מי אתה, פלוני אלמוני? | הרב אמנון יצחק

 

- - - לא מוגה! - - - 

ואש יצאה מאת אדוני ותאכל את החמישים ומאתיים איש מקריבי הקטורת.

ואף על פי כן הצטווה משה

את מחטות החטאים האלה בנפשותם,

ועשו אותם ריקועי פחים ציפוי למזבח,

כי הקריבום לפני אדוני ויקדשו.

וייקח אל עזר הכהן את מחטות הנחושת אשר הקריבו השירופים,

וירקעום ציפוי למזבח,

זיכרון לבני ישראל.

פירש רש״י, זיכרונו לברכה, כי יקדשו המחטות

באסורין בהנאה,

שהרי עשאון כלי שרת,

החטאים האלה בנפשותם.

שנעשו פושעים בנפשותם, שהם נחלקו על הקדוש ברוך הוא.

ובגמרא אמרו,

החטאים האלה בנפשותם,

מהו בנפשותם?

שנשמתם נשרפת וגופן קיים.

ועוד אמרו שם,

בנפשותם

שנתחייבו שרפה על עסקי נפשותם,

ציפוי למזבח.

טניה.

מניין שמעלין בקודש,

עולה לי רעיון.

נוסייה תדשמיא,

שהם נעשו ציפוי למזבח,

אז הם קדשו.

ונעשו ציפוי למזבח.

כשהם ציפוי למזבח, אז הם מרגישים את כל החום כל הזמן.

למרות שהם קדשו,

אבל הם נשרפים כל הזמן.

כי הם מרגישים את כל החום שיש על המזבח.

ושם המקום שלהם לצפות אותם.

ועוד אמרו בנפשותם, שנתחייבו שרפה על עסקי נפשותם, ציפוי למזבח.

טניה, מניין שמעלין בקודש,

לכתיבו עשו אותם רכועי פחים, ציפוי למזבח,

כי יקריבום לפני ה' והקדשו.

בתחילת תשמישי מזבח, ועכשיו גופו של מזבח.

ועוד אמרו אתם.

ומנאל אנשי אין מורידין,

אמר רבי, דאמר קרא,

ביקם משה את המשכן.

ומנאל אנשי בעלין,

דאמר קרא, את מחתות החטאים כדלעין.

והרי אנחנו לומדים מכאן דבר נשגב.

נשגב בנורא.

שהמחתות שהקטירו בהם, החטאים האלה בנפשותם, שנחלקו על ה'

ושנתחייבו שרפה על עסקי נפשותם.

ועם כל זה נצטווה משה להרים את המחתות כי קדשו.

באסורין בהנאה, שהרי עשאון כלי שרת.

ומיהם שעשאון כלי שרת?

החטאים האלה בנפשותם.

גם בשעת ההקטרה הם היו חטאים.

כי הלא הקטירו כדי לקיים את מחלוקתן על הקדוש ברוך הוא.

ולא עוד אלא שנצטווה משה לעשותם ציפוי למזבח. כלומר, לעלותם בקודש.

בתחילת תשמישי מזבח, ועכשיו גופו של מזבח.

ולא עוד אלא שכל עיקר ההלכה של מעלין בקודש מכאן לומדים.

שמן המשכן לא לומדים, אלא רק שהם מורידים.

וזה שמעלין, רק מכאן אנחנו לומדים.

מקדושתן של אלו המחטות של החטאים בנפשותם?

בהרי לפנינו גילוי בסוד קדושת המחשבה.

שייתכן,

ובמחיצה אחת עם חטא חמור שאין כמותו,

שעל ידו יורדים חיים שאולה,

תשכון גם קדושה בתוך תוכה של הטומאה.

ומחשבה זו קדושה כל כך,

עד שעל ידה יקדשו הכלים.

שאף שבהם שירתו את היצר הרע וחטאו אז בנפשותם,

אבל כיוון שגם חשבו מחשבת קדושה לשמיים,

קדשו הכלים האלה ונעשו כלי שרת,

כאותם הכלים שהם כלי שרת למזבח.

ולא עוד,

אלא שנצטוו להעלות אותם בקודש,

ותחת שהיו רק תשמישי מזבח, יהיו עכשיו גופו של מזבח.

כי יקריבו בפני ה' ויקדשו.

ויש להתבונן,

כי כפלה התורה מה שכבר נאמר בפסוק הקודם, וירם את המחטות כי יקדשו.

שהוא טעם על ההרמה מבין השרפה וזריעת האש מהם.

שלא יניחם שישרפו,

כי יקדשו, מפני שעשאום כלי שרת.

בפסוק שלאחריו על הציווי.

בעשו אותם ריקועי פחים ציפוי למזבח.

שחזרה ונתנה טעם התורה,

כי יקריבו בפני ה' ויקדשו,

ויהיו לאות לבני ישראל.

ראינו שמהמקרא הזה, דקי יקדשו, לא שמענו,

אלא שיש בהם קדושה.

אבל לא שיש בהם מעלה של קדושה כזו שדינם להעלות בקודש,

שמתשמישי מזבח שהיו אצל המקטירים

ייעשו לגופו של מזבח.

לפיכך אמרה תורה,

כי יקריבום לפני ה' ויקדשו. כלומר,

במעלת קדושה כזו שדינם גם להעלות בקודש.

סיום הכתוב, ויהיו לאות לבני ישראל.

לכאורה,

הרי אינו עניין להד המעלין בקודש.

ואם כן, מה עניינו בנתינת הטעם למה שעלום בקודש?

למה אתה צריך להגיד, ויהיו לאות לבני ישראל?

שהרי רשי, זיכרונו לך, פירש, ויהיו לאות לזיכרון,

שיאמרו אלו היו מאותן שנחלקו על הכהונה ונשרפו.

ואלמלא פרשה התורה את מעלת קדושת מחשבתם

של החולקים האלה,

היה באמת עוד מקום לומר

כי מה שנכשלו מפני שלא היו קדושים כל כך,

ולפיכך לא עלתה הקטורת שלהם לרצון, אבל אחרים שהם קדושים יותר יוכלו לחלוק על הכהונה

וימצאו רצון מאת השם על ידי הכתרתם.

אז זה באה התורה וגילתה מעלת קדושת מחשבתם והכתרתם, עד כדי כך שחל בהם הדין של מעלין בקודש.

ויתר על כן שם עשאום רק לקנה שרת.

בא הקדוש ברוך הוא אלא על קדושתם שיהיו ציפוי למזבח.

כלומר, גופו של מזבח.

וכיוון שהם עם כל קדושתם הנשגבה והעליונה נכשלו ונשרפו,

הלא יהיה לאות זיכרון לבני ישראל שיאמרו אלו היו מאותן שנחלקו על הכהונה.

כלומר, גם אלו שהיו קדושים כל כך,

שאין מעלת קדושה שהיא עולה על מעלתם, גם הם נשרפו.

ואז ייסתם הגולל על המחשבה שיש אפשרות לחלוק על הכהונה,

ויהיה חולק מי שיהיה אחת דתו להישרף.

על פי זה מדויק מאוד לשון הגמרא במנחות,

שהילפותא מהפסוק הזה דמעלין בקודש ובא כל הפסוק, דכתיב ועשו אותם ויהיו לאות לבני ישראל.

זאת אומרת, מתחילה ועד סוף של הפסוק, שלכאורה הרי הלימוד של מעלין בקודש

הוא רק מהרשע של הפסוק, ועשו אותם ציפוי למזבח.

ולמה הביאו גם את הספר דקרא ויהיו לאות לבני ישראל?

אבל לפי מה שנתבאר זה מבואר יפה, שעיקר האות לבני ישראל הוא באמת מהמעלין בקודש

כי רק הוא הזיכרון לבני ישראל, למען אשר לא יקרב איש זר להקטיר קטורת לפני ה' ולא יהיה ככורח ועדתו,

כאשר דיבר ה' מיד משה לא.

כלומר, כי זהו הזיכרון לבני ישראל,

שלא יעלה על דעת שום אדם מישראל בכל הדורות לחלוק על הכהונה,

ולא יעלה על דעת איש זר אשר לא מזרע אהרון להקטיר קטורת,

כי כבר ניסו לעשות כן קדושי העליון, שעל ידי קדושתם זכו שכלי שרת שלהם יעשו גופו של מזבח,

וגם הם עם כל קדושתם נשרפו.

עיקשה הרמב״ן,

כי קדשו,

קדשו המחטות

במסורים בהנאה שכבר עשאום כלי שרת.

עיקשה הרמב״ן,

זיכרונו לברכה, ולא ידעתי הטעם הזה,

שהרקטורת זרה הקריבו,

וזה שעשה כלי שרת להקטיר בחוץ באיסור,

אינו מקודש.

אבל יש לומר כי בעבור שעשה כן על פי משה,

היו קודש.

אז למה פה זה כן קדש?

יש לומר כי בעבור שעשה כן על פי משה, שמשה אמר לנו לקחת את המחטות,

אז הם היו קודש.

כי הם הקדישו אותם לשמיים לפי שחשבו שהאלוהים יענה אותם באש.

ותהיינה מחטות העלק לשרת בו אל מועד לעולם.

אז זה הטעם למה אלה כן קדשו.

והנה, מה שיש לנו להתבונן בפרשה הזו ולהעמיק בה,

הוא שהנהגת המשפט האלוקי,

השיקול והערכה שמיימית של מעשי האדם

הם כדרך שאנו מצלמים את תופעות הטבע.

מה שנתפס במצלמה זה מה יש.

אתה לא יכול להגיד שזה איננו. הנה זה, רואים.

הנהגת המשפט האלוקי,

השיקול והערכה שמיימית של מעשי האדם

כדרך שמצלמים את תופעות הטבע.

כמו שבצילומים מקבלים ומבליטים ומגלים את האורות והצללים, את הבליטות והשקיעות שמעצמים בהופעה החיצונית,

כך צילום שמימי של נפשו ורוחו של האדם.

כל מחשבותיו הצלולות,

כל רחשי יצרו,

כל יצרי תת-נפשו המסותרים,

הכל מצטלם,

הכל משתקף.

הכל נרשם בגנזי הדין מחשבון השמימים.

נקודות הרע שבטוב

ונקודות הטוב שברע.

חוטי הפיסול שביריעות הנהרגות על טהרת הקודש.

גם חוטים דקים

של מגמות יושר המשתרבבות לפעמים אל בדי השעטנז והטומאה.

אין מצווה מחפה על עבירה.

ואין עבירה מחפה מצווה.

הכל ברור ונפרד.

מסויג ומנותח לפי אורו יתברך שמו עד דקה מן הדקה.

והכל מוערך ומושקל.

ואין שכר ועונש מעוכבים

על אף

מעשים מוסתרים שבמוסתרים.

רע בטוב וטוב ברע הכל נידון וצפוי.

השם צופה הכל ורואה וידון את האדם על כל חלקיק קטן שבכל תנועה וזיז.

הרי אנחנו רואים מעשה כורח.

כל אלה שנסתבכו ונמשכו אחריו

הכתוב קורא להם רשעים וחוטאים בנפשותם.

והם ירדו לטמיון

ונעבדו לעולם.

מכל מקום, כיוון שהיה במעשים שלהם איזה שמץ של מחשבה וכוונה טהורה,

כגון במעשי ההקטרה שהם אומנם נועלו להאמין שהם נבחרי השם,

והשם יענה כי הם הצדיקים, ככה הם האמינו.

שמץ של מחשבה דקה טהורה נזרקה בכל זאת בהכתרתם,

ובזכות זה נתקדשו הכלי שרת בקדושה ידועה.

אפילו כי האש של הכלים הייתה זרה ומתועבת,

וצריך היה להרחיקה ולזרותה מחוץ,

ואפילו שכל מעשה ההתקוממות והמריבה על משה היה בטומאת הגאווה וההתנשאות יסודה,

בכל זאת,

בכל זאת,

בכל זאת,

נשתרבבה כאן איזה חוט דקיק

של כוונה לשם שמיים,

שהועיל שכלי השרת יתקדשו במעט.

איזה חשבון מדוקדק, לא יאומן כי יסופר.

אמנם

שעין הבשר והדם אינה מוכשרת לבחנה כזאת,

אבל לאורו של הקדוש ברוך הוא הכל מצטלם.

אפילו כל חלק וחלק דק מן הדק,

הכל מובלט ומובחן,

ואין שכחה ואין התעלמות מלפני כיסא כבודו.

בעלו נראה שמשה רבנו ביקש מהקדוש ברוך הוא

אל תפן אל מנחתם.

בעלו הם חוטאים ורשעים כאלה,

ומשום מה צריך לבקש לא תתקבל המנחה והתפילה שלהם,

אלא כיוון שהיה בהם איזה נדנות של מחשבה כלילה לשם שמיים.

משום כך הוא התאמץ,

משה, בתפילה לפני הקדוש ברוך הוא שלא יקבל את תפילתם ומנחתם.

ותפילתו של משה בדרך כלל הייתה כל כך איתנה.

ומטרת התפילה הייתה לדחות חוט דקיק אחד של כוונה מקודשת

שנתוותה

אל מסכת גדולה של מחשבה בלתי טהורה.

כמו חוט אחד של צמר שפוסל

שפוסל

את הפשתן,

או חוט אחד של פשתן שפוסל

את כל הצמר, וזה שעטנז,

ככה פה אפילו חוט דקיק

של מחשבה טובה שנהרג בתוך מסכת הבלופים, השקרים, הרמאות, הגאווה,

הקנאה וכו',

גם זה יכול למנוע מההוכחה הניצחת שמשה צודק.

כי אם השם יפנה אל מנחתם,

יכול להיות שלא יתברר האמת.

מכל הנזכר לעיל עלינו ללמוד.

מחובתנו לרכוש את ההכרה על מציאות

בפעולה בלתי פוסקת

של צילום אלוהי בכל רגע ורגע שמחזר אחרינו.

זה לא לוויין שרק רואה, אתה מבין, פה ושם, זה לוויין שחודר לתוך נבחי הנשמה

לכל מחשבה, לכל הרגש קל שבקלים,

לכל פנייה, לכל נגיעה,

מפרק את הכל לחלקיקים דקים,

מנתח אותם ומעלה אותם במאזן

הטוב והרע.

מה ששייך לטוב הולך לטוב, מה שלרע לרע.

הכל מנותח בזמן אמת בכל רגע נטול.

אז מה תועיל לאדם ההסתתרות והתחפושת שלו בשעה שהצילום

חודר ופועל בכל ההוויה וקולט ורושם את כל נבחי תנועות הנפש.

מציג ומבליט את הפרצוף של האדם לעיני כל הבריות ולכל העולמות.

מה יועיל, מה שאתה מסתיר את הדברים.

אז כמה שחשוב שאדם יהיה פי וליבו שווים,

כי אחרת, אתם יודעים,

התרג'ום למטה בעולם האמת,

זה לא שמתרגמים את מה שאתה אומר,

אלא

משמיעים מה אתה אומר ומתרגמים מה חשבת.

כשאמרת מה חשבת,

יואו, איזה תרג'ום זה.

זה משהו שעוד לא היה דבר כזה.

אתם מתארים לכם? אדם מדבר ובכלל לא מתכוון.

בעזרת השם אני אבוא, אני לא יכול להבטיח,

אני בעזרת השם אבוא,

כשהוא סגור על זה שהוא תשעים ותשע אוזנו יכול לבוא,

אבל הוא לא רוצה להיכשל בראשונו,

אז הוא אומר, אני לא מבטיח,

ואני מקווה שאני אבוא בערב.

לא מבטיח.

וזה אחרי שהוא למד שעל הן הן ועל לאו לאו,

בכל אופן נשארה לו מהמידה קמצוץ קטן של אבטחה במקום שלא צריך להבטיח,

בפרט שאתה יודע שהסיכוי הוא מועט, אז לא לטוע באדם אשלויות שווא.

זאת אומרת,

כל בן אדם צריך לדעת שהקדוש ברוך הוא חודר לתוך נמכי הנפש

של האדם,

רואה אותו שקוף, שקוף, הכול שקוף, כל העולם הזה שקוף.

האדם חי לו בדמיוי לס שהוא חכם, הוא יודע להסתיר, הוא יודע זה.

הרי גם במעלליו התנכר נער.

כבר, כשהילד מתחיל לזוז, כבר יכולים, מי שהם בעלי אבחנה, יכולים להגיד מה יהיה בסופו של זה.

אז אם בני אדם יכולים להיות ניחנים באפשרות

לבחון דברים, לצפות דברים, להבין דברים,

חכם רואה את הנולד,

אז הקדוש ברוך הוא ממציא כל הנמצאים.

הוא לא יכול לראות ולבחון ולבדוק,

והרי הוא לא עושה עוול.

וכל הרגש וכל תזוזה חייב להיות להישקל, אחרת אם אתה לא מביא את זה, אתה עושה את זה על בערך,

אז זה לא צדק, זה לא משפט.

אז בשביל שיהיה צדק חייב להיות מעקב צמוד.

אז ממילא כל רגע אתה מצטלם,

לא במצלמות חיצוניות כמו שיש ברחובות,

במצלמות פנימיות.

היום יש מצלמות שמחדירים בדם,

מעבירים מצלמה בתוך העורקים, והיא הולכת שמה, והיא מגלה לזה שבחוץ הוא רואה אם יש גידול, אם יש משהו, אם יש זה, זה.

מצלמות קטנות כמו קפסולה,

שהם עוברים ככה בכל הזה, וזה וזה וזה, וככה וככה.

אצלנו כל הזמן עוברים חלקיקים קטנים של צילומים כאלה בכל רגע נתון

למחשב העולמי,

והכול נרשם.

אי אפשר לברוח מזה.

ואחרי זה נהיה הסרט הגדול או ההצגה הגדולה.

עתיד הכול יתפרסם לעיני כול.

כל אחד עם החרטות שלו.

מי הוא היה באמת?

מי אתה,

הפלוני-אלמוני?

מי אתה,

הפלוני-אלמוני?

הפנים האמיתיות

של לוס חרטטוס.

איי, איי, איי, איי.

ואז בן אדם צריך לדעת

שלא נצטרך לבוש ולא להיכלם.

שיציגו לפנינו אלפי-אלפי-אלפי צילומים

שמשקפים את כל הצללים והאורות שבנפש.

אה,

וייתן השם.

מי ייתן?

ייתן השם.

ונרו יאיר על ראשנו תמיד.

וראו כולם כי שם השם נקרא עלינו.

אמן ואמן.