החירות היא השלמות העליונה, אל תקרי חרות אלא חירות, וזהו גם היעוד האחרון בפרשת הברכות של בחוקותי, שהקיום שלה הוא רק לעתיד לבוא כמו שאומר הרמב"ן ז"ל מהתורת כהנים, כי הברכה האחרונה היא, "ואולך אתכם קוממיות", ואונקלוס תרגם, בחירותא קוממיות תרגום בחירותא, חירות, כמו שפירשו ז"ל, כי חירות היינו חירות ממלאך המוות, אז זה השלמות העליונה. והרי זו חזרה למצבו של אדם הראשון קודם החטא בחיי גן עדן, כשמלאכים צולים לו בשר ומסננים לו יין, ולפי זה תכלית מתן תורה הוא להגיע על ידה לחירות אמיתית, זה המשך לשיעור הקודם שאמרנו בבוקר.

וכמו שאמר הרמב"ן ז"ל בהקדמתו לספר שמות, סוף פרשת ויחי וזה לשונו: השלים הכתוב ספר בראשית שהוא ספר היצירה וחידוש העולם, דהיינו מסופר בספר בראשית את כל יצירת העולם, איך נתחדש העולם על ידי הבורא, ויצירת כל נוצר, ואיך נוצרו כל הנוצרים, וגם הספר מדבר במקרה האבות, מה שקרה עם האבות הקדושים, שהם כענין יצירה לזרעם, כי מעשה אבות סימן לבנים וכל מה שקרה אותם בעצם זה יצירה מכאן ולהביא לזרע שלהם. ואחרי שהשלים היצירה התחיל ספר אחר, ז"א נגמר ספר בראשית ספר היצירה מתחיל ספר אחר בענין המעשה, ונתיחד ספר ואלה שמות בענין הגלות הראשון הנגזר ובגאולה ממנו, ז"א הגאולה הראשונה נגזרה על אברהם אבינו "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה", זה היתה גלות ראשונה נגזרת, וגם יספר הספר ואלה שמות את הגאולה ממנו. עד כאן דברי הרמב"ן ויש המשך.

והנה הגלות איננו נשלם, עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. מתי הגלות נצא ממנה ונגיע לגאולה? מתי זה יושלם? כשנשוב אל מקומנו ואל מעלת אבותינו. וכשיצאו ממצרים אע"פ שיצאו מבית עבדים, אז זה לכאורה חירות, לכאורה גאולה מעבדות, משפלות. אומר לא, וכשיצאו ממצרים אע"פ שיצאו מבית עבדים, עדיין יחשבו גולים, עדיין בגלות, כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר, אז זה דבר אחד, וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלת אבותם שהיא אור אלוה עלי אהליהם. והם הם המרכבה ואז נחשבו גאולים. אני חוזר להסביר, מצריך הרמב"ם שני תנאים כדי שיהיה האדם גאול מן הגלות, אחד - צריכים שישובו אל מקומם ואל מעלת אבותם, זה שני דברים. עכשיו כשיצאו ממצרים אע"פ שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים, למה? כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר, אז הם לא הגיעו אל מקומם, הם מסתובבים במדבר, אבל כשבאו אל הר סיני ועשו המשכן, ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלת אבותם שהיא אור אלוה עלי אהליהם, והם הם המרכבה ואז נחשבו גאולים. אז אני לא מבין, אז מה צריך את התנאי הראשון שישובו אל מקומם? הרי אתה אומר שהיו נבוכים במדבר, אז אל מקומם ארץ ישראל הם לא הגיעו, והם נבוכים במדבר, אבל אם התקיים התנאי השני ששב ה' והשרה שכינתו אז אתה אומר שהם גאולים, אז מה צריך את התנאי הראשון? וחוץ מזה האבות הקדושים ששרתה עליהם שכינה הם לא היו במקומם, זה עדיין לא היה מקומם. אלא מפה אפשר ללמוד שאדם קובע את המקום, פירושו, אם יש השראת שכינה עליו זה המקום, המקום הזה מתקדש בקדושת ארץ ישראל, דהיינו זה נקרא גאול, ממילא בתנאי השני במילואו אז אתה נמצא כבר בגאולה שלמה שזאת הגאולה העתידית שעתידה להיותל גם כן. אמנם לא באותה דרגה כי לא פוסק המוות עדיין, וזה לא חירות לגמרי ממלאך המוות, אבל זה נקרא גאולה ביחס לגלות, ולא גלות של מקום רק, לא המקום הפיזי הוא הקובע אלא גלות רוחנית בעיקר שזה היה סוד מצרים, "ועל פדות נפשנו" "על גאולתנו ועל פדות נפשנו" כמוש אומרים בהגדה של פסח.

והם הם המרכבה ואז נחשבו גאולים. לכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן, ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד. ז"א כשכבוד ה' מלא אותו תמיד, לא חד פעמי, לא מראה חד פעמי, לא זמן קצר, אלא תמיד, ארבעים שנה היה שם, זה נקרא גאולים. עכשיו יכולים להכנס לארץ ישראל ולהיות שם, אבל אין שמה השראת שכינה עדיין, זה נקרא גלות בתוך ארץ ישראל, כמו היום, זה נקרא גלות. כל זמן שלא נשוב למעלת אבותינו שיהיה אור אלוה עלינו על כל אהלינו, זה נקרא שאנחנו עדיין בגלות. איך התימנים אמרו, במוסף, ג'לינו לארצנו, לא גלינו מארצנו, אלא כשעלו התימנים פה לארץ ראו את הציונים מה הם עושים ואיך זה נראה פה, אמרו גלינו לארצנו, הגלות בארץ היתה יותר ממה שהיה בתימן, בתימן הם עוד זכו למעלות גבוהות מאד של קדושה וטהרה וכו' וכו', ופה טימאו אותם בכל המעשים וכו' וכו'.

הרי מפורש בדבריו העמוקים של הרמב"ן זלל"ה, כי החירות לא אך את מתן תורה היא כוללת, אלא גם את המקדש והמשכן שזכו לו ישראל אחרי מחילת חטא העגל. במתן תורה פסקה זוהמתן של ישראל, והיה להם חירות, חירות ממש ממלאך המוות, לא היו מתים יותר, אני אמרתי אלהים אתם, אבל כיון שחטאו היו צריכים את התיקון של הקמת המשכן והשראת השכינה, לתקן את חטא העגל. אז רואים מפה שהחירות זה לא רק מתן תורה, זה לא כולל רק מתן תורה, אלא גם את המקדש והמשכן שזכו לו ישראל אחרי מחילת חטא העגל, כי חירות היא ההשבה אל מעלת האבות שזכו לה ישראל. רק על ידי השראת השכינה במשכן ומעלת האבות, היא המעלה העולה על הכל, כי האבות הן הן המרכבה. מה זה הבחינה שאומרים כל הזמן הן הן המרכבה? אלא יש מרכבה ויש רוכב, וכשהרוכב יושב על המרכבה אין הפסק ביניהם, הם בדיבוק גמור, "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום", אז אם אין יצר הרע, עוונותיכם מבדילים ביניכם לבין ה' אלקיכם, אם יש לנו חיבור כזה של השראת שכינה עלינו, זה ודאי שאין לנו חטאים כי עם חטא אתה מסלק את השכינה, אז ממילא אתה הופך להיות כמו המרכבה, כי הבורא יכול להתחבר אליך בלי חציצה, אין חציצה של חטאים והכל אז זה נקרא שאתה ממש בחינת מרכבה.

כי האבות הן הן המרכבה. וכמו ששנינו בתנא דבי אליהו, דרך אגב האבות כל ימי חייהם לא היה הפסק ביניהם לבין ה', לא היה הפסק, אפילו רגע אחד לא היה הפסק. וכמו ששנינו בתנא דבי אליהו, חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, זה לא אמירה סתם, זה צריכים להגיע לזה, זה מה שיהיה בגאולה האחרונה. ואין הבדל בין גלות לגאולה רק בין השעבוד תחת יד מצרים והגאולה ממנו, יש שעבוד ויש גאולה ממנו, לא, זה לא ההבדל בין גלות לגאולה, אלא שכל מה שהוא בניגוד למעלת האבות נקרא גלות. אנחנו לא נמצאים היום רק בגלות, בחשכת הגלות. חשכה גמורה. יש ספרים שמדברים בזה מה יהיה באחרית הימים שיהיו תלמידי חכמים שהם שדים יהודאין, שיטעו את הציבור, פירושו שלא תהיה מהם שום תועלת לחזק את הציבור לעבודת הבורא אלא הפוך, והם מדברים מדברים ולא יכולים לטעת בלב האנשים אמונה ויראה ומידות וכל הדברים האלה. זה נקרא תלמידי חכמים יהודאין שדין יהודאין. ואינה נקראת גאולה אלא המציאות של חירות אמיתית, במצב שאין בו שום שעבודים, לא טבעיים ולא נפשיים. גאולה זו רק מציאות של חירות אמיתית, אין לאדם שום שעבוד, לא טבעי ולא נפשי, הוא לא משועבד לא ל טבע לא לגשמיות וגם לא שעבודים נפשיים לא לאף אחד, לא לשום דבר שהוא לא מחבר אותו עוד יותר ועוד יותר לתורה. ואין שום מניעות והפרעות כל שהן, וגם אדם צריך להיות במצב שהוא לא מופרע ע"י תחתונים ולא עליונים כדי שיוכל לשוב למעלת האבות, ז"א שום כח גורם עליון או תחתון לא יכול להשפיע עליו, כמו שהיו  מתלבטים כאילו אתמול בלחצים, בכוחות שפועלים עליהם מלמטה, ברגשות וחלומות ודמיונות, זה נקרא גלות, אדם נמצא בגלות עדיין, הוא לא גאול. זה נקודה בדוגמא, כן זה לא המטרה, אבל דוגמא רק. כי אין חירות, אין חירות גמורה אפילו ממלאך המוות וכמו שאמרו ז"ל, ורק חירות כזו היא הגאולה השלמה והאמיתית, כי אין חירות אלא חירות גמורה אפילו ממלאך המוות. אם אדם לא זכה לחירות שאפילו היא תהיה ממלאך המוות עדיין זה לא הגאולה השלמה והאמיתית, לזה הגיעו במתן תורה, וכשהגיעו למתן תורה באמת נגאלו גם ממלאך המוות, לא היו צריכים למות, הם חזרו למדרגה של אדם הראשון כי פסקה מהם זוהמתו של הנחש.

זה מה שאמר הקב"ה למשה, "וזה לך האות" כלומר שהגאולה תהיה גאולה אמיתית, כי בצאתכם מארץ מצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, כלומר, שאחרי הגאולה ממצרים תהיו מוכשרים לזכות למעמד הר סיני, גאולת הגוף כשתצאו ממצרים אז תוכלו להיות מוכשרים לזכות למעמד הר סיני, אבל לא רק לשעת המאורע של המעמד ההוא על הר סיני, לא רק לקטע שמקבלים תורה, לא, זה לא מספיק, אלא למעמד הר סיני קבוע ועומד, מתמשך על ידי השראת השכינה במשכן, ואז היה מדבר ה' אל משה מעל הכפורת, זה אמר הרמב"ן ז"ל. ז"א, הגאולה היא לא עצם קבלת התורה בלבד, אלא התמשכות המציאות שהשרה ה' שכינתו על הר סיני ממשיכה איתנו יום  יום ומלווה אותנו.

יש בחינות של תלמידי חכמים אמיתיים שיכולים לזכות בהם גם טרם הגאולה השלמה למעט מלאך המוות, והיו כאלה שבדורות שאחרי מתן תורה זכו גם לעלות חיים לעולם האמת ולא שלט בהם מלאך המוות, כגון אותם עשרה שמצויינים בגמרא.

ולפי זה אין חג המצות שהוא זמן חרותנו, והסברנו בדרשה הקודמת מה זה זמן חירותנו, זה הזמן המסוגל לחירות, זה לא סתם זמן תזכורת היסטוריה למה שהיה, אלא אותו זמן פועל כמו שפעל אז, יש כח באדם לפעול על האדם, ואם האדם מתמזג עם הזמן בהכרה ובהבנה הוא יכול להגיע לדרגות האלה, כמו שבשמחת בית השואבה, יונה הנביא, יונה בן אמיתי זכה לשאוב משמה נבואה. יש זמנים שאדם יכול לשאוב את כל מה שיש בזמן, אבל הוא צריך להיות כלי בית קיבול והכנה לקראת, הוא יכול לזכות מה שלא יכול לזכות בשום מועד אחר, עם כל המאמצים והעבודה.

ולפי זה אין חג המצות שהוא זמן חרותנו רק כהכשר לחג השבועות שהוא זמן מתן תורתנו, זה לא רק הכנה ל, וגם לא רק לחג המצות חג הסוכות שהוא חג ענני כבוד שזה גם השראת שכינה, אלא שחג המצות הוא הכלל הכולל את הכל, ובו אצורים כל הזכויות ושכיות החמדה שזכו להם ישראל אח"כ, וחג השבועות והסוכות הם הגילויים המגלים את האוצר של החירות של חג המצות, חג הפסח. והם שמפענחים את הצפונות הצפונים בחירות, דהיינו מתן תורתנו ושה' סוכך עלינו בהשגחה גמורה כל הזמן, כי החירות תכלית הכל להיות בן חורין, זה תכלית הכל, לא בחומר רק, בעיקר ברוח. אז החירות היא תכלית הכל והיא סוף כל הברכות של היעוד האחרון שזה גאולת עם ישראל. נחזור להתחלה, כי הברכה האחרונה היא "ואולך אתכם קוממיות", מה תרגם אונקלוס? בחירותא. וכמו שפירשו חז"ל כי חירות היינו חירות ממלאך המוות.

אז אדם יכול לזכות לזה בחייו, להיות במצב שתשרה עליו שכינה ובמעשיו, ויהיה לו סיעתא דשמיא גדולה בכל אשר יפנה וכך יעלה יצליח וישכיל להרבות תורה בישראל אמן ואמן.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.