אל תהי דן יחידי | הרב אמנון יצחק שליט"א

"אמר רבי יוחנן: "שלושה דברים מכריז עליהם הקב"ה בעצמו ואלו הן: רעב, ושובע, ופרנס טוב; רעב דכתיב (תהלים קה טז): "קָרָא השם לָרָעָב". שובע דכתיב (יחזקאל לו כט): וְקָרָאתִי אֶל הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ". פרנס טוב (שמות לא א-ב): "וַיְדַבֵּר השם אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל". המושג הכרזה שאמר רבי יוחנן שלושה דברים מכריז עליהם הקב"ה - זה מורה על דבר בלתי רגיל, מצביע גם על חשיבות הדבר, והכנה מיוחדת שצריכה לזה. רעב - הוא מצב בלתי רגיל, יש לעורר את תשומת הלב ולהתבונן אליו. כמו כן השובע - בלתי רגיל, גם הוא צריך הכנה לרגל התוצאות שעלולות לבוא הימנו לכלכת המדינה. אף פרנס נמצא בכלל זה - אף הוא צריך הכנה, ורק לעיתים רחוקות מוצאים פרנס טוב. 

אבל הראיה שהגמרא מביאה לגבי פרנס טוב זה צריך ביאור והבנה. איזו ראיה היא מביאה מבצלאל שהוא פרנס טוב? כלום מצינו שבצלאל היה פרנס? היה נביא או מנהיג בישראל? אמנם הוא זכה לעשות את המשכן בחכמה שהקב"ה חנן אותו! גם זה לזמן מוגבל, ולא היה שום דמיון להנהגה, כיצד לומדת מכאן הגמרא על מנהיג או פרנס מבצלאל? ועוד, פרנס טוב דהיינו מנהיג, מי זה מנהיג? מנהיג כפי המקובל אצלנו זה מי שמוכיח את הדור! מי שמשפיע, מי שמלמד, ומורה דרך, נכנס ויוצא ובא בתוך העם בהוראות ופסקים, נושא ונותן עם העם, ועליו גם להיות במשרה זו שנים רבות, זה נקרא מנהיג. 

"אמר רבי לוי בשם רבי חנינא: "את מוצאת כשנעשה המשכן, שני שבטים היו שותפים במלאכתן: שבטו של יהודה -  בצלאל, שבטו של דן - אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ. וכן במלאכת בית המקדש: בן אלמנה - מבנות דן, ושלמה בן דוד - ממטה יהודה". כך מופיע בילקוט מלכים א' קפ"ה. המבחן המוסרי של האדם בכל מפעלותיו יבחן בכך: אם יהיה נכון להמשיך את עבודתו למען הכלל, אף כשיראה ויידע שמישהו נעשה שותף למעשה ואינו מתקנא בו! אינו מפחד שמא הכל ירשם לזכות חברו. לכן הפקיד הקב"ה את מלאכת המשכן בידי שני שבטים; כדי לנסות ולבחון אותם עד כמה הם נאמנים בלבבם, ומכוונים את מלאכם לשם שמים ללא כל פניות, ואינם פוגמים בעבודתם בגלל השותפות שציוה הקב"ה עליהם. 

לא כמו בשס שאלי ישי חיבל במעשיו של דורעי (אריה דרעי) ודורעי חיבל במעשיו שלו, וחיברו שלושה ! ששניים לא יכולים להתחבר!! וכל אחד חושב על עצמו, ומתנה תנאים: 'אם אני לא זה - אז אני זה...' 

זאת אומרת מנהיג או פרנס על ציבור צריך להיות אחד שמוכן להשתתף עם עוד מישהו אחר לטבת הכלל אפילו שיקרא הדבר גם על השני! לראות אם הם נאמנים בלבבם, ומכוונים את מלאכתם לשם שמים ללא כל פניות, ולא לתועלתם האישית; 

- כדי למנות את בני משפחתם הבן והבת... 

ואינם פוגמים בעבודתם בגלל השותפות שציוה הקב"ה עליהם. יש והאדם מסוגל להראות גבורות ונפלאות בעבודת ה', להתמסר אליהם במסירות נפש ממש! אולם זאת רק כאשר הוא מנהיג את הכל! רק כאשר אישיותו בולטת ונשאת מעל כולם, 

- הוא "היו"ר" יושב ראש! הוא היושב בראש ומחליט על כל הפעולות גם של ה'מועצת' (מועצת החכמים בשס), והוא מחליט מי המועצת, כדי שיעשו מה שהוא אומר... 

אולם כאשר יהיה אנוס לפעול כשותף בצוותא עם חברים נוספים - ייאלץ להיכנע לדעת חברו! וההנהגה תקרא על שם שניהם, כי אז מיד תש כוחו, ואדם שכשרון השותפות נעדר ממנו - עשוי להיהפך לייצור מחריב וסותר! הוא יהיה מוכן שכל המפעל יתמוטט! למה? כי הוא לא בראש! ממש כמו ירובעם בן נבט, 

- 'מי בראש?' 

- זה השאלה של היו"ר, דורעי, 'מי בראש?' כשהוא איים על שס: 'שאם לא יתנו לו להיות היושב ראש...!' 

אף אחד לא יצא עליו בחרב וחנית! אף אחד לא אמר עליו "רבם דקרו"!! אף אחד לא אמר עליו כלום, פחדו ממנו!!! יש לו הרבה ידיעות עליהם, אז היו צריכים להתפשר... מה לעשות?... העמידו שלושה. 'להבליע' ככה, להמתיק מאת הגלולה לישי, דחפו לו עוד אחד שיגרש אותו גם... 

בצלאל נועד להיות האיש אשר יבנה את משכן ה', איש כזה חייב להיות מצויד בתכונות נעלות של לב טהור וזך! ובהכרח היה חייב לעבור את המבחן הזה של כישרון השותפות. לכן בחן אותו ה' יתברך ע"י שצירף אליו את אָהֳלִיאָב בֶּן אחסמך למטה דן, עוד הביא לו אחד מהשבט הפחות! וכך נבדק במידת יכולתו לעבוד בשותפות, לעבוד את ה' לשמה. כאשר עבר מבחן זה בשלמות, אזי הכריז הקב"ה וקרא בשמו של בצלאל - שהוא פרנס טוב! הוא מסוגל להיות מנהיג בישראל! שהוא הורה הוראה מעצמו לדורות; שעל מנהיגים לעמוד בניסיון של מידת ההשתתפות. 

תראו כמה ישיבות מתפרקות! זורקים ביצים ועגבניות ומכים ראשי ישיבות!! למה? כי שני ראשי ישיבה שלושה ארבעה בישיבה אחת... קטטות שמשטרה צריכה להתערב וכל פעם לפרסם בעיתונות רחמנא לצלן! 

וזה ניסיון שעל המנהיגים לעמוד, על מידת ההשתתפות בלי שתיפגם מידת החריצות והאהבה לבנות ולהקים מפעל רוחני! אפילו שבמלאכה זו יהיה לו שותף, אשר הוא גורע משמו, מי שמסוגל לכך - הוא נקרא פרנס טוב. בצלאל הורה איפה לכל הפרנסים למנהיגים לעתיד את הדרך של הלשמה! של בנין מקדש רוחניות. המשנה אומרת "ואלו לגנאי" אלה ייזכרו לגנאי בעם ישראל. "בית גרמו - לא רצו ללמד מעשה לחם הפנים. בית אבטינס - לא רצו ללמד על מעשה הקטורת. על הראשונים נאמר (משלי י ז): "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה" ועל האחרונים האלה נאמר: "וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב" מי שלא רוצה ללמד את האחרים ורוצה לשייר הכל עליו - נאמר עליו: "וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב". אלה לגנאי אנשים כאלה! 

- כמו דורעי וחבריו... 

ואף על גב דבית גרמו ובית אבטינס נתנו טעם לדבריהם, לא רצו ללמד למה? שמא ילמד אדם שאינו הגון, וילך ויעבוד עם זה עבודה זרה! מכל מקום לא קיבלו חכמים את דבריהם. כמו שמופיע ביומא פג'. ולמה לא קיבלו חכמים את דבריהם אחרי שנתנו להם טעם ונימוק? אכן אם חכמים לא קבלו את דבריהם, בודאי יש מקום לחשוד ולחשוש: כי הטעם שנתנו לדבריהם - כאילו הם דואגים ומכוונים לשם שמים; זה היה רק טעם לפנים, אבל בתוך נפשם היה טמון נימוק בלתי טהור, רצון והנאה עצמית! הם רצו רק להישאר יחידים בסודם ובאומנותם - שהכל יהיה רק על שמם. 

שאם הם ילמדו את האחרים - הרי הם לא היחידים כבר במעשיהם, ושמם הטוב יעבור גם לאחרים, וכאשר יפסידו את שמם - יפסידו גם כל מה שכרוך בשמם הטוב! מה כרוך בשמם הטוב? כבוד! ממון. כמו שכתב בחובת הלבבות שער הביטחון: שיש מי שרוצה להרויח כסף בשביל שישיג מזה כבוד. ויש שרודף אחרי כבוד - שיגיע לו מזה כסף. נו, וכיוון שלא רצו ללמד לאחרים, לגלות את הסוד ולשתף את זולתם באומנותם - נתגנו בגנות! עד כדי קריאת שם רע "שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב!". הן נתגנו במחיית וריקבון שמם; צריך להרקיב את שמותם שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב. 

- דורעי...

ומבהיל הוא חומר העוון: זה הרוצה להיות יחידי בעבודתו ובאמונתו. זה שאינו מוכן לשתף את האחרים בעבודת ה'. חומר העוון זה מבהיל! - מי שרוצה להיות יחידי בעבודתו ובאומנותו, זה שאינו מוכן לשתף את האחרים בעבודת ה'. הוא מרמה ומתעה את עצמו ואת האחרים כי הוא מתכוון לשם שמים, שאין אחרים ראויים לאצטלה זו, אין הם מוכשרים לעבודה זו ורק הוא עצמו מסוגל ומוכשר לעבודת שמים זו. כבר בזה הוא עוכר את נפשו, שאינו מחשיב את זולתו במאומה שכאילו הוא ואפסו אין. 

ויש כאלה כותבי ספרים מלקטים, שהם חושבים שהם פוסקי הדור, ואסור לכתוב כנגדם, ואם מישהו כותב פסק שהוא לא מתאים להם או לשיטתם - ישר בחרב ובחנית! זה 'אפרוח!' וזה תרנגול ו'זה לא יצא מן הביצה...! ו'זה אברך אחד...' וההוא ככה, וזה יש לו 'חושך לציון...!' (אור לציון), וזה יש לו ככה ויש לו ככה. 

מה זה הדברים האלה? כל אחד יכול להביע דעתו ולומר אותה! מה זה? תורה של מישהו? מה, אי אפשר לחלוק על בן אדם? 

ריש לקיש ורבי יוחנן היו חולקים כל הזמן, מחלוקת רבי יוחנן ורבי ריק לקיש, מי זה ריש לקיש? ראש הגנבים היה! נעשה בעל תשובה!! הרב שלו זה רבי יוחנן, היה החברותא שלו, והיה חולק עליו וכל הגמרא מחלוקת - רבי יוחנן ריש לקיש. אז מה, אסור? מה זה הדברים האלה? תורה של מישהו? נעצרה התורה אצל מישהו, רק הספרים האלה ואין משהו אחר? 

מבהיל הוא חומר העוון של זה שרוצה להיות יחידי בעבודתו ובאמונתו! זה שאינו מוכן לשתף את האחרים בעבודת ה', במקום לעודד; הוא מרמה ומתעה את עצמו ואת האחרים שהוא מתכוון לשם שמים, ושאחרים אינם ראויים לאצטלה זו, אין הם מוכשרים לעבודה זו ורק הוא עצמו מסוגל ומוכשר לעבודת שמים זו. ובזה הוא עוכר את נפשו! כי אינו מחשיב את זולתו במאומה כאילו הוא ואפסו אין. זו מידה מיוחדת אך ורק לקב"ה שאין דן יחידי רק הקב"ה 

'מי אתה שתדון לבד?' "אל תאמר 'קבלו דעתי' שהם רשאים ולא אתה!" אתה יכול להגיד מה שיש לך להגיד ותשתוק, תן לאחרים גם לדבר. 

- 'לא! מה, הוא לא אומר מה שאני לא אומר, 'אפרוח!...' 

ויתכן מאוד כי אלו האחרונים שלא רצו ללמד את האחרים, היו מושלמים ומצוינים בכמה וכמה מענייני התורה, יכול להיות שבית גרמו ובית אבטינס יתכן שהם היו מושלמים ומצוינים בכמה וכמה מענייני התורה, ואפשר שהיו צדיקים בדברים מסויימים! אבל כיוון שהם נכשלו לומר שרק הם הגונים, ולא רצו לשתף את האחרים, נתקללו, נקראו רשעים ושמם יירקב לדראון עולם! - יש מקום לעוד אנשים.

 רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: רָצָה הַקָּב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: השם חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".