http://live.shofar-tv.com/videos/5817 30-1-16

"ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל ויתן אותתם ראשים על העם, שרי אלפים שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות".

עצת יתרו היתה שיבחר מן העם אנשי חיל יראי אלהים, ומה כתוב, "ויבחר משה אנשי חיל", ולא כתוב את השאר, וכתב ספורנו זכרונו לברכה, אחרי שביקש ולא מצא אנשים שיהיו בהם כל המעלות שהזכיר יתרו, בחר באנשי חיל, בקיאים וחרוצים לברר וללבן אמיתות דבר ולהביאו אל תכלית, יותר מיראי אלהים בלתי אנשי חיל, כאמרם זכרונם לברכה, אם תלמיד חכם כנחש הוא חגרהו על מתנך, ואם עם הארץ חסיד אל תדור בשכונתו.

אז אומר הספורנו שלא מצא משה רבינו את כל מה שביקש יתרו, ומצא רק אנשי חיל, והוא העדיף את אנשי החיל על יראי אלקים, וכך הוא אומר, מי זה אנשי חיל? בקיאים וחרוצים לבאר וללבן אמיתות דבר ולהביאו אל תכלית, אז קודם כל בקיאים, וחרוצים לבאר וללבן אמיתות דבר, הם לא שטחיים, הם לא עצלנים, הם חרוצים לברר ולהביאו אל תכלית.

זאת אומרת אנשי חיל כמו שאומרים אשת חיל מי ימצא", זריזה, כך אומר הרמב"ן, זריזה במלאכת הבית ועושה את הכל בזריזות ומביאה את הכל לתכלית, כמו השבחים שכתובים בהמשך "ותקום בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה, זממה שדה ותקחהו מפרי כפיה נטעה כרם..." בקיצור, אז אשת חיל ואנשי חיל זה אלו בקיאים וחרוצים לבאר וללבן אמיתת דבר ולהביאו אל תכלית. יותר העדיף משה יותר מיראי אלקים בלתי אנשי חיל, זאת אומרת יש לך אנשי חיל כאלה, יש לך יראי אלקים, הוא מעדיף את האנשי חיל פחות יראי אלקים, כאמרם זכרונם לברכה, אם תלמיד חכם כנחש הוא חגרהו על מתנך, ואם עם הארץ חסיד אל תדור בשכונתו,

אז לכאורה מה כתוב פה, שאם תלמיד חכם כנחש הוא, פה הוא משמיט הספורנו, אם תלמיד חכם נוקם ונוטר כנחש שזה לשון חכמים, אז חגרהו על מתנך, הוא עדיף, אפילו שאתה רואה שהוא לא מוותר ולפעמים הוא נוקם ונוטר וכו' וכו', עדיף תחגור אותו על  מתנך, כמו שהחגורה שלך והאזור שלך לא זז מעליך, תמיד אתה נצרך לו, ככה אתה צריך להדבק לתלמיד חכם כזה והוא עדיף על עם הארץ חסיד, חסיד זה ירא אלקים שמדקדק קלה כחמורה רק הוא עם הארץ, הוא לא תלמיד חכם אבל הוא מקיים הכל כמו שצריך, אז מה עדיף? אומר אל תדור אפילו בשכונתו, לא רק שתדבק אליו, תתרחק ממנו ואל תדור בשכונתו, יאבאבאי, יאבאבאי. זה הספורנו.

עכשיו, הנה כי כן הבין הספורנו זכרונו לברכה במושג של אנשי חיל, דהיינו חרוצים לבאר וללבן אמיתות דבר ולהביאו אל תכלית, ולמד דברי תורתנו הקדושה כי גדולה מעלת החכם אשר בכוחו לברר וללבן כל דבר לאמיתו, עד אשר יביאהו אל תכלית, היינו עד סוף דעתו והבנתו, ושיהיה הדבר מוסכם ומוחלט אצלו אפילו אם יחסר לו ממידת שלמות היראה אשר יהיה ראוי לכינוי ירא אלקים, כפי מושג התורה הקדושה, אפילו שהוא לא יראה ולא יהיה ראוי להקרא ירא אלקים כפי המושג של התורה הקדושה, ויהיה חסר לו ממידת השלמות, בכל אופן הוא עדיף על עם הארץ חסיד.

וסמך על זה דברי חכמים זכרונם לברכה שהם אמרו, אם תלמיד חכם  נוקם ונוטר כנחש חגרהו על מתנך, אמנם הספורנו זכרונו לברכה דילג על המילים נוקם ונוטר, וכבר נתבאר אצלנו כי נוקם ונוטר כנחש, אין הכוונה בזה שיהיה חס ושלום פוגם במידותיו, זה לא נוקם ונוטר כמו אנשים העבריינים וכו' וכו' שמרימים מכוניות והכל וכו' וכו', לא, אין הכוונה בזה שיהיה חס ושלום פוגם במידותיו, אלא הכוונה היא כי תלמיד חכם אמיתי שיש לו בהירות השכל ואור הדעת במידה מרובה, מוכרח שיהיה לפעמים נוקם ונוטר כנחש מפני שגודל אור החכמה והכרת האמת אינו סובל את הרע והפחיתות.

ופעמים גם אסור לו לתלמיד חכם לעבור על מידותיו, כמו שכתוב סימן רמ"ג ביורה דעה. וכמאמר חכמים זכרונם לברכה ביומא כ"ב, כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם. ואף על פי כן חגרהו על מתנך, נו, אבל אתה יכול להיות ניזוק על ידו, לפי הספורנו, ואף שיש סכנה שתכשל באיזה דבר והוא לא ינקה אותך, הוא לא ינקה אותך אתה עלול לסבול מזה שאתה קרוב אליו, מכל מקום טוב להיות קרוב אליו, חגרהו על מתנך, כי סוף סוף התחברך אליו יהיה לך לברכה ואחרית שלום. בתכלס אתה תרויח יותר ממה שתפסיד, ואדרבא, זה יתן לך לשמור על עצמך שלא תצטרך להכשל באיזה דבר ולהגיע למצב שהוא אלא יקנה אותך באותו דבר, יעיר לך, יוכיח אותך, יסלק אותך לתקופת מה או משהו כזה.

ואם עם הארץ חסיד הוא, כמו שהיה בעת שהיה יראת השם שולטת במידה מרובה בין המוני העם, שנמצאו אז אנשים יראים וחרדים על פי טבעם ודרך חייהם, ומה שהוא נגד הדין נזהרו מלעבור על זה בתכלית הזהירות, לא כמו שהיום תלמיד חכם אוכלים נבלות וטרפות, וגם נתראו בעלי מידות טובות מתחסדים עם קונם ועם בני אדם, אבל רחוקים היו מחכמה ודעת ולא ידעו לשקול כל דבר במשקל החכמה וישרות השכל, על איש שכזה אמרו חכמים, אל תדור בשכונתו. אז אל תתפעל מזה שהוא חסיד והכל הוא מקיים וכו' וכו', אבל אין לו משקל השכל בשביל שיוכל לדון כל דבר במשקל החכמה וישרות השכל, אחד כזה אל תדור בשכונתו.

סכנה היא לדור בשכונתו כי אי אפשר לדעת מה שיעלה על דעתו הבלתי מפותחת, ומה יהיה ישר לפניו על פי הלך נפשו הקצרה. ולפעמים דוקא מפני חסידותו, הסכנה עוד יותר גדול, אי אפשר לשער כמה עלול עם הארץ חסיד להתעקם ולהתפתל ולחשוב על דברים פחותים ורעים, כי הם תכלית הטוב והמועיל על ידי דרכי חסידותו הבלתי מפותחת, אז גם דברים פחותים ורעים הם תכלית הטוב והמועיל הוא יחשוב, למה? כי הוא חסיד אבל לא מפותח.

בדרך לפה לבית הכנסת פגשתי נהג מונית שאמר שהוא עובד בתחנת מוניות של אחד מהקהילה שלנו, והוא אומר שהוא מפמפם להם את הנושא וזה וזה כל מיני נושאים וזה פה שם,

ואני אמרתי לו: מה פתאום אנחנו עם הרב ופה ושם, אנחנו גרים בשכנות והכל טוב ויפה, והכל בסדר,

אמרתי לו: "הוא דיבר אתכם על נבלות וטרפות, אומר זה בדיוק מה שהוא דיבר", וזה וזה.

אמרתי לו: נו ומה אתה עושה עם זה, ממשיך לאכול?"

אמרתי לו: "שמע תעשה לי טובה, אל תכניס אותי לענין הזה",

אל תכניס אותי לענין הזה, אתה מבין, אל תכניס אותי לענין הזה, תשאיר אותי עם השיקוצים והנבלות והטרפות זה בסדר, הכל בסדר, אני גר ליד הרב אמנון יצחק, אין בעיה, אני מכיר אותו כן כן מכיר אותו, כן, פה אתה עוד מכיר אותי, אבל אחרי 120 שנה מי יכיר אותך? מי יכיר אותך תגיד, הקב"ה לא יכיר אותך, יגיד זה אתה, אני נתתי לך פה, נתתי לך מעיים, נתתי לך קיבה, שמה תכניס לבפנים, נבלות וטרפות? למה מה קרה? מה קרה? אין, אז אל תאכל. אני התרתי לך חזיר? התרתי לך עכבר ?מה אתה אוכל? לא אל תערבב אותי בזה, אל תכניס אותי בזה, והוא נראה עם הארץ חסיד.

כל זה בנוגע לאיש המעלה, אשר הגיע למדרגת נשגבה בתורה, בחכמה וביראת השם, אבל עוד יש להסתפק בדיננו, שעדיין רחוקים אנו ממדרגה גדולה זו, אז קודם דיברנו שעדיף אנשי חיל כמו שמשה בחר, שיכולים לבאר וללבן אמיתות דבר ולהגיע אל תכלית הדבר, והיה להם מדרגה נשגבה בתורה בחכמה וביראת השם. אבל מה איתנו? אבל יש עוד להסתפק בדיננו, שעדיין אנחנו רחוקים ממדרגה גדולה זו, ואם כן נשאלת השאלה לפניכם: "ההגעתם כבר למדרגה הזו לפעול ולהשפיע על אחרים ולהאציל מרוחכם על העולם?"

מי פה יכול להגיד אני כבר הגעתי למדרגה שיכול להשפיע ולהאציל על אחרים ועל העולם?

אכן אם לזאת יחכה אדם ויצפה לא אדע מתי נתמלאה סאת התפתחותו והשתלמותו עד אשר יאמר יש לי רב ואוכל כבר להשפיע על אחרים, כי האם הגיע אדם מעולם אל תכלית השלמות ולסוף מעלת הקישוט ולשיפור המחשבה והמעשה, עד אשר בטוח הוא כי כבר נועד ללמד לבני אדם דעת אמת וכשרון המעשה? מי יכול להגיד על עצמו שהוא כבר הגיע לכל זה?

מי לנו גדול ממשה רבינו עליו השלום אבי הנביאים שהגיע למעלה הכי עליונה בהיותו עסוק במדרגה קדושה בענין הכי רם ונישא, הופעה נכבדה יחידה בעולם מיום ברוא השם אדם על הארץ, מתן תורה, וגילוי שכינה, אשר השם כביכול ירד על הר סיני לעיני כל ישראל, והוא הנבחר מאת השם שתנתן תורה על ידו דוקא, עליו סיפרה התורה והעידה בשבחו, "וירד משה מן ההר אל העם", ודרשו חכמים זכרונם לברכה, שירד משה מן ההר ישר אל העם, שלא פנה לעסקיו, אלא מן ההר אל העם.

ומה נפלא הדבר ומעורר השתוממות, איזה שבח הוא למשה רבינו, בשעה שהוא הולך בשליחות נשגבה כזו, בשעת הרת עולם של מתן תורה אינו פונה לעסקיו, אינו סר לביתו לראות בשלום משפחתו אחרי ארבעים יום וארבעים לילה, הוא עוד לא אכל אפילו, הוא עוד לא פתח את הצום כמו שאומרים, ישר הוא הולך אל העם, אז זה שבח שמשבחים אותו? מה זה, זה ברור שאחרי כזה מעמד שהוא היה בו, מה שייך עכשיו ללכת הביתה, מה שלומך אשתי, מה שלומכם ילדים חמודים, הייתם ילדים טובים, ואחר כך ילך לעם, מה זה מעלה?

אבל כך הוא טבע האדם, אפילו שהוא עומד על המצב הכי גבוה, עדיין דרישות חייו מושכים אותו למטה, מעסיקים אותו, מטרידים אותו, ויש כאן שבח אפילו למשה רבינו, שבהיותו שלוח מאת הקב"ה מן ההר אל העם לא פנה לעסקיו לראות את שתו ובניו ולא דחה את מילוי שליחותו למסור לעם את דבר השם לאחר זמן. אז מה הבעיה, ילך כמה דקות, יגיד שלום עליכם ויחזור.

וראינו כזה דבר בדורות מאוחרים יותר אצל רבי עקיבא, 12 שנה לא ראה את אשתו ולא נכנס להגיד שלום עליכם ויישר כח ולחזור, לא הפסיק וחזר מיד עוד 12 שנה.

לנו נדמה כי לו נפקדנו אנו לשליחות חשובה ורבת ערך בעד הכלל כולו מאת השם, אף לפי מדרגתנו לא היה עולה על דעתנו לפנות לביתנו, אבל באמת האדם אפילו הכי גדול קשור כל כך עם הקשר הגופני והדרישות החומריות שאפילו בהמצא במצב הכי נעלה עדיין יש מקום בנפשו גם לדברים פחותי וקטני ערך המושכים אותו אליהם, ולא ייפלא אפוא אם הקשר עם עסקי הבית והמשפחה וכדומה גדול כל כך עד כי מעלה היא למשה רבינו עליו השלום שלא פנה לעסקיו והלך ישר מן ההר אל העם. אז רואים שהתורה משבחת אותו אפילו שהוא משה רבינו במדרגה הכי גבוהה שלא פנה לעניני המשפחה וכו'. כמו שכתוב אצל מרדכי היהודי, "דורש טוב לעמי ודובר שלום לכל זרעו", קודם כל דורש את הטוב לעמי, וזה כמובן על חשבון משפחתו, ואחר כך ודובר שלום לכל זרעו, בא להרגיע אותם, לעשות שלום בית והכל לכל זרעו, זה אחרי זה. זאת אומרת דבר ראשון אצל המנהיגים האמיתיים זה שהם דואגים לעם ולא לעצמם ולא למשפחתם, כמו  יוסף הצדיק שגם כן היה נותן להם אוכל לפי הטף ולא משחרר להם כמו דורעי לסדר את כל המשפחה שלו בתפקידים הכי בכירים עם המשכורות הכי גבוהות ולא דואג לשקופים.

אז לכן רואים שזה נחשבת גם מדרגה גדולה מאד ומשבחת התורה את משה רבינו, ולכן אם יחכה האדם עד אשר יגיע למעלת השלמות לא יבוא לידי  מעשים ופעולות לעולם, מי אני, מה חיי, מה אני יכול לפעול מה אני יכול להשפיע, ככה האדם אומר, אני עוד לא שלם, עוד לא הגעתי לזה, יש עוד זמן, לכן אם יחכה האדם עד אשר יגיע למעלת השלמות לא יבוא לידי מעשים ופעולות לעולם, ואע"פ שנאמר "התקוששו וקושו", קודם כל אמרו חכמים קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים, אין הכוונה בזה שלא ישתדל להשפיע על אחרים עד שיגיע לתכלית השלמות, ורק אז יקשוט את אחרים, כי אם לזאת יחכה לא ימלא תעודתו זאת לעולם. ואדרבא, כל כמה שיגדל ימצא עוד מגרעות וחסרונות בעצמו הדורשים תיקון ושפיר, אלא נאמר בזה כי יכוון ויתאים את ה"קשוט" ל"אחרים" לרגשותיו ולשאיפותיו הוא, קשוט עצמך, אז במה אתה רוצה לקשוט את עצמך? במאכלות אסורות, אז זה אתה יכול לקשוט אחרים. תתאים את הקשוט שלך גם לאחרים, לגרשות ולשאיפות שלך, וההשפעה על אחרים תהיה שופעת באמת מנפשו, כתולדה מ"קשוט עצמו" כיון שאני מקשט את עצמי בענין זה, אז אני יכול כבר לקשוט אחרים בדבר זה, אבל לא צריך שאני אחכה עד שכל ה"קשוט" יהיה עד תכלית כמו משה רבינו ואז אני אוכל לדבר עם אחרים, לא. החלטת לקשוט עצמך בתפילה, לדקדק בתפילה, בזמני התפילה, שלא לדבר בתפילה, להבין פירוש המילות, להגיד את הברכות עם כוונות, אתה קושט את עצמך בזה? אתה יכול כבר לקשוט אחרים, כי זה כבר נובע מתוכך, זה אמיתי אצלך.

לכן אם רק מרגיש האדם כל אחד כפי מדרגתו שאיפה לטוב ואהבת האמת, מה שחסר להרבה אנשים, אין להם לא שאיפה לטוב, לטוב בעצמם כן, הם כל הזמן דואגים שיהיה להם טוב, אבל שאיפה לטוב עצמו, לא משנה מה הוא, אפילו בשבילך הוא לא טוב, אבל אם זה הטוב שהתורה אמרה, זה השאיפה לטוב, אם יש לך שאיפה לטוב ואהבת האמת וכבר זכה לאיזו הכרה נכונה, בה במידה שהוא מצא לעצמו מן האמת ושואף ועמל לקבוע את דרכו על פיה, באותה מידה עליו לשתף באשרו גם אחרים, כמה שאתה  מוצא את עצמך מן האמת ושואף לעמול ולקבוע את הדרך על פי זה, באותה מידה עליך לשתף באושר גם אחרים ולהאיר עיניהם מאותו האור המזהיר לפניך, ומה גם אם זכה שיהיה לו מורה דרך שמלמד אותו, עוזר לו ללכת בדרך הטוב והמועיל, מביא לו דיסקים, מביא לו ראיות, מביא לו עובדות, מביא לו וידאו, מביא לו הקלטות, מביא לו תימוכין וסימוכין מן התורה, ואף אחד לא יכול לענות לו, ואף אחד לא מתמודד איתו, רק מעלילים עליו עלילות, אתה מסודר, אתה יכול להתקדם ולקדם אחרים, ודאי שחובה עליך לזכות את האחרים, להראותם את הדרך המובילה אותם לאושרם, ולהעניק אותם מאותו אוצר של דעת השם ותורתו, שהגיעה אליך. זה נקרא אנשי חיל, שיודעים ללבן ולברר אמיתות דבר ולהביא את הדברים אל תכלית הקיום של הדבר. זה נקרא אנשי חיל, אנשי קהילות פז.

אז עלו בדרך השם, והכנסו דברי תורה יראה חכמה ודעת בלבבך, והיה כל שעה כי תפקחנה עיניכם והאמת לפניכם תופיע, האצילו מרוחכם על אלו הטועים אובדי הדרך, ואת עיני ההולכים בחושך תאירו וראו אור, אז זאת אומרת אדם צרי לדעת שהוא צריך להיות איש חיל, אפילו אם הוא לא ביראת שמים שלמה לגמרי, אבל הוא מבקש טוב, מבקש את האמת, וכבר זרח עליו מאור האמת ובפרט אם יש מי שמלמדו ומוכיחו ומביא לו ראיות על דרכו, ודאי שהוא יכול כבר להאיר עיני אחרים גם הם ולזכותם שלא להיות מן התועים בת' ולא מן הטועים בט', ואז יזרח אור השם עליהם גם כן. ואם לא הצליח להשפיע, לא הפסיד מאומה, את כל הגן עדן שהיה מגיע להם על אי אכילת מאכלות אסורות, הוא לוקח לעצמו.

אז אם אתה הולך למקום מסוים ומניח נגיד בישיבה דיסקים של כשרות, דפים שמדברים על כשרות, ונתת להם את הזכות להגמל מן המנהג הרע לאכול נבלות וטרפות בטיעוני שטויות והבלים שנובעים מן הכרס המפוטמת, הרי שאתה זוכה בזכיה גמורה. אחת מהשטויות של התלמיד חכם שמבלבלים את המח לכל מיני אנשים, 'אפשר לסמוך על ביטול ברוב לדוגמא', מרוב שהם אוכלים נבלות וטרפות אז הם לא יודעים להבחין בין דין לדין.

מה זה ביטול ברוב? אם יש לנו שתי חתיכות היתר וחתיכת איסור, אז יש מושג של ביטול ברוב כשאני אוכל אחד אחד אני אומר שאני אוכל מן ההיתר, מה זה ההיתר? היתר זה דבר שמבורר לי שהוא מותר, ברור שהוא מותר, ועוד דבר שברור שהוא מותר ועוד דבר שברור שהוא אסור, והיה לי ברור ששני אלה היתר וזה איסור, התערבבו לי, אז יש ביטול ברוב, יש פה שתיים כנגד אחד והאחד מתבטל ברוב של השתיים, זה נקרא ביטול ברוב,

אבל אין דבר כזה בעופות לדוגמא, למה? כי כשאתה שוחט ולא בדקת סכין זה לא מותר עד שיבדקו את הסכין, אם יבדקו את הסכין והיא תמצא פגומה מה יהיה הדין? הכל טרף, אז כרגע מה זה השחיטה של העוף הראשון? ספק, והשני – ספק, מאה מאתיים שלשת אלפים ספק, אחרי הבירור או מותר או אסור, אבל אין פה ביטול ברוב, איזה ביטול ברוב, יש פה ודאי היתר ויש פה איזה איסור? הכל זה ספק.

דבר נוסף, בכל הבד"צים יש להם קשקשתה, מה הקשקשתה? מה שיורד מחלק הופך להיות כשר, למה זה ירד מחלק? אם זה ירד מחלק זה טרף, לא, זה יורד לכשר, אז לשיטתם איך זה הפך להיות כשר? למה זה לא נשאר חלק? כי יש פה ספק, ואם יש פה ספק אז זה כבר לא חלק, זה נהיה כשר, איך ספק נהיה כשר? הרי זה ספק כשר ספק טרף, אז איך זה נהיה כשר ודאי? זה בד"צים, איך יכול להיות? וזה התלמידי חכמים שלהם מסבירים להם שהכל בסדר, אתה יכול לסמוך על הכל.

מצוה עליכם לעורר אותם ואם לא ליטול את שכרם, לא הצלחת להציל – טול שכרך, דרוש וקבל שכר.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.