

אמרו ריבותינו זיכרונם רכה

בירא את שקם ותעניתם

לא נאמר

הקדוש ברוך הוא לא מתפעל מזה שאדם לובש שק ומתגרד ועושה תענית

לא מתפעל

אלא כתוב בירא אלוהים את מעשיהם

התענית זה רק הכנה לתשובה

זה לא העניין

אלא כשאדם מתענה נפשו שפלה עליו קל לו יותר לחזור בתשובה

כשהוא מתגאה מתוך אכילה מתוך שתייה

זה לא הולך עם תשובה כל כך

לכן אותם האנשים המוציאים יום זה בטיול או בדברים בטלים

תפסו את תפל

בהניחו העיקר

ומכל מקום אין אדם יכול לפתור את עצמו בתשובה בלבד

כי בימים אלה מצוות עשה מדברי נביאים להתענות בהם אז אדם יגיד אם זה לא העיקר זה רק הכנה אני אעשה תשובה

ולא צריך לצום

אין דבר כזה

זו מצוות עשה של נביאים

להתענות בהם

וכבר קיבלו כל ישראל עצמם ונהגו כן בכל הדורות ובכל המקומות להתענות

ארבעה צומות הם

צום הרביעי

וצום החמישי

וצום השביעי

וצום העשירי

כמו שכתוב בזכריה ח'

ואמרו ריבותינו זיכרונם לברכה צום הרביעי הוא 17 בתמוז

תמוז

הוא החודש הרביעי למניין החודשים המתחיל מניסן

צום החמישי

הוא צום תשעה באב

וצום השביעי

זה של החודש השביעי הוא צום גדליה ג' בתשרי

וצום העשירי הוא צום עשרה בטבת אלה ארבעת הצומות

בשבעה עשר בתמוז היו חמש פורענויות

חמישה דברים רעים אירעו בשבעה עשר בתמוז

נשתברו הלוחות הראשונות

ברדת משה מן ההר

וראה את העגל והמחולות

כמפורש בתורה

זה היה בי״ז בתמוז

דבר שני בוטל התמיד

מלהקריב בבית ראשון

לא מצאו כבר הכהנים כבשים להקריב

הובקעה העיר, זו פורענות שלישית בחורבן בית שני,

כל אלה קרו בשבעה עשר בתמוז

פורענות רביעית, שרף אפוסתומוס הרשע את התורה

בדבר חמישי הועמד צלם בהיכל

בבית המקדש בשבעה עשר בתמוז.

גם בחורבן בית ראשון הובקעה העיר בתמוז,

אבל בתשיעי בו,

אך מכיוון שאין להטריח את הציבור יותר מדי,

אין קובעים שני ימי צום סמוכים זה לזה,

לכן קבעוהו ביום י״ז בתמוז

כי חורבן בית שני חמור לנו יותר.

י״ז בתמוז במדבר, מה קרה?

בשביעי בסיוון,

לאחר מתן תורה, חזר משה

ועלה להר סיני.

הר סיני עדיין היה באיסור גישה לכל העם,

שהוזהרו לפני כן,

לפני מתן תורה.

ומשה עלה ללמוד מפי הגבורה,

כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה של התורה ולקבל את לוחות העדות.

כשעלה משה למרום, אמר להם לישראל,

לסוף ארבעים יום,

בתחילת שש

שעות ביום,

אני בא ומביא לכם את התורה.

הם סבורים

שאותו יום שעלה בו,

מן המניין הוא.

והוא אמר להם,

ארבעים יום שלמים,

יום ולילה עמו.

ביום עלייתו אין לילה עמו.

שהרי בשביעי בסיוון עלה

נמצא יום הארבעים

בשבעה עשר בתמוז היה.

בשישה עשר בא השטן

וערבב את העולם

וראה דמות חושך ואפלה,

דמות ענן וערפל וערבוביה.

לומר, ודאי מת משה,

שהרי כבר באו שש שעות ולא בא.

אמר להם השטן,

משה רבכם, היכן הוא?

אמרו לו, עלה להם מרום.

אמר להם, באו שש.

לא השגיחו עליו.

מת.

לא השגיחו עליו.

הראה להם דמות מיטתו.

כיוון שגדולה הייתה האמונה שהאמינו במשה ובכל דבריו יותר ממה שהאדם רואה בעיניו ויודע בדעתו,

לקח בשעה שדבר אחד ממה שאמר להם, משה לא נתקיים,

נעשו כאדם שרואה

כהימות שמיים בארץ

ודעתו מטרפת עליו.

ומרוב שהיו אדוקים באיש, משה, איש האלוהים,

כבר לא יכלו להתקיים בלעדה אפילו שעה אחת.

ובאו לאהרון בערבוביה, במהומה ובטירוף הדעת,

ואמרו לו, עשה לנו אלוהים.

מה זה עשה לנו אלוהים? שיהיה לנו מנהיג.

הוא היה המנהיג.

הוא היה אבל אדם ששולטת בו מיתה.

עכשיו אנחנו רוצים מנהיג

שלא שולטת בו המיתה. זאת אומרת, מחפשים משהו שהוא על מוות.

וזה כל הסיפור עם מה שראו עגל למעלה, שור,

דמות שור והכול.

הרי מה משה רבנו? כביכול הוא מתווך.

אמצעי, דרך השם, השם מדבר אליו ומעביר.

הקדוש ברוך הוא, אין לו בעיה כאילו להעביר דרך דומם, דרך חי, דרך...

אין בעיה. אם סלע יכול לתת מים,

אם בשמיים יכולים לתת מן, וכל דם...

עשה לנו אלוהים, לא רוצים להישאר בלי.

כיצד אפשר שהעם שראה מחזה לו כי משמע כל דברו ייתפס לעבודה זרה בפעם אחת?

איך ייתכן שכל העם כולו ייתפס בעוון אחד ולא נתחלקו פה לכיתות

בדעות מחולקות?

הרי בכל דבר שומעים שהיו כיתות לפני שירדו לים ארבע כיתות, לפני שזה ארבע כיתות. כל הזמן כיתות-כיתות.

ויסעו ויחנו, במחלוקת תמיד.

איך פה לא נתחלקו? איך כולם הסכימו? מה קרה פה?

ואיך קרה ששבט לוי כולו לא נכשל מהם אפילו אחד באותו העוון שהכול נכשלו בו?

ונשאלת שאלה, ואיפה נחשון בן עמינדב וסיעתו?

ואיפה שבעים הזקנים שאחר כך נחה עליהם רוח השם?

איפה כלב?

איפה אורי בן חור?

איפה בצלאל?

איפה כל כיוצא בהם? צדיקים מתחילה ועד סוף?

מה,

גם הם נכשלו בחטא?

אלא של קבלת התורה, הקדוש ברוך הוא תיאר את לב כולם וקיבלו עליהם עול תורה כי איש אחד ובלב אחד.

אבל במעשה העגל, חס ושלום, לא היו כולם

כי איש אחד ובלב אחד.

אלא חלוקים היו אלו מאלו להרבה כיתות.

כשבאו לאהרון ואמרו לו, עשה לנו אלוהים,

כמעט כולם לשם שמיים התכוונו.

ואף על פי שלא ידעו מה המעשה שיעשה אהרון,

כולם היו רוצים להתנדב בכל יכולתם

כדי שממעשיהם יצא כוח אדיר כשל משה,

אשר יצא לפניהם, אשר יבוא לפניהם.

לאחר שיצא העגל הזה על ידי מעשי הלהטים של האדוקים בעבודה זרה מאתמול,

שנמצאו בהם, הם יונוס ויומברוס,

בניו של בלעם,

אז נעשו הדעות מחולקות.

הללו,

בהם המעטים,

כיוון שראו עבודה זרה, מיד חזר ונעור אצלם הרגלם הקודם,

והשתחוו לו בזדון,

התרו בהם

ולא נרתעו.

אז היו כמה שעשו במזיד, כי התעורר אצלם

אחרים,

מרובים היו מן הראשונים,

נעור בהם זיק ורצון לעבוד עבודה זרה,

כי לא נעקרו מן האליליות שהיו שקועים בה קודם,

אלא שהמעמד הנורא של הר סיני והמופתים שמקודם לכן

הכניעו את הזיקה לעבודה זרה,

הכנעה לשעה.

ועכשיו היא חזרה ונעורה,

והיו רואים אחרים עובדים לעבודה זרה,

עמדו מן הצד ושמחו.

ושוב אחרים שוקו בתדהמה למחזה האיום הזה,

והיו מטיחים דברים כלפי העובדים לעגל וכלפי שומרי האמונים כאחד,

כי ראו שהללו מחרפים את הללו.

אז אמרו כל אנפין שווין,

ויבוזו לאלה כמו לאלה.

ועדת הצדיקים השלמים שהייתה במחנה ישראל,

מאחר שראו את אחיהם כי ברע הם,

ויאמרו נואש בלבם,

כי לא האמינו שעתידים אלה לחזור בתשובה.

ואפילו אם ישובו, תשובתם תתקבל,

ואפילו ישובו שתשובתם תתקבל, ומהם תיבנה ותכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש,

ויאמרו עליכם, לא אחינו אתם,

לא תבואו בקהל ה'.

זאת אומרת,

לא האמינו שהם יחזרו בתשובה, ואפילו אם ישובו,

לא אחינו אתם,

לא תבואו עוד בקהל ה'.

זו עדת הצדיקים השלמים שהיו במחנה ישראל, כשראו את הקודמים שתיארנו,

כבר לא האמינו בהם, וזהו.

אף על פי שחלוקים היו בדעותיהם על העגל חילוק גדול,

ורחוקים היו אלו מאלה כרחוק מזרח ממערב,

הקדוש ברוך הוא היה מפרש למשה את מעשי כולם,

כאילו הכול נתפסו לעבודה זרה.

אפילו הללו שהיו מקנאים לשם נגד מכעיסיו,

אלמלא שנתנו איזשהו ממש לעבודה זרה,

לא היו באים לכלל ייאוש מאחיהם,

והיו רואים את השתוללותם כנערים ומשתוללים בשעה שאין ריבם עימם.

כלום יש ממש בעבודה זרה שיכולה לעקור עם קדוש בקדושתו עקירת עולם?

זאת אומרת, הטענה של הקדוש ברוך הוא כלפי אלה שלא האמינו כבר באחים, שעשו עבודה זרה,

זה כאילו, מה לקחתם את זה? יותר מדי קיצוני, שמה, אין להם שום תקווה?

מה, באמת בעבודה זרה יש כזה ממש שהם לא יעזבו אותה?

הרי הם כבר עזבו אותה במצרים.

רק מה, מחוברים עדיין, הזיקים האלה עדיין התעוררו,

אבל זה עלול לחלוף.

בזה שאתם לא מאמינים בהם ולא כלום ולא כלום,

סימן שאתם נותנים כאילו ממש בעבודה זרה שיש בה כוח,

לשכנע את האנשים לעבוד אותה במקום הקדוש ברוך הוא.

וזה דבר שהוא לא טוב אפילו לעבודת הצדיקים,

להאמין שאין תקנה כאילו לישראל מעבודה זרה.

לכן דיבר השם על כולם כעובדי עבודה זרה.

כי מחר יבוא משה,

החוטאים בנפשותם יענשו,

ושאר כל העם ישוב אל תיקונו כבתחילה.

ולא עוד, אלא שבושת חטאם

תחזק את דבקותם באלוהיהם יותר מלפני החטא.

אז למה רגשו כל כך?

ולמה אמרו, אין תקווה עוד מעובדי העבודה הזרה האלה?

אלא שגם הם,

בתוך תוכיותם,

נתנו ממש לעבודה הזרה.

ולכן אמר השם למשה,

לך רד,

כי שייחת עמך.

זאת אומרת, דיבר באופן כללי השם.

למרות החילוקים שאמרנו,

ובגלל החילוקים שאמרנו.

תדע שלמחרת ברד את משה מן ההר, ויעמוד בשער המחנה, ויקרא מל' אליי,

הכל יבואו.

לא נאספו אליו אל השבט לוי בלבד.

בני השבט הזה לא נבדלו מן הצדיקים שבשאר השבטים,

אלא במה שהם שרו למשמעתו של משה,

אפילו הוא אומר להם על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין,

כצבא מאומן ודרוך

רק לפקודת מפקדו.

ואילו שאר הצדיקים והשלמים שבעם אמרו,

הלאלה שחטאו

או שלא מחו ביד החוטאים,

אתה קורא שיבואו אליך?

המהם ובהם אתה אומר להחזיר את הסדר על כנו?

לא לנו ולהם לבנות את בית השם.

הרי שרהרו רגע אחד אחרי משה,

וכל המהרהר אחרי הרב כמהרהר אחרי השכינה.

ולא נאה לעם שעמדו רגליהם תחת הר סיני,

וכל השמיים ושמי השמיים,

עם כל התהומות שמתחת,

הכל נפתח לפניהם,

וראו כי אין עוד מלבדו.

לא נאה להם כי יתנו ממש בעבודה זרה להאמין כי יכולה היא להרע ולהשחית בעם קדוש,

השחטה שאין אחרי התיקון.

מה עשה משה?

לקח את בני שבטו,

שבט לוי,

ושפט את כל עובדי העבודה הזרה במזיד.

אלה שעשו במזיד המעט שאמרנו בהתחלה,

והם באו על עונשם.

ושלוש מיתות היו שם.

אלו שעבדו במזיד,

והיו עדים שהעידו עליהם,

ושהתרו אותם למיתה,

התרו אותם למיתה,

נידונו בחרב כדין עיר הנידחת שמיתתם בחרב.

הללו שהיו עדים,

אבל בלי התרעה,

אז אי אפשר להוציא אותם על פי בית דין להורג.

אלה מתו במגפה לפני השם.

השם נגף אותם.

אלה שהיו לא עדים

ובלי התרעה, לא ראו אותם, שהם גם היו שותפים בעגל,

ולא עטרו בהם, אלה נבדקו במים

כסוטה בצוותה בטנם.

משה רבנו ידוע שהוא טחן את העגל והשקע אותם

בייזר על פני המים,

השקע אותם, והם נידונו כמו סוטה,

ואילו כל מרבית העם נשארו שלמים, חיים ודבקים בשם

דבק אמת.

שכן, אחר המעמד הנורא של הר סיני,

שוב אין כוח בעולם לעקור מישראל את קדושתו.

הנה,

עברו אלפי שנים מאז,

כל אומות העולם ניסו לעקור את עם ישראל מקדושתו,

ולא הולך.

יש הרבה עבודה זרה בעולם.

לאו דווקא עבודה זרה של פסלים וזה, הרבה הרבה סוגי עבודה זרה היום יש בעולם.

עדיין,

כמו שהובטח,

עם ישראל מחזיק בקדושתו.

תדע שכל החוטאים בנפשותם בחטא העגל,

מעטים היו בעם,

שהרי בצאתם ממצרים נאמר

כשש מאות אלף רגלית.

וכשנמנו שקליהם,

שנדבו למלאכת המשכן מחודש תשרי,

כשלושה חודשים אחרי אותו מעשה,

שוב עלה מניינם

לשש מאות אלף

ושלושת אלפים

וחמש מאות

וחמישים.

לא חסרו מהם אלא כמניין שנוספו בהם אותם שמלאו להם עשרים במשך השנה שעת תשרי.

וכן יש לנקות ממניין זה של הנוספים,

כשלושת אלפים שהיו חוטפים עתה על מניין היוצאים ממצרים.

זאת אומרת שמתו כשלושת אלפים בעגל.

אז זה היה הסיפור

בעניין

שעם ישראל אמרו עשה לנו אלוקים, זה היה כשנשתברו הלוחות

בשעה שנתן לו הקדוש ברוך הוא ומשה את הלוחות,

אז היו סובלים את עצמם.

זאת אומרת, הוא היה יכול להחזיק אותם והם היו סובלים את עצמם. כמו שהאהרון היה נושא את נושאיו,

אז הלוחות היו סובלים את עצמם.

כיוון שירד וקרב אל המחנה וראה את העגל,

פרח אותו הכתב מעליהם

ונמצאו כבדים על ידיו של משה

מיד

ויחרף משה וישלך מידיו.

שבר הלוחות.

כיצד?

בזמן שעלה ונטלן וירד,

שמח שמחה גדולה.

כיוון שסרחו ישראל אמר,

אם אני נותן להם,

מזקיק אני אותם למצוות חמורות

ומחייב אני אותם מטל השמיים,

שכן כתוב לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי,

חזר לאחוריו.

ראו הזקנים,

רצו אחריו.

אחז משה בראש הלוחות

והם אחזו בראשן.

וחזק כוחו של משה יותר מכוחן של שבעים זקנים שנאמר ולכל היד החזקה.

נסתכל משה בלוחות,

ראה שהכתב שבהן פורח כבדו על ידי משה ונפלו מידיו ונשתברו.

אחרים אמרו, לא שבר.

עד שנאמר לו מפי הגבורה אשר שיברת,

אמר לו, יישר כוחך ששיברת.

למשל למלך

שנשא אישה,

כתב לה כתובה

ונתן ביד השושבין.

לאחר ימים יצא עליה שם רע.

מה עשה שושבין?

קרע את הכתובה.

אמר, מוטב שתהיה נידונת כפנויה ולא כאשת איש. עדיף שידונו אותה על מה שעשתה, מעשה רע,

כפנויה, מאשר כאשת איש.

כך עשה משה. אמר, אם אין אני משבר את הלוחות,

אין לישראל עמידה,

שנאמר זובח לאלוהים יחורם.

מעשה שברם.

אמר לו הקדוש ברוך הוא,

לא היו יודעים

מה כתוב בהם.

אז זאת אומרת,

קרע את הכתובה, כאילו לא יודעים מה הייתה ההתחייבות, אז ממילא לא יחול עליהם.

חומרת העונש זובח לאלוהים, הכוונה לאלוהים, עבודה זרה,

יחורם.

חכמים, זיכרונם לברכה, אמרו, לא היה אותו הדור ראוי לאותו מעשה,

שהרי כולו דור דעה יותר מכל הדורות.

וכן אתה אומר,

בכל שאר החטאים הגדולים של אותו הדור, כגון חטא המרגלים, המתאוננים, מחלוקת כורח ועדתו,

שכמעט כל הדור נתפסו בה,

למה סבבם קורא הדורות לחטאים גדולים אלה, לדור דעה זה?

כדי להורות דרך תשובה לרבים.

זאת אומרת, אם לעתיד, אחרי אלפי שנים,

יקרה שעם ישראל ירצה

לעשות מעשים שלא יעשו, ויידרדר,

ואז ירצו להתעורר בתשובה, יגידו, אין לנו סיכוי,

אין לנו שום ישועה, אנחנו גמורים, כמו שהיה בתקופת הנביאים.

יבוא דור הדעה, דור המדבר,

יגידו להם, אתם עשיתם עבירות יותר חמורות ממה שעשו הם?

והשם מחל להם,

והשם סלח.

אז זה להורות דרך תשובה לרבים.

עם ישראל רק עתה נהיה לגוי.

בראשיתם הייתה שכינה שרויה בתוכם,

אכלו לחם שמיים,

שתו מי באר,

חנו על דגלים מוקפים ענני כבוד,

משה ואהרן מנהיגים בהם.

הדרך שלפניהם רחוקה מאוד,

דרך של אלפים בשנים עד קץ הימים.

וגם הדרך קשה מאוד, ניסיונות קשים,

עוני, עושר, שעבוד, חירות.

רבים המכשולים בדרך ארוכה זו,

ועם ישראל עלולים להסתבך בחטא, במעל, במרד.

אז שלא יאמרו אחרי כן, כבר שקענו בחטא,

ונחסמה בפנינו דרך התשובה.

וזו תהיה סיבה להיות נידחים ועובדים, חס ושלום כליל.

לכן לימד הקב' לישראל שבכל הדורות

את דרך התשובה,

שאפילו אם יהיו נידחיהם בקצה השמיים,

משם יחזור אלוקים וישיב אותם אליו,

שאין שום דור,

יכול להגדיל חטאים יותר מדור המדבר.

ואף על פי כן קיבל אותם הקב' ברוך הוא,

ועשה אותם נחלתו.

וכך אמרו חכמים זיכרונם לברכה, אמר רבי יהושע בן הנביא,

לא עשו ישראל את העגל,

אלא ליתן פתחון פלא בעלי תשובה,

שנאמר,

מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את כל מצוותיי כל הימים.

אם השם אומר למשה רבנו כאלה מילים פירושו שהם גיבורים ואמיצי לב, ביראתם היו.

אז איך כאלה שמעיד עליהם השם, מי ייתן והיה לבבם? הלוואי שיישאר להם הלב הזה ליראה אותי ולשמור את כל מצוותיי כל הימים כמו שאני רואה אותם עכשיו.

אז איך הם נפלו בחטאים כאלה גדולים?

אלא מכאן,

בשביל

ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שאם יהיו דורות חלשים במשך הדורות בגלל אונס הגויים,

בגלל תרבותם, בגלל כל מיני סיבות,

לא יתייאשו מן התשובה.

שהיו עם ישראל ודור המדבר גיבורים ושליטים ביצרם, ולא היה ראוי להתגבר יצרם עליהם,

אלא גזרת מלך הייתה לשלוט בם כדי לתת פתחון פה לבעלי תשובה,

שאם יאמר החוטא, לא אשו, כי השם לא יקבל אותי,

אומרים לו, צא ולמד במעשה עגל,

שכפרו ונתקבלו בתשובה.

וכן הנביא אומר, לכו נא ונבכך, יאמר ה',

אם יהיו חטאיכם כשנים,

כשלג ילבינו.

אם יהיו החטאים שלכם אדומים, אדומים, כשני,

כשלג ילבינו.

נמצאת למד שכך היא דרך היצר רע. בתחילה הוא מסיתה אדם לחטוא.

כיוון שהשקיעו בחטא,

והאדם רוצה לחזור בתשובה,

הוא אומר לו, בשביל מה תעשה זאת? התשובה שלך לא תתקבל, יונתן.

לכך מתווכח איתם הנביא ומדבר כנגד יצר הרע, ואומר להם,

שרוד,

אם יהיו חטאיכם כשנים,

כשלג ילבינו.

טוב,

זה לגבי למה נשתברו הלוחות, זה היה בי״ז בתמוז, במעשה העגל.

ב-17 בתמוז גם בוטל התמיד.

בימי חורבן בית ראשון היה מעשה,

שבתשעה לתמוז,

בית ראשון,

נבקעה חומת ירושלים ופרצו האווים לתוך העיר

ועשו בה שמות.

שמות מלשון שממה.

אבל להיכל של השם

בבית המקדש לא יכלו להיכנס,

כי התבצרו בו הכהנים ועשו בו את עבודת האלוקים עד ליום

זן באב.

ואולם, כבשים

להקרבת התמידים בכל יום

חסרו להם מיום יג בתמוז,

כי מעולם תמיד היה בעזרה כבשים מבוקרים ממומים

כדי הקרבה לארבעה ימים.

זאת אומרת, תמיד היו כבשים

מוכנים כבר מבוקרים שביקרו אותם שאין בהם מומים וראויים להקרבה לארבעה ימים קדימה, תמיד.

אז מיום יג בתמוז

ואילך,

כיוון שלא יישארו כבר יותר כבשים,

שיחדו,

שיחדו את החילות שצרו עליהם מבחוץ,

שלשלו להם כסף וזהב

והם העלו להם כבשים

וכך היו עושים

עד יום שבעה עשר בתמוז

ואז בוטל התמיד,

כך היה גם בימי בית שני.

אז זאת אומרת, כבר לא היה כבשים, לא העלו להם,

ממילא בוטל התמיד שהוא מכפר על עם ישראל,

שחרית

וערבית בין הערביים.

בשבעה עשר בתמוז הובקעה העיר.

זה היה מעשה בחורבן בית שני.

חומת ירושלים נפקעה בשבעה עשר בתמוז.

טיטוס וחילותיו פרצו לעיר

ובחורבן בית ראשון.

בימי צדקיהו המלך כתוב

בירמיה נב בחודש הרביעי, בתשעה לחודש

ויחזק הרעב בעיר ולא היה לחם לעם הארץ.

ותבקע העיר

וכל אנשי המלחמה יברחו

ויצאו מהעיר לילה.

ובירושלמי אמרו שגם בחורבן בית ראשון הובקעה העיר בשבעה עשר בתמוז,

אלא מפני הצרות האיומות שהיו אז

נתקלקלו להם החשבונות וחשבו כי הדבר היה בתשעה בתמוז.

אז הירושלמי אומר שגם

בבית ראשון

הובקעה העיר בשבעה עשר בתמוז.

ואף על פי שהקדוש ברוך הוא ידע

והנביא ידע,

כתב ביד הנביא ירמיהו בתשעה לחודש כמו שסבר העם בטעות,

כדי להראות שהקדוש ברוך הוא כביכול עמם בצרה וכביכול גם חשבונותיו של הקדוש ברוך הוא נתקלקלו.

מה שאין הפה יכול לדבר ולא האוזן יכולה לשמוע

עד כמה הקדוש ברוך הוא משתתף בצערם עד כדי כך הם התבלבלו.

החשבונות מרוב הצרות

שהשם הלך איתם

ועם הטעות שלהם המשיך אותה ואמר ביד הנביא,

כאילו בתשעה לחודש.

בשבעה עשר בתמוז סרב אפוסטמוס את התורה.

המאורע הזה שנזכר במשנה,

אין הפרטים ידועים מן המקורות הראשונים.

בירושלמי רק נזכר

היכן שרפה,

איפה הוא שרף את התורה.

רב אחא רבי אחא אומר במעברות של לוד.

ורב בנן אומרים

במעברות של תל רוסה.

האחרונים משערים שם,

אחרונים, אחרוני המשערים שמעשה זה מתייחס לתקופת הנציב הרומאי קומנוס.

המעשה היה כ-16 שנה לפני המרד הגדול ברומאים.

בעת האתגרו חילותיו של הנציב ביהודים ובקודשיהם,

והיו מהומות גדולות ששקטו אחרי כן.

על אותה העת מספר יוסיפוס פלאביוס

כדברים האלה,

בעל היוסיפון, ספר יוסיפון.

זה היה אחד ההיסטוריונים באותה תקופה שחי.

ואחרי הפורענות הזאת,

כשעשרת אלפים איש נהרגו בהר הבית בגלל מהומה שנגרמה על ידי הרומאים,

אחרי הפורענות הזאת

קמה מבוכה חדשה בגלל מעשה שוד.

כי בדרך המלך על יד בית חורון התנפלו שודדים על כבודת סטפאנוס,

שהוא היה אחד מעבדי הקיסר,

ובזזו את כולה.

קומנוס

שלח את אנשי צבאו לכפרים הסמוכים למקום השוד,

וציווה לאסור את

יושביהם

ולהביאם אליו.

כי מצא בהם עוון

שלא רדפו אחר השודדים לתופסם.

ואחד מאנשי הצבא תפס את ספר התורה הקדושה באחד הכפרים,

וקרע אותו, והשליך אותו לאש.

מכל העברים חרדו היהודים,

כאילו כל ארצם הייתה לנגדם למאכולת אש,

כשראו את ספר התורה נשרף.

לבשורה הראשונה נזעקו כולם ברוח קנאתם הרבה לקודשיהם,

וחצים עפים מכלי קלע רצו אל קיסריה לחלות את פני קומנוס,

שלא ימנע את מעשי הנקמה באיש אשר הרבה לחרף

את אלוהיהם ואת תורתם.

הנציב הבין כי לא תשקוט סערת העם

עד אשר יפיס את רוחו,

ועל כן גזרו להביא את איש הצבא הזה ששרף את ספר התורה,

ולהעלות אותו לגרדום

בין מערכות המתלוננים עליו

והיהודים

לאחר מכן שבו אל עריהם.

ובית חורון,

בדרך המעבר מלוד לירושלמי,

כדברי הירושלמי,

במעברתא דלוד,

דהיינו במעבר ללוד.

לפי השערה זו היה אותו מעשה ביות זן בתמוז,

כמה שנים קודם החורבן השני,

ונתחלף שם סטפאנוס באפוסטמוס.

חילופי שמות כאלה נמצאים ומצויים רבים.

באחרים יש שמייחסים את המעשה הזה לאנטיוכס אפיפאנוס.

התימנים קוראים לו אנטיוכס,

יש שקוראים לו אנטיוכוס.

והוא נקרא אנטיוכס אפיפאנוס,

שמסופר עליו ועל אנשיו

וספרי התורה אשר מצאו, קרעו וישרפו באש.

בשבעה עשר בתמוז גם עומד צלם בהיכל.

יש מפרשים,

שגם זה ממעשה הפוסטמוס הרשע שעשה באותו יום,

בשבעה עשר בתמוז,

ויש מפרשים

על הצלם שעשה מנשה המלך, מלך ישראל,

ועמידו בהיכל.

באותו יום היה שבעה עשר בתמוז גם כן.

אלה חמשת הפורענויות שהיו.

קצת דינים

להיות זן בתמוז.

הספרדים נוהגים שבשבת קודם התענית מכריז שליח ציבור על הצום.

בצום שבעה עשר בתמוז הקלו.

שלא קיבלו אלא מתחילת היום.

זאת אומרת, לא מהלילה כמו תשעה באב.

רק מהבוקר, מעמוד השחר.

וכן בצום גדליהו עשרה בטבת.

ולא בלילה שלפניו.

לכן בלילה מותר לאכול ולשתות.

וכן הקלו לגבי חולה,

אפילו אין בו סכנה שהוא פטור מלטענות.

וכן נשים עוברות ומניקות.

אם הצום מצער אותן ביותר,

או שמרגישות חולשה,

פטורות מלצום.

מכל מקום, גם הפטורים מלצום. אסור להם להתענג ביום זה באכילה ושתייה במאכלים משובחים,

אלא יאכלו רק לפי הצורך.

וכן הקטנים שיש להם דעת להתאבל,

אף על פי שהם פטורים מתענית,

ראוי לחנכם שלא יאכלו רק כדי קיום הגוף מאכלים פשוטים,

כדי שגם הם יתאבלו עם הציבור.

מותר

שבעה עשר בתמוז ברחיצה, בשיחה ובנחילת הסנדל.

אף על פי כן אדם בריא,

אם הוא בעל נפש, יחמיר ברחיצה ובשיחה,

אך לא בנחילת הסנדל,

כי ייראה מגוחך.

זאת אומרת, ילך עם רגיל,

חוץ מכבודכם, נעליים רגיל.

יש להחמיר ביות זן בתמוז, וכן בעשרה בטבת,

בכל הדברים, הדרכים שנוהגים להחמיר מלך חודש

אב ועד תשעה באב.

ממעטין בשמחה וכו'.

הישן בלילה שינת קבע,

ונעור קודם עלות השחר,

התנה קודם שיישן, שיאכל לאחר קימה,

זה מותר לו באכילה עד עלות השחר.

אם לא התנעה, נוהגים איסור.

יש מתירים לשתות אפילו בלי התנעה.

בפרט אם הוא רגיל בשתייה בקומו משנתו לפני עמוד השחר.

לפי הזוהר,

אין הדבר תלוי בתנאי,

אלא אם ישן אסור לו לאכול אפילו התנעה.

בתפילת שחרית ובמנחה קוראים פרשת ויחל.

בתפילת שמונה עשרה בלחש אומרים עננו בשומע התפילה, בין בשחרית

ובין במנחה.

זה מנהג הספרדים.

האשכנזים לא אומרים עננו, אלא בתפילת המנחה בלבד.

אבל השליח ציבור אומר גם בשחרית בין גואל לרופא עננו.

כל יחיד אומר עננו במנחה,

אפילו אינו גומר את תענית עד הערב.

מי שלא מתענן לא אומר עננו,

מסיבות כמובן מותרות.

אבל אם כבר אכל,

אינו אומר עננו.

אבל אם הוא כבר אכל לפני התפילה, אז הוא לא יאמר עננו.

וכן לא עולה לתורה מי שלא צם,

או מי שכבר אכל,

מפני שהקריאה היא של תענית והוא לא מתענן.

אבל אם קראו לו לעלות והוא כבר עמד,

אז משום כבוד התורה הוא עולה.

עכשיו תשמעו רמז נפלא.

ביוזן בתמוז,

לפי דעה,

שלח נוח את היונה מנתיבה לראות

הקל והמים על פני הארץ.

כתוב, ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה.

רמז לכנסת ישראל,

שנמשלה ליונה, יונתי,

מחקבי הסלע,

יונתי תמתי,

שלא מצאה מנוח ביום קשה זה.

מתי נשתלחה?

ב-17 בתמוז,

ולא מצאה מנוח.

חמש פורענויות.

יש דברים שחזרו גם ביוזן בתמוז, עוד נוספים בגזרות

שונות ומשונות שהיו במשך ההיסטוריה.

מי שקורא סדר הדורות

ייתקל שם בהרבה גזרות שהיו בזמן יוזן בתמוז ותשעה באב,

המון המון גזרות

שחזרו בתאריכים אלה כי הם מועדים לפורענות.

בין המצרים,

עשרים ואחד הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב נקראים ימי בין המצרים על שם הכתוב באיכה כל רודפיה השיגוה בין המצרים.

ואמרו חכמים אלו ימי הצהרה שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב שבהם שולט כתב מרירי.

זה שם של מזיק שהוא מצוי.

ושאר מזיקים שולטים בהם גם

וצרות רבות ורעות מצאו את ישראל בדורותיו בימים האלה.

וכן חרב הבית

בראשונה ובשנייה בימים האלה של מצרים ומצור ומצוק.

משום כך הוקבעו כל ימי בין המצרים לאבל על חורבן בית המקדש.

לכן ממעטים בהם בשמחה יותר מכל השנה,

ואין נושאים נשים מיות זן בתמוז עד לאחר תשעה באב.

אין עושים מחולות וריקודים בימים אלה.

אין שומעים בהם קול נגינה משום כלי שיר.

אין עושים טיולים וביקורים של תענוג.

אין מסתפרים בהם.

הספרדים נוהגים בהיתר תספורת עד השבוע שחל בו תשעה באב כדעת מרן הבית יוסף.

וכן נוהגים שאין מברכים שהחיינו בימים אלה על בגד חדש או פרי חדש,

כיוון שהזמן הוא זמן פורענות,

ולכן לא מברכים שהחיינו, ואין לובשים בגד חדש ואין אוכלים פרי חדש.

יש דינים,

שבת, לא שבת, כל מיני דברים, דבר שעומד לחלוף או משהו.

אבל אם נזדמנה לו מצווה עוברת, כגון ברית מילה או פדיון הבן, מברך שהחיינו.

וכן אם נזדמן לו פרי חדש שלא ימצא לו או לא יימצא לו,

אחר תשעה באב מברך ולא יחמיץ את ברכת המצווה.

נוהגים היתר לברך שהחיינו בשבת.

ולכן אם נזדמן לו פרי שלא ימצא אחר תשעה באב ואפשר לו להשות את הפרי עד ליום השבת,

ראוי להשותו ולברך שהחיינו בשבת.

אישה הרה שמתאווה לפרי חדש,

וכן חולה שצריך לבריאות,

אוכלים ומברכים שהחיינו.

בימים האלה שולטים המזיקין,

לכן ייזהר בהם כל אדם מכל דבר שיש בו חשש,

נזק וסכנה יותר מן הזהירות שבכל השנה.

לא יכה הרב את התלמידים,

זה כבר יותר מסנקציות,

לא יכה הרב את התלמידים בימים ההם, אפילו מכה קלה ברצועה,

וכן לא יכה אב לבנו בימים אלה.

אנשי מעשה קובעים לעצמם בכל יום

זמן להתבונן ולהתאבל על חורבן בית המקדש,

ויש מקומות

שבהם נוהגים להגיד תיקון חצות בחצות יום.

רבי חננין הוא ברגל שאומר,

רוסו הקודש ורוסו כל דיסרויין,

לפי כוח ארבעולם תורו ומסווד,

שנה אמור אדנא עבס למען סדגו יחדיל תורו, יא אדיר.

תודה רבה לך, אדיר.