"רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". אמרו חכמים ז"ל, ברכות ל"ב. גדולה תפילה יותר ממצוות ומעשים טובים, שאין לך גדול בתורה ובמצוות יותר ממשה רבינו, וכתוב "רב לך אל תוסף", ואפילו הכי כתב עלה ראש הפסגה. ז"א על ידי התפילה הוא זכה לעלות ראש הפסגה ולראות את הארץ.

תמהו התוס', מנין שגדולה תפילה? אולי שני הדברים גרמו לו? ועוד תמה הרי"ף, בחידושי אגדות, למה הביאו חכמים ז"ל את הפסוק, "אל תוסף דבר אלי" שהוא היפך המכוון, שנשמע שלא נענה בתפילה.

אלא ביאר בספר דברי שאול, דהנה כתב בספר העיקרים, לכאורה יש להתבונן איך מועילה התפילה לשנות את רצון הבורא? מאחר שלא רצה ה' להיטיב עמו איך על ידי תפילה השתנה רצונו? וביאר שהשינוי הוא מפאת המקבל, שעל ידי תפילתו ותשובתו נעשה זכאי לקבל את הטוב.

אמנם ביאור זה שייך רק אצל אדם שאינו צדיק, אבל אצל צדיק מה שייך שינוי במקבל? שהרי לא נשתנה מאומה, קודם התפילה היה צדיק ואחר התפילה הוא צדיק. אלא אצל צדיק התפילה מועילה מטעם אחר, שהק"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים ואין כאן שינוי רצון כלל. עד כאן דבריו.

אמנם כתב הדברי שאול, כל זה דעת החוקרים, אבל המקובלים דעתם אחרת. התפילה יש לה כח לשנות ממידת הדין לרחמים, וגם חז"ל רמזו לזה בגמרא בסוכה י"ד, ואמרו, למה תפילה נמשלה לעתר? עתר זה כלי שמהפך את התבואה, קלשון, מה עתר משנה התבואה ממקום למקום, אף תפילת הצדיקים כן. והיינו שכח התפילה לשנות את האדם ממידת הדין למידת הרחמים. אז כוחה של תפילה לשנות ממידת הדין למידת הרחמים.

לפי זה ביאר, גדולה תפילה יותר ממצוות וממעשים טובים, היינו, תפילה יש לה כח לשנות גזר דין, וראיה לדבר שהרי אין לך גדול בתורה ובמצוות יותר ממשה, ואצלו לא שייך הטעם שהתפילה מועילה כי המקבל נשתנה לטוב, כמו שאמרנו לעיל, וכן לא שייך הטעם שתפילה מועילה כיון שמתאווה ה' לתפילת צדיקים, שהרי אמר לו אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה, ובכל זאת נענה בתפילה, שהרי אמר לו עלה ראש הפסגה, ועל כרחך שהתפילה בעצמותה גדולה.

ז"א עם כל התורה והמצוות לא הועיל למשה רבינו, רק התפילה. וסיים כאשר הגדתי זאת לפני דודי הרב החריף מורינו הרב יוסף, אמר דבריך טובים ונכוחים. עד כאן דבריו. יוצא מזה שכוחה של תפילה להפך ממידת הדין למידת הרחמים. זה הכל לפי המקובלים.

אמר הגר"י לוינשטיין זצ"ל באור יחזקאל, מדברי רבותינו ז"ל למדנו כמה כח התפילה, כמה כח התפילה גדול, דהנה ידוע שכח התורה אין לה שיעור, כי תלמוד תורה כנגד כולם, ואין לקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה, ועוד מאמרים רבים ישנם בש"ס ובמדרשים על מעלת לימוד התורה, ואעפ"כ התורה אינה יכולה לבטל הגזרות כמו התפילה, כפי שמצינו במדרש באסתר רבה ז' י"ט. בשעה שכתב הקב"ה על המגילה לכלות את ישראל, בזמן אחשוורוש, יצאה בת קול בבגדי אלמנות ונתנה קולה בבכי לפני הקב"ה, וגם מלאכי השרת צעקו לקול בכיתה ואמרו לפניו, אם ישראל בטלים אנו למה אנו צריכים בעולם, וחמה ולבנה אספו נגהם, באותה שעה רץ אליהו זכור לטוב בבהלה אצל אבות העולם, ואצל משה בן עמרם, ואמר להם, עד מתי אבות העולם רדומים בשינה, אמרו לו מפני מה? אמר להם מפני שנהנו מסעודתו של אחשוורוש, לכך נגזרה גזרה לכלותם מן העולם. אתם רואים, מאכלות אסורות, יש אומרים שהיה מאכלות אסורות. אמנם כתוב כרצון איש ואיש, אבל יש אומרים שהיה מאכלות אסורות.

לכן נגזרה גזרה לכלותם מן העולם, אמרו האבות, אם עברו על דת ונחתמה גזרתם, אנו אין לנו מה לעשות, חזר אליהו ואמר לו למשה, איי, רועה נאמן, כמה פעמים עמדת על פרץ לישראל ובטלת גזרתם, אמר לו משה, כלום יש אדם כשר באותו הדור? אמר לו  יש, ושמו  מרדכי, אמר לו לך והודיעו, כדי שהוא יעמוד משם בתפילה ואני מכאן, ונבקש רחמים עליהם לפני הקב"ה. אמר לו, רועה נאמן, כבר נגזרה הגזרה, אמר לו משה, אם בטיט היא חתומה תפילתנו נשמעת, ואם בדם מה שהיה הוא. אמר לו בטיט, מיד הלך והודיע למרדכי, זהו שכתוב "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה".

הרי לנו שאף שהתורה חגרה שק לא יכלה לעזור להושיע את ישראל מצרתם ולבטל את גזרתם, ורק בכח התפילה ניצלו ישראל. כי סגולה מיוחדת יש בתפילה שיכולה להציל ולבטל גזרות.

והסיפור הבא צריך להרטיט כל לב, למשמע אוזן, לפני כמאה וחמישים שנה התגורר באירופה רבי ישעיה ברדקי זצ"ל, תלמידו של הגאון רבי חיים  מוולאז'ין זצ"ל, חשקה נפשו לעלות לארץ ישראל והחליט להגר, אשתו עלתה לפניו על מנת לארגן את הענינים, וכשהכל סודר הודיעה לו שיבוא. רבי ישעיה עם בנו ובתו בני השבע והשמונה החלו את המסע לארץ הקודש, עלו על ספינה על מנת להפליג בה כמה שבועות, 16 נפשות מנתה ספינה זו, וכך הפליגו על מי מנוחות. לאחר כשבועיים החלה רוח סערה לנשוב, והספינה נזרקה בין הגלים שהחלו לעלות לגובה של כמה מטרים. רבי ישעיה הורה לילדיו להחזיק היטב, אך התכונן לגרוע ביותר. לא עברה שעה והספינה נבקעה לשניים, רבי ישעיה העלה על כתפיו את שני ילדיו והחל שוחה. כוחותיו אט אט אזלו, חלפה שעה תמימה וחש רבי ישעיה כי הגיעו מים עד נפש, הרהר, אם אמשיך אצלול עם שני ילדי, אולם אם אטיל ילד אחד ואת השני ארים על מרכז הגב אוכל להמשיך. אך את מי אשליך? ואת מי אציל? נזכר בגמרא במסכת הוריות, שבהצלת נפשות יש דין קדימה, כהן קודם ללוי, לוי לישראל, ובן קודם לבת, כי הבן מחויב בתלמוד תורה. שמעה הבת את דברי אביה וקיבלה את גזר הדין, והחלה לומר שמע ישראל, האבא האיץ בה למהר כי כוחותיו אפסו, הורידה יד אחת לים והחלה להרפות את ידה השניה והנה חשה כי גופה עומד לשקוע ואז פרצה בשאגה, אבא, אבא רחם עלי, העיד רבי ישעיה כי זעקה כזו לא שמע מאודו, מיד נתמלא ליבו גל של אהבה ורחמים כלפי בתו, ואף כי היה באפיסת כוחות, העלה אותה חזרה על כתפו ואמר כי ינסה עוד כמה קילומטרים לשחות. אנחנו לבד לא היינו יכולים לשחות קילומטרים. כך המשיך רבי ישעיה בשחיה כשהשאגה של בתו, אבא, אבא, נוסכת בו כוחות חדשים ומרעננים, עד שראה מרחוק נקודת אור, אות לחוף ים, סוף סוף לאחר מאמץ מרובה הגיעו לחוף, נפל תשוש כוח וחסר אונים כשילדיו מנסים להשיב את נפשו, וכשנרגע מעט הודתה לו בתו על שהצילה במסירות נפש. ענה לה אביה, לא אני שהצלתיך, זו היית את שהצלת את עצמך. הגעתי למצב של כלות הכוחות, ושאגתך אבא אבא, נסכת בי כוחות חדשים, כוחות שלא היו קיימים בי כבר.

הגיע רבי ישעיה לירושלים, וסיפר למכריו את כל אשר קרהו, ואמר, לא לשוא זימן לי הקב"ה סיפור  טראגי שכזה, מסר גדול, רצה בורא עולם ללמדנו, ישנו מצב שאין לנו זכויות, וממילא אין לו כביכול כוחות להושיענו. אך על ידי כח התפילה שאנו שואגים, אבל שאגה אמיתית, וחשים שנתונים אנו רק בידיו, מעוררים אצל הקב"ה געגועים, רחמים ואהבה ואין הוא יכול לעמוד בפני קריאה זו, ומיד הוא מושיע אותנו. זה כוחה של תפילה.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך ...