בס"ד - 15/07/2013 - ספר דברים – פרשת ואתחנן - אין עוד מלבדו

"וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק השם אֱלֹקיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם", כלל גדול הוא שכישלונו של אדם בא דוקא מדברים קלים וקטנים, המכשול הוא קטן אבל הנפילה הרי היא וחזקה וגדולה מאוד.

"וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם" מראיית השמש והירח יכולים להגיע למצב כזה להשתחוות להם, מפרש האבן עזרא כפשוטו: "כאדם שידחה ויפול", כמו אדם שמועד מאבן קטנה מעידה - בום טראח! ושובר עצמות, הנה בדעתנו להאריך בדברים פשוטים שלכאורה למותר לדבר עליהם, אומנן חכמים ביודעם את הסוד של "ונדחת", אינם מתביישים מלדבר בדברים קטנים, והרב אבן עזרא שהיה יודע ומכיר סוד זה היה מדבר בזה ברצון רב, כי הוא ידע שהנפילות הגדולות והקשות סוד הכישלון והדיחוי הוא דוקא בדברים פשוטים.

הפסוק אומר: "הללו את השם מן השמים הללו את השם מן הארץ תנינים וכל תהומות", כשאדם לומד מזמור זה "הללו את השם מן השמים" מובן אצלו בפשטות ומתקבל על לבו בלי שאלות ותמיהות, אבל "הללו את השם מן הארץ תנינים וכל תהומות החיה וכל בהמה רמש וציפור כנף", כאן כבר מתחילות חקירות ושאלות: איך תנין יכול להלל וכי יש לו פה? באיזה לשון ושפה הם מהללים?

ושאלות כאלה ואחרות שכולן באות מ"ונדחת" שבכאן האדם נתקל ועל ידי זה הוא נוטה מפשוטם של דברים.

חכמים זכרונם לברכה אמרו: "העידותי היום בכם את השמים ואת הארץ"

אמר להם הקב"ה לישראל: "תסתכלו בשמים שבראתי לשמש אתכם, שמא שינו את מידתם? שמא לא עלה גלגל חמה מן המזרח? תסתכלו בארץ שבראתי שמא שינתה מידתה? שמא זרעתם אותה ולא צמחה? או שמא זרעתם חיטים והעלתה שעורים. ומה אלו שנעשו לא לשכר ולא להפסד, אם זוכין אין מקבלים שכר ואם חוטאים אין מקבלים פורענויות, לא שינו את מידתם. אתם שאם זכיתם תקבלו שכר ואם חטאתם תקבלו פורענויות על אחת כמה וכמה!".

כשאנו רואים דברי חכמים זכרונם לברכה אלה עומדים תמהים: מה קל וחומר? וכי שמים וארץ יכולים לשנות מידתם?

ותמיהה זו ממה שאנו רגילים לדמות מנברא אחד לחברו שרוצים להבין מציאות זו לחברתה, אבל באמת אין לשאול כלל מכל נברא על חברו כי כל נברא ונברא מציאותו דרכיו אופניו מיוחדים לו לעצמו, בזה אדם נכשל! בכישלון קטן לכאורה אבל הנפילה גדולה וחזקה. דברי תורה ודברי חכמים זכרונם לברכה נעשים לו בלתי מובנים, נוטה הוא מפשוטו של מקרא ומעמיס פירושים אחרים.

כשמגיע לפסוק הזה "הללו את השם מן הארץ" - מיד הוא מתקשה: איך? על ידי זה הוא מתחיל לפרש שהכוונה היא על האדם, "הללו את השם מן הארץ" הכוונה לאדם, שהוא יהלל את השם מהסתכלותו בבריאה אבל באמת הדברים הם כפשוטם שכל נברא ונברא הוא עולם לעצמו, ובעולמו ומציאותו הוא יוצא כל ה"הללו את שם השם" על פי הדרכים והאופנים אשר לו. דרכים ואופנים אשר אין לנו שום שייכות להם וידיעה אודותם, מוזרים הם לנו לא לפי מציאותנו ודרכנו, גם תנינים אומרים שירה, גם דגים מהללים, גם שמים וארץ קוראים "אין עוד מלבדו", מכל נברא ונברא יוצאת אותה שירה, כל אחת על פי יצירתה ובריאתה ומבלי שתוכל אחת להבין את שירת חברתה.

כתב הרמב"ם זכרונו לברכה: שמהותו של שכל הוא "אין עוד מלבדו" ששכל מצד מציאותו אינו סובל שום שריטה כלשהו, כשאתם רואים שריטה אצל מישהו (אתם רואים 'שריטה' זה לא מושג שעכשיו שהתחדש, זה כבר מזמן!) כל מי שיש לו שריטה אומרים לו: "תגיד, יש לך שכל בכלל?" למה? כי השכל לא סובל שריטות, מפני שמציאות השכל הוא התדבקות גמורה בהשם, אהבה חיבור ודיבוק לבורא עולם בלי קץ, בלי גבול בלי תכלית עד כדי ביטול הגוף.

ובספר "דעת תכונות" מהרמח"ל מחלק עניין זה לכמה תכונות ודרגות, וגופו של משה רבינו עליו השלום השלום בלכתו לקבל תורה לא מנה אותו אלא בדרגה רביעית, שהיה זה לבחינת: "כי אזלת לקרתא זיל בנימוסה", משה רבינו היה רק בדרגה רביעית כשהעלה עם גופו לשמים והוא היה מבחינת הגעת לעיר תלך בנימוסיה בדרכיה, זאת אומרת חכמים אמרו כל אדם שנגיע לעיר יתנהג כפי מנהג העיר, לך בנימוסיה, אז פשוט מה שהוא יכול לא לאכול ולא לשתות זהב היה מטעם הזה מטעם דרך ארץ כזה שצריך להתנהג ככה אבל לא שהיתה לו התפשטות גמורה לגמרי שלא היה גוף, אלא היה פה עדיין ממשות של גוף כמו שאמרו "מה לילוד אישה בינינו"? אז מה שהוא לא אכל ולא שתה זה היה משום זיל בנימוסה, אז זה דרגה רביעית, זה עדיין לא דרגה של האבות,

הנה דרגת ביטול הגוף של משה רבינו בהעלותו השמימה מפני שלחם לא אכל ומים לא שתה שמרוב דביקותו התבטלו כוחות גופו הוא היה עצמו נהנה מזיו השכינה לא היה אלא אזלת לקרתא זיל בנימוסה, זאת אומרת שלא בטלה לגמרי מציאות הגוף ואחרי שירד לארץ הרי נשאר הגוף במציאותו,

דרגתו של אדם הראשון קודם החטא היה שגופו היה נשמה, כל כוחות גופו היו בטלים לגמרי, ואנו מתפלאים: "איך זה יכול הגוף להיות נהנה מזיו השכינה, ידיו רגליו של ילוד אישה איך הן נהנות מזיו שכינתו יתברך?"

והרי גופו של שמה רבינו עליו השלום היה מתענג ומתעדן עם זיו השכינה בבחינת "כמה לך בשרי", מלשון כמיהה,

אם ירצה אדם לקרב זה לשכל: אז שיתבונן מצד הטומאה ויראה בתענוגי הבשר שהרמב"ם מבאר שם: איך שכל ההנאות והתענוגים - הם באים משורש הטומאה! כי מצד מציאותם של הדברים הרי הם עץ ואבן, וכל העונג הוא רק כח רוחני כח טומאה.

כן להבדיל אצל האבות הקדושים כל תאוותם ורצונם ליהנות מזיו השכינה, תאוות גופו של אברהם אבינו לעשות חסד היתה כל כך גדולה וחזקה, תשוקה כל כך עצומה היה לו למעשה חסד עד שהוא לא הרגיש שום צער וייסורים ביום השלישי למילתו מרוב התענגו ממעשה החסד. זה ביטול גמור של הגוף. היינו שלא היתה נרגשת שריטה הכי קלה בגוף, שהגוף היה בכל רמ"ח איבריו היה מדובק בו יתברך, הוא עצמו היה נהנה מזיו השכינה.

זאת אומרת שהגוף עצמו היה "אין עוד מלבדו", הגוף ממש היה אומר שירה – "אין עוד מלבדו", והיה משבח מפאר ונהנה מזיו שכינה, איך שייך הגוף לאין עוד מלבדו? מה היא שפתו של הגוף ואיזה הוא לשונו? זה אין לשאול כלל, שכל נברא ונברא משבח ומהלל אין עוד על פי דרכיו ואופניו.

גם הדגים אומרים "אין עוד מלבדו", וכן הגוף ממש הגוף במציאותו כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו על פי יצירתו אומר "אין עוד מלבדו".

כדי שנוכל לקרב עניין זה למושגנו נוכל על פי מה שרגילים אנו רגילים לומר תמיד: שהרוצה לקבל מושג מדרגתם של ראשונים יתבונן בצד ההיפוך מצד הרע, שהרי הענייני העולם הזה הצד הרע שבו אנו חיים כל אחד רואה מאתנו איך שהידיים והרגליים ממלאות בחפץ את רצון בעליהן, דרגה של "חישבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותך"

שאמרו חכמים זכרונם לברכה: שרגליו של דוד היו מוליכות אותו בעצמם אל בית המדרש, יוכל האדם לראות בכל עת ובכל רגע בחייו בצד הרע, איך אדם נמשך לתאוות! איך הוא נמשך אליהם? איך הידיים מפזזות כשהן מתקרבות אל הביסלי ואל הבמבה, ואל הסטייק אנטרקוט מתחיל כבר לטלל, כל הרירים כבר יוצאים כשהוא מתקרב אל האוכל, או לסעודה וכו', אז רואים שכל הגוף יהלל יה ממש, אז הבחינה האמיתית של ה"אין עוד מלבדו" שהגוף רץ לבית המדרש לשיעור לתורה, למצוות לחסדים,

כמו בצד הרע להבדיל שהולכים שמה ורצים אחרי תאוות-פה רצים אחרי תאווה אחת להידבק בהשם יתברך, אז מי שאין לו את זה לא זכה לראות להרגיש לא יודע שיסתכל בצד הרע ויבין כמו ששם זה עובד שהגוף יודע לרוץ והוא נדבק ממש בטומאה, נדבק, אתה רואה איך כל מעייניו בצלחת, את הלא יכול להזיז את העיניים מהצלחת, ולא רק זה עד שהוא אוכל פה הוא משוטט שם לראות אם יש עוד משהו שהוא פספס אתה מבין,

אז ככה להבדיל בצד הטוב דרך זה היו זכרונם לברכה בצד הקדושה, שכל חפצם ותאוותם היה לדבר קדושה שהלב היה צמא ומשתוקק לעשות מעשה חסד היו הידיים, וכן שאר איברים ממלאים בזריזות את רצון בעליהן, כמו שלבנו לצערנו מצא לדבר רע  - כל היה לבו של אברהם אבינו נכסף וחושק בלי גבול לדבר מצווה, והיו רגליו ממהרות בכל כוחן למלא רצונו, למלא רצונו, זה "אין עוד מלבדו", שהגוף עצמו בכל כוחותיו וטבעיו בטל לגמרי.

זה השירה של החיות התנינים וכו' וכו' מה שהם אצים רצים לעשות את רצון קונם, זה השירה זאת אומרת יוצאת הרמוניה שכל אחד עושה בשלמות את מה שהוא צריך לעשות, אז כיון שהם לא סוטים ומשנים במהלכם ועושים בדיוק - אז יש פה "אין עוד מלבדו", כי אין להם בקשה עצמית רצון עצמי שהם סוטים ונוטים הצידה מה"אין עוד מלבדו", כי מה שהשם חקק בטבעם מה שהוא רוצה מהם זה מה שהם עושים. רק אנו שיש לנו בחירה צריכים להטות את עצמינו לבחינה שאין עוד מלבדו, שכל הגוף ישרת אכן את המטרה להוכיח שאין אין עוד מלבדו בעשיית רצונו יתברך. אבל כשאדם מוטה מזה ובוחר בצד הרע אז הוא משתמש באותו גוף באותם כלים שהוא קיבל אפילו עם הנשמה רק בשביל להשיג את הצד של הטומאה והרע.

אז כל הבריאה מהללת ומשבחת לקב"ה וממלאת את הפונקציות שניתנו לה לעשות. אז לכן האם ראית פעם ששינתה השמש במסלולה או ראית ככה וככה וככה, כך צריך להיות אדם שלא ישנה במסלולו ולכן השכל לא סובל שריטות, אם יש שריטה בשכל - פירושו של דבר שיש בעיה עם הבן אדם! אתה מבין, יש אנשים שיש להם שפשוף לא דוקא שריטה, משהו יותר קל, יש כאלה עם שריטה עמוקה, יש כמה דרגות בזה כבר.

מכל מקום רואים מפה שכל הבריאה למעשה מהללת ומשבחת לקב"ה, כל אחת לפי מציאותה, ואנחנו לא מבינים בדיוק איך זה נעשה אבל שיהיה לנו ברור שכמו שאצלנו זה באפשר כמו באדם הראשון לפני החטא וכמו האבות הקדושים כן, אז כל אנו צריכים להבין שבדיוק אותו דבר יכול כל גוף שבעולם בבריאה אפילו כל דבר אפילו דומם יכול לשרת ולשמש לפני הקב"ה בדיוק כמו שהקב"ה רוצה ובזה הוא מביע את ה"אין עוד מלבדו".

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.