מעלת האדם וחסרונו | הרב אמנון יצחק שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

ויאמר אלוהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו

אמרו חכמים זיכרונם לברכה במדרש

בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לברות את האדם

נמלך במלאכי השרת

אמרו לו אדם זה מה טיבו

אמר להם חוכמתו מרובה משלכם

הביא לפניהם בהמה חיה ועוף

אמר להם

זה מה שמו ולא היו ידעים

העבירן לפני אדם

אמר לו זה מה שמו

אמר לו זה שמו שור

וזה חמור

וזה סוס

וזה גמל

אמר לו ואתה מה שמך

אמר לו אני נאה להיכרות אדם

שנבראתי מן האדמה

ואני מה שמי

אמר נאה להיכרות אדוניי שאתה אדון לכל

אמר הקדוש ברוך הוא אני אדוניי הוא שמי

שקרא לי אדם הראשון

עד כאן המדרש

הקדוש ברוך הוא רוצה לברום

את אדם והוא נמלך מתייעץ

עם מלאכי השרת והם שואלים טוב מה שאתה הולך לברום מה טיבו של זה

אז הוא אומר להם חוכמתו מרובה משלכם מלאכים זה

כליל השלמות

זכלים נבדלים בלי גוף

ואומר להם חוכמתו מרובה משלכם

ומראה להם הלכה למעשה

מעביר לפניהם בהמות, חיות,

עופות

אומר להם נו זה מה קוראים לו

זה מה שמו

הם לא היו יודעים

והעביר לפני אדם

אמר לו על כל דבר ואמר לו זה שור זה חמור זה סוס זה גמן

מה זה בעיה לקרוא שמות?

היום כולם קוראים

לילדים שלהם שמות אחד קורא לבת שלו פרילי לשני קורא לה לילי

השלישי קורא לו

כל אחד ממציא שמות בעיה להמציא שמות

אבל זה לא שמות

זה לא שמות זה שמות תואר, שמות פועל, אבל זה לא שמות

שם זה המהות של הנקרא

תכף נבין

שמות ערבית בסדר

הוא אומר

אמר לו מה אתה מה שמך?

שואל הקדוש ברוך הוא את האדם אתה מה שמך? אמר לו אני השם שני אדם

למה אדם?

הוא אומר לו כי נבראתי מן האדמה

כן אבל אדם זה גם הדמה לעליון בחלק של הנשמה אתה דומה לאלוקים בצלם אלוקים הדמה לעליון

ונכון שחלק הגופני נלקח מן האדמה

למה בחר אדם הראשון לקרוא את עצמו בשם אדם על שם שלוקח מן האדמה?

והשם אומר לו ואני מנעה מה שמי?

אומר לו אתה אדוניי

השם קורא לעצמו בשם אדוניי על פי הקריאה של אדם הראשון

אמר הקדוש ברוך הוא אני אדוני הוא שמי שקרא לי אדם הראשון

מהמאמר הזה לומדים

כי בקריאת השמות לברואים הייתה גנוזה חוכמה עצומה שמלאכי השרת

לא היה בכוחם להשיגה

ובה נתגלה שחוכמתו של האדם מרובה משל המלאכים

השם שהאדם קבע לכל יצור

היה צריך לכלול את כל הכוחות שנטבעו בייצור בחיה,

בבהמה,

בעוף את כל הרוחניות והתכלית המיוחדת שהיא לו בלבד

את כל זה הוא היה צריך להגדיר בשם.

נמצא שבשעה קלה ובסקירה אחת

עמד האדם הראשון על כל פרט ופרט בכל הבריאה

מבין כל אלפי רבבות הנבראים

היה צריך לסקור את כולם, לראות אם יש מישהו שדומה לו

אז איזה כוח מחשבה אדיר היה לו האדם הראשון, הוא היה כליל לשלמות

אז הוא היה צריך לסקור את כל הברואים

ולראות את ההבדלים ביניהם

ואז להגדיר ולקרוא שם בדיוק לפי כל התכונות

של הבהמה וכל המכוון הרוחני שבה

מלהגדיר את זה בשם אחד, שלוש אותיות, ארבע אותיות

ולא רק את בעלי החיים אשר על פני האדמה בדק ובחן בשעה זו

אלא גם סקר בשכלו את כל העולמות העליונים והתחתונים

את המלאכים, את השרפים, את האופנים

שאין מספר לגדודיהם

וגם להם, לזכלים הנבדלים

קבע את מהותם הרוחנית

ותפקידם בבריאה מששת ימי בראשית עד לנצח נצחנו.

איזה ראש

היה לו.

היו פעם תחרויות, כשהתחיל המחשב הזה, עשו תחרויות במתמטיקה,

נתנו נוסחאות לאנשים

שיש להם יכולת

לחשב נוסחאות מסובכות

במהירות ולהביא לתוצאה מדויקת.

כתבו במחשב תוך כדי השאלה

את השאלה, לחצו אינטר,

לראות מתי המחשב יענה,

מתי יענה הבן אדם. באדם ניצח את המחשב.

ועוד דברים כאלה.

זה בימינו, כבר המוח התמעט והשכל על הפנים, והאדם מעורבב מהרבה עניינים,

אבל האדם הראשון שהיה נקי וזך,

במהירות,

השכל שלו היה יותר ממחשבי העל שעוד ימציאו בעתיד.

יכול לסרוק את כל הנתונים של כל הברואים בכל העולם, בעליונים ותחתונים, ומלאכים מכל הסוגים, והכול והכול והכול,

לברר מי דומה למה ומי,

ואז להגדיר כל אחד, טק, טק, טק, טק, טק, טק,

לקרוא לכולם שם בשעה קלה.

זה לא יאומן כי סופר להבין את זה.

הרי כתוב על הקדוש ברוך הוא, מסתכל בראש השנה על כל העולם בסקירה אחת ודן אותם.

בסקירה אחת, כאילו, זפ,

זהו.

בדק את כולם, את כל החשבונות של כולם, כל המעשים שעשו, כל מה שהם עתידים לעשות,

מי התשובה שלו אמיתית, מי לא,

עם כל פרטי הפרטים והדיוקים של כל פרט ופרט, הכל בזוט.

איזה זוט, זה המון זמן זוט.

אז גם אצלו נאמר שהוא בסקירה אחת, תוך שעה קלה,

שעה קלה זה פחות משעה, כן?

הוא כבר סרק וסקר את הכול והגדיר לכל אחד, ונשאר השם לעולם,

כולל שמו של הקדוש ברוך הוא.

שאל אותו השם יתברך, ולי, מה נאה לי קרות?

האשים לו אדוני,

שאתה אדון לכל.

אחרי שהכיר את כל הנבראים כולם כאמור,

ידע והכיר לקרוא לקדוש ברוך הוא אדון. הוא רק נברא עכשיו, הוא רק נברא עכשיו.

עוד לא הספיק להציץ, כמו שאומרים, על העולם,

וכבר הוא יודע לענות על הכל.

וידע והכיר לקרוא לקדוש ברוך הוא אדון,

שבא למעלות העליונות של החוכמה, והבחין את אדנותו, יתברך על הכל.

והנה בשעה שהקדוש ברוך הוא שאל את האדם, ולך

מה נאה לקרוא?

אמר אדם,

אדם,

כי מן האדמה לוקחתי.

זה תמוה,

שהרי לכל הברואים קבע שמות לפי הרוחניות שלהם,

ולמה דווקא לעצמו קרא שם לפי החומר שבו שהוא לוקח מן האדמה.

אולם בשם הזה גילה אדם את עצמיותו האמיתית

שבה נעוץ כל סוד מהותו.

אמנם הכיר אדם הראשון,

שמצד אחד גדול הוא מאוד ונעלה על כל הברואים ואפילו המלאכים,

עד שהקדוש ברוך הוא התפאר בו ואמר ראו שחוכמתו מרובה משלכם.

ויותר מזה המלאכים טעו בו וחשבו לבורא,

וביקשו לומר לפניו קדוש.

אבל הוא גם הכיר,

מצד שני,

שמכיוון שהוא נברא מן האדמה,

מוטל עליו לעלות ממדרגה למדרגה.

ואם הוא שוהה רגע

מבלי לעלות

במידה שהוא ראוי לה,

הרי הוא יורד באותו רגע לדרגה של פחות שבפחותים,

עד שיאמרו לו יתוש כדמך.

היתוש נברא לפניך וכל מי שנברא קודם משובח יותר.

זה עם גס ליבו,

אם הוא לא ממלא את יעודו.

אז זאת אומרת, אדם צריך כל הזמן לעלות

למעלה למעלה,

ואם הוא מפסיק מהעלייה,

הוא יכול לרדת להיות פחות מן הפחותים.

כל זמן שאתה לא עולה אתה יורד.

אז זאת אומרת, הוא הבין שזו העבודה, ואת החומר,

את האדמה,

צריך לרומם מעלה, מעלה, מעלה, עד שהיא תתמזג עם הרוח,

וגם הגוף יהיה רוחני, משרת

לרוחניות, ולא הפוך,

כמו שרוב בני אדם,

הנשמה שלהם משרתת את הגוף,

את הבהמה.

צריך שהגוף

ישרת את הרוח.

ולא עוד,

אלא אף באותה שעה

ששכלים נבדלים לא רואים בו שום הגשמה.

זאת אומרת,

באותה שעה שהמלאכים, שהם נקראים שכלים נבדלים, שכל נבדל מגוף,

אותם שכלים נבדלים,

לא ראו בו שום הגשמה, לא ראו אותו גשמי.

אדם הראשון שנוצר מהאדמה, כבר דיברנו על זה השבוע,

העפר שלו,

אחרי מותו,

כשהרבי בנהר ראה את עקביו בקברו,

אמר שהם היו זורחים ומאירים יותר מגלגלי חמה.

אז מה היה גופו?

זה היה כמו נשמה של הנשמה שלנו,

הגוף שלו.

אז הם לא ראו בו שום הגשמה, רק כשהשם הפיל עליו שינה ויפל השם עליו תרדמה,

אז נודע להם שהוא מחומר.

עיני לא ינום ולא יישן, שאומר ישראל, מי שרוחני אין בו שינה.

אבל מכל מקום,

באותה שעה שהשכלים הנבדלים לא רואים בו שום הגשמה, ומבקשים לומר לפניו קדוש,

רואים אותו בשמיים,

בגלל העלי משהו מאותה עלייה,

מחריב עולמות,

וכונסים עליו מיתה לו ולכל הדורות אחריו.

בשעה שהם לא ראו בו שום הגשמה,

אבל בשמיים ראו

שהיה לו העלם משהו

מהעלייה

והוא אכל מעץ הדעת

והוא לא עלה, פה הייתה נפילה, פה הייתה ירידה,

זה החריב עולמות,

וכונסים אותו מאיתה לו ולכל הדורות אחריו, מעשה אחד שלו

עם כוונות טובות היו לו,

לעמוד בניסיון יותר גדול ממה שהשם נתן לו,

ועמדנו על זה בדרשות קודמות.

מכל מקום

צריך עכשיו ששת אלפים שנה לתקן את המעשה שלו עם מיליארדי וביליונים של אנשים

שיבחרו בדרך זו או אחרת להביא לתיקון שלו,

של מעשה אחד.

לא עולים, אז יורדים. איזו ירידה? תראו איזו ירידה ממעשה אחד.

הם כוונות טובות,

והם מה? ביקשו חשבונות רבים.

ומשום כך הוא קרא לעצמו אדם,

כי הוא הכיר שבגלל סטייה כלשהי בעלייתו,

עלול הוא להפך לאדמה שממנה לוקח.

כפי שאומנם נאמר לו לאחר חטאו,

עפר אתה ואל עפרת שוב. מה ההגדרה?

עפר אתה.

כמו שהוא קרא לעצמו אדם, כי נאדמה לוקחתי.

ואל עפר אתה שוב בגלל חטא.

בהכרה הזו שהייתה לו התגלתה חוכמתו הגדולה,

וזוהי צורתה האמיתית

של החוכמה.

כך מצינו אצל משה רבנו,

עליו השלום,

אדון הנביאים,

שעם כל מעלותיו הנפלאות למאוד,

לא להטריד אותי עם צילומים, חנג'ירי באסטרי.

וכן מצינו אצל משה רבנו, עליו השלום, אדון הנביאים,

שעם כל מעלותיו הנפלאות למאוד,

שעלה למרום

וקיבל את התורה מאת השם,

והקדוש ברוך הוא העיד עליו בכל ביתי נאמן הוא,

ונקרא בתורה איש האלוהים.

מה אמר על עצמו?

ואנחנו מה?

ואכן זוהי גדולתו של משה, שהכיר בעצמו מהותו זו.

אז משה הגיע להכרה מדויקת בדיוק כמו האדם הראשון.

כשהאדם הראשון קרא לעצמו אדם כי מאדמה לוקח,

אותו דבר אמר משה רבנו, ואנחנו מה?

אפילו לעפר לא ייחס את עצמו.

אדם ציין מאיפה הוא לוקח, לכן קרא לזה אדם.

אבל אפילו לעפר,

כי בעפר יש עדיין איזה שימוש, יש איזה תועלת.

גם זה הוא לא יוכל היה לייחס לעצמו, משה רבנו,

אחרי שיא המעלות שהאדם מגיע אליהן.

והתורה מציינת,

והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה.

אפשר להאכיל פה

חכמים רמזו, חכמים רמזו אדם זה אדם,

זה אברהם, דוד ומשה.

כשאברהם אמר

מאנוכי עפר ואפר, ודוד אמר ואנוכי תולעת ולא איש,

ומשה אמר ואנחנו מה?

אפשר היה להגיד, והאיש משה עניו

מאוד מכל אשר על פני האדמה.

זה כולל את כולנו, לא צריך להגיד מכל האדם.

אלא באו לרמוז גם על אברהם ודוד, שגם היו ענבים מאוד,

אבל לא כמו משה.

אז לכן מכל האדם.

אבל אפשר להגיד פה עכשיו לאור מה שאמרנו,

והאיש משה עניו מאוד מכל האדם,

זה האדם הראשון בעצמו,

שהוא עדיין התייחס לעפר,

למרות מה שביארנו,

אבל הוא אמר, ואנחנו מה? אפילו לא עפו.

מצינו עוד יותר מזה,

שאף תוך הכרה זו

בהגיע אדם למדרגת הענוותנות,

עלולו להתעלם משלמות המעלה ולבוא לידי טעויות חמורות ולהחרים עולמו.

זאת אומרת, אדם יכול להיות גם כן עניו בדרגות גבוהות מאוד,

אבל אם הענמה לא מושלמת,

דהיינו, גם במידת הענבה צריך לדעת איך להתנהג איתה.

משה רבנו, למרות שהיה עניו מאוד במקום שהיה צריך להרים את הקול, כמו שאומרים, אז הוא הרים את הקול.

במקום שהיה צריך להוכיח, אז הוא הוכיח.

צריך לדעת להשתמש עם המידות.

אז גם אם אתה בדרגת ענווה,

אתה צריך לדעת

להיות שלם בכל מידה ומידה.

בחסרון,

גם קטן, במידה עלול להחרים עולמות.

לא רק שלך, של כל עם ישראל.

מידה אחת פגומה באדם, לא שלמה, טובה מאוד, אבל לא שלמה,

היא יכולה להחרים לעם ישראל הכול.

בן אדם אחד.

שכן אמרו חכמים זיכרונם רכה,

ענווהתנותו של רבי זכריה בן אבוקלס,

החריבה את ביתנו,

ושרפה את היכלנו,

והגליתנו מארצנו.

גמרא בגיטין נו.

חכמים זיכרונם רכה קובעים למעלתו של רבי זכריה את הענבה,

והם אומרים עין לביתנו אותו,

היא שחריבה את ביתנו ושרפה את יחרינו והגלתה אותנו מארצנו.

זאת אומרת, ענווה זה צורת החוכמה האמיתית של האדם,

אבל בכל זאת על ידי סטייה קלה מאי השלמתה הביא נידי חורבן בית המקדש,

כי זוהי מהותו של האדם, כי מן האדמה לוקח.

אם הוא לא עולה ומשלים את כל המעלות והמידות,

הוא יכול לרדת לתהום, לשאול תחתיו.

מה היה איתו עם רבי זכריה בן אבוקלס?

ידוע המעשה עם קמצא או בר-קמצא,

שהיה אחד שהזמין לסעודה את קמצא שהיה אהובו ושלח שליח, והוא הזמין בטעות את בר-קמצא שהיה שונאו שנואו.

ובר-קמצא בא וישב,

ופתאום הוא ראה אותו בסעודה כשיושבים שם כל גדולי הדור וכו' וכו'.

הוא אומר לו, מה אתה עושה פה?

הוא אומר לו, הזמינת אותי.

הוא אומר לו, חביבי, תקום, תצא מפה.

הוא אומר לו, תעשה לי טובה, תחנן אליו, אל תעשה לי ביזיונות וזה, אני שלם לך על מה שאני אוכל.

אמר לו, שמעת? תקום, תצא מפה.

עכשיו אנשים שומעים, אומרים לו, אני אשלם לך חצי הסעודה, זו הייתה סעודה גדולה מאוד,

הרבה כסף.

אמר לו, בשום אופן, אתה יוצא מפה.

אמר לו, משלם את כל הסעודה,

כל הסעודה, רק אל תוציא אותי מפה.

תפס אותו והוציא אותו לעיני כולם, גרר אותו ערוץ.

ההוא נשפך דמו,

ורעש כל החכמים יושבים שותקים, כמו בשס.

אף אחד לא מדבר על שפיכות דמים.

מה עשה?

אמר, אה, היה נוח לחכמים לראות את כל הדבר הזה, ואף אחד לא הגיב, אף אחד לא מחה על שפיכות דמים ולא שום דבר.

אין בעיה,

אני אלך ואמסור אותם לקיסר.

מה עשה?

ביקש להתראיין אצל הקיסר, בא ואמר לו, תשמע, היהודים מרדו בך.

איך אני אדע שהם מרדו בי? הוא אומר לו, בבקשה, תן להם קורבן.

ותראה שהם לא יקריבו אותו.

הם מתגאים עליכם.

עכשיו הרומאים היו שולטים בישראל.

אמר לו, תביא קורבן ותראה.

הקיסר אמר לו, טוב, אני ממנה אותך שליח להביא קורבן וכו'.

הוא הלך בדרך,

קנה שם עגל משולש,

ועשה לו מומים

בשפתיים

ובעין, בדוקין שבעין, בעפעפיים,

שאצל הגויים זה לא נקרא מום,

ואצל ישראל זה נקרא מום.

כן?

העין זה החלון של הנפש,

והפה זה ההבדלה שבין האדם לבהמה,

רוח ממללה.

אצל הגויים זה לא, רק אם חסר איזה עבר,

אצלם זה מום.

ואז הוא לוקח את זה לירושלים, מגיע,

והכוהנים בודקים,

שומעים שזה של הקיסר,

אבל בודקים את הבהמה ומגלים שיש בה מומים ולא יכולים להקריב.

אז חכמים רצו להקריב.

למה אמרו פיקוח נפש? הם יודעים שאם יגידו מיד

שכך וכך,

אז תהיה בעיה.

מה, הקיסר היא

יעשה גזירות,

ומי יודע לאן זה הגיע.

אז לכן משום פיקוח נפש רצו להקריב אפילו שזה בעל מום.

אסור להקריב, אבל פיקוח נפש.

אבל רבי זכריה בן אבוקליס

לא הסכים.

אמר שמקריבים, אחר יאמרו ישראל שמקריבים

בעלי מומים על המזבח.

ומזה ילמדו שניתן להקריב בעלי מומים על המזבח.

אמרו לו, אבל תשמע,

אז אין ברירה, עכשיו צריך להרוג אותו,

כי הוא מויסר.

הוא עשה את זה בכוונה בשביל להפיל אותנו, לטעום מכל הסיפור.

ומויסר

היה מידה.

אז עוד פעם,

ענוותנותו של רבי זכריה בן אבוקלס, הוא אמר להם, אחר כך יגידו שכל המטיל מומים בקודשים ייהרג.

ואז התחילו לזלזל.

כל שנאת חיניים יגידו, אה,

זה עשה ככה, ככה אפשר להרוג אותו, ויתחילו רציחות חופשי. כאילו, הנה, חכמים בעצמם חיסלו בן אדם.

אז הוא לא הסכים.

לא הסכים. אז שחררו את הבן אדם, את בר קמצא.

בר קמצא חזר

ואמר לה כסף, אתה רואה?

תסתכל,

מה קרה?

לא הקריבו את הקורבן שלך, מזלזלים בך בהכול.

אבל בהם זה התגלגל שהוא שלח את נירון קיסר,

שיבואו על ירושלים לכבוש אותה,

ונירון קיסר

עשה ניסיונות, שלח עצים לארבע רוחות השמיים, ראה שבאמת הם נופלים לפי הניחושים שלהם,

כולם לכיוון ירושלים, משמע שהקדוש ברוך הוא לא יעמוד בעזרם של ישראל.

אבל הוא ניסה עוד ניחוש אחד,

אמר לילד שיפסוק לו את פסוקו,

והוא פסק לו פסוק שיאדום תיפול ביד ישראל,

ואז הוא הבין

שהקדוש ברוך הוא רוצה שיכבשו את ירושלים, יחריבו ויהרסו אותה,

אבל מצד שני הוא ישלם למי שיעשה את זה.

מה עשה נירון קיסר?

ברח והתגייר.

ומי יצא ממנו?

ובי מאיר בעל הנסק.

אבל מכל מקום אספסיאנוס בא במקומו,

וכמובן רואים את ההמשך, חרב הבית.

אז ענוותנותו של רבי זכריה בן אבוקלס

החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו. החכמים אמרו לו, לא,

אין ברירה, צריך להקריב, אחרת זה פיקוח נפש.

הענווה שלו לא נתנה לו, הסבלנות שלו לא נתנה לו.

אמרו לו, צריך להרוג אותו.

מויסר, רוידף.

לא,

זה מה שנגרם.

אז חכמים קובעים שהמעלה של רבי זכריה,

הענמה, שהיא צורת החוכמה האמיתית של האדם,

בכל זאת על ידי סטייה קלה,

מאי השלמתה הביאה לידי חורבן בית המקדש,

כי זו מהותו של האדם,

כי מן האדמה לוקח.

אמנם בזה שהאדם הוא עפר מן האדמה,

גלומה בו גם עצם גדולתו.

כי כשם שהוא עלול על ידי העלם כלשהו

לרדת בבת אחת למדרגות הפחותות ביותר,

כן גם בכוחו לעלות בבת אחת מהמדרגות התחתונות ביותר עד למעלות העליונות לאין שיעור.

מאיפה למדים?

מהתליין

של רבי חנינה בן טורדיון.

הוא יוכיח.

בשעה ששרפו

את רבי חנניה בן טורדיון

עם ספר תורה,

אז הוא אמר לרבי חנניה בן טורדיון, ריבי,

אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגים של צמר מעל לבך,

אתה מביאני לחיי העולם הבא?

שמו לו ספוגים מלאים מים שייקח הרבה זמן שהוא יישרף,

שיצטער מאוד בשרפה.

אז הוא אמר לו, אם אני ארבה את האש

כשאתה תמות מהר,

ואני אוציא את הספוגים

בשביל שאתה מייד,

הכי מהר שאפשר,

תמות. זאת אומרת, הוא יחיש לו את המיטה בעוד דקה נגיד,

כן?

אז הוא שואל אותו,

אם אני עושה את זה, תמביאני לחיי העולם הבא?

אמר לו, הן.

כן.

אמר לו, היא שווה לי.

נשבע לו.

מייד הרבה בשלהבת,

ואף הוא קפץ ונפל לתוך האור ונשרף איתו.

יצאה בת קול ואמרה,

רבי חנניה בן טורדיון

בקלצטונירי

מזומנים הם לחיי העולם הבא.

שניהם מזומנים לחיי העולם הבא.

מי זה התליין?

אחד שעסק ברציחה כל ימיו.

בוודאי היה מהאנשים השפלים ביותר.

בכל זאת,

בגלל מעשה קטן

של נטילת הספוגין מעל ליבו של רבי חנניו בן טורדיון,

שזה קרב את מיטתו,

התרומם בבת אחת למעלה העליונה הזו,

עד שהפיל גם את עצמו לתוך האור,

ובת קול הזכירה אותו בנשימה אחת עם רבי חנניו בן טורדיון,

והכריזה ששניהם

מזומנים לחיי העולם הבא.

זה כוחו של האדם,

וכזאת היא מהותו.

הוא יכול לעלות לאיגרא רמא

וליפול לבירא עמיקתא בשנייה.

זה בשנייה.

כמו יוחנן כהן גדול, כמו אלישע אחר,

כמו קורח ועדתו, כמו הרבה היום שסניקים וכו'.

אז זאת אומרת, ברגע אחד אדם יכול לאבן עולמו, ברגע אחד יכול לקנות עולמו. ברגע.

זה סגולתו, וזה מהותו

של האדם.

הדמן העליון

או עפר מן האדמה?

אורח חיים למעלה למשכיל,

למען סור משאול מטה, אומר הגאון

מווילנה זכר צדיק וברכה.

אורח חיים

למעלה למשכיל. מי שמשכיל

יודע שאורח החיים זה רק למעלה כל הזמן,

כל הזמן, כל הזמן, עלייה אחר עלייה.

למען

סור משאול מטה, כי כשאתה לא עולה,

זה ישר שאול מטה.

זה או עולה או יורד. אין מצב ביניהם עומד. אין מצב עומד.

ביהדות אין עומד. או עולה או יורד.

אין רגע שהוא או עבירה או מצווה.

או מצווה או עבירה. אין רגע כזה. אין דבר כזה בעיניים.

או מותר או אסור.

אין מצב.

אז לכן אדם צריך כל הזמן להיות בעלייה.

עולה, עולה, עולה.

רואים

שפה הוא רק נטל ספוגין,

עשה משהו קטן לטובת התלמיד חכם,

שהתלמיד חכם הוא דבוק בשם.

כן?

תלמידי חכמים הם דבוקים בשם.

אם רצונך לדבק בשם, מה עליך לעשות?

תדבק בתלמידי החכמים,

ואתה נדבק בשם.

הוא נדבק בשם, איך? דרך התלמיד חכם.

מה? שיתף את גורלו איתו,

ועשה פעולה קטנה. קטנה, לא גדולה.

קטנה, עוד דקה הוא בלאו הכי נשרף.

אבל הוא אומר,

אני רוצה לעזור לו, לתלמיד חכם הזה, במשהו,

אפילו להקל מעליו במשהו.

מה הוא זוכה?

הוא זוכה לחיי העולם הבא.

ומה הוא היה? תליין רצחן, רצחן, רצחן, דאעש.

ודאעש הולך ביחד עם רבי חנניהו בן טורדיון, אחרי העולם הבא.

אז מי שנדבק בתלמידי חכמים אמיתיים,

מה שכרו? לא דקה,

כל הזמן.

מה שכרו?

זה מה שאמרו חכמים, רצונך לדבק

בשם ואתם מדבקים בשם אלוקיכם.

מעשה שהיה היום,

ועכשיו נשלח בקבוצות,

רבי אלחנן

היה בביתי

ותיקן את המזגן שהיה בו נזילות כל הזמן וכו' וכו', כדי שיאכלו לעונג

החג והכול לשבת כמו שצריך.

והם בשעה שהוא מתקן, היה עוד מישהו שהיה ממהר ועזר גם נתניאד, אמר לו, תשמע,

אין דבר כזה שעושים תיקון אצל הרב

וזה לא פוטר אותך מתיקון במקום אחר או איסורים במקום אחר. ככה הוא אומר לו.

אף אחד לא ביקש ממנו להגיד את זה.

ככה יוצא לו פתאום תוך כדי דיבור.

וממשיכים ומטפלים, הכל פה ושם.

באותה שעה, מה קרה בביתו?

שני בניו נמצאים

בבית לבד,

קטנים,

בגיל

תשע ושבע.

ופתאום המזגן אצלהם,

מעלה עשן, מתחיל להסרף.

עכשיו הם לבד בבית, הבית סגור.

הם לא חשבו אפילו שזה משם, אבל הם הבחינו שיש משהו, ניתקו את החשמל

מהמזגן

ויצאו מהבית וחיכו בחוץ.

באותה שעה בדיוק שהוא תיקן את המזגן,

ניצלו הילדים שלו משרפה בתוך הבית.

מה שהוא אמר בפיו, זה בדיוק מה שהיה.

שבשעה שאתה עושה תיקון במקום א',

אתה פוטר את עצמך מתיקון במקום ב'.

אז רואים השגחה.

אין דבר כזה שאתה רוצה לסייע למאן דהוא,

ובפרט במקום של מצווה,

ובפרט

אם זה מישהו שעושה כמה דברים טובים ליהדות,

אין ספק שמן השמיים מתחשבים, מכלכלים את הדברים,

ואדם לא יודע מה הוא זוכה אפילו בפעולה קטנטנה.

פעולה קטנטנה.

אדם לא יודע.

אבל מפה רואים עידוד גדול,

שאדם במעשה אחד,

מעשה אחד יכול לקנות את עולמו.

הייתה לו הכרה.

הייתה לו הכרה לתליין.

הוא קרא לו ריבי.

ריבי הוא קרא לו.

הוא ראה את המסירות נפש ליהודים,

איך הוא מוסר את נפשו על התורה. הוא הבין שאין ערך יותר גדול מזה.

אדם יכול היה להציל את עצמו אם היה מסכים למה שאומרים לו תנאים אחרים,

אבל הוא לא הסכים.

מוסר את נפשו.

הוא התפעל כל כך מזה וראה, אמר, זה אמת.

מי שמוכן להסרף בשביל האמת,

אני רוצה להתחבר איתו.

אדם שחי כל החיים שלו בשקר, פתאום האמת

הפציצה אותו לפנים.

פתאום הוא ראה את העוצמה של האמת.

אמר, מה שווים כל חיי השקר האלה שאני חי בהם?

נדבק

רגע אחד עם זה.

יש לו מושגים.

אתה מפתיע לי שאני אהיה איתך בעולם הבא? הוא יודע שהוא הולך למקום גבוה?

אדם כזה, ברור לו.

נו,

אבל הוא פוחד.

שלא יגיד לו דבר שלא יתקיים, אז תשבע לי.

הוא רוצה להיות בטוח.

הוא נשבע לו.

ואכן כך,

בת קול יוצאת ומחרזת.

נו, יהודים יקרים, אז כל אחד יכול להתרומם משפל המדרגה

במעשים

אפילו קטנים, אבל חשובים.

ובחיבור נכון ואמיתי לאנשים האמיתיים,

אדם יכול לקנות עולמו.

ואם יגיע עוד למעלות בזכות עצמו, אשריו אשרי חלקו.

אורח חיים למעלה למשכיל,

למען סור,

מי שאול מטה.

מועדים לשמחה.

רבי חנניהו ברגשיהו, מאיר, עשו הגדולים שלכם ישראל.

לפי כוח ירבו להם תורו משמעות שנה אמור אדונו חווה סלמאן צדקו יגדיל תורו יד,

ניר