מהו איל אחר? | הרב אמנון יצחק שליט"א

"וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו". מהו אחר? "וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר", מהו אחר? אחר כל הדורות, אחר כל המעשים, וישראל נאחזים בעבירות ומסתבכים בצרות, וסופם להגאל בקרניו של איל. 

בתנחומא שם אמר הקב"ה לאברהם, שיחטאו בניך יתקעו לפני בשופר בראש השנה ואני מכפר עליהם. אמר אברהם, מהו שופר? אמר לו הקב"ה חזור לאחוריך, מיד "וירא ויקח את האיל". אז לפי המדרש אחר - מדבר אחרי כל הדורות וכל המעשים שישראל יהיו אחוזים בעבירות ומסתבכים בצרות, סופם שיגאלו בקרניו של האיל, אז האיל הזה יושיע ויגן על עם ישראל לאחר דורות רבים וכו', ואז כשיתקעו בשופר ה' מכפר להם. 

ובפירוש רש"י שאחר קאי על וירא, "וישא אברהם את עיניו וירא אחר" ז"א זה חוזר על וירא אחר, אבל פשוטו של מקרא איל אחר - כמי שאומר לא איל זה רק איל אחר, ז"א לא האיל הזה זה יצחק אלא איל אחר זה האיל עכשיו שהוא בא תמורתו, ומקודם הרי לא היה איל אלא יצחק, והנראה בשעה ששאל יצחק איה השה לעולה, השיב לו אברהם אבינו, אלהים יראה לו השה לעולה בני. הביאור הוא שענין הקרבן כבר אמרו הראשונים ז"ל כי עיקרו ציור המחשבה שיכיר החוטא עוותתו שהיה לו לשפוך דמו של עצמו עבור חטאו, ורק הקב"ה ברחמיו חפץ חיים החליף את דינו על בעל חי הנשחט, ואם האדם בכוחו להמשיך מחשבתו להבין גודל מריו, הכרתו הלזו היא כפרתו ורחמנא ליבא בעי. ז"א מה הביאור של קרבן, לפי מה שאמרו הראשונים ז"ל, העיקר זה ציור המחשבה, הרי פה אתה לא קרב, קרב מי - הקרב, אז צריך פה מחשבה, לצייר במחשבה שהחוטא מכיר מהו עיוות ומה עשה ומה חטא, שהיה ראוי לשפוך את דמו הוא שלו עבור החטא והקב"ה ברחמיו מחליף את דינו בבעל חי, עכשיו אם האדם בכוחו להמשיך מחשבתו זו להבין גודל מריו, אז ההכרה הזו היא כפרתו והקב"ה בוחן את לבו, רחמנא ליבא בעי - הוא רוצה לראות בלב מה יש לו אם באמת הוא השכיל להבין את גודל עוותתו ושהיה ראוי באמת שיישפך דמו. זהו שהשיב אברהם ליצחק כי האלהים בוחר לו שה, וזה די בשביל להמשיך ציור עומק מחשבתו והכרתו הראויה, אבל אם יראה ה' שהשה אינו די הרי לעולה בני, ז"א אם אנחנו עוקדים ומתכוונים ומכירים בעומק המחשבה ומציירים את הציור הנכון שכאילו נשפך הדם כבר והכל באמת על מה שנעשה, זה יספיק, אבל אם זה לא יספיק אז צריך בפועל לעשות את המעשה ולעולה השה בני. 

אברהם אבינו צידק דין שמים עליו, שאינו די בעדו בקרבן בעל חי להגיע לעומק הכוונה הנדרשת, רק בהקרבת בנו יחידו עצמו והלך לעשות רצון בוראו. אז את סוד הקרבן ידע אברהם אבינו, אבל הוא צידק את הדין שיצטרך להעמיק במחשבה גם אחרי זה בביצוע, ולא יספיק רק מה שהוא יגיע להכרה רק בלי הביצוע, והוא הלך על דעת שהוא הולך לעשות רצון בוראו, והעמיק בדעתו את גדולת ה' יתברך וכנגד זה את שפלותו הוא, שפלות האדם, כי במה נחשב הוא הנברא לעומת גדולת ה', עד שלפי שעה הלכו ממנו כל הרגשי החיים ולא נשאר בו שום רגש יתרון כי הנה הוא אדם. בשביל זה הלך לשחוט את בנו בלא יתרון כלל כמעלת שה לעולה, כאילו אין פה אדם כאילו בעל חי, וזהו "וירא והנה איל אחר", כאילו נצטווה לעזוב איל זה ולקחת איל אחר. 

וכן כתוב "ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו", היינו שאף בשעה שהקריב את האיל היה ליבו מלא ביראת ה' ואהבתו אליו עד שלא הרגיש כלל גם כעת שום הבדל אם מעלה את בנו ושוחטו או מקריב לפניו תמורתו איל, זה מה שכתוב "תחת בנו", שהאיל ובנו שווים היו בעיניו בשעה זאת שהוא מקריב את האיל. נמצא כי גם ענין הקרבת האיל נכלל בעצמת הנסיון, הנסיון לא הסתיים רק בהכרת ליבו של אברהם אבינו, אלא גם בפועל בעשיית ההקרבה באיל עצמו, וזה היה השלמתו וגמר מלאכתו, במה שנבחן אברהם אבינו ועמד בו בכל עומק כוונתו מראשיתו עד תכלית סופו, ז"א לא היה לו מצב של שמחה, אה, ב"ה יצחק לא נעקד, עכשיו אני אקריב איל במקום ואז יאלה, אלא הוא המשיך עם אותה כוונה כאילו הוא עוקד את הבן עם אותם הרגשים.

בזה יש לבאר מה שכתוב אח"כ "יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני" פשטות של הדברים כאילו נחלק המעשה לשני ענינים, כי עשית את הדבר הזה - זה ענין אחד, ולא חסכת את בנך - זה ענין שני. איזה דבר עשה זולת זה שלא חסך? אבל עשית את הדבר הזה זה מדבר על הקרבת האיל, על רום המחשבה שהיתה לו לאברהם כשהקריב את האיל כאילו הקריב את בנו, ואח"כ וגם מה שלא חסך את בנו בפועל, זה עוד דבר, על זה נאמר "ולא חסכת את בנך". 

"ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר בהר ה' יראה". היינו שה' יראה ללבב ורחמנא ליבא בעי, אז המקום ההוא נקרא ה' יראה, שמה רואה הקב"ה מה יש בלבבות בשעה שמקריבים קרבנות. והכיר זאת אברהם מהמאורע שלא נתן לו ה' להקריב את בנו ממש, למה הוא קרא למקום ההוא יראה? כי הוא הכיר שם אברהם בעקבות המאורע הזה שה' לא נתן לו להקריב את בנו ממש והוא רק בוחן את הלבבות וחפץ לנסותו לדעת את עומק המחשבה ולא יותר, ולכן אשר יאמר היום בהר ה' יראה. אז ז"א ה' רואה ואז ייראה מה היה בליבו של אותו אדם בשעה שהקריב את הקרבן מה היתה כוונתו. היינו שייאמר היום לכל אדם, וזה יאמר לכל אדם, משמה ייוודע לכל העולם והכל יכירו כל אשר בהר ה' ייראה ויראה להקריב עולה וזבח, ידע שהעיקר זה כוונת הקרבן הוא, להתכוון בקרבן מה שהיה צריך להיות בו וה' רוצה לראות אם הוא נשאר עם הכוונה הזאת הוא שהוא מרגיש שהוא רק התפטר והשתחרר, שחפץ ה' את עיקר עומק מחשבת האדם לבוא למדרגה זו שיכול להראות לפני ה' בהר ה', כי אדם יראה רק לעיניים אבל ה' יראה ללבב. אז ז"א זאת העבודה בהר ה', בהר המוריה. 

ועל דרך המדרש יש מסירות נפש בפועל ויש מסירות נפש בכח, בדעה ובהסכם הלב. אז יש למסור את הנפש בפועל דהיינו לגמרי, ואדם מת, מסירות נפש בפועל, ויש מסירות נפש בכח זה על ידי הדעה והסכמת הלב, שאדם מוסר את נפשו בידיעה ברורה ובהסכמת הלב למסור את נפשו. היינו שליבו מבין ומוכן הוא בדעתו בכל עת למסור את נפשו לשמים, למה הוא מ וכן? מפני הכרתו באמיתות מציאות ויתברך, כענין שנאמר בפסוק "כי עליך הורגנו כל היום היינו כצאן טבחה". 

והנה מסירות נפש בפועל הלא אדם מת רק פעם אחת, אבל מסירות נפש בדעה הוא דבר תמידי, ועל זה מורה ענין הקרבן. בהתחלת ענין זה במסירות נפש בכח, היינו העקידה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו למען דעת כי המוסר נפשו בכח אם ידע שאינו בפועל אין כאן מסירות נפש ומחשבתו בטלה. אלא צריך שהמסירות נפש בכח תהיה על דעת שהוא הולך להוציא בפועל את מסירות נפשו והוא ימות, אם הוא רק מוסר את נפשו והוא יודע שהוא לא ימות, אין פה מסירות נפש בפועל אז זה לא שווה, המחשבה בטלה. אבל ענינו צריך להיות כמו שהיה בעקידה, מה היה בעקידה? "ויקח את המאכלת לשחוט את בנו", ולא ידע כלל שמן השמים יעכבוהו, ולא ידע כי מן השמים יעכבוהו, ואברהם אבינו הנחיל לבניו את הכח היסודי הנורא הזה, השריש את הכח הזה בליבותיהם של בניו והורישם נחלה להיות להם לטבע קדוש, וזהו זכות העקידה שאנו מזכירים תמיד, כי מסירות נפש של ישראל היא בחוק טבעם, שירשו זרע קודש להיות מוסרים נפשם גם בכח עד המעשה בפועל ממש. בשני אופנים, והנה בזמן שבית המקדש היה קיים נמסר הענין במעשה הקרבנות, אבל אחר כל המעשים, אחר כל הדורות שבית המקדש חרב, וישראל נאחזים בעבירות ומסתבכים בצרות אז במה סופם להגאל? על זה השיבו חכמים ז"ל בקרניו של איל. כמאמר רבי תנחומא שאמר הקב"ה לאברהם, כשיחטאו בניך יתקעו לפני בשופר של איל ואני מכפר להם. 

אם עדיין נשאר לנו הקרן של האיל שבו תוקעים ומריעים, נזכרים אנו את צור מחצבתנו אבותינו הקדושים, אם נשאר אצלנו אף מעט זכר של זרע קודש הוא גם כן זיק בוער שיש בו הרבה מיסוד אש דת קודש שהנחילו לנו אבותינו הקדושים, ובאם ננפח בו באותו יסוד דת קודש שעדיין בוער אצלנו הזיק הזה, אם ננפח בו להפיח בו, יהיה לשלהבת גדולה בתוך ליבותינו. ננפח עד שתצא שלהבת זו ונפיל עצמנו בכח תבונתנו עד הפועל ממש, במדורה של מסירות נפש על קדושת שמו יתברך ובזה נגאל, שאדם יהיה מוכן להקריב את עצמו בכח ובפועל במסירות נפש גמורה כמו יצחק אבינו ע"ה. 

ואולי יש להבין מזה מה שאנחנו מזכירים תמיד את הנסיון של אברהם אבינו ע"ה יותר מהנסיון של יצחק, והרי יצחק הוא העלה את עצמו, אז הוא הלך על דעת מה? להקריב בפועל את עצמו, אז לכאורה הוא יותר גדול ממי? מאברהם. ומי קרוב יותר? אבל יוכל היות כי יצחק אבינו בראותו את מעשה אביו, שוב היה לו כסיוע טבעי במה שכבר ראה מסירות נפשו של אביו שעוקד את בנו יחידו, אם כן היה לו רב מובהק ללמוד ממנו וכבר ירש כח זה מאביו עתה. אבל אברהם האב הראשון שלא ראה זאת מאבותיו, הרי הכרתו יותר עצמית ובזה יתרומם, אז ז"א למה אברהם אבינו גדול מיצחק בעקידה? כי מי שהמציא את ענין העקידה ומסירות הנפש בעקידה זה אברהם אבינו, יצחק ראה איך אביו מוכן למסור אותו אז נכנסה בו ההכרה הזאת, אז זה לא היה חידוש שלו, זה כבר היה הסכמה מכח מעשה רב של אביו, אז לכן היה לו כבר רב מובהק ללמוד ממנו הוא ירש כבר את הכח זה מאביו. אבל אברהם אבינו האב הראשון שלא ראה זאת מאבותיו הכרתו עצמית ובזה יתרומם. ומזה יש לנו ללמוד עד כמה עלינו לעמול להגיע להכרה עצמית, אנחנו בעצמנו בכל ענין וענין בלי שום המשכה אחר אחרים. לא שלא צריך ללכת בעקבות אחרים בדברים טובים, ודאי שצריך, אבל מי שיכיר ויגיע להבנות ותובנות בכח עצמו, מי שיעמול ויגיע להכרה עצמית, כאילו הוא אדם הראשון בעולם שמחדש איזה דבר בעבודת ה', זו המעלה הגדולה ביותר. 

אבל למען לא יתחכמו לאמור שרק הלב די, מכיון שכל המצוות רק אמצעים לעורר את הלב, אם כן יסתפקו במה שממציאים לדעת המשובשת דברי רוח כסיר נפוח, להועיל להביא פרי מעלות נכבדות כאשר נראה בעוונותינו הרבים, לזאת השמיעונו מעשה העקידה שהוא פעולה ממשית במסירות נפש, שגם לאברהם אבינו - האדם הגדול בענקים, ובנסיון העשירי שכבר עבר תשעה נסיונות, לא האמין בו ה' אף לאחר שכבר הביא את בנו אצל מזבח ה', אפילו שהוא כבר העלהו. ולא קרא לו לאמור אל תשלח ידך אל הנער, עד שהעלהו ועקדו, עקדו ככה מאחורה, ולקח המאכלת בידו לשחוט את בנו, ז"א בפועל ממש. אז "ויקרא אליו", ואמר לו כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, עתה ולא קודם, עתה ולא רגע קודם, אלא לאחר כל המעשים כולם כאמור שרואים שהוא על דעת לעשות בפועל, לא רק בכח ולצייר את הציור ולהבין ולהשליך על עצמו וכו', בפועל, רק עתה. ז"א לא רק עתה אחרי תשע נסיונות וזה העשירי, אלא עתה ברגע זה שכבר הגעת אליו בפועל ממש, על זה נאמר "עתה ידעתי" ולא קודם ולא רגע קודם, אלא לאחר כל המעשים כולם כאמור, ואין רפואה אחרת להוציא פרי תנובת לב לעשות מסירות נפש בכח כמסירות נפש בפועל, אין רפואה אחרת להוציא פרי תנובת לב לעשות מסירות נפש בכח כמסירות נפש בפועל, אלא רק מתוך ועל ידי מעשה מצות ה' במלואם, כמו שאמר לו הקב"ה "והעלהו" דוקא, לא רק והביאהו לעקידה ועכשיו אני אגיד לך מספיק, אלא והעלהו עם הכל עד כדי זזז רק הולכה והבאה. "עתה ידעתי", זהו, שאתה עכשיו ממש עמדת על בפועל לקיים ברגע זה, זה המבחן האמיתי והנכון, וזה יראת שמים גמורה.

אז למדנו מפה עכשיו בחינה של מה זה אחר, כל הזמן אומרים איל אחר, מה זה איל אחר, אז למדנו פירוש המדרש, פירוש של פשוטו, והבנו עד כמה אחר הזה גם לאחר הדורות אנחנו יכולים להיוושע בזכות האיל הזה, ובמה - בשופר, שפרו עצמכם, תקע בשופר גדול לחרותינו, אבל בשעת התקיעה צריך שאנחנו נראה את עצמנו נעקדים כמו אברהם אבינו במסירות נפש בכח ובפועל בהרגש של בפועל. ואז זה כאילו לא רק אפרו של יצחק צבור לפניו אלא גם שלנו, וזהו הכפרה הגמורה שאדם יכול לכפר שעובר בעצמו את העקידה, זכות אבותינו הקדושים תעמוד לנו אמן ואמן.