היכן שורה שכינה? | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

אדם כי יקריב מכם קרבן לאדוני מן הבקר ומן הצאן

אמר אשלקיש

מהי דכתיב

והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמה ודעת

יראת השם היא אוצרו

חכמה זה סדר קודשים

אז זאת אומרת

והיה אמונת עתיך זה כנגד שישה סדרי משנה

אז כתוב אמונה זה סדר זרעים וקודשים זה חוכמה

מתברר שסדר קודשים נקרא חוכמה יותר משאר סדרים

וזה עומד בניגוד לכאורה של המשנה

המשנה בבבא בתרא כעמוד ב' אומרת

שהרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות

שאין לך מקצוע מחכים בתורה יותר מהן

והן כמעיין הנובע ואם כן היה סדר נזיקין

צריך להיקרא חוכמה ולא סדר קדשים

אך התשובה היא

שכאשר מדובר

איך לחדד את המוח ולפתח את השכל בוודאי סדר נזיקין עדיף

כמבוהר במשנה.

מה כתוב במשנה?

הרוצה להחכים

יעסוק בדיני ממונות.

אבל כאשר משווים את עצם הנושאים

בוודאי עדיף סדר קודשים

שהוא עוסק בעניינים אלוהיים,

עבודת הנברא לבורא אשר ממנו מתמלא האדם יראת שמיים.

כבר למדנו תכלית חוכמה,

תשובה ומעשים טובים.

אז ממבט זה יותר מתאים סדר קודשים להיקרא חוכמה,

מפני שהאדם מתעלה על ידו להשגת רמות

בחוכמה האמיתית,

היא שיש בה יראת שמיים.

כמו שכתוב, הן יראת השם

היא חוכמה,

והן

זה אחת ביוונית.

אז אחת יראת השם היא חוכמה.

רק יראת השם היא חוכמה.

ממילא

כל דבר שיש בו יותר יראת השם

לחוכמה ייחשב.

אם כן, עכשיו ברור למה סדר קודשים נקרא חוכמה,

אף על פי שבדיני נזיקין,

הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות.

כתב הרמב״ן

שעל ידי העבודה מתדבקת השכינה בישראל.

על ידי עבודת הקורבנות

מתדבקת שכינה בישראל.

משום שהקורבנות מכפרים על העוונות,

וזה מחזיר את השכינה.

כי העוונות

גורמים לסילוק השכינה.

אז הקורבנות מכפרים על העוונות שגורמים לסילוק השכינה.

וזה הטעם שצריכים להקריב קורבן תמיד.

כי לא ינצלו הרבים מחטאו תמיד.

אז לכן צריך תמידים כסדרן תמיד של שחר.

תמיד של שחר, סליחה.

ותמיד של בן הערביים.

ובהיות שמעשי האדם נגמרים במחשבה, בדיבור ובמעשה,

כל מעשה של האדם

נגמר על ידי מחשבה שהוא חושב,

הדיבור שהוא מדבר והמעשה שהוא עושה.

ובחטאו פגם על ידי כולם.

לכן, לכפר על מעשיו

מביא קורבן שיש בו גם כן מעשה דיבור ומחשבה ומעשה.

זאת אומרת,

ושמח את ידיו זה כנגד המעשה,

והווידוי שהוא אומר זה כנגד הדיבור והקרב על קרעיים

זה כנגד המחשבה.

הרמב״ם מפרש, הרמב״ן מפרש

שהמילה קורבן

היא מלשון קריבה ואחדות,

שהקורבנות

הם הייחוד,

כמו שביאל רבנו בחייה.

ומזה אנו רואים

שעניין הקורבנות

רומז על סודות מאוד נעלים.

אבל אפילו מי שלא בא בסוד השם

יכול להשיג עד היכן הדברים מגיעים

מזה שנחרט ברית על הקורבנות.

כמו שכתוב,

ולא תשבית מלח ברית אלוהיך מעל מנחתיך,

על כל קורבנך תקריב מלח.

בעיר הרמב״ן

שהבחינה של ברית היא שיש קיום העולם בקיום הברית.

כל העולם מתקיים על הברית,

וחורבן העולם בהפרתה

של הברית.

לכן נקראת ברית מלח.

שהמלח ייתן טעם מכל המאכלים ויקיים אותם.

כי המלח מקיים את הבשר,

ככה הברית מקיימת את העולם.

בהפרת הברית מפר את קיומו של העולם.

הרי לפנינו שקיום העולם תלוי בסדר העבודה. על שלושה דברים העולם עומד,

על התורה, על העבודה וכו'.

אז העולם וקיומו תלויים בסדר העבודה,

בחורבנו עם ביטולה.

וההבדל בין עבודה כשרה

לעבודה פסולה אינו אלא חוט השערה.

העולם עומד על חוט השערה.

שהרי במחשבה בלתי נכונה נפסל הקורבן והוא נקרא פיגול.

ואוכלו בכרת.

מחשבה זרה.

אם ייכנס הכהן לעבוד שטוי יין,

או בלי קידוש ידיים, לא יקדש את ידיו לפני העבודה,

או ללא בגדי כהונה,

כבר פסל את העבודה ונתחייב בנפשו.

זהו ייחודו של סדר קודשים,

אשר כל-כולו אינו אלא יראת שמיים.

ויראת שמיים היא היסוד של כל המצוות.

כמו שאמר רבנו יונה, משערי תשובה.

מאף שבעוונותינו הרבים כיום בטלו הקורבנות,

בכל זאת יש לנו להפיק מהם לקחים

של יראת שמיים אפילו לדידן בזמננו אנו.

מצאנו למשל

עניין של ברית מלח אפילו

בנוגע לבן אדם לחברו.

אמרו חכמים, זיכרונם לברכה,

שאשת לוט

נהפכה לנציב מלח

משום שלא נתנה מלח לאורחים.

בשביל זה היא צריכה להיהפך למלח.

היא לא כפרה בעצם הכנסת אורחים.

רק במנהג של מלח בלבד.

בזה היא כפרה.

האם בלי מלח אין מצווה של הכנסת אורחים?

אה, פרופסורית מאוניברסיטת סדום.

אבל העניין הוא שהמלח מראה על הברית הקיימת בין הבריות שכולם נבראו בצלם אלוהים.

ועל כל אחד לדאוג לטובת חברו.

וכמו שהמלח קיום לעולם,

כן החסד נחוץ לקיום העולם.

ומאידך,

כמו שהמלח הוא חורבן,

כמו שכתוב, וארץ מלאכה לא תצמח,

כן המתנכר לרעהו ממיט פירוד בין הבריות

וחורבן לעולם.

אשת לוט

לא התנגדה לבעלה על גודל נדיבות ליבו שהכניס אורחים,

אבל היא התנגדה לרעיון שיש ברית בין הבריות.

מוטל עליהם

לדאוג

לכל מחסורם

של הארכה פרחה

בזה שסירבה להגיש מלח לאורחים,

הראתה שמעשיה הם תפלים ללא טעם של יראת שמיים,

ועל כן היא לא הייתה רשאית לראות בפורענותם של סדום

מאחר והשתתפה בדעותיהם הגרועות.

ממילא, ושלעומת רשעים תראה,

זה רק למי שיש בו יראת שמיים ואין בו ממה שיש ברשעים.

אבל אם דעתך כדעתם,

אז את ראויה לסרף כמותם.

למה לא נשרפת?

בגלל קרבת משפחה לאברהם.

אבל בלי אברהם אבינו, שניכם הייתם נשרפים.

אז את רוצה לראות שלעומת רשעים,

מה כוחך להסתכל?

או ברגע שהיא נסתכלה, נתדבקה בהם שוב,

ונהפכה לנציב מלח,

להראות שהיא הפרה את המנהג, שמה להגיד, שיש ברית מלח בין הבריות,

לדאוג אחד לשני.

מדיני הקורבנות,

עלינו ללמוד גם את ההשפעה של המקום ביראת שמיים.

גם מקום קובע יראת שמיים.

גם מקום קובע יראת שמיים.

אדם שיכול ללמוד, לעולם עדיף שילמד בבית המדרש.

הוא יכול ללמוד בבית, אבל זה לא המעלה.

המעלה זה במקום ששכינה שריעה בבית המדרש.

מקום קובע.

מדיני הקורבנות עלינו ללמוד,

גם כן השפעה של המקום ביראת שמיים.

כמו שנמנו במשנה עשר קדושות

המתחילות מארץ ישראל עצמה ומסיימות בקודש הקודשים.

אז יש קדושה, למעלה מקדושה, עד שמגיעים לקודש הקודשים,

שזו הקדושה המקסימלית,

העשירית.

כן, בנוגע לעבודת היחיד,

חשוב לדעת השפעת המקום.

זאת אומרת,

אפשר ללמוד במושב ינון,

ואפשר ללמוד בבני ברק,

שזה עיר של תורה,

אפשר ללמוד בבית המדרש, קהילות פז,

שזה בתוך העיר עוד יותר, ושנבנה על ידי מתנדבים יהודים בנדבת הלב,

שזה מקום שאין כזה בארץ בכלל, אם בעולם,

שנבנה מקום כזה, דוגמת המשכן.

אז מקום כזה משפיע עיראת שמיים.

אם כן,

בזוהר הקדוש

כתוב על הפסוק, ויאמר איש האלוהים ארפה לה.

אלישוע הנביא אמר לגחזי להרפות מן האישה שבנה מת,

ופה הוא נקרא איש האלוהים.

שואל הזוהר הקדוש, מה איש נהך?

דאמר איש האלוהים

וכד הוה במטה אלישוע.

פה, כשהוא בהר, בהר,

קורא לו איש האלוהים.

אבל כשהוא היה בעיר,

קורא לו אלישוע.

לא קורא לו איש האלוהים.

מה השוני? למה?

אלא אחא, ודאי איש האלוהים.

פה שהוא בהר,

ודאי איש האלוהים. זה המקום.

המקום, מקום של בדידות,

בלי קהל, בלי אנשים, בלי כלום.

מקום מיוחד שקל מאוד להתנבא,

להתחבר לקדוש ברוך הוא, כמו שהיו כל רועי ישראל,

הנביאים וכו' וכו',

האבות הקדושים,

במקומות שהיו זוכים לקבל נבואה.

אז דווקא פה, אלא אחא ודאי איש האלוהים.

דאחא חזה דוכתא ולא במטה. פה הוא ראה מקומו. זה מקומו.

המקום הזה,

יש בו את ההשפעה לא רק מצד האיש אלא מצד המקום.

ולא בשעתה דאבו בני נביאי קאמה.

גם לא בשעה שהוא נמצא עם בני הנביאים.

אלא בשעה שאדם נמצא לבד ומתייחד עם הקדוש ברוך הוא,

אז הוא הופך להיות איש האלוקים.

אדם שנכנס לבית המדרש

הוא כבר לא איש המוני.

הוא כבר בן תורה.

זה כבר משהו אחר, הוא כבר דבוק לתורה.

תורה בישראל, מקודש אבריחו חד הוא.

יש לו התייחדות עם הקדוש ברוך הוא.

זה המקום הראוי שבו נדבקים בקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא משווה שכינתו,

על הלומדים.

אם כן הדבר מבהיל, כמה פועל המקום אפילו על נביא.

אפילו על נביא,

שרק במקום המתאים הוא נקרא איש האלוהים,

אבל בעיר הוא נקרא אלישע.

מזה צריכים ללמוד

איך להבדיל בין סביבה לסביבה,

בין חבורה לחבורה.

יש חבורה של יראי השם,

של הדבקים באמת, שמחפשים את האמת,

ויש חבורה של רכלנים, ספרי לשון הרע, ניצנים וכו'.

בין לומדי התורה אני מדבר, לא מדבר על אנשים ברחוב.

אז יש להבדיל בין חבורה לחבורה,

בין מקום הגורם לו טרדות ובלבולים

לבין מקום שיכול להתפנות מכל דבר המפריע ולהתבודד בינו לבין קונו.

מקום כזה שאנשים עוזבים את העבודה ובאים בשביל ללמוד

תורה ולפרוש מאבלי העולם,

איזה נחת רוח יש לקדוש ברוך הוא.

והקדוש ברוך הוא ודאי משרה שכינה במקום זה.

אז לכן רואים מפה שקודשים זה חוכמה,

והחוכמה הגדולה ביותר זה שאדם ידע לעבוד את הבורא במקום הנכון,

בחבורה הנכונה,

במעשים הנכונים,

במחשבה, בדיבור ובמעשה אמן ואמן.

וביחד אני אומר, השם אומר,

עשו הקדוש ברוך הוא וקדוש ברוך הוא,

להפיק כוחנו ודאי משהו, שנה אמרנו לך מסמך.