בס"ד 14/07/2013 ספר דברים – פרשת ואתחנן - כוחם של מעשים יותר מן החכמה

"וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים ד, ו).

"עשרה שיושבים ועוסקים בתורה שכינה שורה ביניהם, ומניין אפילו אחד?" איש נאמן היושב ולומד ומתגלה לו איזה ביאור בענין שיודע בעצמו שאין לו כל מבוא לדברים, ושהחידוש אינו לא לפי כוחו ולא לפי חוכמתו - רואה פשוט כי זה גילוי מן השמים. אם בשביל זכות אבות או זכות הרבים אבל על כל פנים מן השמים גילו לו.

זאת אומרת אפילו אחד שכינה כנגדו, מי יודע את זה? איש נאמן יושב ולומד מתגלה ביאור שהוא יודע בעצמו שאין לו שום מבוא לדברים והחידוש לא לפי כוחו ולא לפי חוכמתו - בשבילו זה ברור או זכות אבות או זכות הרבים בכל אופן מן השמים גילו לו.

אמרו זכרונם לברכה: "כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובים ושורשיו מועטים, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו. שנאמר (ירמיהו יז, ו): "וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב".

זה נאמר על מי שכחמתו מרובה ממעשיו. ענפיו מרובים שורשיו מועטים והוא יכול להיעקר על ידי רוח שתבוא ותהפוך אותו על פניו.

אבל "כל שמעשיו מרובים מחוכמתו למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובים, שנאמר (ירמיהו יז, ח): "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם".

שייכות הפסוקים ממאמרם זכרונם לברכה צריכים בירור. כי פסוקים נאמרו בפירוש (ירמיהו יז, ה) על הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם, ועל הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה', ומה שייכות יש מזה לעניין חוכמתו מרובה ממעשיו או בהיפוך?

זאת אומרת: בפסוקים האלה שמשתמשים פה במשנה הם משמשים לאלה שבוטחים בה' ושלא בוטחים בה' ולא דוקא לעניין הזה של חוכמתו מרובה ממעשיו או לא.

ואנו אומרים תמיד על הפסוק (דברים כ, יט): "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" שהאדם דומה לעץ השדה, עץ השדה הלוא אין בו כלום אשר יהיה חוץ ממנו, כל הנמצא נמצא בו, אם ענפים אם עלים אם פירות, כולם הם עצמו של הגידול, הם עצם הגידול אין משהו חוץ לו, עץ זה הכל נמצא בו. ממנו הם יוצאים והוא מגדלם.

כך סוד האדם: כי האדם עץ השדה זאת אומרת אין שום דבר חוץ לו הכל ממנו, האדם כל כולו הוא מין של גידול, {התפתחות גידול} כל מעשיו כל מחשבותיו כך חכמותיו כולם הם עצם האדם, חוץ ממנו אין במציאות, כל העניינים הם מעצמו ובעצמו, "יש לי" לא שייך בגידול, בגידול אין אנוכי ואין קניין כי מי זה אנוכי? גם אנוכי וגם יש לי - הלוא הוא עצמו של הגידול, ויותר מעצמו ובעצמו אין כלום כי זאת היא מציאות של גידול.

גידול פירושו: זה מעצמו ובעצמו.

אין לו שום דבר חוץ לו, זה לא הגידול שלו, ואם אמנם תמצא אצל אדם איזה עניין שהוא חוץ ממנו - הרי שזו יציאה מכל מציאותו, יציאה מכל בריאתו ועולמו, ויציאה גם מהקב"ה.

כי כבר יש בו עניין אנוכי, ועניין של אנוכי "יש לי" זה היפוך כל מציאותו ובריאתו. וזה ודאי ניתוק של כל כולו ממקורו ועיקרו.

"מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר - אינו אלא מקטני האמנה". אדם שיש לו אוכל היום לאכול שלוש ארוחות ואין לו יותר, ואומר: "מה אוכל למחר?" אינו הוא אלא מקטני אמנה, עד כדי כך הוא הסוד של כל חוץ ממנו אין במציאות. גם זו המחשבה של "מה אוכל למחר?" גם זאת אין זו בסוד הגידול, גם זה עניין שהוא חוץ ממנו, זה כבר אינו מעצמו ובעצמו, מצד מציאותו אין שייך לו כי אם רק בציור מה שמוטל בידך שים בפיך ולא יותר, גם מחשבה של "מה אוכל למחר?" - הוא כבר הפך סוד הגידול.

עכשיו נבוא לביאור סוד הפסוקים ממאמרם זכרונם לברכה: "כל שחכמתו מרובה ממעשיו", אחרי שבארנו שסוד האדם הוא עֵץ הַשָּׂדֶה, כי באדם אין דרך גידול של האדם עצמו וכי אין כלום חוץ ממנו, וכי מחשבה של "מה אוכל למחר?" זה כבר יציאה מדרך הגידול, זה כבר עניין של חוץ ממנו, ואין זה מעצמו ובעצמו, והרי הוא "מקטני האמנה", מעתה נלך ונחקור על עניין חוכמה מעשה בקשר לאדם.

האם הם שני דברים נפרדים או דבר אחד? הנה מברכת "אהבה רבה" אנחנו אומרים: "ותן בלבנו להבין ולהשכיל, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות לקיים" הרי חוכמה ומעשה גוש אחד הם, יחד כולם הוא הקומה השלמה של האדם,

"ותן בלבנו להבין ולהשכיל, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות לקיים": רואים חוכמה ורואים מעשים, אז הכל זה גוש אחד.

עוד יותר במשנה מבואר כי המעשה הוא השורשים, והחוכמה היא כענפים היוצאים מן השורש שהוא המעשה, על כל פנים הם באילן אחד הוא האדם, כי האדם עץ השדה, יחד אחד כאחד הם מתגדלים, וזהו סוד הגידול של האדם, ומכל זה ודאי שאין כלל שאלה כזאת אם יש אצל האדם מציאות כזאת של חוכמה קטועה ולבדה, כי פשוט אין ואסור אף להיות כזאת.

מה שמוזכר במשנה "הלומד על מנת לעשות", אין הכוונה הם כשני דברים לא כן הוא, אלא הלומד על מנת לעשות הנה זה כזה אשר כל מה שלומד מתעבד ומתחלף בצורה של מעשה, שהלימוד הופך להיות מעשה וחוזר חלילה, והן אחת החכמה היא המעשה, המעשה היא החכמה, זה מאמר הכתוב (איוב כח, כח): "הֵן יִרְאַת השם, הִיא חָכְמָה" והן זה אחת, שכן בלשון יווני קוראין אחת הן.

"ה׳ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ (משלי ג, יט-כ)" הלוא זה חכמה בינה ודעת עד אין סוף, מלאה כל הארץ ממש, והנה בכל הבריאה לא תראה שום חוכמות, הבריאה יבשה היא בתכלית.

עולם המעשה לא תראה כי אם עצים ואבנים ולא יותר, כאילו אין כל חכמה כלל, וסוף כל סוף הרי חוכמה מלאה הארץ! כן הוא העניין של לומד על מנת לעשות, כי צריך להכניס הכל במעשה כאילו אין חוכמה כלל.

המציאות של לומד על מנת לעשות הוא בציור האדם האוכל דבר מאכל, הנה מעת ששמו בפיו הולך ומתגלגל המאכל לקיבתו והוויתו בקיבה היא לילך אל הלב ומהלב להגידים, סוד כזה כן הוא בלומד על מנת לעשות. זאת אומרת איך שלמדת - פסססססט - זה הופך להיות עשייה.

אין ללומד להתעכב אפילו רגע, עצם הלימוד דוחה עצמו ומתחלף במעשה, ואז מתבטלת החכמה בתוך המעשה, כאילו אין כלל חוכמה בעולם, אלא תכף הוא הולך בתוך עצמו ומעצמו לא זולת.

כמו שאנחנו אוכלים אוכל, היה פה צלחת, בלי האוכל, אכלנו אותה, ברגע שאכלנו אותה - היא הפכה להיות אנחנו, מהרגע שהיא נכנסה היא התחלפה, היא כבר הפכה להיות אנחנו, ואנחנו התגדל או ברוחב או בגובה, אבל האנחנו כבר השתנה,

כשנכנס לימוד הוא צריך לצאת בשפת המעשה, אין מצב שהלימוד לא יהפוך למעשה כי אפילו אם זה דבר חיצוני זה לא עצמו, אלא תכף לתוך עצמו ולא זולת, ואם פעם תתעכב אצלו החכמה ולא תתעבד ולא תתחלף למעשה, היינו שורשיו היינו עצמו של האדם - הנה כי החוכמה אינה הולכת אצלו על דרך גידול, כבר יצאה והתבדלה מכל דרך סוד הגידול וזו היא כבר יותרת, יותרת מעל האדם ולא עצמו של האדם, זה כאילו אדם או שהקיא את החכמה {כמו אדם שאכל מאכל והקיאו} או שחוץ מכבודכם שלשלו.

זאת אומרת לחכמה לא היה שום מקום להיתפס והיא לא הפכה להיות סוד הגידול. והנה כבר יש כאן יתרון של חכמה אשר מצד סוד הגידול אין ואסור להיות כזאת כי על כל אינה מתקיימת, כי חכמה כזאת לא מתקיימת, "כל שחכמתו מרובה ממעשיו חוכמתו אינה מתקיימת" למה? אם היא מרובה משמע שלא הפכה להיות הוא, אם היא לא הפכה להיות הוא היא מרובה, אם היא מרובה סימן שהיא יותרת ואם היא מיותרת היא לא מתקיימת, כי לא הפכה להיות בסוד הגידול של האדם והוא הפיק ממנה את מה שהיא היתה צריכה לעשות.

זה הוא הסוד של מה שאמרו חכמים זכרונם לברכה, "כל שחכמתו מרובה ממעשיו" יכול להיות שיהיה כי באדם מעשים הרבה מאוד, גם מעשים גדולים מי יודע עד כמה, אבל אם חוכמתו תהיה מרובה, אם יש אצלו איזה יתרון של חכמה דהיינו מותר של חוכמה - אם כן יש פה מציאות של חכמה לבד זה כבר יוצא מסוד הגידול, ניתוק הוא ממקור הגידול שהוא הקב"ה שורש העולמות, הוא כבר לא אחוז בו יתברך, הלימוד הזה לא קשור במעשה והוא לא מבחינת לומד "על מנת לעשות", ואינו מדרגת עצמו ומעצמו, החכמה אצלו היא מבחינת "אנוכי מבין", ועליו נאמר כאן הפסוק: "אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם, וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה" וזה ניתוק ודאי, עַרְעָר בָּעֲרָבָה זה אין לו קיום.

אבל, על מי ש"מעשיו מרובים מחכמתו" אשר זה בא והולך דוקא מתוך ועם סוד הגידול, הוא לומד על מנת לעשות, כאילו אין אצלו כל חכמה כלל, כאילו אין לו כל ידיעה בחכמה, אין לו כל חוץ ממנו אלא אך ורק גידול וגידול וגידול וגידול וגידול ולא יותר, וזה סוד חכמה ומעשה יחד עליו נקרא הפסוק ודאי: "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּהשם וְהָיָה השם מִבְטַחוֹ וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם" כי זה סוד הגידול האמיתי, שמי ששתול על פלגי מים הוא לא חסר מאומה ותמיד הוא במצב של גידול.

אי לזאת אין כבר כל השאלה אשר התקשו בה הראשונים זכרונם לברכה, איך זה יכול להיות "מעשיו מרובים מחכמתו"? שהרי אם אין חכמה מאין ידע מה לעשות?

לפי דברינו זה מבואר היטב, לא מדברים כאן באדם שלא למד חכמה ולא יודע חכמה, מדברים רק ש"מעשיו מרובים מחוכמתו", מה זה מרובים מחכמתו? שהם מתרבים מחוכמתו, מעשיו מרובים מחוכמתו היינו: חוכמתו בסוד דרך הגידול -תיכף עם חכמתו מעשיו. וחכמה ללא מעשה אין אצלו כלל בעולם, אין דבר כזה ללמוד ולא לקיים, ללמוד לקיים לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתנו!

כל חכמתו מתעבדת במעשה כמו בעניין של: "ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ", אשר כה רבת החכמה כאילו כאילו אין מעשה יבש ולא יותר.

מי שרואה את האדמה את הקרקע ואת ההרים – גוש של עפר! הוא מתפעל?! אבל מסתכל בגרגיר חול אחד! ואתה רואה כמה חכמה יש בגרגיר! המשקפיים שלנו - זה מהגרגיר חול, הבקבוקים, המטוסים - הכל זה מגרגירי חול, זאת אומרת סודות גדולים יש בחול, ועוד מעלות! ועוד שבחים! ועוד דברים - לאין שיעור, ואתה דורך על החול ולא רואה שום חוכמה איזה חוכמה יש פה? חמרא... מה יש פה?

זאת אומרת בן אדם לא רואה כי ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ, החכמה היא בתוך הארץ ולא רואים כלום, גם אדם שעושה מעשים לא רואים את החכמה כי החכמה אצלו זה המעשה, החכמה מייצרת אצלו מעשים, הוא "לומד על מנת לעשות", אז אומרים בן אדם שעושה הרבה מעשים גדולים: זה כלום! גורנישט, הוא לא, הוא לא לומד אולי זה זה......

החכמה - זה המעשים! "תכלית חכמה - תשובה ומעשים טובים!" "אמר רבה: "תכלית חכמה - תשובה ומעשים טובים", ופה אתה רואה מי ש"חכמתו מרובה ממעשיו - אינה מתקיימת", מי ש"מעשיו מרובים מחכמתו - חכמתו מתקיימת" אז זאת אומרת זה כמו ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ, אנשים לא מתפעלים בכלל! אתה מבין מה יש פה בכלל בבריאה.

עולה לנו מכל הדברים האלה היכי תימצי קצת מתמיה; ניקח לציור אדם אשר יהיה לו מעשים כמו יהושע בן-נון שזה כבר מעשים הכי גדולים! כן? להעמיד שמש וכל מיני דברים כאלה, וחכמה תהיה לו, ניקח בן אדם שיש לו מעשים של יהושע בן-נון וחכמה של משה רבינו, חכמה של משה רבינו,

הנה לזה "לא טוב!" נקרא לו, שמעתם? אחד שיש לו מעשים של יהושע בן-נון וחכמה של משה רבינו אנחנו נקרא לו "לא טוב".

למה לא טוב? כי "חכמתו מרובה ממעשיו", יהושע בן-נון עם משה רבינו בחכמה לא טוב למה לא טוב? כי "חכמתו מרובה ממעשיו",

ואיש אחר שבמעשים יהיה עוד פחות מהראשון, פחות מיהושע בן-נון שלנו כן? אלא שהחכמה הוא עוד יותר פחות, והוא אמנם מעשיו מרובים מחכמתו לזה כבר נקרא לו "טוב!" כמו שדברנו ואמנם כי זה קצת מן התימהון אבל ככה הם הדברים.

שמעתם? שמעתם? אם נרצה להגיד את זה במשל אחר יש כוס גדול ככה למשקאות כמו ששמים בברים כוס גדול אבל הוא מלא שלושת רבעי, ויש לידו כוסית מלאה וזאת יותר טובה מהכוס הגדולה, למה? פה יש מלא הווא, אוויר יש רבע כוס אוויר, וזאת מלאה אי אפשר לתבוע מהכוס ממה שיש בה, יש פה כוס קטנה אבל מלאה, וזאת רק שלושת רבעי, אומנם היא מכילה הרבה יותר אבל זה לא טוב, בשביל מה עשו את כל הגובה?

אז זאת אומרת בן אדם שממלא את עצמו עד ש"מעשיו מרובים מחוכמתו" - זה נקרא "חכמתו מתקיימת" כי כל החכמה שהוא למד היא מתקיימת, יש לו קיום הנה היא מתבטאת במעשיו, אבל מי "שחכמתו מרובה ממעשיו - אין חכמתו מתקיימת", כי החכמה היא יותר מרובה והיא לא התקיימה למעשה, אז זה פחות טוב,

ואיך העולם מדברים? מי שיש לו וורטאלך יותר ויודע יותר לדבר חוכמות אז הוא כאילו הבן אדם המורם מעם, והמשנה מכחישה אותו.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.