אהבת ה' לישראל | הרב אמנון יצחק שליט"א

 "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה השם לַעֲשֹׂת אֹתָם"

רמב"ן לו ח: "חזר בתורה על מלאכת המשכן חמש פעמים דרך חיבה ומעלה, 

והמדרש מביא משל; למלך שמסר בנו לפדגוג, למחנך. 

שאל המלך: "הלך בני לבית הספר? בא בני מבית הספר? אכל ברי שתה ברי? ישן ברי?" 

אלה השאלות ששואל המלך, אם בנו הלך וחזר מבית הספר אם אכל אם שתה אם ישן. מאמר פלא! העיקר לא נזכר, 

"למד בני?" לא שואל המלך? שאלה זו אין צריך לשאול כיוון שמסר אותו לפדגוג, והוא בטח יעשה מלאכתו נאמנה! אז מה שאל? על פעולות ההכנה של הבן, שכל פעולות ההכנה - זה תלוי בבן, "האם הוא הלך אכל שתה ישן, חזר?" כל הפעולות האלה האם עשה הבן או לא, לגבי הפדגוג אין שאלה! ברור שהוא יעשה את מלאכתו נאמנה. כך הקב"ה אתנו, הוא הפדגוג שלנו, המחנך אותנו בתורתו יתברך, והדרך מלמדת אותנו בדרך נפלא מאוד! 

שהאדם בהכרח ההכרה יקבל לימודיו, רק צריך הכנה לקבל, אדם צריך להכין את עצמו לקבל את התורה, אבל מרגע שהוא מוכן לקבל את התורה - התורה ודאי תחנך אותו ותורה אותו ותגדל אותו וכו'. כך גם במשכן, מי לא יבין שדבר נפלא הוא להשיג לקבל השראת השכינה שזה מקור הברכה? רק הם צריכים לעשות הכנה! עם ישראל צריכים הכנה כדי שתשרה השכינה. והעיקר שזה השראת השכינה, זה לא תלוי בהם זה תלוי רק בה' יתברך, וכן בכל העבודות לה' יתברך. 

ונאמר (משלי כא ח): "הֲפַכְפַּךְ דֶּרֶךְ אִישׁ וָזָר וְזַךְ יָשָׁר פָּעֳלוֹ" שלמה המלך אומר: פשוט כי מטבע האדם החומרי וביצרו הרע מילדותו, הוא הֲפַכְפַּךְ וָזָר בדרכיו האישיים. מתהפך ממצב למצב לא יציב! רק בהכנה של הזדככות והתישרות אז יכול להגיע למצב של וְזַךְ יָשָׁר פָּעֳלוֹ אז הפסוק אומר הֲפַכְפַּךְ דֶּרֶךְ אִישׁ וָזָר כי מקטנות זה כך, אז אפילו שהוא כבר איש אז עדיין הוא וָזָר, רק אם הוא יעבוד עליו וְזַךְ אז יָשָׁר פָּעֳלוֹ. 

אמרו חכמים: "פִּתְחוּ לי פֶּתָח כמַחַט סדקית וַאֲנִי אֶפְתַּח לָכֶם כפתחו של אולם" כי אין ישראל צריכים אלא רק הכנה, "פִּתְחוּ לי" ומזה כמה יש לאדם להתעורר! כי הוא אינו צריך רק רק להכין את עצמו, וצריך להתחזק הרבה! כדי להכין את עצמו ואז ה' יתברך עוזר לו. נרחיב את הביאור על זה: 

איש הולך תמיד ביגון ודאגה: 'מה יאכל? או אם הוא נהג מונית; 'מי יעלה אצלי במונית?W. כל הזמן הולך ביגון ודאגה 'מה יאכל?'. 

אמר לו אחד: 'מה אתה דואג מה אתה עצב? בא, בא אני אראה לך אוצר גדול שאבא שלך השאיר לך!'. 

אאא והוא מתעצל ללכת, אז אתה באמת דואג ובאמת עצב, אומרים לך 'שאבא שלך השאיר לך אוצר גדול בא תיקח זה שלך!', הוא מתעצל. 

אדם מתאבל על בנו יחידו יקירו: 'אוי אוי אבד לו הבן... מת...!' 

אומר לו אחד: 'למה אתה מתאבל? בא אני אראה לך שהבן שלך חי ומולך בכל הארץ!'

ואם האיש המתאבל אינו הולך - אז הוא לא מתאבל הוא טמבל. מה נאמר עליו? 'טמבל', איש סכל וטיפש. ואם הוא כן ילך?! נו, אז צריך להחזיק לו טובה על זה שהוא הלך? 

- 'פשששש. כל הכבוד! אתה יודע הוא הלך לראות אם הבן שלו חי, כל הכבוד לו! אני אומר לך', 

צריך להתפעל מזה? מה צריך להתפעל מזה? אדם שקם כי אומרים לו 'שאבא שלך השאיר לך אוצר!' והוא הולך לראות אם זה נכון - צריך להתפעל מזה? 

התורה היא הפדגוג הכי גדול שמראה את האדם האמת לאמיתה; 'שלא חסר כלום ואל תהיה דואג! ולא מת לך אף אחד, ואבא שלך עשיר גדול והשאיר לך אוצר, ונתן לך את הכל, והבן שלך מולך במקום אחר ואל תדאג הכל בסדר, רק קום מהכיסא גש לספר ותראה את הכל!'. 

התורה היא הפדגוג הכי גדול שמראה את האדם האמת לאמיתה כשמש בצהרים, שאדם מבין כי כך צריך להיות, ואם הוא לא יתנהג כך כמו שכתוב בספר - הוא פתי! וסכל גדול וברעה גדולה הוא יהיה. ואם הוא כן קם ולומד בספר, נו, אז צריך להחזיק טובה לאדם שמקבל עליו עול מלכותו יתברך ועול תורה? הרי מי שלא מקבל - הוא פסיכי! יש לך יותר ממלכו של עולם שמבטיח! ונותן ומקיים? 

ואתה מחפש עצות ורעיונות; 'מאיפה יבוא לי? ואיך אני אעשה? ואיך אני אתחכם? ואיך אני אשיג? ומה יקרה אם ומה מו?' 

מה מה מה? הכל כתוב בספר! "וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות לב טז). 

אם אדם היה זוכה לגילוי אליהו פעם אחת בחיים! 

ואליהו הנביא היה ניגש אליו ואומר לו: "אני אליהו! ברגע שאסיים את דבריי אני אעלם, אם אתה רוצה לזכות בחכמה? תלמד ארבע שעות ביום! ותהיה גאון הגאונים!" 

תראך ונעלם...

בקהל: זה לא היה אליהו 

הרב: נכון זה היה הקוסם הודיני... ונעלם! עכשיו אם הוא טמבל, 

אז הוא יגיד: 'מי אמר שזה אליהו, הוא לא הראה לי תעודת זהות...' 

אבל אם הוא חכם - אתה יודע שאנשים לא נעלמים! וזה נעלם לו מול העיניים! אין! לא הלך הסתלק ולא ראיתי אותו יותר נעלם ששששט. נעלם על המקום. אז אם הוא רוצה להיות גאון הגאונים עכשיו זה כבר תלוי בו, אמרו לו בדיוק מה העצה. אם הוא לא ישב עם כל התירוצים אז מה הוא תגידו לי? טמבל. אז זאת אומרת 

אם הקב"ה אומר לך: 'שב ותעסוק בתורה, לא רק שתהיה גאון הגאונים, תוכל להגיע לדרגת מלאך! תהיה עשיר, תהיה בריא, תאריך ימים, יהיה לך ילדים כאלה וכאלה, שלום בית, הצלחה, כולם יכירו בך יהללו אותך, ישבחו אותך, לא יחסר לך כלום! פשששש. כל הברכות שבתורה יתקיימו בך!' 

לא אליהו הנביא, הקב"ה ואתה לא שומע לו מה אתה?! טמבל. 

בקהל: לא שומעים 

הרב: זה עוד יותר טמבל! ואף על פי כן, כשישראל קיבלו את התורה שמח הקב"ה, מה, הקב"ה נותן לעם ישראל אוצר, והוא שמח שלקחו? אאאההה מה זה פשיטא! מה זה איך לא יקחו? 

אחד אומר: 'אני מחלק ביום פלוני אלמוני כל בן אדם שמגיע אלף דולר!' 

אתה יודע איזה תור יש פה? אף אחד לא עובד לא לומד לא כלום, כולם עומדים פה, והוא שמח שבאו לקחת, והוא מצטער 'אם לא באו כולם!' נשאר לו כסף ביד! הוא רוצה לחלק לא באו! 

יש חיך יותר מתוק מזה? שאבא שבשמים שמח! שאתה תהיה חכם ועשיר וגאון והכל? מה כל עבודת האדם? אז מה כל עבודתו? רק להניח את עצמו לנהל אותו, להראות לו את האוצר הגדול שהוריש לו אביו שבשמים, ועל זה עוד נותנים לו שכר גדול, 

- 'תודה שלקחת את האלף דולר! ועל זה שאתה לקחת את האלף דולר אני גם אתן לך סוויטה, אני אתן לך גם עדן, סמכת עלי שמעת לי? באת לקחת את האלף דולר? אני לא רואה אותך אחד שמנצל אותי, שנורר, אני מאושר שבאת לקחת! ואני אתן לך על זה גן עדן!' 

עוד שכר עוד שכר. זו הכוונה של המדרש בעניין של המלך ששלח את בנו לבית הספר, מי לא יבין שהמלך הכין לבן מורים מובהקים! פדגוגים גדולים שיודעים את חכמת החינוך באר היטב, להמתיק לבן את הלימודים בסבר פנים יפות שהדברים יתקבלו על לבו. 

ואינו שואל המלך: 'למד בני?' 

למה? כי מובטח! אם הבן הלך לבית ספר בודאי יחשוק ללמוד. וכן בתורה: אם אדם ישב באמת ללמוד - יבוא לו החשק! 

בהתחלה יצר הרע יגיד לו: 'אתה לא יכול לשבת הרבה! אתה לא יכול יש לך דודה, אתה צריך לעשן, אתה צריך לשתות, רגע לא הכנתי לי קפה, חכה רגע חכו לי רגע אני כבר בא רגע רגע אל תתחילו...' 

כאילו יש לו הכנות הכנות לקראת הניסיון הגדול לשבת ולהיות חכם וגאון. אבל אם הוא ישב! ברור שהחשק יבוא. 

אבל 'אכל ברי, שתה ברי, דמיך ברי, אזל לבית הספר אתא מבית הספר', כל הכנת הלימוד, כל זה, זה הדבר הכי חשוב שאדם יעשה, שיכין את עצמו ללימוד. את עצם הלימוד לא הזכיר המלך, כי התורה מלמדת אותו בחיך מתוק! ואף על פי כן שרתה השכינה במשכן, היש חיבה גדולה יותר מזה? לכן אומר הרמב"ן: שחמש פעמים חוזרת התורה ומזכירה בדרך חיבה ומעלה את המשכן! ושהכינו את המשכן, ושעשו כמו שצוו, וכמו שציוויתיך ויעשו וכו', למה חביב בעיני הקב"ה? 

ההכנות שהכינו להשראות השכינה! חמש פעמים התורה מציינת את עשיית המשכן, משום שהקב"ה שמח, ויש לו חיבה, וזה המעלה של ישראל שהכינו את השראת השכינה, השכינה שרתה מכח עצמה, ה' ביקש: רק את ההכנה! לכן המדרש נקט חמש דוגמאות; 

- 'הלך בני לבית הספר חזר בני מבית הספר. אכל שתה ישן?' 

הכנות, אלה חמש הכנות. אחרי זה שורה שכינה, אחרי זה אתה הגאון, אחרי זה אתה עשיר, אחרי זה הכל כבר יש, רק תכין את ההכנה כמו שציוויתיך, אם אתה עושה את ההכנות המתאימות - אני הפדגוג! אני אדאג שאתה תהיה גאון וחכם ומבין והכל. "אַתָּה חוֹנֵן לְאָדָם דַּעַת, וּמְלַמֵּד לֶאֱנוֹשׁ בִּינָה" אני אמלא אותך חכמה! אל תדאג רק תביא את הראש, תביא אותו לבית המדרש, תביא את הקלאבסה' נמלא אותה, אל תדאג תכין רק תכין. 

הפסוק בתהילים אומר (מ ו): "רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה השם אֱלֹהַי אָז אָמַרְתִּי הִנֵּה בָאתִי בִּמְגִלַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי" אייייי, אדם רואה מלך גדול שמחבב אותו! מוציא אותו מעבדות לחירות ומאפלה לאור גדול, ויעשה לו כל טוב בשביל ששמע לקולו, וגם אותו דבר שציווה לו היה זה לטובת המצווה ולא לטובת המצווה. האם יש להתפלא אם האיש הזה מקבל עליו כל מה שיצווה עליו? ודאי! מלך בא לשחרר אותך מעבדות לחירות, נותן לך הכל, דואג לטובתך. והנה עם ישראל משועבדים היו במצרים! ה' יתברך ציווה להם שתי מצוות לטובתם; כדי שיפסח על בתי ישראל כשהוא נוגף את המצרים, ואף על פי כן 

בשעה שאמרו (שמות כד ז) "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" 

נו אחרי שהקב" ה עשה להם את הכל! אמרו "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" זכו לפרסם אותם בכל מקום גלוי בִּמְגִלַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי! רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה השם אֱלֹהַי אתה עשית איתנו רבות ונפלאות, והוצאת אותנו ממצרים וכו' וכו' וכו'. ואָז אָמַרְתִּי, מה אמרתי? "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" הִנֵּה בָאתִי בִּמְגִלַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי ופרסמת אותי שאני אמרתי "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". ועוד ירדו מלאכים מן השמים! ונתנו לנו כתרים על הראש, שני כתרים על מה שאמרנו דבר פשוט וברור "שנַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" פשיטא! אם מלך כזה שמחלץ אותך והכל. 

אומר לך: 'תשמע, אתה רוצה להמשיך איתי את הדרך? אני אביא אותך גם למקום שתהיה עשיר וחכם!' 

אז הוא אמר: 'בטח! לאן שתגיד אני הולך!' 

ומפרסמים את זה: 'הוא הסכים! הוא הסכים! אמרו "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע"!' 

ואחרי זה: 'מה? אתה מסכים?!' 

הורידו לנו כתרים על הראש! ונתנו לנו מלאכים... יש חיך מתוק יותר מזה? שבשביל שקיבלו על עצמם את ההכנה לזה, לקבל את כל ההבטחות האלוקיות - החזיק להם הקב"ה טובה על כך! עוד החזיק להם טובה על כך "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיה ב ב) לכן ממשיך דוד המלך ואומר בתהלים מ ו: "אַגִּידָה וַאֲדַבֵּרָה עָצְמוּ מִסַּפֵּר" אני אפרסם אלוקותך יברך בכל העולם! אני אגיד ואני אדבר, ואני אעצים את הסיפורים ואני אומר לכולם מה שאתה עשית לנו וכו' וכו' וכו'. 

פירוש: בפה אני מדבר, אבל הרעיון, כאשר הוא בגודל החיבה, אין לשער ואין להעריך! אנחנו נדבר ונספר אבל זה עוד אפס אפסים לעומת גודל החיבה שאין לשער ואין להעריך. והנה מזה באתי אחר כך למידה הגדולה שאחר כך אומר בפסוק הבא דוד המלך עליו השלום: אַחַרי שרַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה השם אֱלֹהַי ואני אַגִּידָה וַאֲדַבֵּרָה עָצְמוּ מִסַּפֵּר אחרי כל זאת לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי" 

עכשיו אני רוצה שהתורה תתמזג איתי ואני רוצה רק לעשות את רצונך ריבונו של עולם! אם אתה כזה גדול ומתעסק אתנו, ונותן לנו, ומחלץ אותנו, ומפנק אותנו, ומשפיע עלינו, ונותן שכר על דברים פשוטים ברורים שכל בר דעת הרי יעשה אותם - אז אחרי כל זאת פשיטא של הפשיטא שרק לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ חָפָצְתִּי וְשתוֹרָתְךָ תהיה בְּתוֹךְ מֵעָי" - אמן ואמן. 

"רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: "רָצָה הַקָּב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "השם חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר" .