לעקור את השורש | הרב אמנון יצחק שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

חב

פן יש בכם איש או אישה אשר לבבו פונה היום מעים אדוני אלוהינו

ללכת לעבוד את אלוהי הגויים ההם

פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה

רשי

פן יש בכם

לפיכך אני צריך להשביעכם

ונשאלת השאלה

מה החרדה הזו?

מדוע התורה עושה עניין כל כך גדול מפניות הלב בלבד?

לבבו פונה מעים אשם

למה מפניית הלב עושה התורה עניין גדול כל כך?

הרי לא הגיעו לידי עבירה

ולא עשו שום מעשה בפועל

וכל העניין עומד בספק

וייתכן ולא יהיה בכלל משהו שהוא פונה בלבבו כעת

ובגלל זה אני צריך להשביע אתכם

עם כל האיומים החמורים שיש בהמשך

לא יווה אדוני סלוח לו

כי אז יעשן אף אדוני בקנאתו באיש ההוא

ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה

ומחה אדוני את שמו מתחת השמים

והבדילו אדוני לרעה מכל שבטי ישראל

בשביל מה חרון אף כזה על לבבו פונה?

אנחנו כבר כמה ימים בחודש אלול

ואלה שבאמת לוקחים ברצינות את ההזדמנות

להתקרב לשם

ועוסקים בלימוד המוסר

ומחפשים דרך לרדת לעומק הלב

בגדר של אדם יראה לה עיניים

והשם יראה ללבב

ומשתדלים לחתור לתוך הלב להבין את נטיותיו

אז מה קורה אם מישהו מאיתנו מרגיש

שהוא נתון תחת השפעת הלב

ותחת נטייה רעה

בבחינה הזאת שלמדנו עכשיו אשר לבבו פונה היום

מעים אדוני

אדם מרגיש שיש לו משיכה להתרחק מהשם בדברים מסוימים

לנטות אחרי תאוות, אחרי מידות רעות

אז מה הוא עושה?

דו על זה בחרון אף לא יובא, שם סלו עלו וכולי

כשלומדים מוסר מתמקדים בעיקר במכשולים גסים,

על עבירות בפועל

אבל על הקפדה

אדם לומד מוסר כמה הקפדה

איזו מידה רעה וקשה

על פגיעה בכבוד, אם פוגעים לו בכבוד

או מה זה העניין של פגיעה בכבוד

או כל שכן על חנופה, איזו חנופה

שמדי פעם הוא מחניף

שלא על פי הדין

ואז הוא יהיה בבחינת חונף שאמר

רבנו בחייא שאין תכלית לנחבדם

הרי למדנו שהחנף הוא יותר גרוע מעובד עבודה זרה

כי עובד עבודה זרה הוא עובד עבודה אחת זרה

ואילו החנף אין קץ לנעבדיו, הוא עובד את זה ואת זה ואת זה ואת זה ואת זה,

מחניף לאנשים

מי תובע את עצמו על זה? על הקפדה?

על פגיעה בכבוד?

על חניפות?

מי תובע את עצמו על זה?

מי מרגיש את הפחד והחומרה של העניין הזה?

ורואים אנחנו כאן שהתורה הקפידה על הפנימיות של האדם, איפה הלב שלו פונה

פן יש בכם שורש,

התורה מסתכלת על השורש, שורש פורה,

שהשורש הזה יפרה

פירות לא טובים

של ראש ולענה?

כאן טמונה הסכנה.

אם מישהו למד פעם מוסר

ובעקבות זה הצליח לעבור על איזה ניסיון ולא להיכשל

והוא ויתר על איזה הקפדה

או בלם את פיו בשעת מריבה

אז מסתפק במועט.

אה,

ברוך השם, היום הצלחתי לעמוד

במידה מסוימת קשה,

והפוך,

במקום שהוא יתרומם מפה,

מתקרר בעבודת השם, כי מסתפק במועט, אומר, הנה, ברוך השם,

המוסר פעל.

אפילו שאנחנו מרגישים שהלב עוד בבחינת מה?

כמו שאומר הגאון רבי ישראל סלנטר,

הדמיון נחל שוטף.

או-אה,

לאדם עוברים דמיונות, הנה אני אלך לעבוד, אני ארביע אחר כך, אני אוכל ללמוד, אני אעשה ככה, אני אעשה ככה ואני אעשה ככה,

אחר כך אני אעשה ככה ואני אעשה ככה ואני אעשה ככה.

פשיח, הדמיון כמו נחל שוטף עובר.

והשכל, מרוב הדמיון, תובע,

יטבע.

כאלה דמיונות,

השכל לא יכול לעמוד לעצור אותו, את השטף הזה אפילו.

ודמיונו מוליכו שובב

בדרך לב רצונו,

כי לרב יש רצונות,

ואז הדמיון מוליכו שובב

בדרך לב רצונו.

ובכל זאת

אנו מיד מתקררים, יותר לא מרגישים את החרון אף

על השלמות. השם תובע מאיתנו שלמות.

וכאן התורה מקפידה הקפדה נוראה

על דבר שבעינינו זה נראה לפנים משורת הדין, זה בסך הכול

איזה פנייה בלב, זה לא מעשה חס ושלום.

פעם המלצנו שאדם, כמו שאמרו חכמי המוסר, שאדם יכתוב כל יום את העבירות שהוא עשה,

או המכשולות,

שינהל לו ספר בסוף היום,

לפני שהוא הולך לישון יראה מה לא היה טוב היום,

ולמחר ייתקן.

אז אם איזה יום לא כותבים את מהלך היום ואת המכשולים,

ולא לומדים מוסר בתביעה,

אז אומרים לא נורא, לא נורא, לא חוששים משום דבר.

וכאן התורה לא מסתפקת,

וכל כך מזרזת וחוששת מהשפעה רעה על האדם,

ואומרת, ותראו את שיקוציהם ואת גילוליהם,

ותראו רק,

פן יש בכם איש או אישה, יא בביי,

לא יובע השם סלוח לו.

רואים בפירוש שלא מדובר בתורה על עבירות גסות,

אלא מדובר על מידות,

שהאדם יכול להימשך אחר הדברים בעקבות המידות.

מדובר על דברים שבלב,

ויתברך בלבבו לאמור, שלום יהיה לי,

כי בשרירות ליבי אלך,

והתורה כל כך מזרזת ומאיימת.

אז מוכרחים לומר שהתורה ירדה לסוף דעתו של אדם,

שיש לתת את הדעת לשורש. חייבים לרדת

לחומקם של דברים ולחקור ולטור

בתוך הלב, בפנים.

למה? מכל משמר נצור ליבך, כי ממנו תוצאות חיים.

אם השורש קיים,

אז בוודאי הוא יצמיח פירות בהתאם.

אם לא היום, מחר.

אם לא מוחרתיים.

אם לא שנתיים.

אבל סוף סוף הדברים יצאו מהכוח אל הפועל.

ואם תובע את עצמו על מכשולים ועבירות,

ולא שם לבו לנטיות הפנימיות,

שיש לו נטייה לשנאת חינם,

למשל,

המכשול הקטן הזה אחריתו מי ישורנו.

הרי מדובר בדור שדיבר אליהם משה

בדור דעה

בתורה מזהירה

מפני שורש,

שורש בתוך הלב

שהוא פורה ראש ולענה, הוא יפרה בסוף פירות רעים

שבבוא הזמן התוצאה תהיה כזאת, התורה אומרת

ללכת לעבוד את אלוהי הגויים ההם

אתם שומעים דבר כזה?

זה היסוד שהטביע הסבא, זכר צדיק וברכה.

חרון אף

על שלמות,

אין מקום לפשרה.

התורה אומרת, אני רוצה שלמות,

שהלב גם יהיה נקי, לא רק המעשים,

לא רק החיצוניות, גם הפנימיות,

שלא יהיה שורש רע,

לעקור את השורשים הרעים.

התורה רוצה שלמות ואין מקום לפשרה.

זוהי דעת התורה והיא ההפך מדעת האדם.

אדם

מרמה את עצמו,

כמו שמפרשים חכמים את הפסוק,

לא תונו איש את עמיתו.

זה ברור שאדם לא יונה את העמית שלו,

את חברו.

לא ישלה אותו, לא ישקר אותו, לא ירמה אותו.

לא תונו.

אבל כתוב את

את זה לרבות, לא תונו איש את עמיתו.

מה זה בא לרבות?

שלא תונה את עצמך גם,

לא רק את עמיתו,

גם את עצמך אל תונה.

כי כל אחד הוא בבחינת עמית

הכי קרוב לעצמו.

ואם אינו תובע את עצמו

והוא לא מכין את עצמו לניסיון,

אז כשיבוא הניסיון

הוא לא מוכן וייכשל בפועל.

והיצר אומר לו,

היום עשה כך

ומחר עשה כך,

עד שאומר לו, לך עבוד עבודה זרה, רחמנא לצלם.

כשאנחנו רואים מישהו שהוא שנה ופרש,

למד, היה בישיבה, היה בחור טוב, הכל פתאום פרש.

זהו,

חילוני גמור.

חושבים שזה מקרה, בטח איזה רוח שטות

שרתה עליו, רוח רעה, מה קרה?

אבל באמת זה לא כך.

אין כאן מקרה וגם לא שינוי פתאומי.

אם היום הוא לא עמד בניסיון,

הרי שקודם לכך ליבו כבר היה פונה מעם ה'.

זהו המקור להתבוללות בנישואי תערובת, רחמנא לצלן.

כשהיה כבר בן שש שנים,

בהורים שלחו אותו ללמוד בבית ספר עם גויים

או עם חילונים,

במקום לשלוח אותו לחיידר,

אז כבר הנישואים שלו נגזרו בגיל שש,

ולא היום, רחמנא לצלן.

אז כבר נשרש השורש,

והיום יוצאים הפירות לפועל.

וזה לא מקרה בכלל.

אין כאן תאונה.

יש כאן מעשה מחושב מראש שהתבשל במשך שנים.

ילדים שרואים בבית

דברים שמתרחשים בין ההורים

או אירועים קשים,

הדברים האלה מתבשלים אצלם אפילו שלא באים לידי ביטוי.

והם כרגע לא מתכננים כלום.

אבל הבישול הזה, השורש הזה,

יפריח אחר כך קוצים וברקנים,

והאדם הזה יכול להיות אחר כך ברוטלי ואלים,

ומכה,

ומבזה וכו',

והוא לא שולט בזה בכלל.

זה פשוט נבנה אצלו שנים.

למה? כי השורש הוכה עוד בהיותו קטן.

כך אמרו ריבותינו שאפילו מעשה העגל לא היה פתאומי.

לא היה פתאומי.

כתוב בפסוק ליבתיני באחת מעינייך.

כבר במתן תורה עין אחת הייתה לעבר העגל.

וההרהור הצמיח את המעשה בבוא הזמן.

במעמד הנשגב

שהיו עם ישראל בדרגה של כאיש אחד

בלב אחד,

כבר אז יש לומר עליהם

פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה.

כבר אז ליבבתיני רק באחת מעינייך.

רק עין אחת נמצאת עם השם

והעין השנייה במעשה העגל.

לא נעקר.

העבודה זרה עדיין ממצרים לגמרי.

השורש פורה ראש ולענה של מצרים שעבדו אבותינו במצרים בעבודה זרה עדיין לא נעקר לגמרי.

וגם בשעה שאמרו נעשה ונשמע,

עם כל זה שזכו לתורה וכו',

בסוד גדול נודע להם וכו',

אבל רק בעין אחת ליבבתיני

ועין שנייה הייתה בעגל.

זה לא בא פתאום, לא במקרה.

על כך יש לנו לחשוד את עצמנו.

אנחנו יושבים כאן בבית המוסר,

אבל הראש נמצא באספמיה.

אדם לומד מוסר, אבל הראש שלו נמצא בחוץ לארץ,

הראש שלו נמצא בביזנס,

הראש שלו נמצא בהוויות העולם הזה ולא בעולם הבא.

ועל זה השם שואל אותו, אייכה?

אתמול היית צופה מסוף העולם ועד סופו והיום בתוך הגן.

האדם הראשון

לפני החטא

היה צופה מסוף העולם ועד סופו

ולאחר מכן

בתוך הגן בלבד.

אם לא עוברים ניסיון

של פחות מחברו,

אז נתונים לרגשי שנאה

ומזה צונחים לתוך ייאוש.

אדם לפעמים מרגיש שהוא פחות מחברו, פחות, החבר שלו יותר מוכשר,

יותר מצליח, יותר מחשיבים אותו וכו'.

אם אדם לא עובר ניסיון כזה

של פחות מחברו והוא מצליח לעבור את זה,

אז הוא יהיה נתון לרגשי שנאה, הוא פשוט ישנה את החבר שלו.

ומזה הוא יצנח לתוך ייאוש.

והוא יכול לעזוב את אורחות התורה בגלל זה.

וזה מתפתח עד וביום פוקדי ופקדתי.

וזה לא מקרה

ולא פתאומי.

אילו היינו עוסקים בציור הניסיון בזמנו,

אם אדם יציין לעצמו ניסיונות שעתידים לבוא אליו ויכין את עצמו,

היה נמנע מן הירידה.

וכך אומרים חכמים, זיכרונם לברכה,

בקידוש של לט

אלמלא דרשא אחר להי אקרא לא אוהבי חתיא.

אלישע בן אבויה

ידע שיש פסוק, כי קרה כאן ציפור לפניך בדרך.

ופעם הוא ראה בן אדם

שעלה לקיים את המצווה של שילוח הקן,

ונפל ומת.

אז הוא אמר, איפה מה שהבטיחה התורה למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך?

אלמלא דרשא אחר להי אקרא לא אוהבי חתיא,

אם הוא לא היה מאחר פעם אחת לבית המדרש,

והיה מפרש על פי המדרש בדיוק

את מה שנאמר שהכוונה למען יאריכון ימיך לעולם שכולו טוב ולמען ייטב לך?

זה לעולם הבא,

אם היה דורש את זה ככה, לא היה נכשל ולא היה יוצא לתרבות רעה ולא היה נקרא אל אישה אחר.

אילו היה משתדל ללמוד מוסר בעוד מועד

והיה מבטל את העולם הזה,

לחשוב על העולם הבא שכולו טוב, אז לא היה חוטא.

כי החטא לא בא פתאום ולא במקרה.

הרי היו נופלים מחיקו ספרים חיצוניים,

והוא גם היה מחובר קצת לעולם הזה, היה שומע מוזיקה יוונית.

כן,

כן, אלישע אחר נפל בגלל מוזיקה, יבא ביי.

אז אם לא היה חושב

מהעולם הזה ומבטל אותו,

והיה חושב על העולם בשכולו טוב,

לא היה חוטא.

כי החטא לא בא פתאום ולא במקרה,

אלא כבר היה מונח בליבו

טינה הייתה בקרבו.

וזה אלישע בן אבו.

ריבו של רבי מאיר.

איי איי איי, רחמנא לצלן, אז מה יהיה איתנו

אם הדם לא יפשפש וימשמש בתוך הלב פנימה לראות מה צריך לתקן

ולעבור בספרי המוסר דף אחרי דף

ולראות איפה אנחנו לוקים וחסרים?

אז כמה עלינו להתחזק באלול עכשיו זה הזמן?

ללמוד את המוסר בבחינה, לעקור את השורשים הרעים.

בבחינת נצרה, כי היא חייך.

אחזק במוסר, אל תרף, אל תרפה מהמוסר יום אחד.

למה?

תנצור אותו, כי זה חייך,

בזה תלויים החיים שלנו בעולם הזה

ולעולם הבא.

וצריך לברר לעצמו ולעסוק בציור של ניסיון

שעלול לבוא ולהתכונן לעבור אותו.

כמו שבצבא מכשירים את החיילים לקראת

העימות עם האויב

ומציירים את כל ציורי הלחימה האפשריים,

כדי שכשיגיע רגע האמת יוכלו להתמודד ולא יופתעו,

ככה אנחנו צריכים להתכונן נגד היצר הרע וחילותיו,

ולא לתת לרגשות להתפתח חס ושלום

ממצב של לבבו פונה עד לשלב המעשה.

על כן צריך לבדוק את השורש,

לעקור אותו ושם לתקן,

וממילא אם טיפלנו בשורש,

לא יצמיח מעשים רעים.

אז אם כן זוהי העבודה,

ורואים עד כמה השם מחמיר בזה,

עד שלא יובא השם סלו וחלו,

ומחה השם את שמו מתחת השמיים, פירושו יימח שמו וזכרו. אתם שומעים כזה דבר?

והבדילו השם לרעה מכל שבטי ישראל.

כל אחרון אף זה בגלל השורש של פונה.

וכידוע ששני מקבילים אינם נפגשים,

אבל אם יש אחד מהם שפונה אפילו מילימטר,

בהמשך זה כבר ילך ויסטה ויתרחק.

ככה,

מי שבונה בניין ישר פלס,

הוא יכול להרים אותו לגובה של קילומטר. היום בונים בניין קילומטר.

אבל אם יש סטייה אפילו של מילימטר,

זה יכול להיות יותר גרוע ממגדל פיזה,

ואז הכל יכול להתמוטט.

אז זאת אומרת, סטייה קלה בלב יכולה להביא לתוצאות הרות אסון, עד כדי כך שאדם יעבוד ממש עבודה זרה.

על כן,

בחודש אלול צריך לעבוד במוסר לא רק על המעשים הרעים שעשינו

או על המצוות שחיסרנו,

אלא

גם ובעיקר על השורשים שנמצאים בלב

כדי לעקור ולשרש אותם,

שלא יביאו חלילה באושים בהמשך.

הרבי יחנניהו ברגשי אומר, עושו הקדוש ברוך הוא זוכר לצרויין,

להוויכוח ירבו להם תורם עצמו שנאמר אדם אבו.